משה מדזיני: על המוסדות להתפטר
מאמר מערכת, "הארץ", 24.7.1946
עוד אנו עומדים נדהמים ומזועזעים עד עימקי הנפש, ובאה הודעתן של הנה"ס והנהלת הוועה"ל: עשר שורות של הבעת ריגשי-זוועה וקריאה ליישוב "להתקומם נגד מעשי פשע מתועבים אלה". והיום באה הודעה נוספת: הנה"ס, הנהלת הוועה"ל ונשיאות הווהפ"צ התאספו אתמול, דנו על המצב והחליטו - להתאסף מחר. ניסיונות לברר, לאן פניהם מועדות ברגע זה, השאירו רק הכרה אחת: שאין ברצונם להבין כי אירע דבר-מה שהכניס שינוי עצום במצב, ושבמסיבות החדשות אין אותן עשר השורות מוסיפות או גורעות. הן איחרו לבוא. ועכשיו נדרש דבר מה אחר והרבה יותר חותך.
עכשיו נדרש קודם כל: שהנה"ס והנהלת הוועה"ל יתפטרו! אם הדיבורים שלנו על האופי הדמוקרטי של המשטר הקיים ביישוב ובתנועה הציונית אינם דיקלום ריק ופטפוטי-ילדים, אלא מציאות ממשית, על המוסדות שעמדו בראשנו בכל התקופה הזאת של ירידה והתמוטטות - גם אם לא גרמו לכל מה שאירע - להסתלק, להסתלק בכל המהירות האפשרית. על הנהלת הוועה"ל לכנס את אספת הנבחרים ולהחזיר לה את ייפוי-הכוח שניתן לה. על הנה"ס למסור את התפטרותה לידי נשיא הסוכנות והתנועה הציונית.
איננו אומרים בזה, ששני המוסדות נושאים עליהם אחריות ישירה - ובכמה עניינים אף בלתי-ישירה - לאסונות שקרו ליישוב ולתנועה הציונית. איש לא יאשים אותם על שהופיע באירופה אדולף היטלר. איש לא יראה בהם את האשם למדיניות-המעל שהתנהלה לגבי א"י במשך שנים. אבל אין היא פטורה מאחריות חמורה להרבה ממה שאירע בתוך היישוב עצמו, להרבה שגיאות חמורות שנעשו, ביודעין או בלא יודעין. גם אילו היה העניין רק בזה, שבימיה ניתכו עלינו המכות הללו, די היה בו כדי להצדיק תביעה להסתלקותה. כלום לא זו דרכה של כל "ממשלה" דמוקרטית? והרי מוסדותינו אוהבים מאוד לשחק בתארים ממלכתיים. אולם הסיבות והטעמים הינם ישירים וחמורים גם מזה.
ממשלת הוד מלכותו עומדת בימים הקרובים לפרסם "ספר לבן", שיכיל הפעם מיסמכים אשר תעודתם להוכיח כי היה קשר בין הנה"ס בירושלים ובין פעולות בלתי-חוקיות ו"אנטי-חוקיות" שונות. לא על כך נחשוב כרגע. כנגד עינינו העובדה, שאנשי הסוכנות היהודית לא ידעו לבחון את דרכיהם, לא ידעו להשתמש כראוי במידה
המפליאה של הכרה קיבוצית ומשמעת פנימית אשר ביישוב לשם הדרכה נכונה. אפשר להבין, שכמונו כמוהם, ככל הציבור היהודי בארץ ובחוץ-לארץ - כולנו נדחפנו אל סף הייאוש על-ידי המצב האיום באירופה, על-ידי רצון השליטים להתחמק, ועל-ידי מעשים ודיבורים שהיה בהם משום התעללות. אבל הנהגה, אם רוצה היא להיות ראויה לתואר זה, חובתה הראשונה והראשית היא, שתהא מנהיגה ולא נגררת.
והרי זה חודשים רבים הייתה בחוגים לא מעטים של היישוב הרגשה קשה, שאנו מתגלגלים למדרון. הורגש, שיש מישהו מעוניין להגדיל את המתיחות, להחיש את המשבר. עתה הסביר מומחה משנות המלחמה, שבלשון האסטרטגיה קוראים לזה: "התקפת פיתוי". והתקפת פיתוי יכולה להיות לא רק צבאית, אלא גם מדינית ופסיכולוגית. הדבר נהיה ברור מאוד עוד לפני "השלב הראשון" של הפעולה הצבאית ולפני המעשים שהביאוהו. לפני כשישה שבועות נאמר בטור זה: "מן הרגע שהתברר, כי התפרצויות אין בהן עוד צורך לשם הזכרת העניין הארצישראלי, או לשם החשת הפיתרון, נעשית כל התפרצות - לבזבוז שאין להצדיקו בשום חישוב לאומי".
החישוב הלאומי הנכון לא נעשה. לא נשוב אל הדברים שנאמרו אז, אחרי פיצוץ הגשרים ולפני התחלת "השלב הראשון" - דברים גלויים ככל האפשר בתנאים הקיימים, כאשר העיתונות מוצאת את עצמה מוגבלת בתיאור צד אחד של המצב ולכן מגבילה את עצמה בתיאור הצד האחר. מעצרם של כמה מחברי ההנהלה, וההתלחשות שמישהו היה רוצה בהחלפתם באנשים "נוחים" יותר, ממילא הסיחו כל מחשבה על שינויים הכרחיים, על חיפושי דרכים חדשות. עתה נפתחה המערכה הטרגית ביותר בפשע מחריד, שכמוהו לא היה בכל שנות המשברים בארץ. במידה רבה מאוד נשללה עתה מאיתנו האפשרות להשפיע עוד השפעה ניכרת כלשהי על השתלשלות העניינים בשבועות הקרובים. הושמט מידינו הנשק העיקרי, הנשק החשוב ביותר במלחמתנו - התביעה המוסרית, הפניה אל מצפון העמים.
ברגע זה מחובתנו לעשות צעד שיהא בו משום ניסיון לנעול פרשה של תעתועים מרים - לפחות, במידה שהדבר נוגע לנו לעצמנו. עלינו להגיד לעצמנו, שלא נוכל לקדם את פני המחר תחת אותה ההנהגה, שעל ראשה האחריות החמורה והמעמסה הנוראה של כישלונות וקוצר-ראות וחוסר ישע. ייתכן, שזולתנו יסיקו מזה מסקנות מסולפות. כלום לא עשו כך גם במקרים אחרים לא מעטים? לא תמיד נוכל לקבוע את צעדינו בהתחשב עם דבר אחד בלבד: מה יהא הרושם כלפי חוץ. הלך-רוחם של חלקים גדולים ביישוב עצמו ובתנועה הציונית גובל ברגע זה עם תדהמה מיואשת, ומן ההכרח לעשות צעד שיבליט את רצוננו להפסיק את הגלישה הנוראה לסף תהום.
