זיכרונות משה שרת:  מעצר לטרון

 

משה בן-אלול:  פרק אחרון בסידרה "חיי משה שרת",  "דבר השבוע",  1.1.1954[1]

 

 

זה היה ימים אחדים אחרי שובו מלונדון, שם פעל במאמצים אחרונים להשיב את לב הממשלה הבריטית מ"הספר הלבן". ואולם בווין הכביד את לבו. משה חזר לארץ ליום בר-מצווה של בנו השני. באותו שבוע גברה מאוד המתיחות ביחסי היישוב והשלטונות. נודע כי עומד להיערך חיפוש בסוכנות היהודית, ובמשרדיה נעשתה עבודת "ניקוי" קדחתנית לקראת החיפוש.

בליל שבת, ל' בסיוון, נתקיימה בבית-ארלוזורוב בת"א אסיפת זיכרון לאליהו גולומב, בה נאם משה. הוא ורעייתו לנו אותו לילה בפנסיון ברנדשטטר ברחוב הירקון. בחמש בבוקר העירה אותם בעלת-הפנסיון, כולה חיוורת ומבוהלת. כשניגש משה אל הדלת ראה את המבוא מלא שוטרים בריטיים שפניהם מפויחים לפעולת-לילה. ניגש אליו קצין, מאוד עצבני, ואמר כי עליו ללכת איתו. משה חזר אל החדר ואמר לצפורה שלא תיבהל, שהם נפרדים, ושאתרי לכתו היא תמסור את ניירותיו לבעלת הבית, כי בוודאי יהיה חיפוש. ואומנם היה אחר-כך חיפוש ולא נמצא דבר.

הסיעו אותו ברחובות ת"א, שהיו שוממים בגלל העוצר. קודם הובא ל"בית הדר", משם במשוריין לבית-דגון ומשם ללטרון. חייל בריטי בתוך המשוריין שאל אותו אם הוא נדון לעשר שנים והציע לו סיגריות, וכשענה משה שאינו מעשן נתן לו במתנה סיפור-בלשים, בהעידו כי הסיפור מרתק מאוד.

נפתחו שערי לטרון, ומשה נכנס לתוכם מבלי שהיה לו מושג לכמה זמן.

מְסַפרים בחורים מ"יושבי" לטרון, כי בשעה שראו את ראש המחלקה המדינית נכנס למחנה בחליפה בהירה ומבהיקה, היו בטוחים שהוא בא לערוך ביקור, כדי לעמוד על טיב התנאים, אלא תמהו מפני מה בחר לבוא דווקא בשבת. אך מייד נתברר העניין.., עד מהרה נתפשטה הידיעה במחנה, והכל אצו רצו לקראתו. רוב העצורים בלטרון היו אנשי אצ"ל, ומיעוטם חברי לח"י וחברי ה"הגנה". מייד החלו מטפלים במשה, מגישים לו מגבת, כלי-גילוח וכדומה.

לא עברה שעה קלה, ניגש אל משה בחור איתן במראהו, התייצב ואמר: "אני כאן מפקד ה'הגנה"'. דיבר בנימוס ובתקיפות ואמר: "אני מציע שתיכנס לצריף זה".

אמר לו: "מה פירוש אכנס? הלא מפקד-המחנה צריך לקבוע...

ענה לו: " אני פה קובע את הדברים".

והוא אומנם קבע את מקום שבתו של משה - בצריף גדור בתוך המחנה, כדי שתהיה מחיצה ולא יפריעוהו.

כעבור זמן קצר הובאו עוד אנשים: רמז, גרינבוים, הרב מימון (נרגש ומזועזע על שהכריחו אותו לנסוע בשבת), דב יוסף, דוד הכהן, שטנר, בן-אהרון, ד' שינקרבסקי ואחרים.

את ה-.V.I.Ps ריכז מפקד ה"הגנה" בתוך הצריף הנ"ל ומייד העמיד זקיפים מתוך האסירים ואירגן חבורה שתטפל בהם.

עם גבור נחשול המאסרים נתהווה בלטרון רוב של אנשי המשקים. הללו הועברו אחר-כך למחנה רפיח.

ע"י מאסר ראשי המוסדות ניסו השלטונות הבריטיים לערוף את היישוב, לכרות את הצמרת, להבאיש אותה בעיני העם ולשבור את גב היישוב במאבקו. אין צורך לומר, כי ע"י כך הושגה המטרה ההפוכה: גל של אהבה והוקרה ליווה את העצורים, וביתר שאת נתחשלה החלטתו הנחושה של היישוב והעם להילחם על תקוות חייו.

מספרים הבחורים:

ארבעה חודשים וחצי ישבו ראשי היישוב במעצר לטרון. הייתה מועקה גדולה בגלל אי-הבהירות. איש לא ידע כמה זמן זה יימשך. היה חשש שיגלו אותם לציילון או למלטה.

ושמא סבור מישהו כי היו אלה חודשי מנוחה מעבודה מאומצת?

לאחר הימים הראשונים נקבעו דפוסים. ליד הצריף הועמד משמר תמידי. אם מישהו מאנשי המחנה רצה לראות את משה, היה הזקיף, אחד מאסירי הפלמ"ח, נכנס ומודיע, כמו במשרד. היו טבחים ומלצרים מאנשי המחנה, שעשו את עבודתם בהתלהבות. מזונות הובאו מהחוץ.

פעל דואר יומי בלתי-ליגלי. יום יום נתקבלו מכתבים ונשלחו מכתבים. כל הזמן קיבל משה דואר מהסוכנות. יום יום נתקבל מכתב מזאב שרף ומכתב מצפורה, ויום יום כתב לצפורה. הוא קיבל חומר רב, ומדי יום ביומו נתקיימה ישיבה של חברי הנהלת הסוכנות ויו"ר הוועד הלאומי, ומשה שרת היה שולח בדואר את חוות דעתם בבעיות השעה. גולדה מאירסון קיבלה אז את ראשות המחלקה המדינית, ואף איתה התנהלה חליפת מכתבים רבה. אבל היו הרבה עניינים מעשיים, שמשה ניהל באופן ישיר מלטרון. הוא גם כתב מאמרים שפורסמו ב"דבר" וב-" "Palestine Postוכן מצע לבחירות, כרוזים וסיסמאות למלחמת הבחירות. מכתבים יצאו ממנו לבן-גוריון בפריס ולחברים באמריקה.

גם כאן, בלטרון, לא ניתנה לו מנוחה. הוא עבד כהרגלו למעלה ראש. כיוון שהדואר צריך היה להיות מוכן למשלוח בשעה מוקדמת בבוקר (אריזתו הייתה מסובכת מאוד) - היה משה יושב וכותב עד שעה מאוחרת בלילה. כיבוי האורות  ה ר י ש מ י  היה בשעה עשר, אבל מנורתו דלקה עד אחרי חצות. הבחורים שהיו מתעוררים בלילה ורואים את המנורה דולקת בצריף תמהו: מול הצריף הייתה עמדת הזקיף של המחנה, שהיה מצליף בזרקור - אי-אפשר שהוא לא ראה את המנורה הקטנה. והשאלה הייתה: מה חושבים האנגלים?

אף פעם לא היה חיפוש בצריף. יחס שלטונות המחנה היה אדיב ביותר. השוטרים הערבים היו תמיד קמים ומצדיעים כשמשה עובר על פניהם.

העבודה הייתה מרובה והלילה קצר. לקום היו מוכרחים מוקדם, כי בבוקר באו אסירים ערבים לשטוף את הרצפות, וביום אי-אפשר היה לישון כי חום הקיץ היה בעיצומו, ולטרון היא מכתש, אשר הגבעות גודרות עליו מסביב מפני רוח הים.

הייתה מתיחות בלתי-פוסקת של מוח ועצבים. צריך היה להיות ער כל הזמן, לתת תגובות. ומלבד זה הייתה תביעה מאנשי המחנה (גם אצ"ל ולח"י) לתורה ולתרבות.

ביום בואו למחנה קראו לאסיפה כללית ורצו לשמוע מה בפי משה שרת. אמר להם: "אל ניבהל ואל נתייאש מהמאסר הזה. אנחנו פה בבית, זוהי אדמתנו. אנחנו בעלֶיה. שלטון זר בא והולך - אנחנו נישאר פה ונהיה חופשים".

הוא הירצה סידרת הרצאות (10 במספר) על תולדות המדיניות הציונית - ניסיון יחיד שעשה לסכם את השתלשלות המעשים והמאורעות של תקופת המנדט. הייתה לו סידרת הרצאות - זיכרונות על תולדות היישוב מראשית העלייה השנייה. חבל, שההרצאות לא נרשמו. הוא ניהל שני קורסים לערבית - למתחילים ולמתקדמים - וכן קורס לדקדוק עברי למתקדמים (רוב שומעי ליקחו בקורס זה היו אנשי אצ"ל). והייתה לו מקהלה. והיה לו קורס בתורת הכלכלה לאיש אחד - מפקד ה"הגנה" ("עכשיו מותר לגלות" את שמו - שלום לוין, לשעבר חבר נען, ממתנדבי חיל האוויר [הבריטי], כיום עובד במשרד הביטחון).

כל ימי שבתם במעצר דאג משה, ששיחרורם לא יהא כרוך באיזו הבטחה שהיא ובאיזה ויתור שהוא. וכך באמת היה. וכאשר ביום שיחרורם נתפרסמו דברים שהטילו חשדות כי אין הדבר כך, הייתה זו בשבילו כאבן שיידו בו ברגע צאתו משערי לטרון...