נספח

אסופת מסמכים

1948-2013

בכייה לדורות

נספח זה מוקדש להארת פרשה מימי מלחמת העצמאות המכונה "בכייה לדורות". גיבורה הראשי הוא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שנזקק בראשונה לניב התלמודי "בכייה לדורות"[1] כאשר נימק ביוני 1956 - כעבור שמונה שנים - את הדחת שר החוץ משה שרת מן הממשלה. ב״ג תלה אז במשה שרת את האשמה העיקרית באי-כיבוש שטחים רבי חשיבות בגדה המערבית במהלך המלחמה - מהלך שהוא, ב״ג, יזם והביא לפני הממשלה הזמנית בישיבתה ב-26/9/1948, אך נפסל בהצבעה (לפי פרוטוקול הישיבה ברוב של 5:7; לפי גרסות אחרות - על חודו של קול). משה שרת הוא אפוא גיבור משני של הפרשה, ומכאן הצורך להאירה מצדדיה השונים והסותרים בפסיפס מסמכים, המובאים כאן כמות שהם ללא דברי פרשנות ומשתרעים על פני 65 שנים מאז 1948 ועד 2013 - עדות מובהקת לחיוּת הנושא, שנחשף פומבית רק ב-1962. לבניית הנספח נעשה מאמץ לרכז את מרב החומר הזמין. כמה מן המסמכים צומצמו ללא ציון ההשמטות - כולם זמינים במלואם במקורותיהם.

15/9/1948 - דוד בן-גוריון, יומן:

יגאל [ידין] - אין המטה והצבאות מוכנים נפשית לקרב. אם כי ברור שהשונא מתכונן במרץ. הצבאות נדרשו ל-15 בח״ז (כלומר היום) להיות מוכנים לקריאת הכן - אינם מוכנים. המפקדים אינם מאמינים בקרבות בחודשיים הקרובים, ואין דריכות במטה. התוכניות בכל החזיתות מוכנות (משיחות קטועות שלי אין לי רושם שהתוכניות מוכנות) אם כי מפקדי חזיתות אינם משוכנעים שהתוכניות מספיקות. הביצוע אינו מוכן. בעיית הרכב היא קטסטרופלית. (אב״ג)

17/9/1948 - דוד בן-גוריון, יומן:

השאלה היא אם מלבד הדרום מרכז ההתקפה שלנו יהיה בצפון או נגד המשולש? לאור ידיעות מהמשקיפים - גם ג׳יימס מקדונלד קיבל ידיעות כאלו - ברור שנצטרך לעמוד בעיקר נגד המשולש, מרכז העיראקים והלגיון. (שם)

24/9/1948 - דוד בן-גוריון, יומן:

שאלתי את יגאל [ידין] אם יש בכוחנו לתקוף לטרון בכוח שיבטיח כיבוש - ונהיה מוכנים לתגובה ערבית כללית במקרה שזו תבוא. יגאל סבור שזה לא ייתכן לפני יום א׳ [26/9/1948], אך אינו בטוח אם גם אז ייתכן. לדעת חיים [לסקוב] דרושים לכך שני גדודים מאומנים יפה למלחמה על כל שוחה וחפירה, ואין אצלנו אימון כזה. לדעת יגאל דרושים 6-4 גדודים. אנו מוכנים להתקפה כללית, אבל בהתגוננות מצבנו יהיה לא נוח. אנו ערוכים לקראת המשולש, אבל לפי התוכנית נתקוף לא בלטרון אלא בתיכון ובג׳נין. (שם)

26/9/1948 - דוד בן-גוריון, יומן:

אחה״צ ישיבת הממשלה.[2] אח״כ היה דיון על דרכנו באו״ם ועל הצעתי לתקוף ולכבוש לטרון. ברוב של רוזנבליט, שפירא, לוין, ברנשטיין, קפלן, רמז. משה [שרתוק] נגד פישמן, גרינבוים, ציזלינג, בנטוב ונגדי,[3] נדחתה ההצעה. לאושרנו לא היו הללו צריכים להצביע לעשות רוב הפעולות שנעשו במשך השנה״. (שם)

27/9/1948 - דוד בן-גוריון, בישיבת מועצת המדינה הזמנית, קטע:

לדעתי, אין זה מן הנמנע, שבמקרה של הכרעה צבאית יעלה בידינו לכבוש את הדרך לנגב ולאילת ולים המלח ולהבטיח את הנגב בידינו. וכן להרחיב את הפרוזדור לירושלים גם צפון וגם מדרום, לשחרר את שאריתה של ירושלים החדשה (שיח׳ ג׳ראח ואזור האוניברסיטה ו״הדסה״) וגם לכבוש את העיר העתיקה, לתפוס את כל הגליל המרכזי והמערבי ולהרחיב את גבולות המדינה בכמה כיוונים אחרים״. (פרוטוקול הדיונים, כרך א׳)

27/6/1956 - דוד בן-גוריון, מכתב לח״כ הרצל ברגר,[4] קטע:

הודעתי לחברינו בממשלה, שאחרי הבחירות [ב-26/7/1955] לא אשתתף בממשלה ולא אתמוך בה אם תנהל מדיניות ביטחון כזו שמנהלת ממשלת משה שרת. וכשהוטל עלי להקים ממשלה לאחר הבחירות, ניסחתי עמדת הממשלה בענייני ביטחון בבהירות מספיקה. נוסח דברי אושר על ידי כל הממשלה, לרבות שרת. למרות עמדה מוצהרת זו התמיד משה לרכז בענייני ביטחון ומדיניות חוץ, נגד דעתי, רוב של הפוה״מ, מפ״ם, פרוגרסיביים ועוד אחד או שניים מחברינו. דבר זה קרה רק פעם אחת בימי הממשלה הזמנית, ומשה הכריע בקול אחד שלו נגד דעתי וגרם - לפי הכרתי - לבכייה לדורות, ואני יודע שאחר כך הצטער על כך״. (יומ״א ו׳ עמ׳ 1546-1544)[5]

26/6/1956 - דוד בן-גוריון, מכתב ״לחברים״,[6] קטע:

לא תמיד היה מ״ש שלם עם הדרך בו הלכתי, אבל גם אם היסס בכמה הכרעות גורליות, שיתף פעולה עמי באופן חברי. בפעם הראשונה חלק עלי בעניין חיוני והכריע בקולו נגדי - בממשלה הזמנית. איני בטוח שהוא מאושר וגאה על עמדתו זו, אולם לדעתי גרם בכך לכישלון לאומי עצום שאין לו ערוך: לאובדן ירושלים העתיקה, גושי חברון וצפון ים המלח.[7] (אמ״ש)

8/7/1956 - דוד בן-גוריון, מכתב למשה שרת, קטע:

עד פרישתי מהממשלה מטעמים אישיים לגמרי בסוף 1953 היה - במידה שהדבר זכור לי - רק מקרה אחד שבעניין פוליטי ממדרגה ראשונה הוכרע דבר נגד דעתי בהשראתך ובקולך. זה היה בממשלה הזמנית״. (אמ״ש)

20/2/1962 - דוד בן-גוריון, בנאום בכנסת, קטע:[8]

מי שהיה נציג ה׳פרוגרסיבים׳ - עכשיו קוראים להם ׳ליברלים׳ - ידידי מר רוזן, שהייתה לי הזכות לעבוד איתו יחד כמעט כל השנים שהייתי בממשלת ישראל, הרי בכל הוויכוחים המדיניים שהיו בינינו בלי יוצא מן הכלל, הוכח לו לאחר מכן שהוא טעה בכל מקרה בוויכוח. אם פעם אחת הצליח שיהיה לו רוב - רוב של אחד - נגרמה לנו, לפי דעתי, בכייה לדורות.

אותו הדבר שאמרתי מקודם על מר רוזן, הייתי יכול להגיד על חברו במפלגה עכשיו [פ׳ ברנשטיין], לאחר שהתאחדו השניים. הוא היה איתי בממשלה הזמנית, וגם הוא נתן ידו אז לשוללים. אני בטוח שהיום הוא מכיר בטעותו.

19/3/1962 - ״פרשת ׳הבכייה לדורות׳, תוכנית פעולה נגד הלגיון״, כתבה לא חתומה:

בעקבות דברי ראש הממשלה ד. בן-גוריון בכנסת, כי פרשיות מלחמת השחרור הן כיום ׳פרקים של היסטוריה׳, וכי אין איסור פרסום חל עליהם, הוסר אתמול האיפול מעל הפרשה של ״בכייה לדורות״ שנגרמה, לדברי בן-גוריון, על ידי הצבעה ברוב של קול אחד בממשלה הזמנית. מתברר, כי המדובר הוא בתוכנית לפעולה נגד הלגיון הערבי בקיץ 1948, שהייתה מכוונת לערעור מעמדו של הצבא הירדני ולאיגוף חלק מכוחותיו, דבר שהיה משפיע על חזיתות ירושלים והמשולש. כפי שנודע, הוחלט שלא לבצע מבצע זה ברוב של 7 נגד 6 קולות. חלוקת הקולות לא הייתה על בסיס מפלגתי ושלושה משרי מפא״י הצביעו נגד ראש הממשלה. כן הצביעו נגד ראש הממשלה, כפי שגילה בן-גוריון בכנסת, השרים פ. ברנשטיין ופ. רוזן, וכן עוד אחד המכהן כיום בממשלה. מבין השרים שהצביעו עם בן-גוריון מכהן היום בממשלה רק אחד והוא אחד משרי מפא״י, אם כי בממשלה הזמנית הוא לא ייצג את מפא״י. ארבעה שרים נוספים שהצביעו עם בן-גוריון אינם כיום בממשלה, אם כי כולם בחיים. שניים מהשרים שהצביעו עם הרוב אינם עוד בחיים. (״דבר״)

16/3/1962 - אלקנה גלי,[9] ״פתק שהשאיר אחד השרים הביא את ׳הבכייה לדורות׳ - תוכניתו של בן-גוריון לשחרר את ירושלים ולהגיע לירדן נפלה בהכרעה של קול אחד״, קטעים ממאמר:

מה אירע בישיבת הממשלה הזמנית לפני 13 שנה [ב-26/9/1948], המרתיח את דמו של בן-גוריון עד עצם היום הזה? למה בדיוק התכוון ראש הממשלה כשרמז בכנסת על החלטה שגרמה ל״בכייה לדורות״? מה שאירע היה שהממשלה הזמנית דחתה את תוכנית בן-גוריון לשחרור ירושלים כולה והשטחים שמצפון ומדרום לה עד הירדן. הוויכוח במועצת המדינה הזמנית [ב-27/9/1948] לא ייצג נאמנה את חלוקת הכוחות בממשלה, שבה התחלקו הדעות לא תמיד לפי קווי החיתוך המפלגתיים. גם בן-גוריון השתתף בוויכוח הזה, ומי שקורא היטב את דבריו יכול למצוא בהם רמזים לוויכוח שהתנהל בישיבת הממשלה ואשר מעטים ידעו עליו בזמנו.[10] הימים ימי סוף ספטמבר, ימי הפוגה בחזיתות. באופק - כינוס עצרת או״ם עם הדוח הקטלני של ברנדוט, כשגורלה של ירושלים מונח על כף המאזנים. מי יודע, אולי זוהי ההזדמנות האחרונה ״לדורות״ לשחרר את ״צוואר הבקבוק״ הירושלמי ו[את] שני ה״כיסים״ התלויים לה מדרום (חברון-בית לחם) ומצפון (שכם-ג׳נין).

בישיבה הממשלה העלה בן-גוריון את תוכניתו הצבאית: פעולת איגוף מצפון לבירה, אשר תחייב גיוס כל כוח אדם אפשרי מגזרות אחרות למען ירושלים, התקפה גדולה תיפָתח במגמה לאגוף את ירושלים ולהגיע לירדן דרך מדרונות ההרים. פעולת בזק זו תיצור ״כיס״ גדול הכולל את ירושלים העתיקה, בית לחם וחברון. ״כיס״ זה ייפול בדיעבד כפרי בשל. הכוחות העיראקיים והירדניים במשולש יישארו אף הם חשופים באגף הדרומי. ירושלים, בכל אופן, לא תימָצא עוד במבוי סתום כמו היום, אלא במרכז חבל ארץ גדול המקיף אותה מכל צד.

הוויכוח בממשלה על תוכנית נועזת זאת היה ער ביותר. הכוחות היו שקולים ורק קול אחד הכריע: שר אחד אשר נאלץ לעזוב את הישיבה השאיר אחריו פתק, שבו הוא מצביע במפורש שהוא מצביע נגד תוכניתו של בן-גוריון. חלוקת הקולות לא הייתה לפי שום היגיון מפלגתי. העמדות שננקטו היו אישיות בהחלט:

בן-גוריון ושטרית - בעד, קפלן, שרת ורמז - נגד.

הרב מימון (פישמן) - בעד, ושפירא - נגד.

גרינבוים, ציזלינג ובנטוב - בעד. לוין, רוזן (רוזנבליט) וברנשטיין - נגד.

בשבעה קולות נגד שישה נפלה תוכניתו של בן-גוריון וכך נוצרה ׳הבכייה לדורות׳. עד עצם היום הזה אין בן-גוריון מסוגל לשכוח הכרעה גורלית זאת, שבה קול אחד הכריע את הכף - ובהערתו בכנסת נתן ביטוי לכך״.

("ידיעות אחרונות")

23/3/1962 - פולס,[11] ״בכייה לדורות או חינוך לקלות דעת״, קטעים ממאמר:

נניח כי ניצחון צבאי יכול היה ליצור עובדות מוגמרות אשר העצרת הייתה נאלצת בצורה זו או זו להשלים עם קיומן. כלום היה סיכוי סביר, כי התוכנית תצליח? מהכתבות [ב״דבר״ ו״ידיעות אחרונות״ שלעיל] משתמע, כי לו רק הייתה הממשלה אז תומכת בדעתו של מר ב״ג, הייתה ירושלים כולה נופלת בידינו, ועם עיר הבירה - המשולש והארץ כולה. לטענות אלה מותר אף למי שאינו מומחה להתייחס בספקות.

קורא העיתון בשנת 1962 אין לסמוך עליו כי ייזכר במצבנו הצבאי ביחס לשטח וביחס לכוח כפי שהיה בספטמבר 1948. ממילא הוא נוטה לזהות את מדינת ישראל בגבולותיה הנוכחיים עם מדינת ישראל שמלפני 13 שנה וחצי; את הצבא דאז עם צה״ל דהיום. זיהוי זה עלול להביא את הבריות שיחשבו, כי היה זמן שהארץ אך המתינה שיכבשוה, וכי מספיק היה לרצות במטרה איזו-שהיא כדי שישיגוה. זה ההפך מהאמת ההיסטורית. מכל שאפשר להבין את הכתבות האלה, יוצא מהן שמר בן-גוריון הציע אז מבצע לכיבוש המשולש. אלו חֵילות היה אפשר לשחרר לצורך המשימה ״להגיע לירדן בדרך מורדות ההרים״ בלי להחליש את הגזרות האחרות? כיצד היינו פותרים את בעיות האספקה לחיל כה גדול? ומה היה קורה לו היינו נשארים תקועים אי שם במורדות ההרים, בקרב אוכלוסייה עוינת? כלום היינו מסוגלים אחרי הקזת דם בלתי נמנעת להיחלץ לשחרור הנגב?

אין יסוד לידיעות וכתבות המתארות את המבצע כתוכנית שההצלחה הייתה מובטחת לה מראש, ורק שרים מוגי לב, שלא יכלו להתעלות למעופו של ראש הממשלה ושר הביטחון, ופחד או״ם בלתי סביר לגמרי נפל עליהם, הכשילו אותו. יש להניח כי בדיקת תוכנית בן-גוריון ולו רק מבחינה צבאית-מקצועית הייתה משאירה ספקות ביחד לסיכויי ביצועה. עובדה, שמר בן-גוריון ויתר עליה ואף לא הזכיר אותה 13 שנים. אין זו הפעם היחידה שמר בן-גוריון צידד בהצעה מסוימת ולא הרעיש עולמות כדי להשיג לה רוב. ייתכן מאוד, כי הוא עצמו לא היה חדור אמונה במידה מספקת כדי לא לתת מנוח לחבריו בממשלה עד שיימצא עוד קול שיהפוך מיעוט לרוב. לא יקשה למצוא בימי מלחמת העצמאות מקרים בהם רצתה הממשלה במבצעים מסוימים, אך המבצעים נכשלו. לכך אפשר למצוא יותר מדוגמה אחת גם בחזית ירושלים.

כדאי לכולנו, מומחים צבאיים ושאינם מומחים, להיות זהירים בביקורת. ומה טעם להפלטות ראש הממשלה, לידיעות ולכתבות, שתוצאתן היחידה היא טשטוש ההכרה בצורך זה? פרסומים חלקיים ומקוטעים, כפי שהיינו עדים להם בשבועות האחרונים, אינם מסייעים להבנת השתלשלותה של מלחמת העצמאות. הם אך מקלקלים את מעט ההבנה הקיימת, הם מעודדים ערבוב מושגים בין מה שקיים היום למה שהיה קיים בימים ההם. הם עוזרים למגמה פוליטית, אך אינם מקדמים הבנה היסטורית וצבאית. הם מחנכים את הקהל להפריז ביכולת הרצון הפוליטי, בעוד שהם מלמדים אותו לזלזל במשקלם של גורמי יכולת צבאית, שהם מורכבים מאוד. תמוהה קלות הדעת בה נתן מר בן-גוריון את האות לגילויים מקוטעים. אומנם בכנסת לא גילה אף סוד, אך מוכרח היה להיות ברור לראש הממשלה, כי כל רמז מפיו יגרה את הסקרנות לדעת בדיוק למה התכוון. לא על ידי הפלטות בדבר ״בכייה לדורות״ יחנך את הציבור להבנה עניינית של הבעיות, שצה״ל עלול להיקרא לפתור. (״הארץ״)

23/3/1962 - דוד בן-גוריון, מכתב לד״ר ש. גרוס:[12]

                                                                       פרטי-סודי - ירושלים, יז׳ באדר ב׳ תשכ״ב, 23 במארס 1962

לד״ר ש. גרוס, שלום וברכה,

איני נוהג להתווכח עם עיתונאים התוקפים אותי מדי פעם בפעם. בששה-עשר החודשים האחרונים זכיתי ל״עיתונות״ הגונה כזו - שניטל ממני כל תיאבון לטפל בה. אבל נזדמן לי להיפגש איתך כמה פעמים בעין-חרוד וגם במסיבה מיוחדת של מערכת ״הארץ״ והכרתיך במקצת ונדמה לי, שאין חלקך בין העיתונאים חסרי האחריות וההגינות - וכשקראתי הבוקר את מאמרך ב״הארץ״ על בכייה לדורות או חינוך לקלות דעת - ראיתי שכתבת מה שכתבת מתוך אי-ידיעה גמורה של הנידון ומתוך הסתמכות על עיתונאי קל-דעת שכתב על ״הבכייה לדורות״ בלי ידיעה, ולא ראיתי צורך לתקן שגיאותיך - כי לא ראיתי צורך ורשות לפרסם מה שאני יודע על מלחמת הקוממיות - ״פן תעלוזנה בנות הערלים״ או דודנים של הבלתי ערלים.

אבל אותך אני רשאי להעמיד על האמת.

לא התכוונתי לכבוש כל הארץ - כי ידעתי שהמדינה הקטנה שיש בה רק כשבע מאות אלף יהודים לא תיכון אם יישובה הערבי יעלה על היישוב היהודי או אפילו יקטן ממנה רק במעט. אבל החשבתי מאוד שני דברים: ים המלח וירושלים.

אחרי ההפוגה השנייה - שהייתה בלי מועד, מעין הפוגה נצחית, הפר הלגיון אחד מהתנאים החיוניים של ההפוגה - לבלתי פגוע בתחנת השאיבה בלטרון בצינור המים מראש העין לירושלים. אומנם בחודש הראשון למלחמה (אחרי הקמת המדינה) הנחנו בסתר צינור שני ב״דרך בורמה״, אבל הלגיון לא ידע על כך, ואלמלא הצינור החדש הייתה ירושלים גוועת מחוסר מים. לאחר הפרה בוטה ומסוכנת זו של ההפוגה הצעתי לממשלה - לאחר בירורים יסודיים עם המטה ובדיקת האפשרויות הצבאיות - להתקיף את הלגיון שהתבצר בלטרון וסתם בפנינו הדרך לירושלים. התוכנית הייתה להשמיד מוצבי הלגיון בלטרון ולהתקדם לשפך הירדן בים המלח מדרום רמאללה ולכבוש כל ירושלים והכיס הדרומי המכיל את בית לחם וחברון, שהיו בהם כמאה אלף ערבים.

דבריך שצבאנו אז לא היה כצבאנו היום - הם נכונים, אבל לא היה לי כל צל של ספק שהצבא יוכל למלא תפקיד זה בהצלחה מלאה במשך שבוע או עשרה ימים, ומחשבתי הייתה שכל הדרכים המובילים לירושלים יהיו בידינו, ונסכים לפיקוח בינלאומי על ירושלים העתיקה, אבל לא יהיה בכל השטח הזה שלטון ערבי, וגם הנחתי - בלא וודאות מוחלטת אבל בסבירות מספקת, שרוב ערביי ירושלים, בית-לחם וחברון יברחו, כאשר עשו ערביי לוד, רמלה, יפו, חיפה, טבריה וצפת, ואנחנו נשלוט על מלוא רוחב הארץ עד הירדן (מצפונה או מדרומה של יריחו) וכל ים המלח המערבי יהיה בידינו.

התנגדות חברי הממשלה למבצע זה לא הייתה צבאית אלא מדינית. עד כמה שאני זוכר, לא טען אף אחד שלא נוכל לבצע משימה זו, אלא שאין לעשות דבר זה בשעה שנתאספה עצרת האו״ם בפריס לדון על תוכניתו של ברנדוט, ומשה שרת עמד לצאת לפריס.

בין המתנגדים היו רוזן, ברנשטיין, שפירא. מ. שרת, נדמה לי גם גרינבוים, המנוחים קפלן ורמז.

ההצעה לא כללה את המשולש ומה שכתב בעניין זה [אלקנה] גלי מצוץ מן האצבע או המציא בדמיונו.

עד היום נראה לי, שזוהי ״בכייה לדורות״ - מפני שעל-ידי המצב הקיים לא רק הסורים יש להם עמדה אסטרטגית טובה מזו שלנו - הם יושבים על רמה, ויישובינו הם בעמק, אלא גם ירדן השלטת על הרי יהודה ועל כל הדרכים לירושלים ועל העיר העתיקה בעצמה.

בדבר אחד, וכפי שציינתי כבר, צדק גלי: התנגדות הרוב הייתה כולה מדינית.

אני מודה שלא ייחסתי שום ערך מכריע להחלטות העצרת בימים ההם, פרט ביחס לירושלים העתיקה ששם נמצאים המקומות הקדושים של העולם הנוצרי והמוסלמי, אבל זה לא מחייב שלטון ערבי, והיו מסתפקים בפיקוח בינלאומי, וזאת הצעתי לממשלה.

לא הייתה מצדי כל הצעה לכבוש את המשולש, כלומר ״הכיס״ הצפוני, ואיני יודע מאין לקח גלי את סיפורו הדמיוני.

איני מציע לך לתקן דבריך - כתבתי מה שכתבתי למען ידיעתך האישית.

                                                                                                                               בכבוד רב, ד. בן-גוריון

(אב״ג)

26-27/3/1962 - ד"ר שלמה גרוס, מכתב לדוד בן-גוריון:[13]

לכבוד

ראש הממשלה ושר הביטחון

מר דוד בן-גוריון

ירושלים

מר בן-גוריון הנכבד מאוד,

עלי להודות לך בעד מכתבך מיום יז' באדר ב׳, תשכ״ב (23/5/1962) בעקבות המאמר שפרסמתי ב״הארץ״ באותו יום.

התיקון החשוב ביותר לגבי הסוגיה ששימשה עילה למאמר ההוא, נעוץ בכך שהינך קובע כי התוכנית לא הייתה קשורה בשום משימה של כיבוש המשולש כולו.

ודאי שלא תופתע על שארשה לעצמי לומר כי שאלותַי בדבר היכולת הצבאית לבצע את המשימה אשר שרטטת אז, אינן תמות אף אחרי ההסברים שבמכתבך. העובדה כי בממשלה דנו על התוכנית מנקודת ראות מדינית לבדה, אינה הופכת את הדרישה והחקירה בתחום ההיסטוריה הצבאית למיותרת. הינך מזכיר ״בירורים יסודיים עם המטה ובדיקת האפשרויות הצבאיות״. האם עלי להסיק מניסוח זה כי יועציך הצבאיים כולם חייבו אה התוכנית?

ברם, ברי לי שאין לי זכות לצפות ממך לתשובה לשאלה זו ולשאלות אחרות המתעוררות בהקשר זה, על גבי מכתב. אולם מכתבך אך הגביר את סקרנותי לדעת יותר, ואוכל רק להצטער על שאין אתה רואה רשות לעצמך לפרסם מה שאתה יודע על מלחמת הקוממיות - אם כי מבין אני לנימוקיך. התעניינותי בתולדות המלחמה נובעת לא רק מהנטייה לחקר היסטורי אשר שנים של לימוד אוניברסיטאי העמיקוה, ואף לא רק מהטעמים שבעיסוקי כעיתונאי, אלא גם מתקופת הניסיון המוגבל כחייל וקצין בכמה מגזרותיה של חזית ירושלים, כאשר חייתי למעשה רק על פי הידיעות שהגיעו אלי ולחברי מפיו של מפקד הפלוגה (או, לכל היותר, של המג״ד. מאוד אהיה אסיר תודה לך אם תמצא פעם הזדמנות לתאר בעל פה וביתר הרחבה את מהלך המלחמה על שלביה השונים ובעיותיה המרובות.

                                                                                                                                     בהוקרה, ש. גרוס

(אב״ג)

דוד בן-גוריון, מכתב לד"ר שלמה גרוס:

                                                                                         ירושלים, כ״ג באדר ב׳ תשכ״ב, 29 במרס 1962

למר שלמה גרוס - שלום וברכה,

לא היה לי כל ספק שהיה באפשרות צבאנו אז לבצע משימה זו, אם כי אני יודע היטב שיש הבדל רב בין כושר צבאות ערב אז והיום. אני יודע גם ההבדל בין כושר צבאות ערב אז והיום, אם כי עלי להוסיף כי ייתכן שכושרו של ״הלגיון הערבי״ (עבר-הירדן) נגרע לאחר שגורשו כל המפקדים הבריטיים.

עד כמה שאני זוכר - היה כל המטה ואותם המפקדים שהייתי מתייעץ איתם - מחייבים את הצעד.

אולם נכון הדבר שלא אהיה מוכן אולי עוד הרבה שנים (אם נכונו לי עוד הרבה שנים) לספר כל מה שידוע לי על מלחמת הקוממיות.

                                                                                                                               בכבוד רב, ד. בן-גוריון

(אב״ג)

18/12/1969 - ״ב. ג.: אלון היה מפקד טוב אבל אינו מבין בהיסטוריה״:

בהתקפה אישית חריפה על סגן ראש הממשלה, מר יגאל אלון, יצא אתמול ח״כ ד. בן-גוריון בעת הרצאה שנשא לפני סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. מר בן-גוריון הגיב על דברים שאמר לאחרונה מר אלון בכנסת, כי היעדר העזה מדינית, לא היעדר כוח, הם שגרמו לכך כי צה״ל לא שחרר את העיר העתיקה בימי מלחמת השחרור. ״אלון היה מפקד טוב, אבל אינו מבין בהיסטוריה״, אמר ב. ג., בהוסיפו כי יגאל אלון אינו יודע מה הוא מדבר ואף אינו מכיר את תולדות המדינה. ב. ג. הוסיף, כי לא הייתה שום אפשרות, צבאית או פיזית, לכבוש ירושלים במאי 1948.

חודשים אחדים לאחר מכן - המשיך ב. ג. וסיפר - דחתה הממשלה ברוב של שמונה נגד חמישה תוכנית לכיבוש שטחים נרחבים מדרום לרמאללה, ״וייתכן שעשיתי אז שטות כששאלתי את הממשלה...״ (כתבה לא חתומה, ״מעריב״)

1969 - דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, קטעים:

בדעתי שכוחנו הצבאי גדל הגעתי בתחילת אוקטובר לידי מסקנה, שיש לענות בכוח על הפרה גלויה זו מצד הלגיון הערבי [הריסת תחנת השאיבה ליד לטרון], שמטרתה להמית ירושלים היהודית בצמא. ביררתי עם המטה מה הם הכוחות הצבאיים הדרושים להסתער על לטרון, ומשם עד צפון רמאללה ועד יריחו והירדן, כדי לשחרר חבל חברון ובית-לחם בדרום וכל השטח שבין לטרון וצפון רמאללה עד יריחו וים המלח. דעת המטה הייתה שיידרש שבוע ימים לסיים פעולה זו, בכוחות שיש לנו באמצע אוקטובר. הבאתי הצעה זו לממשלה ביום 26/9/1948, אולם רק מיעוט בממשלה תמך בהצעתי והפעולה לא נעשתה״. (כרך א, עמ׳ 288)

לאחר ישיבת המועצה [מועצת המדינה הזמנית, 27/9/1948] יצא שר החוץ לפריס למושב מועצת האו״ם. שר הביטחון יצא לפגישה עם המטה של צבאותינו בדרום לברר גודל הכוחות המצריים ומה הכוח שיידרש לפתוח את הדרך לנגב. עד אז היה שר הביטחון מביא בעיות צבאיות אך ורק למטה ולממשלה. לאחר ששר הביטחון הציע ב-26/9/1948 לפנות את הדרך מלטרון עד יריחו וים המלח, והצעתו נדחתה על ידי הרוב בממשלה, וברוב זה נמצאו שלושת חברי מפלגתו של שר הביטחון בממשלה הזמנית, ראה צורך לדון עם חבריו [למפלגת מפא״י] בממשלה לפני הביאו הצעה חשובה לממשלה על שחרור הדרום והנגב״. (שם, עמ׳ 294)

בקשר להחלטה שנתקבלה בישיבת הקודמת (26/9/1948) היה נדמה לי ששרתוק היה בין השוללים. דיברתי איתו אחר כך בעניין זה ואמר לי שהוא שלל התקפה כללית, אך לא שלל התקפה על לטרון. (שם, עמ׳ 297)

1970 - אלוף יוסף אבידר, בדרך לצה״ל, זיכרונות, קטע:

בישיבת המטכ״ל ב-22 בספטמבר [1948] נדחתה הצעתו של מפקד חזית המרכז, אלוף צבי איילון, לכבוש בהתקפת לילה את בית לחם ואת הר חברון מצד חוסאן, כי הכוחות המצריים נסוגים מעמדותיהם והכוחות הירדנים רק החלו להחליפם. שיקולו של שר הביטחון דוד בן-גוריון שלא לאשר את ההצעה היה מדיני: פעולה זו צריכה הייתה להתבצע שעות מעטות לאחר כניסתה לתוקפה של ההפוגה, שישראל נתנה עליה את הסכמתה. הר חברון נאלץ אפוא להמתין לכוחות צה״ל תשע-עשרה שנים נוספות. (עמ׳ 313)

3/1/1975 - אורי מילשטיין, ״דיוקן לא מדויק״:[14]

אברהם אביחי כותב: ״בשני מקרים בולטים ביטלה הממשלה את דעתו של בן-גוריון: כאשר הציע לכבוש את יהודה ושומרון לאחר שפוצצו הירדנים את צינור המים לירושלים ב-1948, וכאשר הציע ב. ג. בשלהי 1955, בעת שּׂרוּתוֹ בממשלתו של משה שרת, תוכנית להשתלטות על שארם א-שיך ופתיחת מצרי טיראן לאוניות ישראליות או אוניות השטות לישראל״. את המקרה הראשון כינה ב. ג. מאוחר יותר - ״הבכייה לדורות״ - שהרי אילו השתלטנו על יהודה ושומרון לא היו אלה ״השטחים״ כי אם ״המולדת המשוחררת״, והיו אז בידינו אופציות מדיניות וצבאיות גדולות לאין שיעור.

אביחי, לשיטתו, אינו מקשה כיצד אירע שהממשלה ביטלה את דעתו של בן-גוריון, ואינו מזכיר כי העניין עצמו מפוקפק ביותר ואין דרך להוכיחו לבד מהסתמכות על עדותו של ב. ג. עצמו. אני עצמי שמעתי זאת מפיו בהזדמנות מסוימת והתרשמתי, כי יש לו אינטרס רב שגרסתו תתקבל. אבל אסור שהיסטוריון יסתפק בעדות עצמית כזאת מבלי להיכנס לעומק הפרשה. די אם נציין, כי לפחות ב-1948 לא היה ראש הממשלה ושר הביטחון זקוק לאישור הממשלה כדי להפנות את הגייסות לעבר שטחי אויב אלה ואחרים, כפי שנהג לגבי שורה של מבצעים. האחריות ל״בכייה לדורות״ רובצת על כן במידה מכרעת על כתפי ב. ג. עצמו. (״מעריב״)

1976 - רב-אלוף משה דיין, אבני דרך, קטע:

בממשלה הזמנית, לאחר ההפוגה השנייה, חלק שרת על בן-גוריון. בעת הצבעה הכריע בקולו יחד עם כמה מחברי מפא״י בממשלה ועם כמה שרים אחרים נגד הצעת בן-גוריון. זה היה כאשר הציע בן-גוריון לכבוש את ירושלים העתיקה, את גוש חברון ואת צפון ים המלח. על הצבעתו זו של שרת אמר בן-גוריון: ״לדעתי גרם בכך לכישלון לאומי-מדיני שאין לו ערוך. לאובדן ירושלים העתיקה, לרבות הר הצופים, גוש חברון וצפון ים המלח״. (סעיף יחסי בן-גוריון-שרת, עמ׳ 208)

1977 - מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, קטעים מפרק בכייה לדורות:

עתה[15] ידע בן-גוריון כי הדרך האחת למנוע את הגזירה היא פעולה צבאית מיידית שתקבע עובדות בשטח. מטרתו הראשונה הייתה כמובן ירושלים. ב-24/9/1948 דן על כיבוש לטרון עם הרמטכ״ל.[16] ב-26/9 הציג בישיבת ממשלה תוכנית נועזת לפעולה צבאית.

״הצעתי לממשלה להתקיף את הלגיון, שהתבצר בלטרון וסתם בפנינו את הדרך לירושלים. התוכנית הייתה להשמיד מוצבי הלגיון בלטרון ולהתקדם לשפך הירדן בים המלח מדרום רמאללה, ולכבוש את כל ירושלים והכיס הדרומי המכיל את בית לחם וחברון, שהיו בהם כמאה אלף ערבים... הנחתי שרוב ערביי ירושלים, בית לחם וחברון, יברחו כאשר עשו ערביי לוד, יפו, חיפה, טבריה וצפת, ואנחנו נשלוט על מלוא רוחב הארץ עד הירדן (מצפונה או מדרומה של יריחו) וכל ים המלח המערבי יהיה בידנו״.[17]

לזאב שרף, מזכיר הממשלה, גילה בן-גוריון שיש בדעתו לכבוש את דרום הגדה המערבית, חוץ מאזור שכם. ״כוונתו הייתה להשאיר מובלעת ערבית שנגמרת קרוב לשכם. שאלתיו: מה היה עושה עם העיר העתיקה? אמר לי: הייתי מוסר אותה לאו״ם״.[18]

בן-גוריון בא לישיבת הממשלה משוכנע שהפעולה תאושר. האמתלה: ״הערבים מתנכלים. הם פוצצו בית השאיבה ומנעו מים מירושלים. הם תקפו והפגיזו בסביבות בן שמן ומודיעין״[19] הזקן אף נתן הוראה לצה״ל להתחיל לנוע לכיוון לטרון, כדי לפתוח בפעולה.[20] בישיבת הממשלה השתתפו הפעם כל 13 שריה. בן-גוריון הציג תוכנית: ״אני מציע שנתחיל בקרב - אם כי הדבר עלול להביא לקרבות בכל הארץ, ולא הייתי מצטער אילו הביא לקרבות בכל הארץ - בגזרה אחרת אשר תקבע את גורל ירושלים. גורל ירושלים לא ייקָבע בירושלים. לדעתי, ייקבע בלטרון... הרבה דם שלנו נשפך שם - ומשום-מה לא הצלחנו. אבל אין זה אומר שאי-אפשר להצליח״.

בן-גוריון סקר גם אפשרות שלישית: חידוש המלחמה בכל החזיתות. בכך ראה דווקא דבר חיובי: הזדמנות לתקן את הגבולות. הוא פרש בפני חבריו תוכניות ״לנקות״ את כל הגליל, לשבור את המצור המצרי על הנגב, להכות את כוחות הערבים באזור ״המשולש״ ולהעתיק את הגבול מזרחה עד הרי שומרון; להרחיב את אזור השליטה היהודית שבדרום עמק יזרעאל; להרחיב את הפרוזדור לירושלים.[21] היה בדבריו של בן-גוריון כדי להלהיב את הדמיון, אולם התגובה בממשלה הייתה הפוכה. מרבית השרים התקוממו נגד התוכנית מסיבות שונות, בעיקרן מדיניות. משה שרת עמד להמריא לפריס כדי להשתתף בדיוני עצרת האו״ם. מרבית שרים חששו, שהופעתו בפני האו״ם על רקע פעולה תוקפנית של ישראל תעמיד את המדינה במצב חמור.

שרת עזב את הישיבה לפני סופה, כדי להיפגש עם הציר הסובייטי פבל ירשוב. הוא השאיר בידי מזכיר הממשלה פתק ובו הודעתו כי הוא מצביע ״נגד כל פעולה אשר מוכרחה להיראות כהתגרות מצדנו״. גם משה שפירא, שנאלץ לצאת בעניין דחוף, מסר לשרף פתק: הוא מצביע נגד. החריף ביותר בהתנגדותו לפעולה היה שר המשפטים פנחס רוזן; שלא כשאר המתנגדים, הביע פחד מפני תוצאות הקרב.

לשווא דיברו יצחק גרינבוים, אהרון ציזלינג, הרב פישמן ומרדכי בנטוב בזכות הצעתו של בן-גוריון. דעתם של המתנגדים היה מגובשת היטב. דברי הסיום של בן-גוריון לא הועילו: ״אם או״ם ישלח כוחו כדי להזיזנו משם - נראה אז מה עלינו לעשות. להיכנע לכוח - אין זו בושה״. עם זאת, ניסה שר הביטחון לבצע תמרון של הרגע האחרון - הוא הציע לבחור ועדה של שלושה חברים, ״שישבו עם המטה ויחליטו על השעה המתאימה לפעולה״. הוא לא אמר לחברי הממשלה, כי כוחות צה״ל כבר התקדמו לעבר החזית. משהורמו הידיים, מצא בן-גוריון את עצמו במיעוט. שבעה שרים הצביעו נגד: שרת, קפלן, רמז, ברנשטיין, רוזן, הרב לוין, משה שפירא. חמישה שרים הצביעו בעד: בן-גוריון, בנטוב, ציזלינג, הרב פישמן, יצחק גרינבוים.[22]

אי-בהירות נוצרה בדבר הצבעתו של שטרית. לפי פרוטוקול הישיבה נראה שהוא נמנע; אולם לדברי מזכיר הממשלה זאב שרף נפלה ההכרעה בשבעה קולות נגד שישה. הוא זכר את הדבר היטב, משום ששעות אחדות לאחר הישיבה נפגש עם שרת וזה שאל אותו: ״איך הייתה ההצבעה?״ אמר שרף: ״ההצבעה נפלה ברוב של קול אחד, קולך״. שרת אמר: ״עשית שגיאה. היה עליך לחזור ולטלפן לי. אם הייתי יודע שהקול שלי הוא המכריע, איני יודע אם באמת הייתי מצביע כך״.[23] לבן-גוריון אמר אחר כך, כי ״שלל התקפה כללית, אך לא שלל התקפה על לטרון״.[24] אולם ביומנו רשם, כי באותה ישיבה הצליח לגייס רוב נגד בן-גוריון.[25]

בן-גוריון יצא מן הישיבה בהרגשה כבדה והורה לזאב שרף לטלפן ליגאל ידין ולהורות בשמו כי יוחזרו הכוחות שיצאו לפעולה. לימים כינה את ההחלטה ״בכייה לדורות״. ״מפני שעל ידי המצב הקיים ירדן שלטת על הרי יהודה ועל כל הדרכים לירושלים ועל העיר העתיקה עצמה״.[26] בשולי החלטת הממשלה, רשם: ״ההצעה לחדש המערכה על העיר (הערת בר-זוהר בטקסט: ההצעה הייתה יותר רחבה - לחדש את המערכה על מנת להציב הגבול מדרום רמאללה עד יריחו והירדן) לא ניתנה עדיין לפרסום, כי אינני רוצה לבייש חברי הממשלה הזמנית שהתנגדו לכך, ופרט חשוב זה יחכה עוד שנים מספר עד שיגיע זמן פרסומו. ב. ג.״[27]

שנים רבות אומנם שמר בן-גוריון את העניין בסוד. רק כעבור 14 שנה גילה את דבר ״הבכייה לדורות״ מאז שב והאשים את עמיתיו כי גרמו לאסון מדיני ואסטרטגי בהחלטתם. לעומת זאת, אי אפשר להשתחרר מההרגשה, כי בן-גוריון לא נלחם על עמדתו כפי שידע להילחם כשרצה. אם התקפת לטרון הייתה כה חיונית וחשובה עבורו, מה מנע ממנו לכנס את חבריו [שרי מפא״י] עוד באותו ערב, לנסות לשכנעם ולקרוא לישיבת ממשלה מיוחדת? מה מנע ממנו לשוב ולהעלות את הנושא הגורלי הזה למחרת היום? נדמה, שבן-גוריון לא היה שלם עם עצמו ולא היה משוכנע בכל מאודו כי יש לבצע את ההתקפה. משקמה מולו חזית רחבה של מתנגדים, הרפה מהעניין. ״אינני בטוח שבן-גוריון באמת רצה״, ציין זאב שרף.

אולם העניין הציק לבן-גוריון שנים רבות. רק ב-1967 נתרצה וקבע, כי ״צה״ל בששת הימים הפסיק ה׳לדורות׳״.[28] משמע - ״הבכייה״ נשארה אך לזמן מוגבל, עד 1967... ואילו ״לדורות״ נמחק עקב כיבוש הגדה המערבית של הירדן. (כרך ב׳, עמ׳ 826-822).

1982 - אריה יצחקי, לטרון, המערכה על הדרך לירושלים, קטעים:

במצב דברים זה הביא בן-גוריון ב-26 בספטמבר לדיון בממשלה את הצעתו לכיבוש הר יהודה. הוא נתקל בהתנגדות עזה מן הרגיל. בעקבות ההצבעה התברר כי הצעתו נדחתה ברוב של שבעה נגד שישה. נגד ההצעה הצביעו: פ׳ רוזן, מ׳ שפירא, פ׳ ברנשטיין, מ׳ שרת, א׳ קפלן, ד׳ רמז והרב לוין. בעד הצביעו: בן-גוריון, ב׳ שטרית, הרב מימון, י׳ גרינבוים, א׳ ציזלינג ומ׳ בנטוב. מזכיר הממשלה זאב שרף יצר לפי בקשת בן-גוריון קשר טלפוני עם שרת, שנועד באותה עת עם שגריר בריה״מ פבל ירשוב, ושאל שנית לדעתו. שרת חזר על התנגדותו. בן-גוריון ראה בתוצאות ההצבעה אסון כבד והגדירה כ״בכייה לדורות״. את תוצאותיה החמורות של ההצבעה האומללה גם הבינו במשך הזמן כמה ממתנגדי ההצעה, ששינו בהמשך את דעתם. הדברים אמורים בעיקר לגבי שלושת שרי מפא״י. משה שרת, לדוגמה, שבעת הדיון נשמע כאחד השוללים, חזר בו מייד לאחר מכן וטען לפני בן-גוריון כי לא הובן כראוי ולמעשה ״שלל התקפה כללית אך לא התקפה על לטרון״.[29]

מ׳ בר-זוהר טוען בספרו, כי בן-גוריון נתן לפני הישיבה הוראה לצה״ל ״להתחיל לנוע לכיוון לטרון כדי להתחיל בפעולה״, אך לאחר ההצבעה הורה למזכיר הממשלה לטלפן לראש אג״ם ולהורות בשמו כי יוחזרו הכוחות שיצאו לפעולה. למעשה אין בנמצא רישום כלשהו, שיעיד על היערכות מבצעית לתקיפת לטרון ועל ביטולה ב-26 בספטמבר.

יתר על כן, יש לפקפק במידת נכונותו של בן-גוריון לכבוש את הר יהודה מכמה סיבות:

א. השהיית הדיון בממשלה לתקופה של יותר מחודש לאחר הפיצוץ של משאבת לטרון.

ב. העובדה שהנושא הועלה בכלל להצבעה, שהרי בן-גוריון נהג להחליט בעצמו בנושאים מכריעים, וכן היעדר של כל פעולת הכנה ושכנוע מצדו קודם לדיון.

ג. התנהגותו של בן-גוריון חודש ימים לאחר מכן בעת שחטיבת ״הראל״ ביצעה את מבצע ״ההר״, שהחל ב-18 באוקטובר. ב-22 באוקטובר הגיעו יחידותיה הקדמיות לצומת אל-חאדר, במרחק 5 ק״מ מבית לחם, ולג׳בע, המרוחקת 4 ק״מ מגוש עציון. הר חברון כולו עמד להיכבש בידי צה״ל. בעוד המבצע בעיצומו, הגיעה פקודה תקיפה מאגם לחטיבת ״הראל״ להפסיק את המבצע ולסגת. הייתה זו הוראתו האישית של בן-גוריון ולא הועילה התנגדותם של מפקד חזית המרכז ושל מפקד חטיבת ״הראל״, ואף לא בואו של מפקד חזית הדרום [אלוף יגאל אלון], שהוזעק כדי לתמוך בהם.

יש להניח, שגם בעת הדיון בממשלה בספטמבר הייתה עמדתו האמיתית של בן-גוריון שיש להימנע מעימות צבאי עם הלגיון. הוא נאחז בפרשת ״הבכייה לדורות״ כדי לטהר עצמו מן ההאשמות התקיפות, כי גילה ״חולשת דעת מדינית״ בפרשת שחרור ירושלים (כטענת יגאל אלון בכנסת בדצמבר 1969), ובכל הזדמנות שבה הועלה הנושא לדיון פומבי, טרח להזכיר את ההצעה וטען שכבלו את ידיו.

לסיכום הפרשה אפשר לומר, כי נבואתו של בן-גוריון על ״בכייה לדורות״ התבדתה. לא חלף אף דור אחד ואת כל מרחב הר חברון שחרר צה״ל. (כרך ב׳ עמ׳ 509-499)

10/11/1996 - שלמה נקדימון, ״אם לא ניישב את חברון״, קטעים ממאמר:

״חזרנו לקדושים שבמקומותינו על מנת לא להיפרד מהם לעולם״, הכריז שר הביטחון משה דיין בתום מלחמת ששת הימים. מה שקרה בפועל הוא שממשלות השמאל, שלמעשה החלו ביישוב השטחים, היו חלוקות בתוכן כיצד לנהוג בהן, וממשלות הימין רצו, אך לא העזו לספחם.

שאלת חברון, יש להזכיר, עומדת על סדר יומנו מאז מלחמת העצמאות. ב-26 בספטמבר 1948 הציע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון לממשלה ״לכבוש כל ירושלים והכיס הדרומי המכיל את בית לחם וחברון. הנחתי שרוב ערביי ירושלים, בית לחם וחברון יברחו ואנחנו נשלוט על מלוא רוחב הארץ עד הירדן צפונה או דרומה ליריחו״. ב. ג. היה מוכן שפעולה זו תתפשט גם לחזיתות אחרות ותביא להרחבת גבולות הארץ, אבל הממשלה החליטה ברוב של קול אחד שלא לקבל את תוכניתו, והוא לא התעקש לשנות את ההחלטה. את דחיית הצעתו כינה ״בכייה לדורות״, ואת השרים שהכריעו נגדו האשים בגרימת אסון מדיני ואסטרטגי. היום ברור שזו הייתה החמצה. סביר להניח, שב-1948 היה העולם משלים עם כיבושים אלה כפי שהשלים עם כיבושים ישראליים אחרים שחרגו מהמפה שהאו״ם קצב לישראל ב-29 בנובמבר 1947.

״ראשיתו של גדול מלכי ישראל הייתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך״, הזכיר ב. ג. ב-1967, שמח על ש״אחותה של ירושלים״ נכבשה. וב-1970 כתב: ״נעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדל והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא ברכה גם לשכנים הערבים״.[30] (״ידיעות אחרונות״)

14/11/1996 - מאיר פעיל, ״בן-גוריון וחברון״:

ביום ראשון 10 בנובמבר 1996 פרסם העיתונאי שלמה נקדימון ב״ידיעות אחרונות״ מאמר שהפך את בן-גוריון ל״שפוט״ של חברון. כדרכו של היסטוריון חובב ושטחי, מצא נקדימון ציטוט אקראי של בן-גוריון, שהציע לממשלת ישראל ב-26 בספטמבר 1948 לכבוש את הר חברון ואת מרחב ירושלים-רמאללה, אך הממשלה דחתה את הצעתו ברוב של שבעה נגד חמישה. נקדימון לא מציין, כי בן-גוריון קיבל בשעתו בקלות רבה את החלטת הממשלה הזאת, עד כדי כך שהיסטוריון מקורב מאוד לבן-גוריון כמיכאל בר-זוהר, התרשם בעניין זה ש״אי-אפשר להשתחרר מההרגשה כי בן-גוריון לא נלחם על עמדתו כפי שידע להילחם כשרצה״ (בר-זוהר, בן-גוריון, עמ׳ 826-823).

כדאי להדגיש, כי באותה ישיבת ממשלה הצליח בן-גוריון ״להפוך ההחלטה הטיפשית שנתקבלה מקודם ברוב של חמישה נגד ארבעה - לבכר ירושלים בינלאומית על ירושלים יהודית, אם לשם כך יהיה צורך למסור חלק של ירושלים לערבים״ (יומן המלחמה של בן-גוריון, עמ׳ 722). מתברר, כי בן-גוריון ידע יפה מאוד לכפות דעתו על הממשלה בנושאים שנראו חשובים בעיניו. הוא העדיף באותה עת את חלוקת ירושלים על פני בינאומה, ועמדה זו לא תאמה בדיוק את הרעיון של כיבוש הר חברון, ירושלים ורמאללה על ידי צה״ל. בן-גוריון עמד אפוא על דעתו בעניין חשוב - חלוקת ירושלים במקום בינאומה - ואילו בעניין לא חיוני ידע לוותר. מה גם שצה״ל נמצא באותה עת בעיצומן של הכנות למתקפה בזירה האסטרטגית של הנגב ב״מבצע יואב״.

אבל מן הראוי לציין ולהדגיש, כי פחות מחודש ימים לאחר אותה ישיבת ממשלה סירב בן-גוריון להתיר לצה״ל לכבוש את הר חברון (יומן המלחמה של בן-גוריון, עמ׳ 761-760). הסירוב אירע ב-22 באוקטובר 1948 בנסיבות צבאיות הרבה יותר נוחות מאשר חודש לפני כן; צה״ל הצליח לכבוש את באר שבע, את מרחב בית גוברין ואת אזור חוסאן (ממזרח למבוא ביתר של היום). הפיקוד הבכיר של חזית הדרום (יגאל אלון, יצחק רבין) ושל חזית ירושלים (צבי איילון, משה דיין) דרש, כי בן-גוריון יאפשר לו לנצל את ההצלחה המבצעית של ״מבצע יואב״ ו״מבצע ההר״ ולכבוש סופית את כל הר חברון. על אף זאת החליט בן-גוריון לא לאשר את המשך הכיבוש ולהותיר את הר חברון בידי הערבים. כיצד שכח נקדימון את העובדה החשובה הזאת?

לאחר חמישה חודשים, ב-4 באפריל 1949, כשהובא הסכם שביתת הנשק בין מדינת ישראל לממלכת ירדן לאישור הכנסת, סיכם דוד בן-גוריון את הוויכוח במשפטים החריפים והנמרצים הבאים: ״ועמדה השאלה, והיא עומדת - ׳המשולש׳ (השומרון) וחברון... נניח כרגע, שהיינו יכולים מבחינה צבאית לכבוש את כל (הר) חברון... ונניח שבדרך צבאית יכולים אנו לכבוש את כל מערב ארץ-ישראל, ואני גם בטוח בכך. ואז מה יהיה? ניעשה מדינה אחת. אלא שהמדינה הזאת תרצה להיות דמוקרטית, יהיו בחירות כלליות - ואנחנו נהיה במיעוט. (קריאות ביניים: יש יהודים בעולם!) כן, אך לעת עתה הרוב יעשה חוק שלא יבואו יהודים לארץ... ובכן, כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ - בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ״, (דברי הכנסת, כרך ראשון, עמ׳ 307-306)

מן הראוי ללמוד ולהתעמק בתולדותינו על פי האירועים הממשיים שהתחוללו בפועל, ולא על פי הזיות משיחיות דמיוניות הדוחפות אותנו אל מציאות הטופחת על פנינו במהלומות צורבות, שלא נוכל להתמודד איתן בעתיד. (״מעריב״)

4/10/1998 - פרופ׳ יאיר פרג, ״הבכייה לדורות״, מכתב למערכת:

דן מרגלית הזכיר את המושג ״בכייה לדורות״, שקבע בן-גוריון בעקבות מאורע נורא, שאירע לפני 50 שנה ב-[31].24/9/1948

באותו יום נהרגו ונטבחו חיילים קשישים בני 40-30 (״חימניקים״) מתושבי גבעתיים, רמת גן, ובני ברק על משלט 219, היא גבעת מודיעין העתיקה וקברות המכבים. זה אירע בהפוגה. תושבי הכפר אל-מידיה והלגיון הכינו התקפה רבתי על המשלט. גם אז שלטה הקונצפציה, כי הנה מולנו עבדאללה השואף לשלום, והפיקוד לא שעה להתרעות הלוחמים. הם נאלצו ללחום קשה נגד אויב עדיף בהרבה ונסוגו בהשאירם 23 הרוגים ופצועים על הגבעה. הפצועים נטבחו באכזריות בידי תושבי הכפר, הגופות רוטשו, ובכפר נערכה תהלוכה שנשאו בה ראשים כרותים של החללים.

לא הייתה זו ההפרה החמורה היחידה של ההפוגה על ידי הלגיון הירדני. קודם לכן פוצצו את משאבת המים בלטרון, וכאשר היה הסכם בחסות האו״ם על פתיחת הכביש לירושלים - תקפו את השיירה. האו״ם ה״מגן׳ ברח עם דגל לבן ואפשר לערבים להרוג מטווח קרוב שלושה קצינים ישראליים שלא נשאו נשק (לפי ההסכם), ומהנדס אמריקאי.

לבן-גוריון זה הספיק, והוא תבע בממשלה לנצל את הפרות ההפוגה החמורות האלה להתקפה רבתי לשחרור ירושלים, כולל שחרור כל ההר מדרום לרמאללה ״עד ים המלח״. בהצבעה בממשלה היה השמאל (כולל מפ״ם) בעד, הימין ורוב הדתיים התנגדו, וההכרעה נגד התקבלה בקולו של שרת (שלמחרת התחרט, אבל מאוחר מדי).

על ההחלטה האומללה הזאת, לא להתקיף ולשחרר את הרי יהודה וסביבות ירושלים, אמר בן-גוריון שזו ״בכייה לדורות״. היום אנו רואים כמה הוא צדק. כמה ימים אחר כך הצליח בן-גוריון להעביר החלטה לתקוף ולשחרר את הנגב - חלק מהשרים, שכנראה בושו בהצבעתם הקודמת, הצביעו בעד.

החמור הוא שכפריי הכפר אל-מידיה, ובהם כאלה שידוע בבירור שעמדו בראש הטובחים, מתחזים בסרט הטלוויזיה הישראלית ״חירבת חיזעה״ (1978) לערבים המסכנים שנרדפים על ידי הצבא הישראלי הכובש האכזר. (״הארץ״)

13/10/1998 - יעקב שרת, ״בין בכייה לבכייה״, מכתב למערכת:

פרופ׳ יאיר פרג במכתבו (״הארץ״, 4/10) מציין, כי ההכרעה נגד ״התקפה רבתי לשחרור ירושלים, כולל שחרור כל ההר מדרום לרמאללה עד ים המלח״ הוכרעה בממשלה בקולו של משה שרת בהצבעה, שבה ״היה השמאל (כולל מפ״ם) בעד, והימין ורוב הדתיים התנגדו״. מדוע, אם מדובר בהצבעה שהוכרעה על חודו של קול, היא הוכרעה בקולו של שרת דווקא, ולא בקולו של כל אחד מעמיתיו השרים שהצביעו כמוהו? וכיצד העזו שרים דתיים להרים את ידם נגד ״שחרור ירושלים״? שמא שללו, למשל, ״שחרור״ על חודי כידונים וכל שעלול להשתלשל ממנו?

האם לפני אותה הצבעה שגרמה ״בכייה לדורות״ לא היה דיון בממשלה? האם לא הושמעו נימוקים והועלו שיקולים בעד ונגד - לבד מהעובדה המוחצת ש״לבן-גוריון זה הספיק״?

האם, כאשר ניחתת מהלומת דמים, שגורמת לראש ממשלה בישראל להרגיש ״שזה מספיק״, התגובה מוכרחה להיות, אוטומטית, פעולה אלימה או פעולת כיבוש?

מדוע, אם שרת התחרט על הצבעתו כבר למחרת ההכרעה, לא כינס בן-גוריון את הממשלה לישיבת חירום - והרי היה מדובר באפשרות למנוע ״בכייה לדורות״?

האם צדק בן-גוריון בהגדרתו ״בכייה לדורות״, כאשר בסך הכל היה מדובר בדיוק בדור אחד בלבד - שהרי ב-1967 הושם קץ ל״החלטה האומללה״?

ואחרון אחרון: כלום מיוני 1967, מאז חוסלה בהינף אחד ה״בכייה לדורות״ של 1948, לא נתקלנו ב״בכייה לדורות״ הנמשכת כבר למעלה משני דורות, ועוד יד המשחרר הכובש (או המשוחרר הכבוש) נטויה - לא ברור למה ועד מתי? (״הארץ״)

1998 - מרדכי נאור, 50 על 50 - מאתיים אירועים וציוני דרך תש״ח-תשנ״ח:

ב-28 בספטמבר 1948, בעיצומה של ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, הביא ראש המשלה דוד בן-גוריון לממשלה הצעה לצאת למבצע גדול נגד צבא ירדן (אז עבר-הירדן) בשומרון ויהודה, ולהשתלט כך על שטחי ארץ-ישראל בין רמאללה וחברון. זאת, בעקבות התגרות ירדנית באזור, שבה בן-גוריון ביקש לנצלה בצורה רחבה ביותר.

בן-גוריון חשב שהממשלה תתמוך בו, אבל מרבית שנים-עשר השרים לא היו בטוחים שההצעה טובה, ואל לה לישראל בת ארבעת החודשים להתגרות באו״ם ובעולם, מה גם שהדבר היה תשעה ימים לאחר רצח מתווך האו״ם בירושלים. שישה שרים הצביעו עם בן-גוריון ושבעה היו נגדו, כך שההצעה הורדה מן הפרק. בן-גוריון זעם. לימים כתב בזיכרונותיו: ״הבאתי הצעתי לישיבת הממשלה, אולם רק מיעוט בממשלה תמך בה והפעולה לא נעשתה״. פעם אחרת השתמש בלשון בוטה בהרבה, וכינה את ההצבעה ואת תוצאותיה ״בכייה לדורות״. כך לא נכבשה מרבית הגדה המערבית במלחמת העצמאות. (עמ׳ 58)

2001 - אבי שליים, קיר הברזל - ישראל והעולם הערבי, קטע:[32]

ב-26 בספטבר הציע בן-גוריון בישיבת הממשלה לפתוח במתקפה צבאית גדולה לכיבוש שטח נרחב בגדה המערבית. בשלב זה הייתה לצה״ל יכולת לכבוש את הגדה המערבית כולה. כל שנדרש היה פקודה לנוע. אולם בהצבעה על ההצעה היו שישה שרים בעדה ושישה נגדה, ומכיוון שכך היא נפלה. בן-גוריון אמר על החלטה זו כי היא תגרום ״בכייה לדורות״, אך דומה שהוא עצמו שקל שנית את ההיגיון שברעיונו זה וחזר בו, שכן שוב לא העלהו עוד. אנשים שהכירוהו העלו כמה נימוקים להימנעותו מהדרישה לכבוש את הגדה המערבית או חלק ניכר שלה. בראש וראשונה הוא חשש מהתערבות בריטית מכוח חוזה ההגנה הבריטי-ירדני. שנית, הוא העריך כי תושבי הגדה המערבית לא יברחו והוא נרתע מהכללת מספר גדול של ערבים בתחום המדינה היהודית. שלישית, הוא ידע כי כיבוש חלק גדול של הגדה המערבית ישבש ללא תקנה את היחסים המיוחדים עם המלך עבדאללה. היו מניעיו אשר היו, בן-גוריון נשא באחריות הסופית להחלטה המדינית להניח את הגדה המערבית בידי המלך עבדאללה״. (עמ׳ 96)

2003 - בני מוריס, קורבנות, קטע:

ב-24/9/1948 הציע בן-גוריון לממשלה כי צה״ל יתקוף מייד ויכבוש את כל הר יהודה (לטרון, רמאללה, מזרח-ירושלים, בית לחם, חברון ויריחו), אך השרים הצביעו נגד ההצעה ברוב של 7 נגד 6 או (לפי דוח אחר, ברוב של 7 נגד 5). ומהחלטה זו השתמע כי בהתחדש המלחמה יופעל צה״ל נגד המצרים ולא נגד הירדנים. לימים חזר בן-גוריון והאשים את הממשלה על החלטתה שלא לכבוש את הר יהודה (ובאופן זה ניקה את עצמו), שבעטיה ׳איבדה׳ ישראל את ירושלים המזרחית, והגדיר החלטה זו כ״בכייה לדורות״. (עמ׳ 232-231)

2004 - דוד טל, ״הקרב על ירושלים: המלחמה הישראלית-ירדנית, 1948״, קטע:

לדעת בן-גוריון, השליטה הירדנית על הדרך לירושלים מעמידה בסכנה את יכולתה של ישראל לקיים את החלטתה, שהעיר תהיה חלק ממדינת ישראל. לבן-גוריון היה ברור שהתקפה ישראלית על לטרון תביא לחידוש הקרבות בחזית הישראלית-ירדנית, אך הוא העריך שניתן להגביל את הלחימה ליעדים הרצויים לישראל. הוא סבר, שהתלקחות תאפשר לדחוק את הכוחות הירדניים ממקום חנייתם הנוכחי מזרחה, לעומק השומרון, וכן תאפשר להרחיב את פרוזדור ירושלים ולהביא את כל האזור מבית נבאללה עד רמאללה תחת שליטת ישראל.

אולם בן-גוריון לא פיתח את הרעיון לכלל עימות כולל עם הלגיון, ולא פרש חזון של תפיסת שטחים שבשליטת הלגיון. לטענת ה״בכייה לדורות״, אם כן, לא נמצא ביסוס לא ביומני בן-גוריון ולא בפרוטוקול של ישיבות הממשלה, שם הציג את רעיונותיו. (מלחמת העצמאות - דיון מחודש, אסופת מאמרים, עמ׳ 331)

2004 - יואב גלבר, קוממיות ונכבה, פרק כיבוש הנגב והגליל, קטע:

אירוע נוסף [על רצח ברנדוט] ששיבש בעקיפין את ההיערכות לחידוש הקרבות היה התקפה של אנשי ״ג׳יהאד אל-מקדס״ על משלט 219 ליד מודיעין ב-24/9/1948. ה״מוג׳הידין״ כבשו את המוצב והרגו 23 מהחיילים שהחזיקו בו. אף כי הגבעה נכבשה בהתקפת-נגד, לא ראה בכך בן-גוריון תגובה מספיקה. הוא ביקש לנצל את האירוע לפעולה מקיפה נגד הלגיון בלטרון, ואף היה מוכן להסתכן לשם כך בחידוש הלחימה במלוא היקפה, וכל זה כדי להכריע את גורלה של ירושלים. דרישתו של בן-גוריון לא תאמה את תוכניות המטכ״ל, שהעדיף לתקוף את העיראקים בג׳נין ובמשולש ולא את הלגיון בלטרון. ידין הודיע שיזדקק לימים אחדים כדי לשנות את היערכות הצבא ולהתאימה למשימה החדשה. על רקע האווירה הבינלאומית ערב כינוס עצרת האו״ם, ולאחר ההתנקשות בברנדוט, נרתעה הממשלה מחידוש המלחמה ודחתה את הצעתו של בן-גוריון. לימים הוא כינה את ההחלטה ״בכייה לדורות״, ובאותו יום רשם ביומנו: ״לאושרנו לא היו הללו [השרים שהצביעו נגד] צריכים להצביע לעשות רוב הפעולות שנעשו במשך השנה׳״. (עמ׳ 314-313)

2010 - בני מוריס, 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, קטע:

אין זה מחוור לגמרי אם רצה בן-גוריון שצה״ל יכבוש את הגדה המערבית כולה, או רק חלק ניכר שלה עם ירושלים המזרחית או בלעדיה. במהלך ישיבת הממשלה ב-26 בספטמבר הוא אמר דברים שונים, הוא ביקש לומר, ככל הנראה, שעל צה״ל לכבוש את השוליים המערביים של הגדה המערבית כדי להרחיב באופן זה את מישור החוף שבידי ישראל, וכן להרחיב את שטח ישראל מדרום לעמק יזרעאל, אולי עד שכם, אבל להניח לערבים את גב ההר משכם דרומה למזרח ירושלים דרך רמאללה. אבל הממשלה הצביעה ברוב של שבעה נגד חמישה. לימים הגדיר בן-גוריון את החלטת הממשלה כ״בכייה לדורות״, שכן חשש שהיא סתמה את הגולל על כל סיכוי להשתלט על יהודה ושומרון, לרבות על העיר העתיקה של ירושלים - אולי לנצח. (עמ׳ 347)

9/3/2013 - תום שגב, ״שיעור היסטוריה״, קטעים ממאמר:

ב-26 בספטמבר 1948 דנה הממשלה בהצעתו של דוד בן-גוריון לכבוש את חלקה הדרומי של הגדה, מרמאללה ועד חברון ואזור יריחו. פרוטוקול הישיבה הזאת פתוח לעיון הציבור באולם הקריאה של ארכיון המדינה בירושלים. כמה שורות בפרוטוקול חסויות: במקום מילים יש שורות של נקודות. לא קל להשיג פרוטוקולים בלתי מצונזרים של הממשלה - אבל זה לא לגמרי בלתי אפשרי.

ביומן המלחמה שלו כתב בן-גוריון: ״היה דיון על דרכנו באו״ם ועל הצעתי לכבוש לטרון״. שרי הממשלה דחו את ההצעה ברוב של קול אחד ובן-גוריון העיר ברוגז: ״לאושרנו לא היו הללו צריכים להצביע לעשות רוב הפעולות שנעשו במשך השנה״. לימים תיאר את דחיית הצעתו כ״בכייה לדורות״. הסיפור הזה התפרסם בשנת 1962. בן-גוריון כבר היה קרוב לסיום הקריירה הפוליטית שלו ועצביו מרוטים בשל הוויכוח האין סופי סביב ״פרשת לבון״. הפרסום נועד כנראה לחזק את מעמדו של בן-גוריון לעומת הרפיסות של עמיתיו והוליד התכתבות עם הד״ר שלמה גרוס, פובליציסט ״הארץ״ שהשתמש בשם העט ״פולס״.

בן-גוריון לא כתב לגרוס את כל האמת. ״הבכייה לדורות״ הצטיירה ממכתבו רק כדחיית הצעתו לכבוש את לטרון ודרום הגדה. למעשה הציע בן-גוריון להפסיק את ההפוגה השנייה שהחלה בסוף יולי ולחדש את המלחמה. ״לא הייתי מצטער אילו הביא (הקרב על לטרון) לקרבות בכל הארץ״, אמר. דבריו נרשמו על פני 5 מעמודי הפרוטוקול ופתוחים לעיון. שמונה שורות בדבריו חסויות בשורות של נקודות, כי ההיסטוריה לא רשאית לדעת מה שבן-גוריון אמר בישיבה על מאה אלף ערביי הגליל, בהם פליטים מכפרים שכבר התרוקנו: ״נניח שהייתה פורצת מלחמה. אז היינו יכולים אנחנו לנקות את כל הגליל המרכזי בחטיפה אחת. ואם אנחנו מנקים את הגליל המרכזי, זאת אומרת גם את הפליטים (...) זה לא ייתכן בלי מלחמה. זה גליל מלא ולא גליל ריק. ולכן אם תפרוץ מלחמה בכל הארץ, הרי לגבי הגליל יש לזה יתרון רב כי אז בלי מאמץ גדול - בכוח המיועד לכך, שלא יחליש מאמצנו הצבאי בשום מקום אחר - הגליל נקי״. הנה כי כן, בניגוד לרושם שיצר בן-גוריון - לא רק פעולה מוגבלת בלטרון ודרום הגדה דחתה הממשלה, כי אם את חידוש המלחמה בארץ כולה וגירוש מאה אלף תושבים ערבים.

במכתבו לגרוס טען בן-גוריון שהתנגדות חברי הממשלה להצעתו לא הייתה צבאית אלא מדינית. ״עד כמה שאני זוכר לא טען אף אחד שלא נוכל לבצע משימה זו״, כתב. גם זה לא היה מדויק: שר הפנים משה שפירא, מנהיג הציוניות הדתית, לא היה בטוח בניצחון: ״אילו אפשר היה בכל המלחמות המתנהלות בעולם להוביל תמיד את הצבאות לפי התוכנית - שום מדינה לא הייתה מפסידה במלחמה״, אמר.

הטרגדיה של ערביי הגליל נדחתה בכמה שבועות, אך יש משהו מנחם - אם גם משלה - בידיעה שבן-גוריון הציע לממשלת ישראל לגרש מאה אלף בני אדם והממשלה דחתה את הצעתו. (״הארץ״)

2013 - ליאור לביד, ״׳בכייה לדורות׳ או החלטה מכוונת? דיון היסטורי והיסטוריוגרפי בסוגית אי-כיבוש שטחי הגדה המערבית במלחמת תש״ח״, קטעים:

האם באמת הכריע שרת את הכף בסוגיה? החוקרים שעסקו בנושא מטילים ספק בכך. מיכאל בר-זוהר כתב בספרו: ״אי-אפשר להשתחרר מההרגשה כי בן-גוריון לא נלחם על עמדתו״. גם ההיסטוריונים זכי שלום ומרדכי בר-און מפקפקים ב״אשמתו״ של שרת; גם לדידם, לו חייב בן-גוריון את רעיון כיבוש השטחים הללו על ידי צה״ל, ההצעה הייתה מתקבלת בממשלה. סימני השאלה שהחוקרים מעלים אשר לרצונו של בן-גוריון הם רק אחת השאלות העולות מעיון בפרשייה מרובת הדברים הנידונה במאמר זה״. (עמ׳ 70)

עיון במקורות הראשונים העוסקים בסוגיה מעלה תמונה שונה מהסיפור המקובל. בן-גוריון לא הביא תוכנית מפורטת לכיבוש הגדה המערבית או חלקים ממנה. האם הייתה אפשרות לכך בתקופה הנידונה? ביום שקדם להצבעה בממשלה הייתה ישיבת מטכ״ל ובה נאמר לבן-גוריון, שהצבא יכול לכבוש את הגדה על ידי התקדמות מכיוון צפון לאורך נהר הירדן. בן-גוריון נמנע מלהזכיר זאת בישיבה. (עמ׳ 80-79)

כשר ביטחון ודאי הכיר בן-גוריון בעליונותו של צה״ל בתקופה הנתונה. כפוליטיקאי משופשף הוא בוודאי הכיר את סגולותיו שלו וידע שאם יתעקש, תתקבל ההחלטה בממשלה. יש להניח שבחזונו הוא ראה בכמה מן השטחים הללו שטחים חיוניים לעתידה של מדינת ישראל, בייחוד בירושלים ובים המלח. למרות כל אלה לא הביא בן-גוריון לממשלה תוכנית פעולה מפורטת והוא לא עשה פעולות הכנה כלשהן במישור הפוליטי. המשמעות לכך היא שבן-גוריון נמנע למעשה מלקבל החלטה על כיבוש הגדה המערבית או חלקים ממנה. (עמ׳ 81-80)

אפשר להציע הסבר נוסף, מתחום הפסיכולוגיה, לעמדתו הלא-אחידה של בן-גוריון בנושא המתקפה ולהחלטות שקיבל. מתח עקב חוסר עקיבות קוגניטיבית הנובעת מהפער בין היכולת הצבאית להחלטה שקיבל, הגנה על עמדתו לאחר שקיבל את ההחלטה ונמתחה עליו ביקורת מימין ומשמאל, שינוי העמדה ככל ששככה הביקורת והאשמת שרת ושאר השרים בהכשלת הצעתו כביכול בממשלה״. (עמ׳ 88-87)

בן-גוריון, שכאמור לא היה שלם עם החלטתו ונוסף על כך ביקש להשיב לביקורת ולבאר את סיבת אי-כיבוש הגדה המערבית בזמן המלחמה, יצר גרסה משלו לסיפור ובה הוא מוצג כמי שתמך ביציאה למבצע. הוא הנחיל אותה באמצעות המכתבים ששלח, הראיונות שקיים וגם הספרים שכתב. כך גם אפשר להסביר את העובדה שהאשים את שרת כאחראי לכך שההצעה לא התקבלה בממשלה״. (עמ׳ 89-88)

גם בפרשת ה״בכייה לדורות״, ירידתו מהבימה של דוד בן-גוריון מאפשרת בחינה ביקורתית של הסוגיה וכפועל יוצא מכך - ערעור עליה. מעיון [במקורות] עולה פער שבין סיפור ה״בכייה לדורות״ המקובל ובין התנהלות הדברים בפועל; גם אם הייתה לבן-גוריון תוכנית מקיפה, כוללת ומפורטת לכיבוש הגדה (כמו שהציג בדיעבד בספרו ובמכתבים), בישיבת הממשלה שעסקה בסוגיה הוא העלה הצעה לכיבוש לטרון בלבד. גם ביומנו אין אזכור לתוכנית פעולה מקיפה. חוקרים שבדקו את הסוגיה בשנים האחרונות הגיעו למסקנה זהה. עם זאת, חשוב לציין את המחקרים שאימצו את גרסתו של בן-גוריון; ייתכן כי החוקרים שכתבו אותם עשו זאת על סמך ידיעות בעל-פה או שיחות לא פורמליות עם בן-גוריון עצמו, או עם גורמים אחרים המעורים בפרטים. מסקנה נוספת היא שבן-גוריון החליט למעשה שלא לתקוף בחזית המזרחית, שלא כסיפור שיצר כאילו הממשלה היא האשמה בכך שהתוכנית לא יצאה אל הפועל״. (עמ׳ 94-93)

ללא ספק, פרשת ה״בכייה לדורות״ מכילה את כל הרכיבים הקלאסיים של פרשייה היסטורית מעניינת: סיפור היסטורי שתפח עם השנים והיה למעין מיתוס; שיח עמום ומבלבל שיצר בן-גוריון במשך השנים, המגביר את המסתורין סביב הפרשה; התנגחות פוליטית; תיאוריית קונספירציה; שלל מקורות ראשוניים מתקופות שונות; שלל מחקרים המתווכחים זה עם זה; משמעות אקטואלית משתנה ועוד. כל אלה הופכים את הפרשה לסוגיה נהדרת לחוקר ולתלמיד מחקר״. (״ישראלים״, גיליון 4, עמ׳ 96)[33]

הערות: