29

הממשלה הזמנית, ישיבה יד, תל-אביב [1]

30/6/1948

המתווך: ירושלים והנגב - לערבים

סעיף ד׳: הצעות המתווך מטעם האו״ם

השר מ. שרתוק: אתמול בבוקר ביקרו אצלי שני המקשרים של הרוזן ברנדוט בתל-אביב, הנחשבים כשליחיו המיוחדים של המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, ומסרו לי את פתשגן הכתב שהביאו עמם מרודוס.[2] למען האמת רוצה אני לקבוע, שהם היו מוכנים למסור את הכתב עוד שלשום בלילה, אך אני הוזמנתי לחגיגת חיילים גדולה, וזו הייתה חגיגת חיילים ראשונה שאליה הוזמנתי מאז פיזור הבריגדה בגֶנְט [בלגיה] לפני שנתיים.[3]

המסמך מורכב מארבעה חלקים. זהו צרור של ארבעה מסמכים:

אל״ף, מכתב אישי [מאת ברנדוט] אלי.

בי״ת, הקדמה להצעה.

גימ״ל, ההצעה עצמה, הנקראת באנגלית ״suggestion״ ולא ״proposal״. באנגלית יש בין המילים האלו הבדל גוון, זאת אומרת, עוד לא הצעה לפעולה, אלא למחשבה.

דל״ת, נספחים להצעות.

שני המסמכים הקובעים הם האחרונים.

שני המסמכים הראשונים חלקם סִפרות וחלקם שאלות פרוצדורה.

אנסח תחילה את שני הראשונים ואעבור אחר כך לשני האחרונים.

במכתב האישי נאמר, שהרוזן מציע הצעות אלו רק כדרך למחשבה לעת עתה. הוא מבקש שאנחנו לא נקבע מסמרות בעמדתנו עד אשר תהיה לו אפשרות לשוחח איתנו לאחר שנעיין בהצעות. הוא מבקש, על כל פנים, שלא נפרסם שום דבר, לא מתוכן ההצעות ולא מתגובתנו להצעות עד שתהיה פגישה בינינו, והוא מציע שלאחר שנעיין בהצעות, שאני - ואם ממשלתי תמצא לנכון, עוד חבר או חברים של הממשלה - יבואו לרודוס וישהו שם יומיים-שלושה בשיחות איתו, ושזה יהיה בימים הראשונים של חודש יולי. אם בשום פנים ואופן לא יתקבל על דעתנו לבוא לרודוס, הוא יהיה מוכן לבוא לתל-אביב. הוא חוזר ומבטיח, שמוטב שנבוא לרודוס.

הוא מוסיף שהוא שולח אותו דבר לראש ממשלת מצרים, כיוון שהוא ראש הוועדה שנתמנתה על ידי החֶבֶר הערבי לעמוד בקשר עם המתווך בשאלות ארץ-ישראל.

במסמך השני, שהוא אקדמות דברים, הוא מסביר כיצד הוא גורס את שליחותו מטעם עצרת האומות המאוחדות. הוא מציין את הצלחתו, שעלה בידו להביא לידי שביתת נשק. הפוגה זו יצרה אווירה נוחה יותר לדיון על הבעיות הגדולות. הוא אינו מתכוון בהצעותיו לקבוע מסמרות, ואם תהיינה לאחד הצדדים הצעות שכנגד, אדרבה ואדרבה, הוא מוכן להמשיך ולדון. במסמך זה הוא אינו מזכיר ״ואז נאריך את ההפוגה״ - הוא אינו מזכיר אף במילה אחת את גורל ההפוגה. זה משתמע אבל לא נאמר. אם התגובה תהיה שלילית לחלוטין, כזאת שיהיה ברור שאין להמשיך במשא ומתן, אז יפנה מייד למועצת הביטחון, יודיע לה על המצב והוא שומר לעצמו הזכות להגיש למועצת הביטחון את מסקנותיו. הוא מסביר שבניתוח שלו את המצב, וכן בניסוח הצעותיו, היה מוכרח להביא בחשבון את השאיפות ואת החששות של שני הצדדים: יושר ועובדות שישנם במציאות. הוא נוכח לדעת, שאין הוא יכול בתור מתווך לדרוש מאחד הצדדים לוותר על העניינים היסודיים שבעמדתו. אף על פי כן, הוא מציע לפחות שני דברים שהם בבחינת מכנה משותף בעמדת שני הצדדים, ואלה הם:

ראשית, ההכרה שהכרחי שלום בין היהודים והערבים.

שנית, ההכרה של שותפות בעניינים הכלכליים.

כאן אני עובר למסמך העיקרי, שהוא השלישי בצרור זה, ואלו הן ההצעות. מסמך זה קצר מאוד, מנוסח בסעיפים קצרים ויש בו תשעה סעיפים. הניסוח מבחינה מילולית לגמרי בלתי החלטי: ״יכול להיות״, ״יש להביא בחשבון״, ״ייתכן״ - בלשון כזו כתוב כל המסמך. אני לא אדקדק במסירת הדברים, אך בכל פעם תחשבו על כך שהלשון בלתי החלטית.

עכשיו אני עובר לתוכנם של הסעיפים ולא ללבושם.

אם אני אומר ״ארץ-ישראל״, זאת אומרת שהוא כתב ״פלסטיין׳ ו״עבר-הירדן״. השטח המקורי של המנדט הבריטי צריך להוות ״Union״, הוא כותב זאת ב״U״ גדולה וזה יכול להיות ברית, אחדות - איך שתקראו לזאת - שתהיה מורכבת משני חברים, ״members״, אחד יהודי ואחד ערבי.

הסעיף השני דן על הגבולות, ונאמר שהגבולות בין שתי יחידות אלה ייקָבעו במשא ומתן בינן בעזרת המתווך על יסוד הצעותיו. משיושג הסכם לגבי הגבולות בכללם, אפשר יהיה למנות ועדת גבולות שתקבע את הגבולות לפרטיהם.

הסעיף השלישי - המטרות והתפקידים של האחדות יהיו לטפח את העניינים הכלכליים המשותפים בין שתי היחידות, לנהל מפעלים ושירותים משותפים, בכלל זה מֶכֶס ואקציז [בְּלוֹ], לבצע מפעלי פיתוח משותפים, לתאם את מדיניות החוץ ואת האמצעים להגנה משותפת.

הסעיף הרביעי אומר, שבראש ה"יוניון" תעמוד מועצה - תוקם מועצה משותפת של ה״יוניון״, או אורגנים אחרים אשר יוסכם עליהם, יותר נכון, התפקידים והסמכות של ה"יוניון" יבוצעו באמצעות מועצה משותפת או אורגנים אחרים שיוסכם עליהם.

סעיף חמישי, בתחום ההוראות של חוזה ה"יוניון", ה״אינסטרומנט״, האמנה - החוקה היסודית - היא שכל חבר ייהנה מחופש גמור, בכלל זה חופש גמור ביחסי חוץ שלו. מצד אחד צריכה להיות קואורדינציה, מצד שני יש חופש.

הסעיף השישי דן על העלייה ונאמר [בו] כי כל חבר חופשי בענייני העלייה, יותר נכון, בגבולותיו עניין העלייה נתון לסמכותו של כל חבר במשך שנתיים מאז יסוד ה"יוניון", ולאחר זה תהיה זכות לאחד החברים לדרוש שהמועצה תברר או תדון על מדיניות העלייה של חברו. אם המועצה לא תוכל להגיע בנידון זה להחלטה, יימסר הדבר לדיונה של המועצה הכלכלית והסוציאלית של האומות המאוחדות. המועצה תקבל את החלטתה מתוך התחשבות ביכולת הקליטה הכלכלית וההחלטה תהיה מחייבת.

הסעיף השביעי מדבר על חופש הדת והמצפון.

הסעיף השמיני - על הגנת המקומות הקדושים והגישה אליהם.

הסעיף התשיעי אומר, שאותם האנשים שעקב המהומות בארץ עקרו ממקומות מגוריהם, יוכלו לחזור למקומות מגוריהם ולקבל מחדש את רכושם.

זהו המסמך העיקרי.

הנספח למסמך זה הוא בעצם נספח לסעיף ב׳ שהוא סעיף הגבולות, והוא [המתווך] אומר שהוא סבור כי סידורים טריטוריאליים מסוימים ראויים לעיון. ואלה הם:

אל״ף, כלילתו של הנגב בשטח הערבי, כולו או מקצתו.

בי״ת, כלילתו של הגליל המערבי כולו או מקצתו בשטח היהודי.

גימ״ל, כלילת העיר ירושלים, הוא משתמש במונח ״סיטי אוף ירושלים״, שלפי המונחים של האומות המאוחדות כולל את ירושלים והסביבה הקרובה, בשטח הערבי עם אבטונומיה מוניציפאלית ליהודים ועם הגנה על המקומות הקדושים.

דל״ת, עיון בשאלת מעמדה של יפו.

ה״א, הקמת או סידור נמל חופשי בחיפה, שיכלול גם את בתי הזיקוק ואת הסיומת של הצינורות. [4]

והסעיף האחרון, סידור נמל אוויר חופשי בלוד.

כשקראתי את הדברים האלה אמרתי לאחד השליחים, שאחד מהם לפחות השתתף השתתפות פעילה בדיונים שם:

״דבר זה יובא לפני הממשלה. הממשלה תדון ותחליט. אבל אינני רוצה שתצא מכאן ללא כל תגובה מיידית, בלתי אמצעית. אומר לך כך: בלי שאי-תגובה על איזה סעיף ברגע זה תיחשב כהסכמה לאותו סעיף, אני רוצה לציין שיש כאן שני סעיפים והם בלבד דיים לפסול לחלוטין את התוכנית כולה ולגרום לדחייתה הגמורה על ידי היהודים, ואלה הם סעיף העלייה וסעיף ירושלים״.

אמרתי, שאני חושב שנעשה משגה ללא כל תקנה בזאת שהרוזן מצא לנחוץ לקבוע בנייר זה מסמרות בשאלת ירושלים שחור על גבי לבן:

״זה יכול להיות פטלי, ופירושו יכול להיות מלחמת דמים בירושלים, ומי יודע אם לא חורבן ירושלים תוך מלחמה זו. זוהי תאווה של הערבים. יש לזאת התנגדות גדולה בעולם, אך יש גם חתירה לשבור התנגדות זו. העובדה שאיש כמו הרוזן מביע את דעתו, ונייר זה הוא כבר בידי הערבים, זה נותן להם עידוד עצום לתוכניתם-הם. היהודים, גם אם יסכימו למרות כל הניסיון המר למשטר בינלאומי בירושלים, לא יסכימו בשום פנים ואופן להסגרתה לערבים והם יילחמו. והנה, במקום להניא את הערבים ממלחמה, הוא מכניס עידוד בלבם וכופה עלינו את המלחמה הזאת, אולץ אותנו למלחמה למען ירושלים. אני מבכה את העובדה שמצא לנחוץ להכניס זאת לשלב המוקדם של הדברים״.

אני רוצה לחזור לדברים שמסרו לנו המקשרים שלנו בשובם מרודוס. הוסבר להם באופן פרטי, שאת ההצעה הזאת יש לראות כפשרה בין שתי האסכולות שהתרוצצו בתוך משלחת האומות המאוחדות,[5] בין המחייבים ובין השוללים. באנץ׳ ורידמן עמדו לימיננו יותר. סטברופולוס[6] ומוהן היו מתנגדים, וזוהי הצעת פשרה. המחייבים מבינים שאנחנו לא נוכל לקבל תוכנית זו בשום פנים ואופן, והם מציעים לנו תכסיס שלא נהיה אנחנו ראשונים לדחייה, אלא ניתן קודם לערבים לדחות ולפיכך מוטב להשהות את התשובה. מכיוון שלא יהיה הסכם, הם סבורים שסוף דבר יהא שברנדוט יידחף להיאחז בהחלטות ה-29 בנובמבר כמוצא יחיד מִמְצַר זה.

באנץ׳ סבור, שבדרך כלל הערבים אינם רוצים בחידוש המלחמה, אבל אין לגמרי לסמוך על זאת, כיוון שהוא מצא שהממשלות הערביות מוּלָכוֹת שולל על ידי המפקדים שלהם בשדה. הוא מצא שאין לממשלות מושג מציאותי מהמצב הצבאי האמיתי בארץ. הוא הביא דוגמה: בביירות אמר ברנדוט שהוא יטוס לחיפה ומשם ייסע לתל-אביב. אמר לו ראש ממשלת לבנון בדאגה אמיתית:

״אתה מסכן את עצמך, הלא שם מתנהלים קרבות והקרבות הם באמצע הדרך בין חיפה לתל-אביב, אתה תיכנס בדרכך לשטח הקרב המתנהל על חוף נתניה״.

וכשברנדוט נסע בתוך הנוף השקט הזה הייתה לו זאת הפתעה ואז הבין שאין לסמוך על מה שאומרים הערבים.

ועוד למדתי מרידמן משהו - עניין הנמל החופשי. לדבריו יש לזאת תקדימים. הוא מסתמך על סלוניקי.[7] רידמן אמר שיש שלוש אפשרויות:

אחת, שהנמל יהיה תחת ריבונות מדינת ישראל, אבל יהיה חופשי לשימוש גם למדינה השכנה.

שתיים, שהנמל יהיה תחת ריבונות של שתי המדינות, זאת אומרת ברשותה של ה״אחדות״.

שלוש, נמל תחת ריבונות בינלאומית.

לגבי כלילת בתי הזיקוק אמרתי לו:

״נדמה לי שאתם מערבבים שני קומפלקסים, הקומפלס היהודי-ערבי עם הקומפלקס היהודי-בריטי.[8] מה אתם צריכים לדאוג לאנגליה?״

אז הוא הסביר לי, שהם הכניסו את בתי הזיקוק מתוך דאגה לנו, כדי לאפשר את פתיחת בתי הזיקוק ופעולתם. שאם לא כן, אחרי ריב כזה, לא יפתחו האנגלים את בתי הזיקוק. סיפרתי לו הבוקר מה שאמר לי מר ברנשטיין,[9] והוא אמר שזה דבר פנטסטי. לפני ימים אחדים קיבל המתווך טלגרמה ממשרד החוץ הבריטי ובה נאמר:

״אנחנו מציעים לך לקבל תחת חסותך את בתי הזיקוק, להעמיד עליהם שמירה מטעם האומות המאוחדות, למנות מנהל מטעם האומות המאוחדות ולשאת ולתת עם שני הצדדים על פתיחתם מחדש״.[10]

יום יומיים לפני צאתם, הם מציעים הצעה כזאת![11] והעיקר, שאין למתווך שום סמכות לגבי הנהלת מפעלים. הוא מפקח על שביתת הנשק. אין לו שום כוח ביצוע, ולפיכך אמר שהוא מושך ידיו מזאת.

אמרתי: ״האם מותר להניח, שהעובדה שהאנגלים הציעו הצעה זו דחפה אתכם להכניס סעיף זה על בתי הזיקוק?״

ענה: ״זה לא בלתי נכון, אבל ייתכן שהיינו מגיעים לזאת בין כה וכה״.

את השורות המגבילות הוא ביקש להצדיק בזאת שאין להתעלם מהחששות החמורים מאוד של הערבים. אין הוא יכול להתעלם מהעובדה, שאנחנו בישראל איננו כולנו מעור אחד. שיש מפלגה רביזיוניסטית, מפלגה די חזקה, שלא ויתרה על התוכנית המדינית שלה,[12] ולכן מוכרחים להעמיד תריסים מסוימים.

בנוגע לעלייה אמר:

״תשים לב שאין כאן שום הצעות להקמת מנגנון לפיקוח על העלייה או דאגה לביצוע״.

אמרתי: ״כן, אך כתוב כאן שההחלטה של המועצה הכלכלית והסוציאלית [של או״ם - ecosoc], היא מחייבת, וזוהי חבלה בריבונות של המדינה ודווקא בנקודה החיונית ביותר, שזוהי זכות קיומה והקמתה של מדינת ישראל״.

ענה: ״באין מנגנון ביצוע משמע שההחלטה תחייב רק מבחינה מוסרית״ ועוד דבר: ״אומנם ניתנה האפשרות למדינה השכנה, החברה ב'אחדות' לעורר את שאלת העלייה, אבל על ידי כך משתמע שרשות זו מוּצֵאת מידי הארצות הערביות האחרות״.

ועוד הוא אמר:

״אם אתה רוצה לשמוע לעצתי הפרטית, מוטב לחכות לתגובת הערבים או לדחייתם, שהיא תהיה הראשונה״. בעניין ירושלים יש לו הצעות משלו, ואם אני אהיה מוכן לשמוע אותו, הוא יכול להרצות משנתו.

זה בערך הכל. ברור שמה שאני אמרתי הינה התגובה הראשונה. זה אינו משנה אף במילה אחת ממה שנאמר כתגובה ראשונה. אני מסכים שמוטב לא לקפוץ בראש. כן סבורני שמוכרחים לשמור את הדברים בסוד גמור. דומני, שההצעות האלו הן הצעות של אנגליה, אולי הצעות אנגליה ומישהו באמריקה.

עכשיו אקרא טלגרמה שקיבלתי היום מלינטון,[13] שהייתה לו שיחה ארוכה עם פקיד בשגרירות של ארה״ב בלונדון העוסק בשאלות המזרח, בתוך זה בשאלת ארץ-ישראל, שאנו עומדים בקשר קרוב מאוד איתו. הוא אינו ידיד גמור שלנו, אך מדבר מאוד בגילוי לב ומוסר לנו דברים. אבל הדברים שהוא מוסר אינם תמיד דברי ממשלתו. לעתים קרובות הם דברי מזכירות החוץ הבריטית המטפלת בעניינים שלנו, לעתים קרובות הוא משמש שופר של מזכירות החוץ בענייני ארץ-ישראל. אפשר שהוא משמש באותו תפקיד גם כלפי מחלקת המדינה. הוא טען ללינטון בעד החלפת הגליל המערבי בנגב, בעד הצורך לתת לערבים מעמד בחיפה על ידי קביעת חיפה כנמל חופשי או הפרשת חלק ממנו, וגם שם הובאה הדוגמה של סלוניקי. הוא לא ציין ללינטון אם זוהי כוונה אמריקנית או אנגלית, אבל זוהי ה״כתונת״[14] וזהו הדבר.

יש גם ראיות אחרות שזוהי הצעה בריטית. אפשר על פי סברה להגיע לכך, אך יש גם ראיות עובדתיות שזוהי הצעה בריטית. אך אף על פי כן, איני נבהל מההצעות הטריטוריאליות שבתוך ההצעה. זוהי מסגרת שאפשר לדבר עליה בכללותה. מה שאינו עומד בשום חשבון על דיון זוהי שאלת ירושלים ועניין העלייה.

אתמול היה לי ויכוח עם הרב ברלין.[15] ידוע לכולם שהוא דוגל עכשיו באינטרנציונליזציה של ירושלים. ייתכן שזהו הפתרון הרצוי ביותר, הפתרון היחידי האפשרי להגנת ירושלים, אבל הכרחי שיהיה ברור שאם לא יהיה כן, אנו מוכנים להילחם על ירושלים, שהרי גם הצד שכנגד אומר: ״ירושלים ערבית״ והוא מוכן להילחם עליה. כשאנו אומרים: ״ירושלים בינלאומית״, ברור שירושלים תהיה ערבית. אילו הערבים, בריטניה והעולם הבינלאומי היו אומרים: ״ירושלים בינלאומית ואנחנו נילחם״, היינו מצטרפים לתביעה הבינלאומית ומחזקים תביעה זו. רק אם יהיה ברור, שאנחנו מוכנים להילחם, אז אולי נוכל להציל את ירושלים ממלחמה ואת העולם מחורבן ירושלים בתוך מלחמה זו, ואז אולי יהיה לירושלים מעמד בינלאומי.

בנוגע לפרוצדורה, סבורני שאנחנו יכולים לנקוט עמדה שלא לנסוע לרודוס. יבוא הוא אלינו. קיבלנו עצה מידיד חשוב באומות המאוחדות, שלדבריו הוא מכיר היטב את הרוזן ברנדוט, ומציע לנו עד כמה שאפשר לא להיכנס לחילוקי דעות בשאלות פרוצדורה, אלא לעמוד על העניינים ולא לוותר בשום פנים ואופן. גם אני סבור כך, אבל עלינו לומר:

״אם אנחנו נלך לרודוס, והוא ילך לקהיר - זה אינו מתאים לנו. אם הערבים מוכנים לבוא לרודוס, גם אנחנו מוכנים לבוא לרודוס. כשלעצמו אנו מוכנים לשיחה, אבל תבין שמצבנו יהיה מאוד לא נוח אם אנחנו נבוא והערבים לא יבואו - אל הערבים תלך, ואלינו לא הלכת״.

כאן לא נאמרה מילה וחצי מילה בדבר הארכת ההפוגה או גמר ההפוגה. רואה אני את הדבר כך: אם באמת יִתקשר משא ומתן, ברור ש[המתווך] ידרוש הסכמה להארכת ההפוגה. אם לא יתקשר משא ומתן, הרי הוא צריך להודיע שאין מה לעשות, ואז יחזיר את התינוק למועצת הביטחון. הוא מנחש, שאז תפנה מועצת הביטחון לשני הצדדים ותגזור עליהם להאריך את ההפוגה - היא תיכנס שוב לתוך עובי הקורה - בינתיים מוכרחה להימשך ההפוגה ומי שיפר ההפוגה ייחשב לתוקפן. זוהי סברה בלבד. אין לדבר זה כל אחיזה. אך כל הזמן מתמשך כיוון זה מאמריקה. מדוע אני אומר זאת?

מפני שהערבים, לפי דעתי, מעוניינים בהמשכת ההפוגה,

האנגלים מעוניינים בהמשכת ההפוגה,

האמריקנים מעוניינים בהמשכת ההפוגה,

הרוסים, אני חושב, יעשו מה שאנחנו נבקש אותם בעניין זה, מה שטוב ליהודים, אלא אם יקפוץ דבר גדול שיסבך את העניין הם ינקטו אולי עמדה אחרת.

מדוע רוצים הערבים בהפוגה? מפני שהערבים חושבים שהם בהמשך המלחמה יקבלו מאיתנו מכות ואנגליה לא תעמוד לימינם כפי שהם רוצים. מדוע אנגליה לא תעמוד לימינם במידה שהם רוצים? הם חוששים מלחץ דעת הקהל באמריקה נגד אנגליה, ויש להם טענה חזקה, שאנגליה לא עמדה די לימינם. יש ידיעות על שיחות בקהיר, שעזאם אמר לבריטים:

״אם תתחדש המלחמה, ולא תעזרו לנו בכל כוחותיכם, תדעו שכל הממשלות הערביות תיפולנה ואני איעלם״.

אנגליה מעוניינת בהפוגה, מפני שאצלה יש ״ממה נפשך׳ - אם לא תהיה הפוגה היא תהיה מוכרחה לבגוד בערבים או לתמוך בהם תמיכה נמרצת בלי שים לב לאמריקה. אנגליה כבר עשתה כמה דברים, ואנחנו משתדלים לפרסם את הדברים בצינורות צדדיים. יש ידיעות על כל מיני מאמצים של אנגליה לתת עזרה כספית לממשלות הערביות, אך הם עושים הכל כאילו כפאם שד. תמיד האנגלים נותנים כסף כאילו כפאם שד ובפחד רב, שמא ייוודע הדבר לאמריקנים ושמא ישפיע בדעת הקהל בעולם ובאומות המאוחדות, ושמא ישפיע על סיכויי מלווה ו״תוכנית מרשל״. הגיעו הדברים לידי כך, שכדי להוציא את ממשלת עיראק מהבוץ הכספי ביקשו אצל חברות הנפט שהן תפרקנה את התשלומים השנתיים לארבעה תשלומים ריבעיים, ועיראק קיבלה 400,000 פונט [ליש״ט] וזה נחשב להצלה. זה הציל אותם מפשיטת רגל תקציבית. הם גם נתנו דולרים לעבר-הירדן וזה גם הציל מצבו של עבר-הירדן, וכאשר הייתה דרישה להתחייב על יותר, הם המציאו נוסח לומר ששמורה הזכות לדון מחדש בשאלה כעבור זמן-מה ולדרוש יותר. הם אינם רוצים להיות מוכרחים לעזור עזרה ממשית יותר, וזאת מפחד אמריקה והאומות המאוחדות. גם אינם רוצים לתת כסף יותר, ואינם רוצים לעמוד בפני הכרח לבגוד.

אמריקה אינה רוצה שתתחדש המלחמה. גם היא חושבת שתצטרך לעזור יותר מאשר היא עוזרת. היא מעוניינת לסחוב את ההפוגה עד לאחר נובמבר, עד לאחר הבחירות. בהתחרות הבחירות בין שתי המפלגות יהיה כוח מיוחד לתביעה היהודית לעזרה, להסרת האמברגו[16] ולמִלווה, וזה מסבך אותם עם העולם הערבי. הם חושבים שהמשך המלחמה יביא יותר ויותר לידי התערבות גלויה ומסותרת של בריה״מ, של העולם המזרחי באירופה. בלי ספק יש גם כאלה הרוצים שהברית האנגלו-אמריקנית תבוא עד משבר לרגל עניין ארץ- ישראל. אני חושב שבעניין זה אנגליה ואמריקה תהיינה בעצה אחת להאריך את ההפוגה.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון היה מוכרח לנסוע לחיפה, והוא מסר את דעתו על הצעות ברנדוט בכתב:

1. לנו רצויה מאוד הפוגה לעוד 5-4 שבועות, אם כי יש לי ספקות רציניים באפשרותה, ועלינו להיות מוכנים לקרב בכל יום ויום.

2. לשם כך אין אנו מעוניינים בניתוק מהיר של פעולת הרוזן.

3. הצעות או סוגסטיות הרוזן - הן ביסודן, ביודעים או בלא יודעים, הצעות בווין.

4. אפשר לקבל עצת הידידים שלנו להשהות תשובתנו, למען שהערבים יענו תחילה.

5. אין הכרח לענות בכלל על כל הצעה והצעה, אולם עלינו להבהיר לרוזן, בכתב או בעל פה, באופן שאינו משתמע לתרי אפין והחלטי:

א. שלא נדון על שום הצעה שיש בה פגיעה כלשהי בריבונות המלאה של מדינת ישראל;

ב. הוא הדין בהתערבות חיצונית כלשהי בענייני עלייה:

ג. הוא הדין במסירת ירושלים - באיזו צורה שהיא - לשלטון ערבי.

6. אין אנו מחויבים, בשלב זה, להיכנס איתו בוויכוח על שאלות טריטוריאליות אחרות, כל זמן שאין מצע משותף בעניין הריבונות והעלייה. לכן אין אנו מחויבים לנקוט עמדה בהצעות האחרות שלנו.

7. בתשובתנו השלילית המוחלטת בעניין הריבונות, העלייה וירושלים - צריך שיהיה ברור, כי שלילת הצעות אלו אין פירושה הסכמה להצעות אחרות.

8. עלינו להביע נכונות לפגישה ישירה עם הערבים.

9. מסופקני אם רצוי לקבל הזמנת הרוזן לבוא לרודוס, אם כי אין להפוך זאת לשאלה עקרונית.

במהלך הדיון הוחלט לדון בהצעות המתווך בישיבה הבאה והתעוררה שאלה אם יש להביא נושא זה לפני מועצת המדינה.

השר מ. שרתוק: שאלת הבאת דבר זה למועצת המדינה או אי-הבאתו, היא שאלת פרסום או אי-פרסום העניין. יש לנו עסק עם גוף גדול יותר, רופף יותר, גוף שיש בו סיעה הרואה מצווה לאומית בפרסום דברים בניגוד לצנזורה ובניגוד להוראות וכולי.[17] ההצעה של דיון במועצת המדינה הזמנית לפני שאראה את ברנדוט ולפני היענותנו לברנדוט, פירושה פרסום הדברים לפני שנשוחח איתו, וזוהי סתירה למה שאנחנו התחייבנו. סבורני שלא יהיה דיון במועצת המדינה לפני שנדבר עם ברנדוט. אנו יכולים להבטיח למועצת המדינה, שלא נכריע בשום עניין לפני החלטתה. אם המועצה רוצה שהממשלה תנהל פוליטיקה, היא צריכה לדעת שאנחנו פועלים ונפעל.

הערות: