30

הממשלה הזמנית, ישיבה יד/1, תל-אביב[1]

2/7/1948

לא להגבלת עלייה ולירושלים ערבית

סעיף ב׳: הצעות המתווך

השר מ. שרתוק: אין לי ידיעות נוספות מטעם מוסדות או״ם על אלה שמסרתי בישיבה הקודמת. אומנם הייתי אתמול בירושלים וברנדוט הגיע בשעות הערב לירושלים, אך לא היה בביקורי שום קשר עם ביקורו ולא ראיתי ולא התכוונתי לראותו. הייתי בירושלים כדי לראותה, וראיתי אפס קצהו ממה שצריך היה לראות.

הסכמתי לקבל לשיחה קצרה את ראש ועדת הקונסולים - הקונסול הבלגי - אך זו הייתה שיחה של ענייני עמדתה של בלגיה ולא נגענו בעניין שביתת הנשק.

ביקורו של ברנדוט אינו קשור בשום פנים בתוכנית הפוליטית שלו, אלא בשאלות הפתוחות לדיון לגבי שביתת הנשק בירושלים:

אל״ף, עניין הר הצופים.

בי״ת, עניין המים.

גימ״ל, ואולי גם עניין הגישה אל הכותל המערבי.

מר ג׳וזף צריך היה לראותו אמש. עדיין לא קיבלתי ידיעות על שיחה זו.

לעניין העיקרי - הודעתי למתווך לאחר ישיבתנו, באמצעות המקשר שלו כאן, שברור שיש לנו הרבה מה להגיד על הצעותיו אלה ומבחינה עקרונית מוכנים אנו להגיד זאת ברודוס, אבל נסכים ללכת לרודוס רק אם הערבים ילכו ולעת עתה לא נפרסם תשובתנו, כיוון שזה יהיה מצב לא נוח לנו וגם לו אם נבוא אליו והוא ייסע אל הערבים. אנחנו לא נהיה הראשונים לפרסם תגובה שלילית על הצעותיו, אלא נשאיר ״זכות״ זו לצד שכנגד. לפי העיתונות דוחים הערבים את ההצעות ואינם רוצים ללכת לרודוס. בינתיים יעצו לנו גם ידידינו בלייק סכסס ובמקומות אחרים שלא נקפוץ בראש בעניין זה.

אעיר כמה הערות בשולי המכתב של היושב ראש לישיבה שנתקיימה אמש:[2] לפי הרושם שלי, קיבלה הישיבה בדרך כלל את הקו שהוצע במכתב זה, וחלקים מסוימים מהקו היו כלולים בדין וחשבון שלי לפני שהגענו לקריאת המכתב, כמו עניין ירושלים וכולי. דברים אלה נאמרו בתגובה בלתי אמצעית שלי ומסרתי אותם בדוח. אני מקבל כהלכה פסוקה, שאנחנו מעוניינים בהמשך ההפוגה. ביקורי בירושלים היום חיזק בי מאוד את ההנחה הזאת, גם הרגשת הצבא ובייחוד הרגשת העיר. משום כך מציע בן-גוריון, שעם כל הרגשת השלילה בהצעות מסוימות של ברנדוט, שלא ננתק איתו את החוט ולא נביא לידי הפסקת המשא ומתן שהוא כאילו עוסק בו.

על עניין זה אומר כמה דברים: איני יודע אם נוכל להישמר מניתוק המשא ומתן. איני נבהל מזה. אם אנחנו מודיעים לברנדוט, כפי שמחויבים אנו, שדברים אלה ואלה בהצעותיו אינם באים בשום חשבון של בסיס למשא ומתן, הוא יקבל זאת למעשה כתשובה שלילית. אני מניח, שבשבילו הדברים האלה הם עיקריים ולא צדדיים. אולם, יחד עם זה, בהערה שנייה חייב אני להגיד שאינני רואה בכך סכנה לשביתת הנשק. איני יודע עד כמה הרגשתי נכונה, אך בטוח אני כי גם לאחר שיקבלו מברנדוט דוח המודיע על כישלון מאמציו, תקבל מועצת הביטחון החלטה הגוזרת על שני הצדדים להמשיך בהפוגה ולהניח למועצת הביטחון לפתור את השאלה. אפשר יקבעו זמן ואפשר לא יקבעו. זאת איני יודע. בחודש אוגוסט ישנה פגרה למועצת הביטחון. בחודש ספטמבר מתכנסת העצרת.

באתי למסקנה זו והתייעצתי עם כמה חברים [עוד] לפני שקיבלתי מברק שיש בו סימוכין להשערה זו. הַשְערתי מבוססת על ההנחות הבאות: גם אנגליה וגם אמריקה מעוניינות בהמשך ההפוגה, כל אחת מנימוקיה היא. אנגליה מעוניינת בהמשך ההפוגה, כי המשך המלחמה עלול להעמיד אותה בפני ברירות קשות שהיא מעוניינת להימנע מהן - או לתמוך במלוא הכוח בערבים במלחמתם, כדי להביא את הדברים להכרעה ולהכריענו במלחמה זו, או לבגוד בערבים. שתי הברירות אינן רצויות לה. ידוע לנו על שיחה שהייתה בין עזאם פחה ובין הנציג הבריטי בקהיר, [סר רונלד קמפבל] שבה נקט עזאם קו של העמדת פני צד חזק. הוא טען שכל הסיפורים על כוח היהודים מוגזמים - אין להם נשק רב וכוח האדם שלהם מוגבל, בעוד שכוח האדם של הערבים בלתי מוגבל, ואם יקבלו עזרה יוכלו לתת ליהודים מכה אנושה שלא יתאוששו ממנה במשך מאה שנה. רוח השיחה הייתה של ריב בין בעלי ברית. היה זה ריב, אך בין בעלי ברית.

הערבים [כלומר עזאם פחה] טענו שלא קיבלו עזרה מספיקה. הם מוכרחים לקבל נשק ותחמושת ואנגליה מוכרחה לעזור להם בזה. אם עזרה כזאת מצד אנגליה לא תבוא - להווי ידוע שכל הממשלות הערביות, העומדות עכשיו בראש, תיפולנה ועזאם פחה עצמו ייעלם לגמרי מן הבמה. בדברים אלה התכוון להגיד, שאנגליה צריכה לדעת שכל המשטר שבנתה[3] מתמוטט ועליה לדעת לאן פניה מועדות. לאנגליה לא קל ללכת בדרך שמציע עזאם פחה. יודעים אנו בכמה קשיים עלה בידה להושיט למדינות הערביות אותה עזרה כספית מינימלית שדרשו, ואיך עשתה זאת בפחד שמא ייוודע הדבר לאמריקה ולאו״ם, איך ביקשה כל מיני פיקציות כלפי עצמה כדי לסדר את העניין הזה.

ידוע לכם מצבה הכלכלי [הקשה] של אנגליה. מלבד העזרה שהיא מקבלת מ״תוכנית מרשל״ היא מתכוננת לדרוש [מארה״ב] מִלווה חדש. רגישותה ביחס לדעת הקהל האמריקנית הולכת וגוברת. ידוע לנו על שתי האיגרות שנשלחו בעניין זה - איגרת הציר הבריטי בוושינגטון לבווין ואיגרת דאגלס ל״סטייט דפרטמנט״. איגרת הציר הבריטי, לפי ידיעה שקיבלנו מלונדון - מקום שנתקבלה - הוכיחה את ה״פורין אופיס״ והזהירה שלא יחשבו שזה[4] עניין של מלחמת בחירות, אלא זו עמדת הציבור. ישנו יחס ציבורי מסוים המושרש בקהל [האמריקני] ואנגליה תיתקל בו בכל עניין שיש לה באמריקה. באיגרת של דאגלס לוושינגטון, לפי ידיעותינו שנתקבלו מוושינגטון - מקום שנתקבלה - מדובר על כך שעמדת בווין מתערערת בכלל וגם בעניין זה. המצב הכלכלי ההולך ומחמיר מעלה את קריפס ובווין מוכרח להתחשב עם זה. איני אומר את הדבר כאישור, אלא מציין עובדה שדגלס כתב כך. על כל פנים, בשביל אנגליה לצאת בעזרה גלויה ונמרצת לערבים - פירוש הדבר להחמיר את מצבה באמריקה ולסכן לא מעט, והיא לא תהיה מעוניינת בזה, ודאי שאינה מעוניינת לבגוד בערבים ולהפקירם בזמן שהם יוצאים למלחמה מחדש. לכן, המוצא הטוב ביותר בשבילה שלא תהיה מלחמה, וגם על זה יש רמזים. לפני כמה זמן הייתה שיחה פנימית בין שני אנגלים בלייק סכסס, שאחד מהם אמר בה שצריך לרסן את עבדאללה - זה היה כבר בתקופת שביתת הנשק - ולא לתת לו לחדש את המלחמה אלא להפנות כלפי היהודים את הלחץ הכלכלי.

ה״טיימס״ [הלונדוני] פרסם היום מאמר, לאחר הפגישה של עבדאללה ואיבן סעוד,[5] כולו חדור רוח של חידוש ״מלחמת הקודש״. שם נאמר, שאם העולם הערבי יהדק את שורותיו, יוכל לערוך מלחמה יעילה בלי שפיכת דמים.

כל הדברים האלה מתאחדים עם הַסְבָרָה, שהלך הרוח הוא בעד שביתת נשק, אך לא בעד הפסקת המלחמה בישראל בכל האמצעים שברשותם, אלא יוסיפו להילחם באמצעים פוליטיים וכלכליים.

ביחס לאמריקה המצב הוא כזה:

ה״סטייט דפרטמנט״ מבין שחידוש המלחמה יגרור את ממשלת ארה״ב למלחמה גלויה יותר לצד היהודים, זאת אומרת לעמדה נגד הערבים. בזאת אינם רוצים בשום אופן. הסיבה לכך שייגָררו למלחמה נגד הערבים היא אולי בעיקר משום שהם עתה בתקופת ערב בחירות וישנה רגישות לעניין היהודי הן מצד המפלגה הדמוקרטית הן מצד המפלגה הרפובליקנית. טרומן עמד על דעתו, בניגוד לדעת ה״סטייט דפרטמנט״, לשלוח את [ג׳יימס] מקדונלד[6] למדינת ישראל. נוקס[7] יהיה סגנו של מקדונלד. איני מכיר אותו כפי שחשבתי קודם, ואיני יודע עליו דבר. טרומן יהיה מוכרח ללכת הלאה ומדבר עם ידידיו על כך שייתן הכרה ״דה יורה״ למדינת ישראל, כיוון שהוא מוכרח להכות את יריביו בעניין זה.[8]

קיימת שאלת מִלווה. נתינת מִלווה לנו, כשאנחנו לוחמים, פירושו באופן פוליטי מִלווה לכלכל בו את המלחמה נגד הערבים.[9] ישנה נוֹטַה [איגרת] של מחאת ממשלת עבר-הירדן לממשלת ארה״ב על שאנחנו קיבלנו הכרה ״דה פקטו״, בעוד שהם לא קיבלו שום הכרה.[10] אם נקבל הכרת ״דה יורה״, תהיה המחאה גדולה יותר. האמריקאים חוששים, בלי ספק, לכניסה ממשית יותר של רוסיה לעניין, על רקע של מלחמה. הם יודעים שאנו מקבלים נשק וידוע להם מהיכן הוא מתקבל - [מצ׳כוסלובקיה שבתחום הגוש הסובייטי]. הם יודעים, שבדרך כלל מקבלים אנו נשק מהמזרח ואמרתי להם את הדבר באופן ברור. כשאמרו לי מדוע אינם מוכנים לתת נשק, אמרתי שעליהם להבין, שבשבילנו נשק זה עניין של חיים ומוות ונשיגנו במקום שנוכל, וביקשתי שיודו כי הם לא היו מתנהגים אחרת אילו היו במצבנו. אם תתחדש המלחמה - יתהדקו קשרינו עם המזרח יותר ויותר.

דבר שלישי שאין האמריקאים רוצים בו - התחדדות היחסים בינם לבין אנגליה, שעלולה להתגבר על ידי חידוש המלחמה. אנגליה קשורה לערבים בעוד שהאמריקאים יהיו מוכרחים לעשות משהו בשביל היהודים. דעת הקהל תוסיף להתקומם נגד אנגליה, המִלווה [לאנגליה] ייתקל בקשיים גדולים וזה עלול לשבור את החזית האנגלוסכסית נגד הרוסים. לכן, המוצא הטוב בשבילם הוא המשך ההפוגה.

קיבלתי עתה טלגרמה שבה נאמר לפי ידיעות שלנו בוושינגטון, שהאנגלים הסכימו, אם כך אני קורא האמריקנים הסכימו, שאם שביתת הנשק תיכשל - הכוונה למשא ומתן של ברנדוט - להפעיל את פרק 7 של מגילת האו״ם. פרק זה אומר התערבות וסנקציות נגד התוקפן. כלומר, יגזרו המשך ההפוגה ויודיעו שמי שלא יישמע ייענש. ישנן סנקציות שונות. אם אותו עם הוא חבר או״ם - אפשר להזהירו שאינו מתנהג כחבר או״ם. אם לא יישמע לאזהרה - אפשר לדרוש את הוצאתו מאו״ם. ישנן סנקציות כלכליות וישנן סנקציות שאפשר על פיהן לשלוח צבא לאותה ארץ.

הָנָחתי היא שנעמוד בפני שביתת נשק כפויה על ידי הרוב במועצת הביטחון. איני מניח שתהיה לזה התנגדות. רוסיה אף פעם לא הצביעה נגד שביתת נשק. היא רק תשאל אותנו אם יהיה זה אסון בשבילנו ששביתת הנשק תימשך, אך [נציגיה] אמרו לנו במפורש שבעניינים אלה לא ישתמשו ב״וטו״. אשר לעמדת ה״סטייט דפרטמנט״, יש מצדו בלי ספק רצון לגלגל את העניין עד אחרי נובמבר, כדי להשתחרר מהמצביע היהודי ואז יוכלו לפעול באופן חופשי. בינתיים אומרים לנו האמריקאים, שהם מעוניינים מאוד להשיג הכרות נוספות במדינתנו כדי לחזק עמדתם כלפי או״ם, שלא יהיו כמעט באיזולציה בתוך הקהל [של הגוש] המזרחי היושב שם. גואטמלה [שכבר הכירה] אינה חברה בשבילם.

אקרא את המברק שקיבלתי מוושינגטון:

בזמן האחרון שלחו הלבנון ומצרים איגרות לאנגליה וביקשו הדרכה. האנגלים העבירו מייד את טקסט האיגרת לסטייט דפרטמנט והציעו לפעול במשותף. הסטייט דפרטמנט סירב לתת עצה והודיע שמוכן לפעול עם אנגליה במסגרת התוכנית הבאה:

א. מדינת ישראל רצופה (קומפקטית) צריכה להיות מוקדמת ומוכרת (הכותב מוסיף: בזה רמז לביקורת הגבולות);

ב. אמריקה ואנגליה יסכימו לחילופי אוכלוסין (אני מתאר שפירוש מדינה קומפקטית - חלקים שפונו מערבים נכללים בזה ואם ישנם חלקים שנשארים מחוץ לזה הם יהוו את המדינה הערבית);

ג. להחיש את הקמת ברית מכס בין ישראל ועבר-הירדן;

ד. תמיכה בישראל כתריס בפני חדירה סובייטית למזרח התיכון.

בהמשך האיגרת באה ידיעה שהאנגלים הסכימו, שאם שביתת הנשק תיכשל יש לפעול לפי פרק 7 של חוקת ארגון האומות.

אחר כך ישנו פסוק לא מובן ביותר, שבו מודיעים שהמפקחים מטעם ארה״ב, הנמצאים בצוות של המתווך, מכניסים טריז, חיל חלוץ, למטרה זו.

אמריקה רואה את הכרת ישראל על ידי ארצות אחרות לפני העצרת של ספטמבר כעניין בעל חשיבות דחופה, ועמדת אמריקה תחוזק הרבה על ידי הכרות נוספות.

מסקנות -

כבר הודענו, שרק אם הערבים ילכו לרודוס נהיה מוכנים גם אנו לכך. נשאל מה המצב בנוגע לתשובת הערבים - אם הודיעו או לא.

אין אנו חייבים שום הודעה לברנדוט ואין לנו מה להודיע כיום. כשיתברר שנפגשים איתו, נבקר ביקורת עניינית את הצעותיו, סעיף אחר סעיף.

נגיד שלא תבוא בחשבון שום הגבלת ריבונות,

לא תבוא בחשבון שום הגבלת עלייה,

לא תבוא בחשבון ירושלים ערבית ופירוש הדבר מלחמה בירושלים. דבר זה יכול להביא להרס ירושלים, אולם ימנע הסגרתה לערבים.

תהיה [לנו] ביקורת שלילית על סעיפים אחרים ועל תוכנית הנמלים החופשיים, נמל אוויר ונמל ימי.

מתנגדים אנו בכלל להטלת משטר בינינו לבין הערבים, אלא זה עניין למשא ומתן בינינו לבינם בלבד.

צריך לעורר, בשיחה איתו [עם ברנדוט], גם את שאלת העלייה במקרה של המשך ההפוגה. יש לנו אליו שלוש שאלות:

אל״ף, איך מפרשות ממשלות שונות את עניין העלייה לאחר שפנה אליהן וביקש שיתוף פעולה. בשוויץ הוטל איסור על יציאת יהודים לארץ-ישראל בגיל מ-55-15. יש עוד ממשלות שפירשו את העניין פירושים מרחיקי לכת. ולא חשוב הדבר שאנחנו מתגברים על זה - העיקר שחלו עיכובים וישנו שיתוק בכמה מקומות.

בי״ת, המצב שאין לשאתו לגבי קפריסין, שקודם עיכבו הבריטים את העניין לשלושה שבועות, ובסופו של דבר אינם זזים מהפירוש שלהם ואינם מסכימים לקבל את פירושו של ברנדוט בעניין זה. ברנדוט מסכים להעלות מספר מסוים של אנשים בגיל הגיוס, אולם האנגלים אינם מסכימים לזה בשום אופן.

גימ״ל, לגבי העלייה, גורלם של אנשים בגיל הצבא ייצור מצב לבלתי נשוא אם אנשים שנמצאו כמה שנים במחנות הסגר שהוקמו לאחר הניצחון [על גרמניה הנאצית], ואחר כך במחנה קפריסין, יהיו עם בואם לארץ שוב במחנה הסגר לזמן בלתי מוגבל כל זמן שתימשך ההפוגה. מובן שתהיינה בריחות ואז יטענו שהפרנו את ההפוגה. לכן מוטב להגיד מראש שאיננו מוכנים לתנאים אלה. זה יכול להביא לכך שלא נוכל להכניס אנשים בגיל צבא לארץ וזה עניין רציני, אולם מוכרחים אנו לנסות לשבור את עניין המחנות בארץ במקרה שההפוגה תימשך - (מ. בנטוב: האם אתה מציע לשבור במובן זה שאפשר יהיה לגייסם?) - נתחייב לא לגייס אותם לצבא. אולם להחזיק אותם במחנות תחת משמר - זה דבר בלתי אפשרי.

בדיון שהתנהל להלן נדרש השר גרינבוים לשאלת ירושלים ואמר בין השאר:

השר י. גרינבוים: בייחוד עניין ירושלים יוכרע רק במערכה צבאית זאת אומרת, שקודם כל אנחנו אומרים את ה׳לא׳ בלי להתחשב מה תשובת הערבים. יש לנו בסיס לגלי חזק מאוד ואני מתפלא שמר שרתוק, שתמיד הוא מתחשב בבסיסים לגליים, לא שם לב הפעם לבסיס הלגלי. החלטת 29 בנובמבר היא הבסיס הלגלי שלנו, שאף אם גם התערער, בכל זאת לא בוטל. אינני מבין איך אפשר להביא לידי כך שירושלים תהיה שלנו ושיתכונן בה משטר אחר מאשר משטר בינלאומי. על יסוד המציאות באתי לידי מסקנה, שהנַצרות אינה מעוניינת כלל בירושלים. אין שום מדינה נוצרית, והאפיפיור בכלל זה, שתרצה להילחם על ירושלים בינלאומית. אנחנו איננו עומדים בפני הבעיה של ירושלים בינלאומית או ירושלים ערבית. הברירה היא בין ירושלים ערבית וירושלים יהודית. אי-אפשר יהיה להגיד לצבא שלנו שיילחם על ירושלים בינלאומית ואינני בטוח ש[במקרה זה] לא תהיינה מרידות.

השר מ. שרתוק: רצוני להבהיר למר גרינבוים בנוגע לירושלים. אני מוכן לכלכל את רעיון ירושלים היהודית. עמדתי על זאת עד קצה גבול היכולת בלייק סכסס, אבל אסור להתעלם משני דברים:

אל״ף, שאלה זו שנויה במחלוקת.

בי״ת, נכון שהנצרות בעניין זה פשטה את הרגל והיא פטורה מכל התחייבות, אך אין זאת אומרת שאנחנו פטורים מלחשוב על הרושם של ניסיון פוליטי. צריך להיות ברור, שאנחנו נילחם נגד ירושלים ערבית. הייתי מציע לכל מי ש״מחזיק״ בירושלים בינלאומית, שרק בדרך זו אפשר להגיע לירושלים בינלאומית. כלפי המתווך צריך להביע עמדה נמרצת. הוא אמר לי:

״אם אכשל בדבר הגדול, האם תסכים לדבר איתי על פירוז ירושלים?״

אתם יודעים שמתנהל משא ומתן בעניין הר הצופים. מדובר על בית החולים ״הדסה״ ועל האוניברסיטה,[11] שעליהם יונף דגל האומות המאוחדות, ושכוחות הצבא יוחלפו בכוחות משטרה. יהיו שם 120 איש וייקָבעו סוגי נשק [שיותר להם לשאת].

מה צריכה להיות עמדתנו? מה עלינו לעשות? נודיע שאנחנו מוכנים למסור למתווך את תגובתנו השקולה ונפרסם אותה. מה צריכה להיות התגובה?

אל״ף, שלילה גמורה של ההגבלות על הריבונות, העלייה ומסירת ירושלים לערבים.

בי״ת, אנחנו עומדים על החלטות ה-29 בנובמבר, והן מחייבות תיקונים משתי בחינות -

קודם כל כתגובה על התוקפנות נגדנו,

ושנית - מתוך הבאת ניצחונותינו בחשבון.

גימ״ל, אין בהצעות ברנדוט אחדות כלכלית כמו שהוצעה בהחלטות ה-29 בנובמבר. אם מתחלף השותף, צריך להיות משא ומתן עם השותף, ומשא ומתן פרינציפיוני. אנחנו יכולים לומר כמה שאפשר יותר שותפים, אבל מתוך משא ומתן חופשי.

דל״ת, אני מקבל עכשיו את הצעת מר ציזלינג בישיבה הקודמת, שבעיתונות תופענה תגובות שליליות. בעיתון אחד ראיתי גרסה מסוכנת מאוד, וזאת מוכרחים לתקן מהר מאוד.

ב-4:6 קולות מחליטים להצביע בשאלת הצעות המתווך בישיבת יום א׳ הרגילה.

סעיף ג': המצב בצבא

בפרוטוקול הישיבה נרשם, שהבירור בסעיף זה "נרשם לחוד", ולהלן הובאו ההחלטות שנתקבלו בסוף הדיון:

הוחלט: לבחור בוועדה בת חמישה לבדיקת העניין ולהשגת מסקנות. הרכב הוועדה השרים: י. גרינבוים, א. ציזלינג, פ. רוזנבליט, מ. שפירא, מ. שרתוק.

א) כל המינויים [במטכ״ל] נכנסים לתוקפם כדין;

ב) לא יוכנסו שינויים נוספים עד אחר הבירור;

ג) אנשים שהתפטרו ולא קיבלו אישור לפיטוריהם בכתב יידרש מהם להמשיך בתפקידם.

מדובר במשבר חריף שהתחולל ביחסי ראש הממשלה ושר הביטחון ב"ג עם מספר אלופים ועם ישראל גלילי, וזה עניינו:

ב-2/5/1948 ביטל ב״ג, הממונה על תיק הביטחון בהנה״ס מאז הקונגרס הציוני הכ״ב, דצמבר 1946, את תפקיד ראש המטה הארצי (רמ״א) של ה׳׳הגנה", ומכוח זה הדיח את ישראל גלילי, ממנהיגי מפ״ם, מתפקידו זה, אשר בו נשא מתחילת יוני 1947. ב-6/5/1948, בעקבות הדחה זו דרשו חמישה ראשי אגפים במטה הכללי של ה׳׳הגנה" - אליהו בן-חור, יגאל ידין, משה לרר (צדוק), צבי איילון ויוסף רובל (אבידר) - מב״ג לבטל את ההדחה ואיימו בהתפטרות. הרקע למשבר היה הצטרפות כמה נסיבות וגורמים צבאיים, פוליטיים-מפלגתיים ואישיים:

חבלי הלידה של המעבר מיישוב למדינה ומארגון ה"הגנה" הוולונטרי לצבא סדיר;

אישיותו הדומיננטית של ב״ג וחתירתו להשליט את עקרונותיו ומסקנותיו בכל תחומי אחריותו;

נטיית ב״ג להעדיף יוצאי הצבא הבריטי על פני מפקדי "הגנה" ותיקים;

מגמת ב״ג לצמצם או אף לחסל את השפעת מפ״ם המובהקת במטה הפלמ״ח ובחטיבותיו, ולמעשה לפרק מטה זה.

האלופים, שלא כולם השתייכו למפלגתו של גלילי, התקוממו על הדחתו, שהרי בהיעדר הרמטכ״ל החולה יעקב דוסטרובסקי[12] מילא גלילי תפקיד חיוני כמתאם הפעילות במטכ״ל, והם דרשו להשאירו על כנו. משבר חמור זה, שהתחולל בעצם ימי המערכה הראשונה של מלחמת העצמאות, על סף הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב לארץ, הסתיים בפשרה: ישראל גלילי שב לפעילות במטה ה"הגנה" כעוזרו של ב״ג (תפקיד הרמ״א לא חודש) ואיום ההתפטרות של חמשת האלופים בטל.

אולם המתח והעימותים בין ב״ג וראשי האגפים לא שככו. בשלהי יוני 1948, קרוב לסיום ההפוגה הראשונה, התחולל משבר סביב תוכנית למינוי מפקדי חזיתות המלחמה. ב״ג פסל הצעה שהוכנה בידי המטכ״ל והגיש הצעה משלו. הפעם התפטרו מתפקידיהם האלופים צבי איילון, אליהו בן-חור ויגאל ידין. למחאתם הצטרף גלילי. ב״ג הגדיר את תגובת האלופים וגלילי כ״מרד פוליטי". הממשלה נאלצה להיכנס לעובי הקורה ומינתה ועדת החמישה לחקירת המתרחש במטכ״ל ולהמלצה על הסדרת הסמכויות והנהלים בו. הוועדה התכנסה שבע פעמים בימים 3-6/7/1948. מסקנותיה לא היו לרוחו של ב״ג - היא קיבלה חלק גדול מטענות הקצינים הבכירים וגלילי, וביקשה לעצב מנגנון שיפעל בצד שר הביטחון ובתוך כך להשאיר את גלילי על כנו. ב״ג הגיב מייד בהתפטרות. חברי ועדת החמישה התכנסו ודנו במצב. היו שגרסו שיש לוותר לב״ג ובלבד שיחזור לתפקד, היו ששללו צעד שכזה וחבר הוועדה ציזלינג אף הציע עתה כי מ״ש ייטול על עצמו את תפקיד ראש הממשלה, אך הלה סירב. איש לא היה מוכן למלא את החלל הריק שנוצר. המשבר התמסמס כאשר ב״ג קיבל את הצעת ידין להשלים בינתיים עם מינוי מפקד מבצעים במקום מפקדי חזיתות בהתאם לשיקולי המטכ"ל. ב״ג חזר לתפקד וכל פרשת ועדת החמישה התפוגגה כלא הייתה. גלילי נשאר בתפקידו במשרד הביטחון, אך מעמדו נשחק והוא פרש בספטמבר 1948.[13]

קטעים עיקריים מדברי מ״ש בדיוני הוועדה, שהפרוטוקולים שלהם זמינים בארכיון המדינה, מובאים להלן במס׳ 29 ובמס׳ 33.

הערות: