מכתב 166 - פואה יקרה - 12.10.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 166 - פואה יקרה - 12.10.1946
כותרת משנה  לטרון, מוצ"ש

 

                                                                                                                       לטרון,  מוצ"ש,  12.10.46

פואה יקרה,

 

כיוון שעלי להניח אפשרות, שיהודית והרי סיפרו לך שהיו כאן ולא הצליחו לראות אותי, אף אני אהיה נוהג גילוי לב ואספר לך. ביום היותך אצלי הלכה וגברה אצלי הרגשת מיחוש קל עד שנמדד החום ונמצא 37.5 בפה. התוצאה הייתה שביליתי יומיים במיטה. הייתה, כנראה, אחת ההצטננויות העונתיות שלי, הפעם בגרון ובצורה קלה שבקלות. הרופא נתן משהו לשתות וציווה לגרגר תה חם. גם הלעיטוני אספרה. קצת נחלשתי, אך החום ירד וההרגשה בגרון ובפרקים חלפה. כעת אני יושב ליד השולחן ומחר בדעתי לקום. עכ"פ אין כל מקום לדאגה. יחס "החובשים", הטבחים והתורנים שליד הצריף היה למעלה מכל שיעור של מסירות.

אלא ההפסד הנקי שהיה לי הוא שלא ראיתי את הרי ואת יהודית, ובינתיים הרי לך קַרְטִינְקַם [רוסית: בתמונות קטנות]:

בא שוטר להזמינני לפגישה עם Beilin Mrs and Mr. אמרתי כי צר לי מאוד, לא אוכל לצאת, orders doctor's וכו', אני מוסר להם love ושלחתי בידו שושנה אחת מהשלוש שלך ליהודית. אך הלך, והנה עלה על דעתי לבקש את דוד ללכת לראותם. דוד נענה ברצון, כמובן, הלך ושהה שעה ארוכה. כשחזר אמר לי: בעצם, מדוע לא ביקשת את ברני ללכת? הן הוא מכיר אותם הרבה יותר טוב ממני.

הייתי המום - באמת, כיצד לא עלה הדבר על דעתי? אמרתי לדוד: עליך לחלצני מן הצרה.

עוד אנו מדברים והנה ברני: כך אתם עושים - ספק מתלוצץ ספק מתרעם - כשבאה גברת כה נחמדה אינכם מניחים לי לראותה?

אומר דוד: מה אתה רוצה? בא שוטר ומחפש את משה. שואל אני אותו: למה לך?

אומר הוא: יש לו ביקור.

- מי המבקר?

אין לי מושג - אמרתי - אגש ואראה. ניגשתי והנה הביילינים, כך שהכל יצא חלק.

אח"כ אמרתי לדוד, כי מתחת לסף ההכרה פעל אצלי חוש הצדק: אם אין הוא מניח לאשתו שתבקרנו, לא מגיע לו לזכות בביקורים של נשים אחרות! הצעתי לדוד, המדבר איתו "בלי כפפות", שיאמר לו זאת, וחזקה עליו שלא יחמיץ הזדמנות.

יותר מזה לא היו כאן "מאורעות". אני רואה שבעיתונים נתפרסמה הבדותה על ביקור הרב הרצוג כאן ושיחתו איתי ביחידות.[1] "רויטר" הודיע זאת לחו"ל. הרב גולדמן הודיעני שיבוא לשבת הנה וימסור לי על קפריסין,[2] אך לא בא.

אחרי ביקור שלך אצלי אני חושש תמיד לפתוח בהבעת התרשמותי, שמא לא תעלה בד בבד עם שלך ותעכיר את רוחך. לכן גם הפעם לא הקדמתי לכתוב. אך אחרי שכתבת, ודווקא - לשמחתי - בסיפוק, אומר לך בדיוק מה הרגשתי. מצד אחד - בהחלט הייתה זו הפעם הראשונה שהיינו אני ואת ותו לא, אך עם זה, ודווקא משום זה, העיקו, הכאיבו, דקרו ופצעו כל מסיבות הביקור - כל ההפרעה האכזרית והמטומטמת הזאת לנו לחיות את חיינו - יותר מבכל הזדמנות קודמת.

לאחר הידיעות האחרונות מלונדון[3] ברור שרק עכשיו, לאחר שלושה חודשים וחצי, עלינו להירתם מחדש, מכל בחינה נפשית וגשמית, למעצר ממושך מאוד. על שנינו "להתארגן" לכך. עדיין רובץ עלי חוב גדול של מכתבים ויעברו ימים אחדים עד שאסלקנו. אחרי זאת יש בדעתי להשתקע - עד כמה שיונח לי מטרדות יום יום – ב ל י מ ו ד.  נוכחתי לדעת שאין מצבי הנפשי מכשירני  ל ע י ו ן.  קריאה בספרות של הלכה (היסטוריה, פילוסופיה מדינית וכיו"ב) אינה נותנת לי כאן אחוז גבוה של קליטה. לא כן לימוד של ממש, ז"א שוב שפות, וקודם כל עברית וערבית.

ואשר לך, הרי גם את מוכרחה להסתגל בלבך למשטר זה של חיים בלעדי - כמה שתארך הפרידה. וקודם כל עליך לנוח, ולא נורא אם תחול הפסקה בקשרי יום יום. הן זו לא תהיה הפסקה לכל זמן היעדרך מירושלים. יעבירו לך את השדרים וגם תוכלי לכתוב משם. את מוכרחה לעשות זאת - אני רוצה אותך בפירוש בפנים יותר רעננים. אנא, כיתבי לי.

משה י'[ובל] לא כתב לי עדיין על הפרס. לדעתי אין כל טעם לשדר את כל המעמד ברדיו. צריך רק למסור הודעה לרדיו ולדאוג שתהא ערוכה בטעמ. לעומת זה, נראה לי לרעיון טוב שאת תגישי את הפרס, ואם יהא צורך שתאמרי מלים אחדות - תאמרי מה שישים אלוהים בפיך, מובן מאליו משהו אישי על יהושע ז"ל,  ו ת ו  ל א  (ז"א לא על המצב ולא עלי).[4] אין לסדר את המסיבה בביתנו, לא רק מהטעם שלך, שגם הוא נכון, אלא משום שיש לשוות לה מעמד ציבורי.

אני מתפעל מרעננות רוחך, שיש לך עוד היכולת לשפוך עליהם זעמך. כשלעצמי - אני כאילו מעבר לזה. משהו כבוש עמוק בלב - מי יודע אם ומתי יפרוץ. מוטב שאסיים בנשיקה חמה.

 

מ.


[1] "הרב הראשי הרצוג ביקר ערב החג במחנה העצורים בלטרון, ונפגש עם מ' שרתוק. כשבא הרב למחנה להביא ברכת החג לכל העצורים, הוזמן מר שרתוק למשרד ושם התנהלה השיחה כחצי שעה" ("הארץ", 11.10.1946).

[2] בעיתוני אותם ימים התפרסמו ידיעות על מצבם המחמיר של המעפילים במחנות המעצר בקפריסין, כגון: "המרכז [של מפ' אחה"ע] שמע בדאגה ובהתמרמרות דוח על המצב המחריד במחנות הריכוז בקפריסין. במרחק שעות מספר מחופי הארץ מתהלכים אלפי אחים ואחיות מופקרים לרעב מתמיד, ערומים ומחוסרי גג, נגועי מחלות, אכולי אכזבה" ("דבר", 9.10.1946); "בקפריסין ירד לפני כשבוע גשם עז שהציף חלק מהאוהלים" (שם, 11.10.1946).

[3] "השיחות בלונדון נמשכות - לא נתקבלו החלטות, לונדון 10 (סט"א): הקבינט הבריטי יבחן היום את התקדמות השיחות בין הממשלה ובין חברי הנה"ס [...] הממשלה רוצה לשחרר את כל העצורים היהודים בא"י, אם המנהיגים היהודים ינקטו עמדה חיובית כדי לשים קץ לטרור בארץ" ("דבר", 11.10.1946).

[4] על יהושע גורדון, שהיה אהוב על מ"ש, ר' מכתב 76 הע' 4.

 

העתקת קישור