44

הממשלה הזמנית, ישיבה כא, תל-אביב[1]

25/7/1948

עלייה ונפט מרומניה

סעיף ב׳: שאלת ירושלים

מ. שרתוק: עוד בסוף שבוע שעבר קיבלתי מאת המקשר של המתווך בתל-אביב נוסח של הצעותיו הראשונות לפירוז העיר ירושלים. במכתב הלוואי לכתב זה נאמר, שאלה הצעות ניסיוניות שאין בהן שום קביעת מסמרות וזה מוצע רק כבסיס למשא ומתן ופתוח לכל מיני שינויים ותיקונים.[2]

כאשר ראיתי בעיתונים כי ברנדוט עומד לצאת, או יצא לביירות, ועל סדר יומו בדיוניו עם הערבים שאלת הפירוז, ראיתי צורך להגיב על הצעות אלה לבל תהיינה לו אשליות ביחס לעמדתנו. עשיתי זאת מתוך הנחה, שאם הממשלה תרצה להיות מתונה יותר ממני - הרשות נתונה לה לכך. מוטב שאמסור תגובה שלילית יתרה ואחזור בי אחר כך, מאשר אי-נתינת תשובה שלילית ויצירת רושם שמוכנים אנו לדון על זה, ואחר יטען ברנדוט שלא שמע מאיתנו כל תגובה והלך לערבים מתוך התרשמות מסוימת ועתה צריך הוא לחזור מדעתו.[3]

עד כמה שמכיר אני את הלך הרוחות בממשלה, וזו גם דעתי, אין על מה לדבר [על פירוז] לפי הנוסח שהוגש לנו. שאלת פירוז ירושלים בכללה מופיעה בפנינו באור אחר לגמרי, מאחר שקיימת הפוגה בכל הארץ. כאשר אמרנו בזמנו שמוכנים אנו באותו שלב לברר את השאלה, אמרנו זאת משום שהבאנו בחשבון אפשרות שלא תהיה הפוגה בארץ וצריך היה לעשות משהו להצלת ירושלים מהמשך החורבן.

על דברי אלה ענה לי המקשר, שהיה מדובר על פירוז בכל מקרה. אמרתי, שהייתה אפשרות שלא תהיה הפוגה וזה הדבר שעניין אותנו. עתה ישנה הפוגה בכל הארץ והמצב שונה. הבוקר הייתה לי פגישה מוקדמת איתו. את ההצעות לפירוז ירושלים מסרתי לתרגום והמצאתי אותם לכל החברים. איני יודע אם הספיקו לעיין בהן.

ישנם במסמך זה כמה דברים בולטים. קודם כל, בולטים הדברים שאינם - ישנם דברים הבולטים בהיעדרם. מתוך השיחות המוקדמות שהיו לי עם המתווך לפני ההפוגה השנייה, הוא קבע כמה דברים שהיו מכוונים להרגיע חששות אפשריים מצדנו. הוא אמר שדבר זה אינו חורץ משפט המשטר לעתיד לבוא, אלא זה נקבע לזמן מסוים וכתום הזמן הזה חוזרים הצבאות למצבם הקודם. נאמרו עוד כמה דברים והרציתי על כך בפירוט בפני מועצת המדינה. כמעט אף אחד מהדברים האלה, חוץ מעניין המשטרה המקומית, אינו נזכר במסמך הזה.

לעומת זה, ברורים שני דברים:

ברור כי הוועדה הקונסולרית המהוללת, על הרכבה הבינלאומי ועל הרכבה האישי, מוכתרת כאן, למעשה, בכתר של שלטון על ירושלים. דברים רבים נתונים לסמכותה ויישקו על פיה.

שנית, יש כאן שורה של תקנות לגבי הסדרת עניין זכות המגורים בירושלים וזכות הכניסה אליה. הסוג היחיד שמותר בכניסה חופשית לירושלים אלה נשים וילדים שהיו בה קודם. אשר לאלה שלא היו בה קודם - כל מקרה מחייב רישיון של ועדת הקונסולים, ואפילו אלה שהיו בה מאז ומתמיד, אלא אסונם שאינם כבר ילדים ועדיין לא ישישים, אלא בגיל הצבא ושירתו בצבא וב״הגנה״ - וישנה דאגה להוסיף בסוגריים את המילה ״בהגנה״ - אין להם מראש זכות קבועה ועומדת לשבת בירושלים, אלא כל מקרה טעון רישיון של ועדת הקונסולים.

אני סבור שצריכים אנו לתת תשובה שלילית לכל העניין במסיבות הנתונות, ואין בכך הפרת משמעת כלפי מועצת הביטחון. מועצת הביטחון לא גזרה עלינו את הפירוז, אלא נתנה הוראה למתווך להמשיך במאמצים כדי להביא לידי פירוז.

עניין שני. רציתי למסור כאן ידיעות מבחוץ. הדבר החשוב ביותר אלה הידיעות שנתקבלו מרומניה. אני מצטער שאין בידי נוסח המברק שקיבלתי. שלחנו משלחת לרומניה לפני שבועיים, אשר הוטלה עליה משימה מיוחדת - קניית נפט. המשלחת הייתה מורכבת ממר נמיר[4] ואיתו עוד אחד או שני מומחים לענייני נפט. בינתיים התחדדו ענייני העלייה מרומניה. משרד העלייה התקשר איתי והביע דאגתו למצב הדברים. למעשה נאסרה יציאת יהודים מרומניה. הדבר לא קיבל צורה של גזירה על עלייה, אלא איסור יציאה בכלל, והחלו נגישות כלפי תנועת ״החלוץ״. כנראה ישנה עתה ברומניה חזרה על אותו פרק שהיה ברוסיה הסובייטית ושנקרא ״פרק היֶבְסֶקְצִיַה״.[5] קיים ברומניה ״ארגון יהודי דמוקרטי״, שהוא הייבסקציה המתנגדת לציונות. ניתנה פקודה לפרק את חוות ״החלוץ״.

ביקשנו את מר נמיר שיטפל בעניין זה באופן מיוחד. הייתה לו שיחה עם גב׳ פאוקר, מיניסטר החוץ ברומניה.[6] הוא שוחח איתה על רכישת נפט ועל ענייני עלייה. בנוגע לנפט אמרה לו באותו מעמד, שדבר זה מוסכם. הוא הסב תשומת לבה למכירת בנזין רומני ללבנון. היא התפלאה ואמרה שלא ידוע לה הדבר. הוא הביא לה עובדות כמה נמכר ועל איזה כמויות מתנהל משא ומתן. מעניין להזכיר כאן, שהמתווך בעניין זה הוא יהודי רומני היושב בביירות. אינו נקרא בשם יהודי ואיני חושב ששמו ראוי להיזכר כאן. עד עתה נקנו 3 אלפים טון ומתנהל משא ומתן על 9 אלפים טון נוספים. גב׳ פאוקר הודיעה שתפסיק את הדבר.

בעניין הנפט ענתה מייד בחיוב. בעניין העלייה אמרה שצריך להביא את הדבר לפני הממשלה. בינתיים, הפקודה בדבר פירוק חוות ״חלוץ״ ניתנה ל-40 חוות, וחלק מהן כבר חוסל. הבטיחה להתעניין גם בדבר זה, וכעבור ימים מספר נתקבלה ממנה תשובה חיובית.

ההצעה הייתה שתורשה יציאת 5 אלפים איש לחודש, ולא פורש במשך כמה חודשים. מזה 70% מגיל 17 עד 37, כלומר בגיל הצבא, ו-30% מגילים אחרים. איני יודע אם זו הייתה הצעת נציגנו או הצעתה, אולם נקבע סידור שיקבלו תעודות שהם חוזרים למולדתם. היא ביקשה מאוד שלא יוקם סביב עניין זה רעש, גם מבפנים וגם מבחוץ, כי אין מעניינה של רומניה להיכנס בריב עם האומות המאוחדות.

השליח שלנו מוסיף, שאומנם הוא בטוח שפירוש הדבר הזה שבירת ההסגר, אך אין לו בשום פנים ביטחון כי הדבר יצא לפועל כפי שדובר, כי הביצוע נמסר למיניסטר הפנים, העומד בקשר אמיץ עם אותו ״ארגון יהודי דמוקרטי״ אשר ודאי ימשיך בחתירותיו.

גב׳ פאוקר הסכימה שבא כוחנו, שקיבל סמכות למתן ויזות, יאשר את העולים. יבוא לרומניה איש מיוחד כדי לטפל בעניין, וניתנו הוראות לאשר לו ויזה - (א. קפלן: אם כן, אושרה יציאת 5 אלפים עולים בחודש?) - נמיר נזהר קצת בעניין זה. הוא הודיע לנו שקיבל הודעה, שהצעותיו אושרו ואחר הוא מוסיף שהצעותיו היו אלה ואלה. בתור התחלה זה הישג חשוב.[7]

אמסור ידיעות ממקורות אחרים. מר אליהו אפשטיין עומד להתקבל מחר באופן רשמי בפעם ראשונה על ידי מרשל, וכעבור ימים אחדים על ידי הנשיא טרומן. הוא שאל את משרד החוץ מה עליו להביא בפניהם. לעת עתה הציע לו משרד החוץ לבקש תמיכה של אמריקה בכניסתנו לאומות המאוחדות, שתהיה פנייה מצד אמריקה לממשלות אחרות ועצה ידידותית שתתמוכנה בדבר זה, ואישור מִלווה לממשלה הזמנית, בעיקר מתוך הסתמכות על עלייה גדולה. במשך שני חודשים של קיום המדינה עלו לארץ 23,500 איש. בשיחה עם מרשל עליו לעמוד גם על הצורך באווירונים. גם אם עתה שעת הפוגה, גם אם יהיה סירוב, חשוב שיצוין כי ביקשנו גם מהם אווירונים.

מר אפשטיין מודיע על התגברות נטייה אנטי-ישראלית בחוגים הקתוליים באמריקה בהשפעת הקרדינל ספלמן,[8] אשר בא לידי ביטוי בירחון קתולי חשוב. הדבר המטריד אותם הוא שהם חושבים את ממשלתנו לממשלת קומוניסטים, המהווה סכנה למקומות הקדושים. ישנן ידיעות ממקורות אחרים, שנעשית תעמולה ערבית בחוגי הוותיקן.

ישנה תזוזה בעמדת צרפת, לאו דווקא כתוצאה מחילופי השלטון. אנחנו חשבנו שבוועידת חמש המעצמות המערביות, שהתקיימה בהאג, ידונו בענייננו ושלחנו לשם אנשים. לא דנו על העניין באופן רשמי, אולם כנראה שדובר ביניהם בשאלה זו. כאשר בּידוֹ חזר מהוועידה, הודיע שעמדת בווין בשאלת ארץ-ישראל ניכר בה שינוי גדול כלפי קבלת המצב העובדתי. בווין אמר, שהוא מחכה לכך שצרפת והמדינות המערביות הקטנות יכירו בישראל לפני אנגליה.

דבר שני. ניתנה הוראה לפארודי לאשר את העמדה הקודמת ולהצביע נגד ההצעה הסורית למסירת עניין ארץ-ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג. כאן מוסיף הנציג, שהמחלקה האדמיניסטרטיבית של [חסרה מילה במקור, קרוב לוודאי Quai d'Orsay - כינוי משרד החוץ הצרפתי] אינה מתנגדה יותר להכרה במדינתנו.

נתקבל דין וחשבון על שיחת אבן ורובינסון עם פארודי. הם משוחחים עתה עם המשלחת [הצרפתית] כדי להכינה לקראת פנייתנו לקבלת המדינה לאומות המאוחדות. פארודי הביע הכרה חזקה ליציבות וההצלחה הצבאית של ישראל. הוא הודה שהסקפטיות הקודמת שלו הוכחשה על ידי המאורעות. הוא הודיע כי רואה את הכרת צרפת במדינת ישראל כדבר בלתי נמנע, אף כי עדיין לא התחייב על המועד שבו תבוא ההכרה. הביע התנגדות נמרצת להצעה הסורית. הבטיח למסור את שאלת קבלתנו לאומות המאוחדות לפריס. הוא הזהירנו בפני הגשת בקשה בטרם מועד בלי שנבטיח מראש הצלחתה, והציע שנעשה בעניין זה פעולה נמרצת בפריס ונדגיש את ההבדל בין הכרה וקבלה לאומות המאוחדות, כי יש כמה מדינות באו״ם שלא הוכרו על ידי צרפת, ויש מדינות באו״ם שמספר המדינות שהכירו בהן קטן ממספר המדינות שהכירו בנו. על כל פנים, אלה שהצביעו בעד החלטת נובמבר קיבלו על עצמם התחייבות מוסרית להצביע בעד קבלתנו לאומות המאוחדות. אלה דברי פארודי. הוא הביע התעניינות ערה בחידוש ייצור הנפט בבתי הזיקוק של חיפה, כי צרפת מעוניינת בזה מאוד, וביקש לקבל אינפורמציה על נושא זה. הציע להשתמש בשביתת הנשק כדי לתקן את היחסים עם השלטונות הקונסולריים והדתיים הצרפתים ביחס לכיבוש כמה בניינים בירושלים בידי צבאות ישראל. כל רוח השיחה, שרובינסון השתתף בה, היה מעודד מאוד.

נתקבלה טלגרמה מאבן, בה מודיע שנפגש פגישה ראשונה עם מאליק,[9] הנציג הרוסי. השיחה הייתה מאוד לבבית. הוא הביע הוקרה להצלחותינו הצבאיות, התעניין ברושם או תוצאות של מפלות אלה על העמים הערביים, אישר את עניין פנייתנו להתקבל לארגון האומות, אבל יעץ להכין קודם את הדבר הכנה יסודית והביע דעתו שהכל תלוי במידת תמיכתה של ממשלת ארה״ב.

לאחר דברי פתיחה אלה התנהל דיון. להלן אמר מ״ש:

מר מ. שרתוק: פה ישנן שתי שאלות - שאלת הפירוז ושאלת המשטר בירושלים. שתי השאלות אינן דווקא קשורות זו בזו. למעשה ישנו קשר, כי נזדמנו בעת ועונה אחת.

עניין הסדרת המשטר נדחה עד עכשיו, וזה הכל. לי היה יותר נוח בעניין המשטר, יותר אהוד, לו הדבר הזה היה מתפרסם על ידי המפקד בירושלים, או נמסר על ידי הממשלה הזמנית או מועצת המדינה מאשר על ידי המפקד בירושלים, אחת היא לי מי הוא. ואני מבין כי רק שיקולים משפטיים הביאו את שר המשפטים לידי דעתו [השר הציע כי את המושל הצבאי ימנה הצבא]. אני מציע לשוב ולשקול אם לא ייתכן שמועצת המדינה תפרסם בעניין המשטר בירושלים, תכריז עליו כעל אזור נכבש של מדינת ישראל, יחד עם זה, לשם הדין המשפטי, תתפרסם פרוקלמציה כזאת על ידי המפקד, ״הואיל והואיל״, אז יש ״הואיל שמועצת המדינה החליטה, הוא מודיע לתושבים שזהו המצב״. יחד עם זאת, אם יש צורך להסתמך על ההודעה הזאת, הרי יש הודעה של המפקד, אבל שזה לא יהיה הדבר היחידי אשר יפורסם לעם היושב בציון, לכל ישראל ולתפוצות הגולה והעולם, ש״אני דוד שאלתיאל[10]...״ עם כל הכבוד לאיש, הרי זה קצת גרוטסקי - (מר ד. בן-גוריון: יש לו זכות) - יפרסם גם הוא וזה פוטר גם את שאלת החוקיות, אבל מבחינה ציבורית לא ייתכן שזו תהיה ההכרזה היחידה. דרושה הכרזה של מוסד יותר מקיף ומוסמך.

לשאלת המשטר כשלעצמו, ברור שמוכרח להיות מושל צבאי, שייקרא צבאי, כל עבודתו תהיה למעשה אזרחית. זוהי המסגרת היחידה. לא ייתכן שלא יהיה על ידו מוסד ציבורי. ועדת יוסף, אם יהיה מושל צבאי, מתבטלת מתוכנה. אם יש מימשל צבאי, צבאי להלכה ולא למעשה, אז המימשל הזה מנהל את העניינים, אם זה יחיד או חבר אנשים, אבל לא ייתכן שישנה ועדת ירושלים ומעל לכל זה יהיה מושל. לעומת זאת, אם יהי אחד או שניים, לא יהיו 10 או 15, אז הכרחי מוסד ציבורי מייעץ, אחרת בירושלים זה לא ילך, זה נחוץ אפילו לשם ביקורת.

בנוגע לעירייה ו[ועד] הקהילה, אני חושש מאוד לריבוי רשויות ואני סבור כי אין צורך בקהילה. מועצה דתית זה עניין אחר לגמרי. אבל נניח כי ישנה שאלה של סעד, אז אחת מן השתיים –

או הסעד הוא בתחום המימשל,

או בתחום העירייה,

ואין צורך להקים רשות שלישית לכך. תהיה שאלה של חלוקת תפקידים ותיאום בין המימשל והעירייה, אבל ישנם דברים שהם מסורים לרשותה האבטונומית של העירייה. זה הכרחי, זה אורגן מוניציפלי.

דרוש מימשל צבאי ומוסד ציבורי. ישנה עירייה ויש תיאום בין המימשל והעירייה - (מר ב. שטרית: מוסד ציבורי בעל סמכויות?) - מוסד ציבורי מייעץ. אני מסכים להצעת מר בן-גוריון, שאם ישנם חילוקי דעות בין המושל והמוסד, אז השולחן הזה מכריע, או ועדת שרים או שר אחד, אבל לא המושל יהיה הסמכות העליונה להכריע נגד המוסד הזה במקרה שישנו ערעור רציני.

בנוגע לפירוז, לאחר שאנו אמרנו בשלב ידוע שאנו מוכרחים לברר, אז יותר נוח לי, כמנהל המו״מ, עכשיו לא לזוז מעמדה זו ולומר: הצעה זו על הפירוז, אנו לא מקבלים - שיהיה ברור שאנו מנהלים את העיר ומוציאים ומביאים אליה מה שרוצים, שכל יהודי שאנו מרשים לו להיכנס - נכנס, וכל גוי שלא מרשים להיכנס - לא נכנס. זה לא חורץ למפרע את גורל ירושלים. לנו יש עכשיו כוח צבאי ולערבים אין כוח צבאי, וזה הרבה יותר נוח לנו למשא ומתן. לצאת מירושלים מפורזת לירושלים יהודית יותר קשה מאשר מירושלים שהיא אזור נכבש לירושלים עברית. ומהלך המאורעות החזיר את הגלגל אחורנית מהזמן כאשר הרימו את התביעה לירושלים יהודית. אסור לנו לקפח את ההזדמנות הזאת. אינני יודע אם זה מובטח בידינו. אינני יודע אם לא נוותר בעניין זה. יכול להיות כן. אבל מאז קרו שלושה דברים:

אל״ף, לא הוצאה לפועל ההחלטה ההיא, ולא באשמתנו. אנו היינו הגורם היחידי במועצת הנאמנות, ששיתפנו פעולה בכל ודחפנו להכרעה שיאושר הסטטוס הזה, והם גרמו את עריכת החוקה הזאת ולא אישרו אותה מסיבה זו כי התחילה ההתקפה האנגלו-ערבית על ירושלים.

בי״ת, קרה שהייתה התקפה על ירושלים והעולם הנוצרי לא הציל את ירושלים כאשר ניסו להחריבה.

גימ״ל, אנחנו הצלחנו להציל את ירושלים מההסתערות הזאת ומכיבוש ירושלים ושל הפרוזדור.

אלה הן שלוש העובדות המשנות את פני הדברים, ואני מקווה שהן המכריעות. לא אומר בוודאות המכריעות - אולי לא תכרענה, איננו היחידים בעולם הזה - אבל אלה הן שלוש עובדות בולטות המשנות את התמונה תכלית שינוי ומזכות אותנו להרמת התביעה הזאת מחדש. לכן עלינו להשתמש במסיבות האלו. כאשר אמרנו שאנו מוכנים לברר את הדבר, לא היה ברור אם תהיה הפוגה בארץ. עכשיו ישנה הפוגה בארץ, ועכשיו לא [כל] שכן שעלינו להגיד: אין אנו גורסים את הפירוז.

הוחלט פה אחד לדחות את הצעות המתווך, להחיל את סמכות מדינת ישראל ואת חוקיה בירושלים, ולמנות מושל צבאי לעיר.

הערות: