טוקיו, 6.10.1956
ביקור נימוסין אצל זקן השופטים בבניין בית הדין העליון – שוב פאר וגדלות ועדות ניצחת לעושר הרב וליצר ההופעה כמעצמה אדירה. הבוקר ירד גשם והשיחה נסבה על גשמים בכלל, בעיתם ושלא בעיתם, ועל בעיית המים אצלנו – ומה טוב חלקה של יפן! הזקן אמר כי הגשם משמש נושא קבוע ומקור מתמיד של השראת תוגה לשירה היפנית, שיש בה בכלל עצבות רבה. גם במוסיקה מעדיפים היפנים את המינור על המז'ור. סיפרתי על מלחמת המינור והמז'ור אצלנו – המאבק בין אנקת הסבל והכוסף אין-אונים של מורשת חיי גולה ובין תחושת הכוח וההעזה של הדור הגדל בארץ.
כשתנועת הפועלים מפולגת
ארוחת צהריים במסעדה יפנית על-פי הזמנת איגוד-הרוב – השמאל – בתנועת הפועלים המקצועית, הנקרא "סוֹהייא". הפעם הייתה זו מסעדה על טוהרת המסורת למהדרין – ביתר חומר הדין מכל קודמותיה. הבית – ארמון ממש, אף הוא לכתחילה בית מגורים למשפחת אצילים שנמכר עם ירידתם מנכסיהם. מסביב לבית גן נהדר, הכל לפי אותו סגנון. בעלת המסעדה הוצגה כאלמנתו של אחד ממנהיגי הסוציאליסטים שהיה שר בממשלה. שוב חליצת נעליים וחילופן בקבקבים וחילוף אלה בנעלי בית, אך בהגיענו לשלב הרצפות הממוחצלות נתבקשנו להיפרד מאחרוני המנעלים ונשארנו בגרבינו לרגלינו בלבד – ומכאן ראיה נוספת כי מוטב לגרביו של אדם להיות שלמים ללא חורים, גזירה פן ייקלע ליפן!
המלצריות מלאות חן וקסם, חיוכן דק מן הדק, תלבושתן ותסרוקתן כשל בנות האצולה, גינוניהן מופת של צניעות מעודנת. בשבתנו אל השולחן, שכפסע בינו לבין הרצפה, התיישבו המלצריות בינינו לסירוגין – פירושו, כרעו ברך וישבו זקופות על עקביהן. כל המאכלות והמשקאות הוגשו להן והן הניחו מן המוגש על הצלחת ומזגו מן הכדית לתוך ספל זעיר את המשקה המסורתי "סאקי", שהוא מהדורה יפנית של יין שרף. כל זמן הארוחה והשיחה הממושכת הסבו הללו כבנות טובים ובנות תרבות הראויות לבוא בכל חברה. לא הוציאו הגה, מפיהן, אך מעיניהן התמהות ומשפתותיהן הפעורות קמעה היה ניכר כי הן מקשיבות בעניין רב וקולטות הכל.
שוב הייתה שיחה רחבת היקף. בתחילתה זרק לי לינטון רעיון: אמור להם משהו על השבת היהודית – הן אצלם מנוחת יום ראשון היא זמורת-זר שנלקחה מהמערב, ואילו במסורת היפנית אין כל זכר לנופש שבועי ובימים עברו היו פועלים יפנים זוכים מידי מעבידיהם רק ביום חופש אחד לשנה. מייד פתחתי ואמרתי כי תנועתנו שואבת השראתה משלושה מקורות:
ראשית, מהמורשת הקדומה של תורת ישראל, שהתבטאה בחוקי צדק חברתי ובחזון נבואי על שלום עולם ואחוות עמים;
שנית, מהתקווה הלאומית בת דורות לשוב למולדת מכל ארצות הפזורים ולכונן בה מדינה עצמאית כחברה שוות זכויות במשפחת אומות העולם;
שלישית, מהשאיפה החברתית בת זמננו לכונן בארץ חברה חדשה על יסודות של חירות, צדק ושוויון, תוך מיצוי כל אפשרויות חופש היצירה של סידרי חיים חדשים ומתוקנים הנפתחות לפני עמנו השב למכורתו, בה הוא נדרש ממילא לבנות הכל מחדש.
סיפרתי על השבת – ויהי הדבר לתגלית מרעישה לשומעי בהיוודע להם כי המוסד המבורך של יום המנוחה השביעי אינו פרי אמצאה של אבות התנועה הטרייר-יוניונית, אלא זוהי תרומת היהדות לאוצר רוח האדם ולאורח חייו המתוקן, שעשתה את העיקרון החברתי הזה לדבר שבקדושה על-ידי יצירת המושג הנאצל כי הבורא בעצמו ובכבודו שבת ביום השביעי מעמל בריאת עולם. כן סיפרתי על חוקי השוויון לגר ולאזרח, על עיקרון אי-הלנת השכר ועל השמיטה והיובל כיסודות עתיקי יומין של חברה מתוקנת. אחרי כן תיארתי את מצוקת הגולה ומארת הפיזור והתלישות והגעגועים למולדת והתעוררות הרצון הלאומי לריכוז ולעצמאות וגוללתי פרשת שיבת ציון והיצירה המשקית והחברתית של תנועת הפועלים על רקע זה והסברתי את מיבנה ההסתדרות, מערכת פעולותיה ומקומה המרכזי בחיי המדינה.
שאלו: מהן הבעיות העיקריות העומדות בפני תנועת הפועלים שלכם? ועניתי כי תנועת הפועלים שלנו, עם כל עצמאותה וחירותה מכל תכתיב ממלכתי, הריהי מזוהה עם המדינה בבניינה ובביצורה, כיוון שהיא רוב מניינה ובניינה ומהווה את חוט השדרה שלה, עומדת בראשה ונושאת באחריות לגורלה. סיפרתי כי מ-16 שרי הממשלה בישראל לפחות 13 הם סוציאליסטים ועוד שניים הם נציגי מפלגת עובדים דתית, אשר גם בקירבה פועמים הלכי רוח סוציאליסטיים. אשר לבעיות העומדות בפני המדינה, הריהן בעיקר שתים:
ראשית, פיתוח מלא והשגת העצמאות הכלכלית;
ושנית, שלום איתן ומשטר של שיתוף פעולה עם המדינות השכנות.
הסברתי מי האחראי להיעדר השלום ומה תוצאותיו הממאירות. שאלוני מה רשמי מיפן. אמרתי: שלושה רשמים חיוביים ואחד שלילי. החיוביים:
א) רמת הציוויליזציה החומרית והטכנית;
ב) האיכות הגבוהה של התרבות הרוחנית;
ג) האופי החי והתוסס של הדמוקרטיה החדשה.
השלילי: הפירוד בקרב תנועת הפועלים.
מצידי שאלתי מה פשר היוזמה שנקטה "סוהייא" לכנס ועידת איגודי הפועלים המקצועיים ליבשות אסיה ואפריקה. אמרו כי אומנם צצה אצלם יוזמה כזאת, אך נתקלו בהתנגדות של האינטרנציונל המקצועי החופשי, אשר כמה ארצות תמכו בעמדתו. אז החליטו לשגר משלחות למספר ארצות כדי לברר את העניין ובינתיים נמנעו מכל פעולה. מכל מקום, הבטיחוני כי מעולם לא עלה על דעתם לא לשתפנו. שוהה עכשיו משלחת שלהם באירופה ובוודאי תבקרנו בדרכה חזרה. הבהירו כי אין "סוהייא" מסונפת לאינטרנציונל המקצועי הקומוניסטי. אומנם יש בבריתם אגודות אחדות השייכות לאותו ארגון, אבל "סוהייא" בכללותה אינה מסונפת לשום איגוד עולמי. לא נשתייר ספק, כי אין בשום פנים לזהות את "סוהייא" עם הקומוניזם. ההבדלים בינה לבין "זֶנרוֹ" הם בעיקר שניים: עמידה יותר קיצונית על תביעות מעמדיות, ללא התחשבות יתירה באפשרויותיו ובצרכיו של המשק הלאומי, והתנגדות לוחמנית למשטר הזיקה של יפן לארצות-הברית.
אשר לנקודה האחרונה – פרט אופייני. הציבוריות היפנית עסוקה היום בסכסוך חריף שפרץ בין השלטונות לבין תושבי אחת הנפות הסמוכות לטוקיו. הממשלה החליטה להיענות לתביעת המיפקדה האמריקנית ולפנות לצרכיה שטח מסוים. פנתה לתושבי אותו אזור והציעה פיצויים וסידורים. הללו סירבו והתלקחה מערכה. כאשר באנו לפגישה זו, התנצלו מארחינו על היעדר שניים מחבריהם המרכזיים, אחד מהם המזכיר הכללי, שעמדו לבוא וברגע האחרון הובהלו למקום הסכסוך על-מנת להופיע באסיפה פומבית. דוגמה ברורה לאיגוד מקצועי הלוקח חלק פעיל במערכה מדינית.
השאלה האחרונה שהוצגה מטעם האיגוד השמאלי הרדיקלי הזה הייתה... מה דעתי על הקימונו, ואיזה לבוש-אישה עדיף בעיני, אם המערבי החדיש או היפאני המסורתי. לימוד הזכות על קימונו כתלבושת לאומית נאה ביותר עורר תמיהה.
לפנות ערב נערכה מסיבה של ישראליים, כביכול, בביתו של אחד מיוצאי סוריה. הדירה הדוּרה והכיבוד יקר ושופע. הקהל רב ונוצץ. אחוז יפות-התואר מפתיע. 'אין לבוז לעם הזה כי נשים יפות להם' - נאמר בספר יהודית. מי הם הישראליים הללו? שעטנז מגוון ביותר: ישראליים ממש, רצוני לומר ותיקים, שירדו; יהודים שבדרכי-נדודיהם עברו פעם דרך הארץ - הציבו כף רגלם ומייד עקרו אותה; יהודים שנמלטו לארץ ממרכז-אירופה, מסוריה, ממצרים, מהמזרח הרחוק, ולאחר שעשו בארץ שנה-שנתיים, ויש גם חמש ואפילו עשר שנים - שוב פרשו כנף והרחיקו נדוד; יהודים שמעולם לא דרכו על אדמת הארץ, אבל היו מחוסרי נתינות ובחסדו של משרד-הפנים שלנו השיגו לעצמם דרכונים ישראליים. נחלת כולם שפרה פה, הכל עושים ממון אם מעט או רב ונהנים מכל טוב, חייהם ריקים מכל תוכן תרבותי ורוחני, בניהם מתבוללים מילדותם ויש חרדים לגורלם ויש אדישים, שתי ישראליות אמיתיות שנקלעו הנה מקיימות שיעורי עברית לילדים במאמצים קשים, אך החיים מסביב גורפים וסוחפים כל אחיזה יהודית בקרב קהילה-לא-קהילה זו המונה בסך-הכל 300 נפש בתוך הכרך הסואן ורב-המיליונים. ציר ישראל משמש להם אבן שואבת וקישוט נאה. אורח מהארץ, אשר שמו הולך לפניו, הוא סממן מגרה, חריף ביותר, הכל גאים עליו ומצפים ל'דבר-אלוהים' מפיו, אבל גם יראים מפניו, פן יסעיר את המים העומדים, ישמש בעצם הופעתו מזכרת עוון, ומי יודע - אולי גם יוכיח בפה מלא.
הערב, 18 יום לאחר צאתנו לדרך, נתקבל משלוח ראשון של גזירי עיתונים מהבית.
