אחרית דבר

 

רנה וקובי שרת

 

תקופת המעצר לוותה לכל אורכה, וביתר שאת במחצית השנייה של אוקטובר 1946, בשמועות על שיחרור קרוב, אך זה בא במפתיע ב-5 בנובמבר 1946.

משה שרת גזר על עצמו איפוק בציפייתו לשיחרור. "אני מקווה לא להיתפס לעצבנות - למין קדחת שיחרור - מדי התקדם שבוע", כתב לרעייתו צפורה ב-26.10.1946, ויומיים אחר-כך: "מחר בבוקר - ארבעה חודשים! אם זה סיום או רק תחנה - ימים יגידו". במכתבו האחרון אל צפורה ממחנה המעצר, מ-4.11.1946 - יום אחד לפני השיחרור - אין התייחסות לשיחרור; המכתב מסתיים בבקשה המצביעה על השלמה עם אפשרות של מעצר ממושך: "שילחי נא לי את 'דבר השבוע' האחרון ושאלי במשרד האומנם כה קשה להסדיר את משלוח השבועון הזה בקביעות?"

אולם השיחרור לא היה פרי החלטה פתאומית. הוא בא בעקבות משא-ומתן בלתי-רישמי, שהתנהל במחצית השנייה של אוקטובר 1946 בין נציגי הסוכנות היהודית בלונדון ובראשם ח' וייצמן, ב' לוקר ונ' גולדמן, שתוגברו בא' קפלן והרב פישמן-מיימון, אשר באו לשם כך מארץ-ישראל ביוזמת הבריטים (גולדה מאיר, שהוזמנה אף היא, סירבה לצאת ללונדון אך לא התנגדה לצאת עמיתיה), ובין שר החוץ הבריטי ארנסט בווין ושר המושבות ארתור קריץ'- ג'ונס ועוזריהם הבכירים. קריץ'-ג'ונס, שבשעתו, כאיש האיגודים המקצועיים הבריטים, עמד בקשר ידידותי עם משה שרת, התמנה בתחילת אוקטובר לשר המושבות במקום ג'ורג' הול וביקש לשקם את יחסי האמון עם ההנהגה הציונית.

השיחות הבלתי-רישמיות, שהתנהלו תוך שהנציגים היהודים נועצים בד' בן-גוריון בפריס, חשפו חילוקי דעות קוטביים בשאלות העקרוניות שעמדו על הפרק, כגון פתיחת שערי הארץ לעלייה ועתידה המדיני של ארץ-ישראל. שני הצדדים הסכימו ביניהם, שבשלבן הראשון יידונו הצעדים שיש בהם כדי להפיג את המתיחות הקיימת בא"י, ובשלבן השני - "השאלות הגדולות" של עתידה המדיני של הארץ (שלב זה היה אמור להיפתח ב-12.12.1946, אך לא נתממש). במסגרת שיחות השלב הראשון הוכר הדדית הצורך ב"שביתת נשק", ושני הצדדים הציגו תביעותיהם זה לזה. היהודים דרשו מן הבריטים מימוש עקרונות המנדט בתחומי העלייה וההתיישבות, הכרה בזכות הסוכנות היהודית למנות את נציגיה למו"מ, שיחרור המנהיגים הכלואים וביטול צווי המעצר לגבי דוד בן-גוריון ומשה סנה. הבריטים דרשו מן הנציגים היהודים פירסום גילוי-דעת שיגנה את האלימות, שיתוף-פעולה של הסוכנות היהודית עם הממשלה במלחמה בטרור ה"פורשים" והפסקת אי-השיתוף של היישוב עם השלטונות.

אין ספק, לשני הצדדים היה עניין למצוא מוצא מן המשבר החמור ביחסיהם, פרי הגבלות "הספר הלבן", המאבק המזוין ומדיניות היד החזקה הבריטית. האינטרס הציוני העליון היה למנוע שחיקת כוחו של היישוב במאבק נגד הצבא הבריטי, למען ישתמר למיבחנים העתידיים שיכריעו בגורל הארץ; אינטרס זה הכתיב הפוגה והיחלצות מתחושת המבוי הסתום שהולידה סידרת האירועים בארץ מאז "השבת השחורה". אשר לממשלת ה"לייבור", זו ירשה קופה ריקה ומשק שנהרס על-ידי מכונת המלחמה, נזקקה עד מאוד לסיוע אמריקני והייתה מודעת לתלותו של זה באקלים אוהד בדעת-הקהל האמריקנית ומכאן לצורך בהתמתנות כלפי היישוב.

בסופו של המשא-ומתן הבלתי-רישמי "הסתפקו הבריטים בתביעה שהתנועה הציונית תכריז בפומבי על התנגדותה לטרור והמרי האזרחי [אי-שיתוף] שהוכרז עליו כמה שבועות לפני כן ייפסק" (סת"ה ג, עמ' 831), ואם כי לא נחתם הסכם ולא הותנו תנאים מפורשים, הושגה הבנה למעשה, כי אחרי שהסוכנות היהודית תפרסם גילוי-דעת נגד הטרור יבואו מחוות בריטיות ובראשן שיחרור המנהיגים ושאר אסירי "השבת השחורה", ואח"כ מיתון משטר החירום בארץ-ישראל ועליית מספר מסוים של עצורי קפריסין על חשבון המיכסה החודשית הקיימת.

מה שרת הגדיר הבנה זאת במכתב לז' שרף מ-20.10.1946 במילים: "התנאי-שאינו-תנאי-כאילו". במחלוקת בין שני הצדדים סביב השאלה מה יקדם למה - פירסום גילוי-הדעת או שיחרור המנהיגים - הכריע הצד החזק: גילוי-הדעת פורסם תחילה.

משה שרת יכול לעקוב אחר השתלשלות המו"מ בלונדון הודות לדיווחים החשאיים שקיבל מירושלים. הללו מבהירים, כי הוצע לו לנסח את גילוי-הדעת, וכי סביב עניין זה נתגלעו חילוקי-דעות בינו ובין חבריו:

יחיאל [ד' רמז] משראה את התנאי- שאינו- תנאי-כאילו על גילוי-דעת מצידנו - חפו פניו. ברי לו שהדבר לא ייעשה ולא יוכל להיעשות. לא ייתכן להציע לווה"פ להוציא גילוי-דעת אך ורק לשם ההתרה [השיחרור]. זו תבוא ללא כל תנאי או לא תבוא כלל. למעשה הוא מניח, שלקראת השיחות בדצמבר יתירו גם בלי גילוי-דעת, משמע שההתרה תידחה עוד לחמישים יום בערך. לעומתו טענתי כי הווה"פ חייב ממילא גילוי-דעת לציבור. היו שיחות, גרמו מבוכה ועצבנות, פורסם שנסתיימו וחוזרים [א' קפלן והרב מימון מלונדון] להגיש דוח לווה"פ והוא יפסוק - הרי הוא חייב לפסוק ולהשמיע דברו בפומבי. יקראו לזה גילוי-דעת או סתם החלטה, אין זה מעלה ומוריד. העיקר הוא כי משהו מוכרח להתפרסם. אם כך, אין כמובן לומר מילה שיש בה איזה פסול שהוא מבחינה מדינית, ושלא הייתה נאמרת בשום פנים אילמלא מעצרנו. מבחינה זו כאילו לא בא מעצרנו לעולם כלל. אך במיסגרת זו אין בשום פנים להתעלם ממעצרנו
 ואם אפשר לכוון את הניסוח שיהא מסייע להתרה, מבלי לפגוע בסייג המדיני העקרוני, מיצווה לעשות זאת. מראש אמרתי, כי החיים והמוות ביד הלשון ואני מוכן לנסות מזלי בהצעת נוסח (במכתב לזי שרף מ-20.10.1946).

לרעייתו כתב משה שרת על כך באותו יום:

גרינבוים טען, כי בשום פנים ואופן לא יושג מהווה"פ גילוי-דעת שיניח דעתם [של הבריטים] ועצם הרעיון של גילוי-דעת מיוחד, כדי לאפשר את השיחרור, רק יקומם. כאן הייתי שוב מסויג, הפעם כנגד ייאוש בהול, וטענתי כי הווה"פ ממילא חייב גילוי-דעת לציבור לאחר כל המבוכה והמבולקה שהכניסו שיחות לונדון; בגילוי-דעת זה אסור לו לומר דבר שלא היה אומרו, מבחינה מדינית, אילולא היינו במעצר, אבל אם במסגרת תנאי זה יש לאל ידו לסייע לשיחרור, אין כל סיבה לא לעשות זאת. קיצורו של דבר התיישבתי וחיברתי גילוי-דעת ואני שולחו הערב.

גילוי-דעת זה, שנשתמר בכתב ידו של מחברו (ר' נספח 13), מכיל 11 סעיפים ואין בו פסוק אחד לגבי הטרור האנטי-בריטי. אולם בתוך יממה הגיע ללטרון הנוסח שהציע ד' בן-גוריון לגילוי-הדעת, שהכיל גם סעיף המגנה את הטרור האנטי-בריטי. משה שרת כתב לרעייתו ב-22.10.1946:

בדואר יש תגובה שלילית של גולדה ושל זאב לגילוי-הדעת - כפי שאני מבין, לעצם הרעיון שיצא עכשיו גילוי-דעת. התנגדות זו ראיתי מראש וכמדומה סתרתיה. אך בו בדואר יש הצעת נוסח גילוי דעת דב"ג! הרי שגם הוא [ב"ג] משוכנע, כי בשלב זה הכרחי גילוי-דעת. אני מניח בביטחה, כי משהגיע נוסחו של דוד הוא ישמש הבסיס. לאחר שעשיתי מאמץ וכתבתי מה שכתבתי אני רואה עצמי פטור מטורח נוסף ומוטב שיוחלט בחוץ אם למזג את הטיוטות ובאיזו מידה.

באותו יום, במכתב לזאב שרף, נדרש משה שרת לסעיף הטרור פרי עטו של ד' בן-גוריון:

אבל עכשיו בידיכם נוסח אבירן [ב"ג] וממילא הוא הבסיס. והנה בו סעיף מפורש וחריף נגד הסוטים [הפורשים], אך דומייה תהילה לקו וכל הכרוך בו. אני מוכן לקבל נוסח זה. והנה טענתכם, שלא ייתכנו בגילוי-הדעת דברים שיישתמעו כהיענות לדרישת הכרזה מצד השלט [השלטון], חלה בדיוק באותה מידה על סעיפו האחרון של נוסח אבירן. אין כל קשר מוכרח בינו לבין הקודמים. אין הוא כלל מחויב המציאות לפי עיקר תוכנו של המיסמך. הוא בהחלט יוצא דופן, רכוס בסיכה. עכ"פ, ברור כי השלט יראה בו ניסיון מצידנו להיענות לדרישתם (וגם להשתמט, אגב היענוּת), ובכ"ז הנכם רואים כי אבירן
 עומד עליו בסעיף עיקרי.

למחרת, 23.10.1946, הוסיף דברים במכתב לרעייתו:

ודאי ידוע לך כי אליעזר [קפלן; חזר ארצה משיחות לונדון ב-20.1.946] ביקרנו היום וביקורו היה חשוב ומעודד - משלוש בחינות: א. לגבי הערכת עמידת חברינו בשלב האחרון של המו"מ בלונדון; ב. לגבי סיכוי השיחרור; ג. וזה אך במקצת שבמקצת, לגבי הסיכויים להבא.

מכל מקום, הידיעות שהביא אליעזר מבהירות את המצב, כפי שהוא כיום, לחלוטין. בהירות כזו לא הייתה נחלתנו למיום שהוּבאנו הנה. וזה הסיכום הפשוט: ביום ג' הבא [29.10.1946] יתקיים מושב [הווהפ"צ] המצומצם. מושב זה, או ההנהלה מייד לאחריו, יפרסמו גילוי-דעת. אם הזקן על ההר [ככל הנראה - הנציב העליון גנרל סר אלן קנינגהם] יראה את גילוי-הדעת או פיסקה מסוימת בתוכו כמניחים את הדעת, יבוא השיחרור מייד. [---] אלא מה? יכול משהו לקרות בין היום ליום ג' שיסבך את המצב. יכול הווה"פ להסתבך באיזה משבר פנימי ולא להגיע למסקנה; ואחרון-אחרון, יכול גילוי-הדעת לא לספק את הזקן, בייחוד אם יועצו הוא סְקוֹטינְקַה [רוסית: בהמונת; הכוונה לרוברט מקוט, מ"מ המזכיר הראשי]. הרי שכמה וכמה גורמים לדיחוי ולכישלון [---] ועלינו להיות מוכנים לכל.

בינתיים אצלנו ההכנות לחורף "במלוא הקיטור". המרפסת המתה מאומנים ערביים [---] והנה מתנוסס בכל תפארתו הארון החדש. מייד הוכנס הארון לחדר ומייד ריווחתי את השידה וכינסתי את כל המלבושים התלויים ומוטלים פה ושם ומילאתי את הרהיט החדש עד שכרגע איני יכול לתפוס כיצד התקיימתי עד כה בלי ארון.

בכך לא תמה פרשת גילוי-הדעת. ב-24.10.1946 כתב לרעייתו:

 רגעים אחדים לפני שישבתי לכתוב פתק זה אליך, סיימתי את חיבור הנוסח המקובץ של גילוי-הדעת - אני קורא לזאת בשם יותר פשוט: החלטות הווה"פ המצומצם. היו לעיני הנוסח שלי, הנוסח שהמציא ב"ג והנוסח הלונדוני שהביא אליעזר [קפלן]. משלושת אלה עשיתי "סיסְטֶם אחד", לא כל כך קצר, אך לא ארוך ביותר. לאחר שגמרתי ישבתי עם רמז, עם ברני, ועם גרינ' - עם כל אחד לחוד בזה אחר זה. קיבלתי מכל אחד תיקונים קלים והעתקתי. עכשיו עוד דוד [הכהן] יראה וחסל. אם הם [הבריטים] לא יסתפקו בפיסקה המדברת באותו עניין [היחס לטרור], הריהם רשאים להיחנק, ואילו אנו נצטרך להתיר מחדש את רצועות המזוודות העומדות כבר ארוזות וקשורות על דרך ההשאלה, ולהצטייד בכל התחמושת הנפשית הדרושה לבילוי החורף כאן.

הווה"פ המצומצם התכנס ב-29.10.1946 והוציא גילוי-דעת בן 6 סעיפים. באחרון נאמר:

הווה"פ קובע שהציונות שללה ושוללת את שיטת טרור הדמים כדרך של מערכתה המדינית. דגל הציונות יהיה טהור, כשם שתביעתה טהורה וצודקת. הווה"פ רואה חובה לעצמו להוקיע ולדחות ללא סייג את טרור הדמים, מעשי קבוצות מתבדלות, הפורקות מרות לאומית ומוציאות את עצמן מכלל הציבור המאורגן. פעולות אלה מכתימות את מאבק העם היהודי ומסלפות את דמותו ומחזקות את ידיהם של צוררי הציונות והעם העברי. הווה"פ חוזר וקורא ליישוב לבודד את הקבוצות האלו ולשלול מהן כל עידוד, תמיכה ועזרה ("דבר", 30.10.1946).

עניין השיחרור טרם נתחוור והעצבנות רבתה. ב-1.11.1946 כתב משה שרת לצפורה: "חיזקי רעיתי! עליך להראות מופת, לעודד את הילדים ואת חברַי במשרד, להראות פנים שוחקות ויהי מה. גַייסי ממלאי הכוח הגנוז בך לעת כזאת". למחרת הבהיר לה:

ההודעה בערב [ב"קול ירושלים"] - תוצרת ממשלת א"י - אינה מבשרת טובות. במקרה הקל זוהי נרגנות, ניסיון להפחיד אותנו או/וגם להשפיע על לונדון וכל זה על מנת לסחוט מאיתנו התחייבויות. במקרה החמור זוהי הכנת הציבור, בארץ ובחו"ל, לאי- שיחרור, מתוך ידיעת הלך הרוח בקבינט. עכ"פ שוב אנו יודעים את אשר לפנינו. התשובה על כל מיני "תנאים" ודרישת "ערובות" צריכה להיות לאו קצר ומוחלט. אם ביום ב' הישיבה, יש להניח כי ביום ג' נדע איך ייפול דבר.

 ב-4.11.1946, הביא "דבר" דיווח של סופר דיפלומטי של "רויטרס":

בחוגי יודעי-דבר רווחה היום שמועה מבוססת, כי הקבינט הבריטי החליט היום לשחרר את כל היהודים העצורים בא"י חוץ מאלה הנאשמים במעשי פשע מסוימים. לפי הידיעות שנתקבלו יהיה בין המשוחררים גם מ' שרתוק [---] השיחרור יבוא בעת ובעונה אחת עם צעד חדש מצד הסוה"י למלחמה בטרוריזם בא"י.

למחרת, יום ג', 5.11.1946, יום או יומיים לאחר צאת שר החוץ ארנסט בווין לביקור ממושך בניו-יורק ובוושינגטון, הוכרז בו-זמנית בבית-הנבחרים בלונדון, במחנה לטרון ובמסיבת עיתונאים בירושלים על השיחרור. שר המושבות קריץ'-ג'ונס הודיע בבית- הנבחרים:

בזמן האחרון ניהלה הממשלה שיחות עם נציגי הסוה"י על המצב הרציני של העניינים בא"י ועל האפשרויות להפגת המתיחות הקיימת. נציגי הסוכנות מסרו על השיחות האלה לווהפ"צ המצומצם, שהתכנס בא"י ב-29 באוקטובר [להלן קרא קריץ'-ג'ונס את נוסח החלטת הווהפ"צ המצומצם בגנות הטרור, והמשיך:] בשים לב להחלטה זו, ולהצהרות
 מנהיגים אחרים בשבועות האחרונים, דנה הממשלה בשאלת המשך מעצרם של המנהיגים היהודים והחליטה לייפות את כוחו של הנציב העליון לשחררם (שם, 6.11.1946).

ובלטרון:

שעה קלה אחר חמש, כשיצאו העצורים לטיולם, נראו שלוש מכוניות נכנסות למחנה. מאחת מהן יצא מפקד המחנה [צ"ל: מפקד הבולשת] מר פוֹרדFforde]  P.J] וביקש מהעצורים לעבור למיכלאה הכללית, כדי לשמוע מפיו הודעה. ב-5.35 בדיוק אמר: "ברגע זה הודיעו בלונדון על שיחרורכם". הוא קרא לפניהם את ההודעה הרשמית והוסיף: יכולים אתם לצאת מייד או תוך כמה שעות, או לדחות יציאתכם למחר. אם תצאו עכשיו, תסעו על אחריותכם, כי הדרך זרועה מוקשים, אך אני אסע לפניכם ואל תיראו, מ' שרתוק השיב: אנו בוחרים לצאת מייד" (שם, 6.11.1946).

קבוצת המנהיגים המשוחררים, תושבי ירושלים, נסעה ישירות אל בניין המוסדות הלאומיים. השמועה על שיחרורם פשטה בעיר במהירות וקהל גדול התאסף ברחבה הפנימית של הבניין וקיבל את פני הבאים בתשואות. חבורת המנהיגים נכנסה תחילה לאולם הישיבות של הסוכנות היהודית, שם נתקבל משה שרת במחיאות כפיים ודיבר קצרות:

אותה הקלה פורתא שחלה במצבנו הכללי הערב, עם נסיגת השלטון מניסיונו להכתיב הנהגה לתנועה הציונית, בוודאי לא תשכיח מלב איש מאיתנו את העובדה הניצחת, שאנו עומדים עדיין בתוך מערכה כבדה, ואולי מערכה ממושכת. נשאב כוח וביטחון מאותה יכולת העמידה שגילה ציבורנו במשך החודשים האלה ונטכס עצה מחדש כיצד ננהל מלחמתנו (שם, שם).

לאחר שירת "התקווה" יצאו המנהיגים המשוחררים אל המרפסת הנשקפת אל הרחבה. משה שרת פנה אל הקהל ואמר:

לפני ארבעה חודשים ושמונה ימים נשלחה יד בבניין זה, יד אשר ניסתה לשלול חירותנו, עצמאותנו וזכותנו לנהל עניינינו, לפגוע בנכס היקר ביותר: החופש להיות עם הבוחר לו את נושאי דברו וששליחיו עושים את רצונו. נעשה ניסיון להסיר את ההנהגה הנבחרת, להפחיד ולהחליף ולדחות את ההנהגה ממקומה. חלה נסיגה במדיניות זו. רק נסיגה ולא יותר. דבר לא נשתנה. ספינות עולים נהדפות מחופי הארץ. שיירות מעפילים נשלחות למחנות בנכר. מכשולים עצומים בדרכנו. המערכה נמשכת ומחייבת גיוס כל הכוחות, אחריות, תבונה, עמידה בפני הפקרות ובפני הכתמת דגל. היא מחייבת ליכוד המוני יהודים בדרך המלחמה על זכויותינו ולהגיע במלחמתנו לחירות עמנו (שם, שם).

בחוגי אופוזיציה ביישוב, ימין כשמאל, רווחו לחשים ושמועות שהשיחרור בא בתמורה להתחייבות סודית של הסוכנות היהודית להימנע מפעולות מרי נגד הבריטים, לפעול למניעת פעולות טרור יהודי ואף להסתלק מהתביעה לעלייה רבתי, וסוגייה זו שימשה נושא לוהט במלחמת הבחירות לקונגרס הציוני הכ"ב. משה שרת צפה התפתחות אפשרית זאת עוד בטרם התממשה. במכתב לא-מתוארך מלטרון ל"פזית" (גולדה מאיר), אמר:

על דבר אחד אני מחזיק טובה לנחום [גולדמן]: ע"י נבואתו שאי-כניסתנו למו"מ עכשיו תרחיק את ההתרה [השיחרור] הוא מסייע להסיר מעלינו, היושבים כאן, את החשד שכל הלהט שלנו בעמידה על התנאי [שיחרור המנהיגים לקראת שיחות "שולחן עגול"] הוא לשם החשת דרורנו ולא מתוך הערכתנו את העניין לגופו. אין אנו חייבים לקבל נבואת נחום כתורה מסיני, אבל בשום פנים אין לבטל אותה. יש אפוא פנים לכאן ולכאן. והיה אם בעמידתנו על התנאי יוחש הדרור - נשמח. אך אם יידחה - נעמוד בזה.

דוברי הסוכנות היהודית מזה ושר המושבות קריץ'-ג'ונס מזה הצהירו כי במשא-ומתן שהתנהל בלונדון לא הוצגו ולא נתקבלו תנאים כלשהם לשיחרור. בנאום שנשא א' קפלן מטעם מפא"י ב-26.10.1946, באסיפת בחירות לקונגרס הציוני הכ"ב בת"א, שלושה ימים אחר שובו מלונדון, הכריז:

פה רווחת דעה מוטעית - ואינני יודע אם בשגגה או מישהו השתדל בכוונה להפיצה - כאילו ניהלנו מקח וממכר סביב שאלת שיחרור המנהיגים. להד"ם! [---] [במו"מ] אמרתי: "לא הייתה לי אפשרות לדבר עם העצורים, אבל בטוחני שאילו הייתי בא אליהם ואומר, שאני מציג את שיחרורם כנושא למקח וממכר בשאלות מדיניות - היו הם הראשונים שוללים ממני את הזכות לעשות זאת". ואכן הייתה לי אח"כ האפשרות להתראות עם החברים והם אישרו לי, שהם מצטרפים להודעתי זו שאמרתי בשמם ("דבר", 27.10.1946).

ההכחשות לא שמו קץ למסע ההחשדות וההאשמות, שהובאו בעיתוני ימין ושמאל ובכרוזי אצ"ל. שלושה ימים אחרי השיחרור, בגיליון "דבר" ביום ו', 8.11.1946, פתח המשורר-פובליציסט נתן אלתרמן את "הטור השביעי" המסורתי שלו, שכותרתו הייתה "עם שיחרור המנהיגים", במילים:

כאשר הושיבום במתנה הגָדור / לא שאל היישוב על מה זה ולמה? / כי הכרזנו: כולנו, בצדק גמור, / ראויים עימהם לשבת שמה -

וסיים:

כך היה עד היום, אך הנה, לפנות ליל, / הודעת השיחרור ללטרון הגיעה / ו ה פ ע ם  אי-מי-פה-ושמה שואל: / השיחרור הלזה בעד מה הוא מגיע?.. // ייתכן כי ברחביה עוד אין זה נשמע / אך תהיה זו בגידה מצידנו וכחש / אם כיום לא נאמר: מנהיגים באומה, / שימו לב - בשורות שואלים זאת בלחש... // [---] // ולכן - / הדבר הדרוש כעת / הוא הסבר-ושכנוע נמרץ ונבון, / שיוכיח לכל: נאסרו הם על חטא, / אך הוצאו לחופשי / על לא חטא ועוון.

ה"טור" של אלתרמן כוּוַן לכאורה אל המנהיגים שניהלו את המו"מ עם ממשלת בריטניה בלונדון, אך בציבור בארץ הוא התפרש כמכוון אל המנהיגים המשוחררים. משה שרת, שכבכיר המשוחררים נפגע עמוקות מן ה"טור", נדרש לרימוזים המכתימים בנאום שנשא ביום א', 11.11.1946, במועצה הארצית של מפא"י שהתכנסה בתל-אביב, ובתוך - כך ירה חץ הישר לעברו של אלתרמן: 

כששוחררנו הבחנו בלחש: ודאי שיחרורם לא בכדי... נאמר: כל עוד היו אסורים, היה אמוננו נתון להם; משיצאו לחופשי - נתערער האמון. כאילו תנאי לאמון - המשך המעצר. מה בצע באמון ואיזה טעם יש למעצר אם הראשון תלוי בשני? אמון דרוש לפעולה חופשית; המעצר - מיבחן, אינו מטרה. אכן זוהי התחכמות יתר, עקמימות מוח ולב, שיש נתפסים לה ביודעים ויש בלא- יודעים.

לכן להווי ידוע: לא היה שום משא-ומתן על שיחרורנו. הייתה רק הודעה כי בלי שיחרור לא יהיה משא-ומתן. לא נמסרה שום הבטחה בתמורה על השיחרור. לא ניתנה שום התחייבות להשתתף בשלב השני של ועידת לונדון. נאמר: הקונגרס יחליט. [---] גם לא הובטח להשתתף במלחמה בטרור-הדמים כפרס על השיחרור, עמדתנו לשפיכת דמי נקיים כשיטת מאבק פוליטי ידועה מאז. נדחה אותה כשם שדחינו אותה עד כה. בשבילנו זה נגע והרס. אנו דוחים את השיטה ואת הסמכות של כנופיות לפסוק ממרתפים הלכה מהי דרך המאבק הציוני. כשם שחירות ושיעבוד הם תרתי-דסתרי כן חירות והפקרות הם תרתי-דסתרי. העם המאורגן יחליט, ומלחמה לנו בהפקרות בימי שלום ושבעתיים בימי מערכה ("דבר", 12.11.1946. ה"טור" "עם שיחרור המנהיגים" לא נכלל בכרך הטור השביעי שהביא נ' אלתרמן לדפוס ב-1948; אחרי מותו נכלל במחברות אלתרמן ד', עמ' 158).

"טורו" של אלתרמן נחרת בזיכרונו של משה שרת עד כדי כך שכעבור עשור, עם התפטרותו המאולצת מן הממשלה, רשם ביומנו: 

כל השבוע הייתי דרוך בציפייה לקראת גיליון "דבר" של יום ו' - היעמוד לנתן א' עוז הרוח לאמר את דברו הנוקב על נושא הימים האלה, [---] או יסטה ויידחק לאיזו פינה
 נידחת של חיי הציבור, או שמא בכלל ייאלם דומייה כפי שהוא עושה בשעות מצוקה נפשית וסבך ללא מוצא? [---] והיה עוד משהו. משום-מה נשתבש במשך השנים יחסו האישי של נתן א', על כל פנים במידה שנשתקף יחס זה בשירתו המדינית ובמאמריו. יארכו הדברים מלפרט, אך ראשיתה של השרשרת נעוצה בשיחרורי מלטרון (יומ"א, 22.6.56, עמ' 1479; לימים התעמתו השניים בפרשת ה"שילומים" ב"דבר" ב-12 ["טור שביעי"] וב-17 בספטמ' [מאמר נ"א נגד מ"ש], וב-2 באוק' 1952 [תשובת מ"ש]).

 שבועיים אחרי השיחרור, ב-19.11.1946, זומן משה שרת לשיחה עם הנציב העליון א' קנינגהם. על דברי הנציב: "ההבנה הייתה ששיחרורכם יסייע להפסקת הטרור, והנה לא מניה ולא מקצתיה", השיב: "אני רוצה שתדע, שלפי הכרתי לא ניתנה כל הבטחה כזאת" (ר' דוח על השיחה בנספח 15, וכן זיכרונות מ"ש וצ"ש בנספחים 16 ו-17).

כעבור זמן-מה, ב-12.12.1946 אמר משה שרת בקונגרס הציוני הכ"ב:

לפי שעה מתעקשת הממשלה הבריטית בטעות הגורלית שטעתה ב-1939, ומישגה גורר מישגה. על פי הכלל "עבירה גוררת עבירה" הגיעה לפרשת לטרון. סיפרו לי - לא שמעתי זאת באוזני - שאחד הנואמים פה אמר, כי שיחרור כמה מאיתנו מלטרון בא כמעשה חסד מצד הממשלה הבריטית [היה זה יצחק טבנקין, שאמר: "הם נאסרו בזכות ושוחררו בחסד"]. רצוני לומר לכם, והדבר נכון כִּנְכון עמידתי פה לפניכם, כי אני וחברי שהייתי שותף להם במצב המכובד הזה של עצור בלבה של א"י, משוכנעים כי השיחרור בא כניצחון אחדותו ותקיפותו של היישוב, אחדותם ותקיפותם של התנועה הציונית ושל העם היהודי כולו. הייתי בוחר שמישהו אחר יאמר זאת. אולם אני חושב כי חובתי הפוליטית היא לומר זאת. מי שאינו מקבל את הדעה, שאין להשתחרר אם לא ע"י חֵיל שיחרור הפורץ את גדרי התיל של הכלא, לא יאמר כי יכול להיות שיחרור מכובד מזה. היה זה באמת שיחרור מכובד מאוד. מדוע? מפני שהוא בא כתוצאה מזה שהממשלה נוכחה כי החטיאה את המטרה שהייתה לה בכלאה אותנו מאחורי גדרות התיל, ובהגיעה למסקנה הזאת עוד ניסתה להרוויח משהו במו"מ ולקשור את השיחרור בכל מיני תנאים. אבל את התנאים האלה דחתה ההנהלה בלונדון, ואנו שוחררנו בלי כל תנאים (הקונגרס הציוני הכ"ב, 24.12.1946 -9, דוח סטנוגרפי מתורגם מאנגלית, הנהלת ההסת' הציונית, י-ם, עמ' 164; דברי י' טבנקין - בעמ' 114).

אחד הדברים שהעסיקו מאוד את משה שרת בימי מעצרו האחרונים היה הבחירות לקונגרס הציוני הכ"ב, שנועדו ל-28.10.1946. במכתב לצפורה מ-26.10.1946 סיפר:

היום סיימתי סידרה של שיחות עם בחורינו כאן לקראת הבחירות בהרגשה, כי אילו היה
 לי פעם פנאי לעבור את כל הארץ, ובייחוד את כל הקיבוצים הצעירים ואת כל "מחנות העבודה והאימונים" במחזור שיחות כזה, כי אז בלי כל גוזמה היו פני הדברים בארץ, מבחינה פנימית, קצת אחרים.

וכעבור יומיים, ביום הבחירות:

הבחירות כאן עברו בשקט גמור. בקרב הבחורים שלנו הפכתי ע"י שיחותי רוב של "תו" [אות "התנועה לאחדות העבודה"] לרוב של "אלף" [אות מפא"י]. מהבחורים הצביעו 23 "אלף", 9 "תו", 2 "שין" ["השומר הצעיר"]. אילו כזה היה המצב בכל הארץ - המפלגה כפליים משתי יריבותיה בציבור הפועלים - היה לגמרי לא רע! אינני מונה בחשבון זה את הקולות שלנו, "המנהיגים", וכן קולות טועים שנפלו בחלקנו מתוך המחנה הכללי, הערב-רבי.

למחרת (29.10.1946) הוסיף:

ובכן, המפלגה יצאה מהניסיון לא רק בשלום אלא בכבוד ובכוח, וכל החששות הקיצונים הופרכו. תסביך הבחירות, אשר רתחתי עליו בחמת אין אונים, היה מיותר בהחלט. סיעה ב' נחלה כישלון מובהק וכל תעמולתה הרתחנית, הקולנית והארסית לא עמדה לה. היא תקבל פחות צירים משהייתה מקבלת אילו נשארה במפלגה. ואילו נשארה במפלגה - או אילו לפחות הסכימה ללכת יחד עם המפלגה לבחירות, בלי השוה"צ, לפי התנאים הנדיבים מאוד שהמפלגה הציעה לה - כי אז כל המרץ העצום שבוזבז למלחמת האחים היה נחסך ומופנה למלחמה באויב החיצון, הרוויזיוניזם, וכל קלקול הדם בפנים היה נמנע. עכשיו אנו עומדים בפני גאוּת עצומה ומאיימת של נחשול הקצף הרוויזיוניסטי, אשר בחלקה היא תוצאה ישירה מהשתקעות המפלגה וסיעה ב' בריב הפנימי, תחת הפנות את כל החיצים בסכנה החדשה, או המחודשה.

ביום זה כתב גם לבן חיים:

קרא-נא את תחילת מכתבי לאימא - הערָכָתי החטופה הראשונה לתוצאות הבחירות - חזקה עליך שתבין את העניין. אילמלא הפילוג, היה הזרם שהתפלג [ממפא"י] בתור "סיעה ב'" מקבל בתוך המפלגה שליש מהצירים, ז"א ציר אחד לכל שני צירים של יתר חלקי המפלגה. עכשיו היחס בין צירי ה"תנועה" לצירי המפלגה יהיה  א ח ד  ל ש ל ו ש ה  ו ח צ י,  בערך. במילים אחרות, אם לקחת את ה"תנועה" והמפלגה ביחד, אזי בעוד שקודם הייתה ה"תנועה"  ש ל י ש,  עכשיו היא  פ ח ו ת  מ ר ב ע,  וזה לאתר שהיא התאחדה עם "פועלי ציון"! זהו הרווח הנפלא שזכתה "סיעה ב'" לעצמה כתוצאה מהתפלגותה,
 ואילו החַיִל והברכה שהיא הביאה בזה לתנועת הפועלים כולה - הלא הם מן המפורסמות!

נצור את הלקח הזה היטב היטב לעתידך אתה, כי מי יודע איזה שְטָנים של פירוד עוד ירקדו בקרב התנועה כולה בשנים הבאות עלינו ועליך.

תמה פרשת המעצר. החיים חזרו למסלולם. משה שרת נשאב מייד אל העשייה המדינית הנמרצת. הוא חזר ותפס את מקומו בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וניצב שוב מול השלטון הבריטי בחזית המאבק על העלייה וההעפלה, שהגיע לשיאו בפרשת גירוש מעפילי "יציאת אירופה" ("אקסודוס") ביולי 1947. עד מהרה, אחרי הקונגרס הציוני הכ"ב שהתכנס בבזל בסוף דצמבר 1946, התמקד בפעילות סביב ועדת האו"ם המיוחדת לא"י (אונסקו"פּ), שהוליכה להחלטת עצרת או"ם ב-29.11.1947 לחלק את הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית.

התהיות על מהלומות "השבת השחורה", שהציקו למשה שרת בימי מעצרו, נמוגו בלחץ האירועים התוכפים. עיניו היו נשואות קדימה, לעבר המטרה הגדולה והמשימות שבדרך אליה. את המשימות האלה הגדיר במסיבת עיתונאי פנים וחוץ בירושלים ב-7.11.1946 - יומיים אחרי השחרור:

עיקר העיקרים היה ונשאר: חופש העלייה היהודית לארץ-ישראל ותקומת היהודים כאומה בארצה, החופשית לעצב את עתידה תוך שיתוף פעולה עם שכניה ועל יסוד שוויון עם כל אומות העולם.