הרברט הוארט: העצור בלטרון

מכתב מלונדון,  מיוחד ל"דבר",  2.9.1946

מיום שמשה שרתוק וחבריו מתאכסנים בלטרון כאורחיה של ממשלת א"י, הייתי הוגה בו פעם בפעם ומעלה בלבי זכר פגישותי איתו. דמותו ניצבת לפני עיני-רוחי יחד עם כל גדולי-עבר שנכלאו על עוון אמונתם.

מהרהר אני על הבטלה שהמעצר כופה על אנשים. משה שרתוק ובטלה - דבר והיפוכו. מחשבותיו אצות-רצות כחזיזי-ברק ורוחו כאיילה שלוחה. הוא היה עמל בשקידה שאינה יודעת ליאות עד שמעולם לא היה סיפק בידו להיזקק לדברים שאפשר והיו עיקר-עיסוקו אילו בחר בחיי נוחות ולא היה מתמסר לטיפול בצרכיו המדיניים של עמו. בשעה שסעדנו יחד בתל-אביב בחורף אשתקד, אמר לי: "אילו היה לנו פנאי, רוצה הייתי לשוחח איתך על העקרונות התיאורטיים של כמה מניסיונותינו בקיבוצים..." חשתי: הלא בפסוק זה כמוס סוד אישי של אותו מנהיג. בבת-ראש נתגלה לי, כמה היה האיש הזה אוהב ללון בעומקה של הלכה. אך גם נוכחתי להכיר כי הסייג: "אילו היה לי פנאי" בולם את יצר-המדע שבו. אף שהוא בעל הלכה מטבע ברייתו, קיבל על עצמו מרצון חיי מדינאי והעתיק את כל שפעת מרצו לספירה חיונית זו ליישוב.

רושם כביר עשה בי בפגישתנו הראשונה. כולו ערות, רעננות-נעורים, קפיציות-אש, הומור וחריפות-שכל מבריקים בעיניו. דיבורו מהיר. כל משפט ומשפט מקיף עובדות לרוב. במחשבה אחת הוא סוקר עניין לצידי-צדדיו.

כשישבנו אל השולחן, ניסיתי לדמות בנפשי מה יכול היה לפעול אילו גדל במדינה אחרת. מדינאי-מלידה - זו הייתה המחשבה הראשונה. מאז הייתי אומר לא אחת לעיתונאי "פליט סטריט" (רחוב מערכות העיתונים בלונדון), כי משה שרתוק הוא מדינאי בעל שיעור-קומה, מסוגם של גדולי המדינאים שבעבר, מחונן בסגולות שאינן מצויות כיום בווייטהוֹל [כינוי לממשלת בריטניה] או בקֵיי דוֹרסי [כינוי לממשלת צרפת], אלא שלא פחות מכן יכול היה שרתוק להיות מורה-הוראה באוקספורד ולהפיץ מעיינותיו חוצה באולם ההרצאה או בחוגים אקדמיים. אך בא"י מצא את כר-הפעולה הנאה ביותר להפעלת מיטב-כישרונותיו למען עמו.

ראיתיו באחד מביקוריו האחרונים בלונדון. עובר היה לבדו ב"רחבת בלוּמסברי". זהרורי-שמש ענוגים יורדים על האילנות והבתים. הוא חוזר לאיטו אל משרדי הסוכנות לאחר שיחה עם באי-כוח עיתון חשוב. ראשו שחוח. הוא שקוע בהרהורים. הימים ימי ציפייה לתגובות הממשלה על הדוח של ועדת-החקירה. אני חש כמה מעיקה עליו החרדה לגורל א"י היהודית. אך משנכנס למשרדי הסוכנות - מייד הוא מאיר פניו, כי כל מי שהוא פוגש הוא זוכר וכל אדם, אם כתבנית ואם נער-שליח, הוא מזכה במילה ובסיפורי-זיכרונות. גם אם לא ראה אותך במשך חודשים, זכור יזכור גם את שמך הפרטי וידע לספר על חוויות משותפות. והוא מאציל מרץ ורעיונות חדשים על כל מי שהוא בא במגע עמו. "משה הוא השאור שבעיסה" - אומר פלוני בצדק.

זכורני ערב אחד כשהוא בא לדבר לפני חברי המועדון האנגלי-ארצישראלי. עשרות סטודנטים מא"י, אנשי ה"בריגדה" ויהודים אנגלים רבים מילאו את האולם. הוא מדבר עברית בקולו המהיר והשקט. הוא אומר להם: "אתם 'מושבה' בגלות", והם מקשיבים באוזניים כרויות ובלבבות ערים ונסערים.

כתום הנאומים מסלקים את הכיסאות ויוצאים במחולות. שעה ארוכה נמשכים ריקודי ההורה. ואז ניגשת ראומה[1], שבאה מבית-הספר במשמר-העמק, אל משה שרתוק, ומבקשת ממנו שיצטרף למעגל. יושב היה ומשוחח עם ידידים ומסתכל במבטי-אושר ברוקדים. והנה הוא ניתר ממקומו. לא לרקוד הורה אלא לנהל ריקוד משלו. הוא מוליך טור של זוגות בקווי-עקלתון אין-קץ. הוא ממציא צורות מצורות שונות וכל אחת מסובכת מקודמתה. דומה שמישהו ישגה עכשיו והקשר לא יותר, אך בדייקנות מפליאה מדריך משה שרתוק את הצמדים עד שכולם נעים שוב כהלכה וקורי המחול לא ניתקו.

תענוג הוא לראותו כולו אחוז אש-התלהבות כדי לשעשע נערים ונערות ארצישראליים אלה בלונדון הרחוקה והערפילית. אותה שעה אני אומר לעצמי: "אפילו ברגע זה של התפרקות ניכר המנהיג המדיני". בכל עת ובכל שעה, בכל עשייה שלו מזהירים המגנטיות, ברק-השכל וכישרון-המנהיגות של משה שרתוק.

אכן נכונו עתידות לאיש זה. סיבלו הארעי אינו אלא ציון דרך בנתיב-חייו.