טוקיו, 4.10.1956
ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד ביפן.
המאורע הראשון – ביקור אצל הקיסר. מאז נחלה יפן את התבוסה הניצחת והמזעזעת במלחמת העולם השנייה, הורחק ארמון הקיסר מכל השפעה על המדיניות הממשלתית ומכל התערבות בחיים המדיניים, אבל מסורת הערצת הקיסרות לא נתערערה על-ידי כך אלא להיפך: קרנו של כס המלכות עלתה בעיני העם דווקא בהתרומם היושב עליו מעל לריב המפלגות ולסיבוכי יום יום.
הארמון הוקם לפני מלחמת העולם הראשונה ואילו עמד בפטרבורג או בברלין היה משתבץ גם שם על נקלה: פארק עצום, גישה קשתית למבוא הרם, מדרגות שיש אדירות מכוסות מרבד אדום, אולמות מצופים זהב, תמונות גדולות, שטיחי ענק. נתקבלנו על-ידי סגל החצר, בכללם אדם משכיל ורב ניסיון. ל-10.30 נקבע הראיון. ב-10.27 הוכנסנו לחדר לא גדול, פשטני בריהוטו. בדיוק ב-10.30 לפי חץ השעון שעל הקיר נפתחה הדלת ונכנס איש נמוך קומה, קשיש, לבוש בתכלית הפשטות, ראשו רכון במקצת. לחץ ידיים אגב חיוך, הזמין לשבת ופתח ביפנית. אף כאן מסרתי תחילה ברכת נשיאנו. השיחה התנהלה באמצעות תורגמן. יוזמתה הייתה כל הזמן בידי הקיסר – שאל שאלות ועבר מעניין לעניין. הוא איש מדע, עוסק בביולוגיה, וכמה משאלותיו נסבו על המחקר המדעי בישראל. בדיוק ב-11, ולהגיע חץ השעון לשניית הסיום של השעה, קם ונפרד ויצא. לפני כן לא הציץ בשעון, אך אפשר מישהו נתן לו אות מאחורי גבי. לפי מושגי החצר היה זה ראיון ממושך.
בדרכנו חזרה מארמון הקיסר, בעוברנו על-פני שדרות נוי, נתקלנו בלהקה גדולה של בנות במורד של גבעה. תלבושתן האחידה מוסיפה לוויית-חן ומסייעת לא רק לשוויון אלא לניקיון ולמניעת כל רישול. כל אחת מחזיקה בידה תיק גדול ושטוח: זוהי כיתה החוזרת משיעור של ציור בחיק הטבע. הציור בכלל הוא אמנות לאומית נפוצה ביותר ודבר רגיל הוא למצוא נער או נערה יושבים על ספסל בגן ציבורי ומציירים פרח או עץ. עדינות ההופעה כלפי חוץ והגילויים המובהקים של תרבות מפתיעים פה על כל צעד ושעל. למרות הקושי הקטלני של האל"ף-בי"ת – המינימום הנדרש לידיעת קרוא וכתוב בדרגה של בית ספר יסודי הוא 600 אותיות, ואילו להבנת ספרי הלימוד בבית הספר הגבוה עולה המספר ל-3,000 – כמעט כל העם (98 אחוז!) יודע קרוא וכתוב ומזדמן לך תדיר לראות שומר או איש מעלית, או רוכל על דוכנו, או זבנית ברגעי פנאי, שקועים בקריאת ספר או עיתון.
עם פועלים, עמודי פרלמנט ודיפלומטים
ארוחת צהריים עם הנהגת "זֶנרוֹ" - איגוד המיעוט של הסתדרויות הפועלים, המסונף כמו ההסתדרות שלנו לברית הבינלאומית של האיגודים המקצועיים החופשים. הפעם ארוחה יפנית ממש, על רקע מסורתי. במבוא יש לחלוץ נעליים ולהסתייע בקבקבים כדי לעלות במדרגות העץ, אך משהגעת, לעיקרו של הבית, בו כל החדרים מרוצפים מחצלות רכות, הרופסות תחת רגליך כריפוד, מוגשות לך נעלי בית שטוחות והן נחלתך כל הסעודה. הניקיון מסביב הוא שיא אשר קשה לתפוס כיצד הוא מושג ומקוים – לא גרגיר אבק ולא זבוב ולא נקודת שְחור כלשהי או בדל משהו, ואם יש משמע למילה העברית (או הארמית) "מישעי", הריחו מתקיים כאן, ועל כל פנים בהשוואה עם הניקיון היפני אין ניקיון בעולם ובושה תכסה פני שווייצריה. בדרך כלל, עם זה מבלה כנראה רוב יומו ברחצה ואותו נגע ששמו ריח גוף לא היה ולא נברא בארץ אגדית זו.
הושבנו על כריות שטוחות, כשמאחורינו מסעדים קלועים, מסביב לשולחן נמוך ביותר אשר אין בינו לבין הרצפה אלא כדי פשיטת הרגליים בלבד. כל הקירות, החלונות והדלתות, הרהיטים והכלים, המדרגות והמסדרונים מחושבים ומחוטבים לתכלית אחת והיא הנוי – לכאורה מצומצם עד לסגפנות, אך עדין למעלה מכל שיעור, אוורירי ושקוף, צעצועי ממש. המגישות היו לבושות יפנית, כל אחת בקימונו מצבע אחר וציור אחר. בהגישן מאכל או משקה לא התכופפו אלא כרעו ברכיים בלי לכוף קומתן ולהרכין ראשן אף כלשהו.
השיחה התנהלה מקרא ותרגום, בעזרת אותו תורגמן מסור שכיהן בפגישה עם המפלגה הסוציאליסטית. ניסיתי למסור הסברה יסודית על מפעל ההסתדרות ומקומה במדינה, גם להבהיר עיקרי משטרה הפנימי. אף הם סיפרו על ארגונם: לדבריהם מונה "זנרו" כמיליון חברים (יש אומרים רק 600,000), כולם פועלי תעשייה, בעוד שהאיגוד היריב, השמאלי, שגם הוא אינו קומוניסטי, מקיף שלושה מיליונים, רובם עובדי המדינה ורק מיעוטם בחרושת. אין שני האיגודים מתנגשים זה בזה, יען פועלי כל מפעל מאוגדים כולם בזה או בזה. ושוב, לדבריהם הם הכובשים מפעלים מיריביהם ולא להיפך. עמדה לפניהם השאלה אם לעבור גם לפעולה מדינית, אך נטייתם היא להניח זאת למפלגה הסוציאליסטית. מעניין, כי איחוד תנועת הפועלים הקדים לבוא במישור המדיני ואילו דווקא התנועה המקצועית נשארה מפולגת.
הסברתי כיצד נפתרה אצלנו בעיית התיאום בין המפלגות הפוליטיות והארגון המקצועי – סיפרתי על מפלגות המיעוט בהסתדרות והדגשתי את התפקיד שממלאת מפא"י בשמשה בריח ומנוע מרכזי לממשלה ולהסתדרות כאחד. הביטו עלי בהשתוממות, בהערצה ובקנאה. היה ברור, כי הפילוג וההתחרות מציקים להם מאוד, אם גם צרת הקומוניזם ממש כמעט אינה קיימת לדידם: המפלגה הקומוניסטית חוקית, אך בבית הנבחרים יש לה רק ציר אחד. רוב המסובים עימנו היו צעירים, להבדיל ממנהיגי המפלגה שרובם נראו קשישים.
אחרי הארוחה הוזמנתי לטיול בגן. מסעדות יפניות משובחות ומיוחסות אלו, אליהן מזדמנות חבורות למסיבה סגורה או לשיחה חשובה, משוכנות לרוב בבתי אצילים לשעבר ותפארת הבתים האלה על גניהם. גן כזה הוא למעשה פארק רחב ידיים, בו מדרונים נטועים ושבילים מתפתלים ואגם מלא קרפיוני זהב גדולים, ומקומות התייחדות בסוכות קטנות ועל ספסלים קלועים, והכל אומר יופי, יופי בלי גבול. הובילה אותנו אחת המלצריות שכל הליכותיה כאילו הייתה הגברת המארחת – מְדדה ברגליה הזעירות בתוך הקימונו הצר בתנועות קצובות חן, בגראציה שקשה להשיג כיצד היא ניתנת לבת אדם; לא ידעה מילה אנגלית, אך הובילה חבורה גדולה של גברים, כל הזרים בראשה, וכאילו הסבירה הכל בתנועות ידיים וראש. אחת משכיות החמדה שהוראינו היו אילנות ננסיים – פלא מפלאי יפן וסוד מסודות אמנותם של גנניה: נוטעים שתיל ומגדלים עץ וגוזמים וקוטמים אותו תוך כדי גידולו, ומטפחים בו ענפים וקובעים כיוונם ומעצבים צמרתו והתוצאה היא שמתקבל אילן מעונף וכליל השלמות אשר אין להאמין למראה עיניים כי כה זעיר הוא, או להיפך - הוא כה פעוט בגודלו עד שאין לתפוס כיצד הגיע לבגרות כזו בגידולו. כל עצון כזה שוויו אלפי דולרים. ויש גם עצים גדולים, כבירי ענף ואדירי צמרת, שגדלו אף הם לפי רצון האדם – מהם כסופים בכיוון הרצוי ומהם כאילו שבורים באמצע ופארותיהם פרושות לצדדים בזוויות שונות ומשונות והם מהווים יצורי צמח שלא מן העולם הזה.
מפגישה זו – לבית הנבחרים, לשיחה עם חברי ועדת החוץ של הבית התחתון, בהשתתפות נשיא הבית, שאינו שומע אנגלית כלל. הוכן תורגמן מקצועי, אך אחד מחברי הוועדה, נוצרי ובקי בהוויות העולם לרגל נסיעותיו המרובות, נטל תוך כדי שיחה את התפקיד לידיו ושקד על המלאכה במרץ רב וכנראה בהצלחה. זו הייתה השיחה הקיבוצית השלישית תוך היומיים ובכל פעם התרחב והתגוון היקף ההסברה. לינטון מזה ואלישיב מזה היו לעזר רב. שוב היה ניתוח יסודי של סוגיית התעלה ובעיית השלום. ביוזמת לינטון הסברתי עד כמה חייבת לדעתנו יפן להיות מעוניינת בשלום המזרח התיכון. עיקר בעיית קיומה הוא הגברת היצוא, שבלעדיה לא תוכל לכלכל בתוך אייה את אוכלוסייתה העצומה – כבר 90 מיליון, והם הולכים ורבים. לגבי היצוא לא תוכל בשום פנים לזלזל באפשרויות הגנוזות באזורנו. אומנם היא כבר מייצאת לא מעט לארצות ערב, אבל יש לאל ידה לייצא פי כמה. אילו חדלו מדינות המזרח התיכון מהזיון הבזבזני והקדישו כל חילן לפיתוח – כי אז עלתה יכולת הקנייה שלהן מעלה מעלה והגדילה את הביקוש למוצרי חרושת, ועם זה היה גדל הצורך בציוד יסוד למען המפעלים החדשים. שני אלה היו יוצרים שווקים חדשים לתוצרת יפן. ולא עוד, אלא כיוון שיפן משחרת שדות השקעה לעודף ההון המצטבר בה, הרי שוב יכול המזרח התיכון לשמש קיבול לו. אבל ממשלות החורשות מזימות מלחמה אין דעתן פנויה ואין אמצעיהן מוקדשים לפיתוח. בכלל, אין סכנת המלחמה מסייעת להשקעת הון כלשהו, פנימי או חיצוני, בבניין המשק. הווה אומר – שלום בין ישראל והעולם הערבי הוא עניין חיוני ליפן מכוח טובת עצמה ולא רק לשם קיום מצווה בינלאומית, ורשאית היא מבחינת ענייניה היא לנקוט בחזית זו עמדה ברורה נגד מכשילי השלום, לשם לחץ מוסרי ומדיני עליהם. כהנה וכהנה דרשתי ודברי תורגמו בפירוט מופלג ופני השומעים היו מרוכזות ועיניהם נעוצות וראשיהם נעים לאות הסכמה.
הפגישה נתקיימה בחדר הוועדה – מרווח ומהודר לאין שיעור מחדר מקביל בבית הנבחרים הבריטי, וכל תבניתו וריהוטו איתנים וכבדי משקל. אחר השיחה הממושכת הובילוני לאולם בית הנבחרים עצמו, ועמדתי נפעם למראה הפאר והנוחות והרווחה – אולם מלא הוד. ביציע האורחים, הנישא עד למרומים, ישבה אותה שעה כיתה של תלמידי בית ספר, בנים ובנות, והמורה הסביר את סידרי הבית כמעט בלחש והילדים שמרו על שקט גמור ומוחלט, כאילו מתוך יראת הרוממות או שמא זה חינוכם – לעולם לא להרים קול.
שורשי הדמוקרטיה העמיקו מאוד בחיי יפן אחרי מלחמת-העולם, הארגון המפלגתי נתון בגיבוש מהיר, רמת הפרלמנטריזם במעלה ושורר חופש גמור של ביטוי בעיתונות ובחיים הציבוריים, לרבות חופש ביקורת השלטון – בחריפות לשון הראויה לישראל.
לפנות ערב קבלת פנים מטעם צירות ישראל שנמשכה שעתיים – באולם שכור וברוב עם. הופיע כמעט כל הסגל הדיפלומטי – אסיה ואירופה ואמריקה הצפונית והדרומית וארצות אחרות שמעבר לימים – כמובן, פרט לערבים ולמישהו מהדבקים בהם. היו גם יפנים לעשרות – אנשי הארמון ומשרד החוץ ומשרד ראש הממשלה ומנהיגי מפלגות וחברי פרלמנט ושופטי בית הדין העליון ופרופסורים ואמנים ועיתונאים. בתוך כל אלה השתלבו כשני תריסרים יהודים – רוסים ואמריקנים. שיא המסיבה לפי אמת המידה החברתית המקובלת הייתה הופעת שתי נסיכות קשישות מבית המלכות, שנהגו אצילות מודגשת. באו לא יחד אלא רק לאחר שהסתלקה הראשונה הופיעה השנייה, כל אחת בלוויית גברת חצר.
אחרון אחרון להזכיר: בין הבאים היו יחיאל וייצמן [אחיו הצעיר של ד"ר חיים וייצמן] ושלמה שמיר, המנהלים פה משא ומתן על הרחבת השוק לפוספטים ולאשלג שלנו, וכן ראיתי סוף סוף במסיבה זו את גרשון אגרון [ראש עיריית ירושלים], הממלא תפקיד בולט בכינוס הבינלאומי של ראשי עיריות, שהתכנס בימים אלה בטוקיו.
ממסיבה זו – לארוחת ערב אצל שר החוץ, בדירתו שבאחד מבתי המלון. החברה הייתה מצומצמת: המדינאי הזקן אשידה, ראש ממשלה לשעבר, אישיות מרכזית במפלגה השלטת; זקן השופטים, סגן שר החוץ, הממונים במשרד החוץ על ענייני המזרח התיכון, ראש הטקס, הציר לינטון, משנהו דגן ואלישיב. הייתה לי שיחה ממושכת עם שיגמיצוּ בטרם נשב לאכול והסברתי לו פרשת נאצר. הופתע בשומעו, כי נאצר רק בן שלושים ותשע, כי עדיין שלטת במצרים הכת הצבאית וכי לשרים האזרחיים אין כל השפעה על מדיניות השלטון.
בשעת הארוחה נזדמן לי לעמוד על טיבו של זקן השופטים – טיפוס של חסיד אומות העולם כלפי כל הנברא בצלם, הומניסט וליברל צרוף. עם כל היותו משפטן דגול, הריהו בקי באמנות, חובב נגינה רציני, נסע הרבה באירופה ובאמריקות, גם בארץ ביקר לפני שנים רבות כתייר, תלמיד חכם מצניע לכת, מעמיק הגות ומדייק בביטוי.
אחרי הארוחה התיישבו שיגמיצו ואשידה זה ליד זה והמתיקו סוד – ודאי היה להם מה לברר. המאורע המרכזי של השבוע הוא נסיעת ראש הממשלה למוסקבה לשם משא ומתן על הסדר עם ברית-המועצות. תנאי ההסדר הם נושא למחלוקת בקרב המפלגה השלטת. זו באה לעולם זה לא כבר כהתמזגות של שתי מפלגות הימין – הליברלית והדמוקרטית – בתגובה לאיחוד שקם במחנה הסוציאליסטי. על-ידי כך צעדה יפן צעד מכריע לקראת משטר דו-מפלגתי. אבל האיחוד הוקם בקושי, המפלגה טרם התלכדה כהלכה, ועתה הגיעה שעת מבחן לאחדותה הפנימית.
