35

הממשלה הזמנית, ישיבה טז, תל-אביב[1]

7/7/1948

מים לירושלים

סעיף א׳: פגישה עם המתווך[2]

השר מ. שרתוק: הרוזן הופיע אלי בלוויית כל הפמליה שלו, הפעם רבים מאשר בכל פעם אחרת. חשבנו שבפיו תהיה תשובת הערבים, אך הפרלמנט המצרי היה עסוק כל היום בשאלת סודאן, ולא הספיקו לכנס את ישיבת הוועדה המדינית של ״הליגה״ והתשובה נדחתה. הבטיחו למסור לרוזן את התשובה הערב והוא הבטיח לי למסור את התשובה מחר בבוקר.

אני הודעתי לו שהממשלה אומנם החליטה בעד הפוגה, אבל לאור זה שמתעכבת תשובת הערבים אני צריך לומר שני דברים:

אל״ף, שלא יהיה פרסום מיידי של תשובתנו אלא במועד שאנחנו נסכים עליו.

בי״ת, ייתכן שעד אז ישתנה המצב. הסכמנו בינינו, שהפרסום יהיה מחר בשעה 4 אחר הצהריים.

מהשאלות השנויות ועומדות בקשר עם ההפוגה עוררתי את שאלת המים. הוא אמר שגם בנוגע לזאת הייתה דחייה. הם סרבנים. בפנינו הוא ערך מברק למועצת הביטחון בו הוא אומר, שבהתחדש ההנחה על שביתת נשק בארץ-ישראל ישנו אספקט אחד הנמצא במצב שאינו מניח את הדעת בהחלט והדורש פעולה נמרצת של מועצת הביטחון - למרות פניותיו לשלטונות הערבים הנוגעים בדבר לא הורשה להזרים מים לירושלים במשך כל תקופת שביתת הנשק. הוא הודיע את דעתו זו לראש ממשלת עבר-הירדן, שמצב זה מהווה הפרה ברורה של תנאי ההפוגה, כי מצב האוכלוסייה באותה עיר בסוף שביתת הנשק מוכרח להיות יותר רע מאשר בתחילתה, כי השתמשו במשך כל הזמן בכמות המים שהייתה ברשותם. השלטונות הערביים לא סירבו אף פעם באופן רשמי לחדש זרם המים, אבל הדבר נדחה ומים לא הוזרמו לירושלים.

הוא, דרך אגב, הזכיר שהערבים חושבים שאנחנו קיבלנו אספקה יותר מאשר היינו צריכים לקבל, כי חלק האספקה עבר דרך השטחים הערביים וחלק קיבלנו בדרך המקבילה שלנו. גמרנו סעיף זה על יסוד הבנה ברורה, שמזון ומים ושאר מיני אספקה בלתי צבאיים חיוניים יזרמו לירושלים תחת פיקוח האומות המאוחדות ובהסכמתן. לפי ידיעותיהם, ייתכן שמועצת הביטחון תחליט כבר היום על דרישה להמשכת ההפוגה. ייתכן שיקבלו או לא יקבלו החלטה שתאמר מה יהיה במקרה אם אחד הצדדים יסרב להמשכת ההפוגה.

בנוגע לעניין הפירוז באתי בהודעה ואמרתי לו, שאנו מוכנים לדון בעניין פירוז ירושלים, אך יש כמה עניינים המחייבים בירור ולימוד. פניו נעשו כשולי הקְדֵרה כששמע שאנחנו מוכנים לדון, ושאין לנו עוד החלטה סופית.

אמרתי לו שאין אנחנו מתכוונים להשהות את הדבר, אבל זה ייקח יום או יומיים להגיע לבירור הדברים. אמרתי לו שאנחנו מתנגדים לפירוז בתי הזיקוק, ושאנחנו מסכימים שאם יהיה פירוז ירושלים, הכרחי לקבוע סידורים להעברת המזון והאספקה לירושלים, וזה נוגע גם לנמל חיפה והרכבת - (א. קפלן: בטלגרמה שלו הוא מדבר על מזון ועל אספקה חיונית בלתי צבאית: לירושלים חיוני חומר גולמי כדי שיוכלו שם להמשיך בעבודה) - (מ. בנטוב: האם הפירוז יוצא לפועל גם אם תהיה הפוגה כללית בכל הארץ?) - ייתכן, אבל זה לא חייב להיות.

שאלתי אותו אם הוא מוכן למסור לי באופן בלתי רשמי מה שידוע לו ביחס לעמדת הערבים. הוא אמר שהוא מוכן בהחלט, אבל זהו רק הרושם שלו. הרושם הוא שהערבים יענו בשלילה בשאלת שביתת הנשק, יענו בחיוב לאַרְכּה של שלושה ימים וגם לשאלת פירוז ירושלים. אמרתי לו, שאם הם יענו בשלילה לעניין שביתת הנשק ובחיוב לשאלת הפירוז, זה מעורר אצלי חששות כבדים מאוד.

כשבא אלי קצין המבצעים [יגאל ידין] הוא אמר לי, שאם הערבים עונים בשלילה על המשכת ההפוגה הכללית ועל ארכה לשלושה ימים, זאת אומרת שבאופן רשמי ההפוגה מסתיימת ביום שישי בשעה 10 בבוקר. עלינו להתחיל בפעולות מחר בלילה - כמובן, לאחר שיהיה פרסום שהערבים דחו את ההפוגה - ועלינו יהיה לתרץ את פעולתנו מבחינת הנאמר בתלמוד: ״הבא להורגך השכם להורגו״.[3]

אם הערבים דוחים את המשכת ההפוגה הכללית ומקבלים עניין הארכה לשלושה ימים, הרי באופן תיאורטי עובר שיקול זה ליום א׳ בלילה. זה למעשה יגביר את העצבנות. לפי השכל הפשוט אמרתי לקצין המבצעים, שאם ידחו את ההפוגה ויסכימו לארכה של שלושה ימים, יש לחשוב בלי ספק שבשלושת הימים האלה המפקדים יתפרצו לפעול. בא אחר כך יגאל ידין ואישר את זאת. אמרתי לקצין המבצעים שעלינו לחכות לתשובת הערבים, גם מה תגיד מועצת הביטחון.

אני מקווה שאנחנו נדע את זאת בחצות, ומחר ודאי תופיע הידיעה על החלטת מועצת הביטחון בעיתונים.

סעיף ב׳: המצב בצבא

הדיון נסב על המצב שנוצר לאור מסקנות ועדת החמישה והתפטרות ב״ג. יו״ר הוועדה גרינבוים, שפתח את הדיון, אמר בין השאר כי משנתברר עניין ההתפטרות ראתה הוועדה לנכון לטפל קודם כל בעניין זה, ומשום כך לא סיימה את עבודתה ולא כל המסקנות הועמדו להצבעה. היו״ר עמד על אי הצלחת מ״ש לשכנע את ב"ג לחזור בו מהתפטרותו, אך ציין אחר כך שמ״ש הודיע כי ב"ג מסכים לשוב "אם מובן שהוא מנהל את העבודה ולידו תהיה ועדה של שלושה חברי ממשלה" (שהוא אחד מהם).

השר מ. שרתוק: אני רוצה קודם כל להעיר הערות אחדות על הבירור שהיה בוועדה ועל המסמך שמר גרינבוים קרא כאן,[4] שהוא מהווה תוכנית לסידור העניינים מבחינת המשטר, לא מבחינה אישית. אני יצאתי בלב קשה מהבירור. הוא היה או יותר מדי ארוך, או יותר מדי קצר. לשם הסדרה מהירה של העניינים באיזה קווים כלליים הוא היה יותר מדי ארוך - זה לקח אצלנו ימים - אבל לא הגענו לבירור מעמיק של העניינים. כדי לרדת לעומקה של הסוגיה ולברר אותה מכל צדדיה, לא הספיק הזמן, לא שמענו די אנשים, את האנשים ששמענו לא חקרנו, עבדנו תחת לחץ איום של זמן. לפני שהצעתי איזו הצעה הייתי צריך לשקול אם שכרה אינו יוצא בהפסדה. היו פרשיות שאומנם נגענו בהן, אבל אני לגמרי החרשתי. נגענו בהן לא במידה המספיקה, בייחוד בעניין הפלמ״ח, דבר שאני רואה סכנות חבויות בו, באשר הפלמ״ח מקבל רוח ציבורית מסוימת - יחסו של הפלמ״ח למנהיגות הממלכתית שלנו, הרוח שבה מתחנכים חברי הפלמ״ח,[5] וזה אינו הכל. אלה הן פרשיות חמורות מאוד, אני יודע משהו עליהן, אני יודע לא מעט עליהן, נזהרתי מלגולל אותן.[6] אני רוצה לציין, שדבר זה נשאר בלתי מבורר על ידי הוועדה. אני נשארתי במסקנותי שהיו לי בעניין זה ובראיית הסכנות שאני רואה, ואני רואה חובה לעצמי לציין לכל הפחות בשביל הפרוטוקול של הממשלה, שאנחנו לא חקרנו את בעיית הפלמ״ח. יחד עם זה אינני מציע כרגע אלה מסקנות, להלכה או למעשה, בעניין הפלמ״ח.[7]

אני רוצה להבהיר השתלשלות הדברים לגבי המסמך אשר מר גרינבוים קרא לפניכם - הקשר בינו ובין מכתבו של מר בן-גוריון. בגלל כל מיני פורענויות ותהפוכות הוכרחתי להיעדר לפעמים מישיבות הוועדה, אם זה בגלל ברנדוט או מלאכים רעים אחרים. מר בן-גוריון הוזמן לישיבה בעניין המסקנות. איחרתי לישיבה זו, וכשנכנסתי ראיתי שהייתה שיחה בין שאר חברי הוועדה ומר בן-גוריון, הוא פרש מאיתנו, הלך, ומהזמן שהוא הלך ועד אשר נתקבל המכתב הוא לא ידע, ולא הייתה לו אפשרות לדעת, מה היה בוועדה. כאשר הוא הלך ונכנסנו לישיבה החל הדיון. ואז הובאו לבירור, וחלק להצבעה, כמה מהדברים שישנם פה. כאשר נתקבל המכתב לא יכולתי להבין מכתב זה אחרת אלא שבזמן שהוא ישב איתכם חברים אחרים אמרו ודאי באיזה כיוון הם רוצים לחפש דרך, פתרון הדברים, ועל זה הוא כתב את המכתב. אחרת אין לי הסברה.[8]

כאשר ניגשנו לדברים,

השאלה הראשונה הייתה: קבינט מלחמה - יהיה קבינט מלחמה, או לא יהיה קבינט מלחמה? חָלקתי בכלל על עניין קבינט המלחמה. קבינט המלחמה באנגליה עסק בכל העניינים בשעת המלחמה. היו חילוקי דעות אם להרכיב קבינט מלחמה או לא. זה נתקבל ברוב של שלושה נגד שניים. רוזנבליט ואני התנגדנו.

עכשיו לגבי הדברים האחרים. היו דברים שעליהם דובר בישיבת הוועדה בנוכחותי, השתתפתי בבירור וחיוויתי דעתי. חלק הדברים הוסכם, חלק לא הוסכם. יש דברים שלא דובר עליהם בוועדה עד שנוסחו. היות ולא גמרנו בישיבת הוועדה, הסכמנו שהאדונים גרינבוים וציזלינג ינסחו מחשבותיהם, ונראה אחר כך את ניסוחם. אילו באו הדברים לפני הוועדה, לא שהייתי חולק על כמה עקרונות וניסוחם, הייתי חולק שהוועדה תיכנס לפרטים.

פה יש תוכנית שלמה למשרד הביטחון, פה יש מעין דין וחשבון של ועדה מלכותית הקובע תפקידים, המנסח יחסים. זה אינו עומד בשום יחס להיקף החקירה ועומקה. אינני יכול לקבל את זאת כתוצאת החקירה. גם לי יש אוצר ידיעות, מאוד לא מוגבל. גם אני יכולתי לחבר תוכנית מסוימת גם בלי להיזקק לכל חקירה. אילו הייתי צריך לעשות זאת על יסוד החקירה, הייתי אומר מתי לא העמקנו חקור על מנת לא להסתפק בציון הקווים הכלליים.

עכשיו על כמה עניינים לגופם. על השאלה הכללית של מבנה העניין הבעתי דעתי, דעה ברורה, ואני עומד עליה גם עכשיו. אני עומד על ההבחנה בין משרד הביטחון ובין המטה - הבחנה בימי המלחמה, לאו דווקא בימי השלום.

בימי המלחמה מהווה המטה חטיבה נפרדת, מיוחדת. יש משרד הביטחון אשר דואג לארגון הדברים, לימוד הדברים, לחוק הגיוס, לסדר הגיוס, לחיול ולציוד,

ויש מטה שהוא אורגן של פעולה של הנהלת המלחמה.

שני הדברים האלה נצמדים אך ורק בצמרת, זאת אומרת שר הביטחון הוא הראש של שניהם וכל החוטים מתרכזים בידיו. יש לשר הביטחון להלכה מנהל כללי אחד במשרד הביטחון. אם ישנם שניים - יישארו שניהם. ברור שצריך להיות קשר הדוק ביניהם ובין המטה, אבל הם עוזריו של שר הביטחון. האיש הנמצא ישר מייד תחתיו הוא ראש המטה הכללי, אין שום חציצה בין שר הביטחון ובין הרמטכ״ל.

הנקודה השנייה שהתנגשנו בה, אחרי הנקודה הראשונה של קבינט המלחמה, הייתה בשאלת מתן הוראות של שר הביטחון לרמטכ״ל בעניין המלחמה. פה יש נוסח שיש בו ניסיון להתקרב לדעתי. אני לא גרסתי זאת ואינני מקבל את זאת. בכל ענייני המלחמה נותן שר הביטחון הוראות ישירות לרמטכ״ל. הוא צריך לקבוע סידורים להבטיח ידיעת הדברים, אבל הוא נותן את ההוראות באופן ישיר, ואין כלל מתן הוראות על ידי המנהל הכללי.

נשאלתי איך לחלק את הפונקציות בין משרד הביטחון ובין המטה. תשובתי הייתה שיש דברים מובהקים, יש דברים שברור שהם שייכים למשרד הביטחון, ויש דברים שברור שהם שייכים למטה. לא חקרתי במידה מספקת שאוכל לתת תוכנית לשר הביטחון על מבנה משרד הביטחון. שר הביטחון צריך בעצמו להציע את התוכנית למשרדו. אנחנו צריכים להדגיש שנוהגת אבחנה בין משרד הביטחון ובין המטה הכללי. פה הוצע, שבעניין משרד הביטחון שר הביטחון נותן הוראות באמצעות המנהל הכללי. אני רוצה לומר, שבמשרדי אינני מתאר לי דבר כזה. ואני לא הייתי מסכים לדבר כזה. אינני מסוגל לעבוד אף חצי יום בתנאים כאלה. כל הבעיה היא בעיית יחסים, בעיית אמון, ולא יעלה על דעתי שדבר כזה יכול להיות, אולי מפני שיש לי עם מי שנקרא המנהל הכללי של משרדי לשון משותפת. יום יום מכתיב אני עשרות טלגרמות עם הוראות לפעולה לאבן, לאפשטיין. אומנם יש סידור שהוא יֵדע על הטלגרמות הנשלחות חתומות על ידי. הוא יכול להעיר את הערותיו, בינתיים הוא עושה דברים אחרים, אני מקבל העתקי ההוראות שלו. אם הוא נתקל בעניין חשוב הוא צריך להביאו אלי ולעתים אני קורא לו כדי להימלך בו. אם אני נתתי הוראה שאינה נראית בעיניו, הוא יכול להעיר לי. לעתים יש לשלוח תיקון ושולחים.

משרד הביטחון ייתן בענייני לחימה הוראות, הוא לא ייתן פקודות. שר הביטחון [ייתן הוראות] ישר לרמטכ״ל בלי כל חציצה. זוהי תפיסתי ואני עומד עליה גם עכשיו. אינני יודע אם נבוא להחליט לגבי תוכנית זו, אך ברור לי שאת העמוד השני[9] (סעיפים 4, 5, 6) צריך לגנוז, והסעיפים בעמוד הראשון צריכים לתקן. הם אינם לפי תפיסתי.

אומר פה דברים מאוד ברורים וגלויים, אולי לא יהיו מאוד קלים. עניין הצבא הוא עניין אכזרי מאוד, לא כל שכן במלחמה. אמרתי בתחילת הבירור: יהיה ברור לנו למה אנחנו ניגָשים, באיזה תפקיד אנחנו מטפלים ובאיזה איש אנחנו מטפלים, הממלא תפקיד זה. במהלך הבירור היו חברים, מאלה שהופיעו לפנינו, מכולם למדתי הרבה מאוד. כמעט כולם דיברו בכנות. אחד דיבר באי כנות מובהקת. נפגעתי מאוד מההערכות החיוביות לפעולתו של בן-גוריון, כאשר אנשים מרכזיים בעבודת הארגון ובעבודת ה״הגנה״ ובעבודת הצבא אומרים לי, שעבודת בן-גוריון הייתה חשובה, או אפילו חשובה מאוד - נפגעתי בקרב לב.[10]

לא הייתי בארץ שלושה-עשר חודשים, וכאשר חזרתי מצאתי כמה מהפכות. המהפכה המזעזעת ביותר, ההוממת ביותר, הייתה בשטח הצבא. הכרתי שטח זה היטב, הייתי בתוך תוכו, כאילו ניהלתי אותו.[11] הייתי מאוד מאוד קרוב לו בזמן כהונתו של הרמ״א האחרון ד"ר סנה,[12] ואני מצאתי מהפכה, שלא האמנתי שזה אפשרי. דבר שצריך לקחת שנים אצל עמים, לקח אצלנו חודשים.[13]

יש שתי שאלות:

מה חולל המהפכה,

מי חולל המהפכה.

מה - האפשרויות והצרכים. אם אני שואל את עצמי מי חולל את המהפכה? אומר: בן-גוריון חולל את המהפכה, יותר מכל איש אחר, ואני גם אומר: יותר מכל אנשים אחרים. הַעֲמדתו, שיש לנו עסק עם צבא או עם צבאות סדירים ומלחמה כוללת - איש לא העמיד אותנו על זאת כבן-גוריון. לא אומר שהוא היה הראשון. אבל השאלה איננה מי אמר את הדברים האלה ראשון, אלא מי אמר את הדברים כך שכל העולם הקשיב להם, מי אמר דברים אלה כך שכל הארץ התחלחלה והתחילו אחרת לגרוס את העניינים וכל האנשים נרתמו אחרת לעבודה. זה לגבי הגיוס, לגבי משיכת אנשים חדשים לעבודה, תביעה וזעקה לכוחות מחוץ לארץ בלי הרף, מתוך היענות קטנה, אולי מתוך חוסר הערכה של האחרים, אולי מתוך קשיים אובייקטיביים. מהפכה גמורה במושגינו בענייני הכסף, בענייני רכישה בחוץ לארץ. בכל הדברים האלה אזעקות על גבי אזעקות, כענק בין ננסים, וגם הדברים הקטנים נעשים לחשובים, והיו צריכים להתגבר על האינרציה, על השמרנות, על צמצום האופק. והוא פרץ את כל הדברים האלה בתקופה של סער פרץ, ופעל גם על אנשים של סער. יש גם הרס - יכולים אנחנו להשוות את הדבר אולי להתפרצות של הר געש, המביאה איתה לעתים טובה, אך בדרך הורסת. כאשר נמצאים בתקופה מהפכנית צריכים למדוד את הפעולה לפי התוצאות - מה הוא העודף, האם השלילה או החיוב. לי נראה שהחיוב הוא עצום, מכריע. אינני מתאר לי את מלחמתנו זו בלי בן-גוריון. אני בטוח שכל אחד מסביב השולחן אינו מתאר לעצמו הנהלת מלחמתנו זו בלי בן-גוריון. עם כל הערכת השינויים שאני מבין, עם כל הביקורת - והרבה ביקורת עניינית וצודקת שמענו - אין אני מעלה על הדעת את הנהלת המלחמה בלי בן-גוריון. אם חושבים שיוכלו לרתום, לבלום את הר הגעש - איני מתאר לעצמי זאת. בלי הר הגעש אין אני מתאר לעצמי שיוכלו לעשות את המלאכה.

אנחנו מוכרחים להסיק מסקנה אם אנחנו רוצים לאבד את בן-גוריון, אם אנחנו רוצים להפסיד את המלחמה. בן-גוריון מוכרח לנהל את העניינים. אני מתנגד לוועדה. לא הייתי מסכים לוועדה. הייתי מסכים לכל מיני דברים, לא הייתי מסכים לדבר זה. כמובן שמוכרחה להיות ועדה מצומצמת, ועדה שבן-גוריון יוכל לעבוד איתה, של אנשים שיתחשבו בדעתם, ולא שיהיו ויכוחים, חיכוכים וצרות וגם מפאת גודלה שלא תוכל לעבוד.

הוצעה ועדה קטנה, שני אנשים, ותסלחו לי אם אגיד זאת, לא קלים.[14] הם תַנָאים וּפְליגֵי[15] עם בן-גוריון במשך כל השנים, לא מתבטלים בפניו, אנשים עם דעות עצמאיות, באופן יותר פשוט אומר: לא קלים לבן-גוריון. זה אינו עניין שהוא מכניס, כמו שקוראים ביהודית, ״יוצר משרתים״.[16] אני מציע לקבל את זאת. אני מאוד מקווה, מייחל, שתימָצא הדרך לשמור על ישראל גלילי לעבודה. אני אומר זאת קודם כל בשביל העבודה. באופן אישי אני אומר: בשביל גלילי. אבל זה אינו צריך לעניין את הממשלה. באופן אישי אומר גם בשביל בן-גוריון. איש אינו יכול לפסוק כאן, כי השאלה היא שאלת יחסים בין אנשים ואינני יודע אם זה אפשר לתקן. צריך לעשות מאמץ, לדרוש מאמץ לתקן אותם, אבל ייתכן שישנו מצב כזה שזה בלתי אפשרי - אז זה בלתי אפשרי. לי היה מפקד גרמני[17] במלחמת העולם הראשונה אשר היה אומר:

״אם ישנם חיכוכים בין שני קצינים, אין לי פנאי בזמן המלחמה לברר מי מהם צודק. כל אחד צודק לפי תפיסתו הוא. ואני מעוניין להעמיד את שני הקצינים כל אחד במקום המתאים לו, ושבו הוא יכול להביא התועלת המקסימלית״.

בשביל ההיסטוריה אפשר לחקור מי אשם, מי צודק, אבל כשהעניין הוא להמשיך במלחמה, אי אפשר לאבד זמן על חקירות. אם זה בלתי אפשרי - זה בלתי אפשרי. עניין המלחמה הוא עניין אכזרי מאוד.

כאשר נפגשתי בפעם הראשונה עם מיקי מרקוס המנוח,[18] והצעתי לו לנסוע לארץ, הוא אמר: אני מוכן לנסוע בהודעה של 24 שעות, אבל אני צריך להגיד לך, שאינני מספר אחד. אני אומר על עצמי שהנני מספר שניים מצוין, בשום פנים לא מספר אחד. לכם נחוץ מספר אחד. אמרתי לו: איפה אקח את מספר אחד? הוא אמר: אין יהודי שיכול להיות מספר אחד, אבל יש גוי,[19] והוא ילך. שאלתיו איפה הגוי, וכאשר נתברר שהוא בסן פרנציסקו טס שלמה שמיר לשם והביא את הסכמת הגוי לצאת לארץ-ישראל, אלא הגוי התנה תנאי קטן, שה״סטייט דפרטמנט״ יאשר את נסיעתו. בינתיים רציתי לדעת מה חושבים אחרים על הגוי ועל מרקוס. דיברתי עם הילדרינג, הילדרינג אמר על מרקוס שבעניין מסוים הוא מספר אחד מצוין. קודם כל בענייני ארגון. על הגנרל הגוי אמר שהוא חייל מצוין, חייל ממדרגה ראשונה, אבל יש עליו פגם קטן. פעם סולק מפיקוד, אומנם לא באשמתו, כי אם באשמת המפקד, שייתכן שהאינטליג׳נס הכשיל אותו, אך הצבא הוא מכונה אכזרית. אין סובלים דברים כאלה: ״למה לך זאת, תהיה גם אתה אכזרי. למה לך לקחת בן אדם עם איזה פגם, אם אתה יכול לקחת אנשים בלי פגם?״

זה עניין אכזרי. המלחמה איננה יכולה לחכות. המלחמה איננה יכולה לסבול מפני דברים כאלה. צריכה להיות הכרעה, ולעתים ההכרעה מוכרחה להיות חריפה וקשה. אנחנו צריכים לבנות את המכונה על איש אחד שייקח לו עוזרים. אנחנו מרכיבים לו אורגן של הממשלה. במידת האפשרות ידריך אותו, יגביל אותו על ידי התייעצות, יכוון אותו במידת האפשרות. אין לנו ברירה אחרת.

הדיון נמשך ארוכות. במהלכו הציע מ״ש למנות ועדה ליד שר הביטחון ולבקש ממנו לחזור בו מהתפטרותו. לבסוף נתקבלו ההחלטות הבאות:

ב-6:2 קולות הוחלט לדרוש מראש הממשלה שיקבל לידיו את תיק הביטחון.

ב-6 קולות (4 נמנעו) הוחלט לבחור ועדת שרים לענייני הביטחון.

ב-4:4 קולות הוחלט לא לקבוע בשלב זה הרכב הוועדה והיקפה.

הערות: