120

הרצאה בכינוס מפקדי ארגון ה"הגנה"

2/5/1942

לקראת שעת סכנה

חברים! באסיפה אחת גדולה אשר הייתי בה אתמול,[1] הכריז נואם אחד שזכינו להתאסף במצב שכבר כמעט הוכרעה הכף: סכנת הניצחון של האויב הנאצי חלפה. כל זה הודות ל״צבא האדום״. אין כל ספק בדבר, ש״הצבא האדום״ וברית-המועצות בכללה הראו גבורה גדולה, יכולת קרב רבה מאוד במלחמה הזאת, ושעל אדמת רוסיה, בנשק ״הצבא האדום״, הונחלו התבוסות הגדולות הראשונות לצבא הנאצי.[2] אבל מכאן ועד להכרעה במלחמה עדיין רחוקה הדרך. אפשר לעשות, כמובן, חישוב של כוחות. וכל חישוב של כוחות אם יכלול לא רק את היש, אלא גם את המתהווה ואת המוכרח להתהוות במשך הזמן - הכרעתו לצד החזית הדמוקרטית פלוס ברית-המועצות ברורה.

אבל השאלה איננה מוכרעת רק בסיכומם של הדברים כפי שהוא עתיד להצטבר במשך הזמן ולעתיד לבוא. השאלה עלולה להיות מוכרעת בשלבים של ההתפתחות, אשר בכל אחד ואחד מהם לא תגיע הפוטנציה למלוא מימושה. ואם לגבי המלחמה בכללה כך, הרי לגבי כל עמדה ועמדה במלחמה הזאת על אחת כמה וכמה. ארץ-ישראל, אומנם, לפי החזון הנבואי, על כל פנים לפי חזון נבואי אשר הנוצרים מאמינים בו עוד יותר מיהודים, עתידה לשמש שדה המערכה האחרון, אשר בו יוכרע אשמדאי. בשדות מגידו - בדיוק נמרץ! - צריכה להיות המערכה האחרונה הזאת לפי האמונה האפוקליפטית [חזון ״אַרְמַגֶדוֹן״]. וישנם קצינים, נפגשתי בהם, שמאמינים באמונה שלמה שכך יהיה. ישנו קצין שנמצא בריחוק מקום מסוים מאיתנו, אשר מאמין כי בבוא היום הוא יבוא באווירון והוא ירד ממצנח כצנחן לתוך עמק יזרעאל ויקבל לידו את הפיקוד של הצבא היהודי, אשר ינחיל את התבוסה הניצחת לאויב דווקא כאן.[3]

אבל אנחנו צריכים להיות מפוכחים לגמרי ומשוחררים מכל ״אתה-בחרתניות״ כזאת - לאומית או גיאוגרפית או צבאית. לגמרי לא מוכרח הדבר לבוא שארץ-ישראל תהיה נתקפת במלחמה הזאת, ולגמרי לא מוכרחה ההכרעה האחרונה ליפול כאן אבל אנחנו דנים לא על מה שמוכרח לבוא, כי אם על מה שיכול לבוא. ומהלך המלחמה הזאת הוכיח שמי שאיננו מוכן לכל האפשרויות מפסיד - הוא מפסיד במידה נוראה, במידה כזו שאי-אפשר לשער קודם. והמטרה מוכרחה להיות לעמוד הכן בכל החזיתות ובמקסימום של כוח בכל חזית ולהיות מוכן לרעה שבאפשרויות.

להיות מוכן לרעה שבאפשרויות פירושו תמיד לשוות את האפשרות הרעה הזאת לנגד העיניים בוודאיות, כדבר שמוכרח להיות. ורק מבחינה זאת - מבחינת הכוננות הנפשית והכוננות הגופנית של האנשים - אנחנו צריכים לראות את הפלישה [הגרמנית] לארץ-ישראל כדבר שמוכרח לבוא. אם לא נראה את זה כך - זה יְרַפֶּה את ידינו בהתכוננות. ודרך החזית הדמוקרטית במלחמה הזאת זרועה כישלונות כבירים, מפני שכוננות כזאת לא הייתה, או אולי מפני שלא יכלה להיות, למועד הנכון.

אבל ישנה עוד בחינה אחת, חמורה ומכרעת בשבילנו, שקיימת אך ורק לגבי דידנו. האימפריה הבריטית במשך המלחמה הזאת ויתרה, כפי שהיא מאמינה וכפי שמאמינים רבים מאוד - אני רוצה לכלול אותנו בתוכם - ויתרה רק לזמן-מה, ״עד יעבור זעם״, על הרבה עמדות כבירות ערך.[4] כאשר אני אומר ״ויתרה״, אינני קובע חזון שהיא עתידה לקבל מחדש כל מקום שהיא מפסידה. אבל, על כל פנים, עמדתנו היא שהאויב לא יירש את העמדה הזאת שהוא כבש עד עתה. ואף על פי כן, שום כישלון לא שבר אותה בתור כוח לוחם. במידה רבה מאוד כמה וכמה מהכישלונות האלה הגבירו את ההחלטה הנחושה של האימפריה לעמוד במערכה עד הסוף. והכישלונות האלה גם לא חתכו ואינם חותכים את גורל האימפריה לעתיד לבוא.

אנחנו כלל לא יודעים איזה זעזועים ושינויים עלולים להתחולל בעולם כתוצאה מהמלחמה הזאת, בעקבותיה. ואיננו כאן מנחשי עתידות. אבל ברור שאם יתחוללו שינויים בעולם, והם יכולים להתחולל, ומערכות העולם עלולות לעבור דרך איזה שידוד חדש - זה עניין של ההיסטוריה העתידה. אבל, מפאת תוצאות המלחמה הצבאיות כשלעצמן, הפסד עמדות איננו מכריע בגורל כל זמן שהמערכה נמשכת וכל זמן שיש תקווה בטוחה בניצחון מכריע ואחרון.

מצבנו מבחינה זאת יחיד במינו. אין ארץ אשר נמצאת במצב כזה. מבחינתנו-אנו, אין עם אשר נמצא במצב כזה. כל העמים אשר היטלר כבש אותם, הם נענים, הם מדוכאים, נשפך דמם, נהרס רכוש, המונים גולים ממקום למקום. מתנהלת מדיניות של השמדה לא רק לגבי העם היהודי, גם לגבי עמים אחרים. אף על פי כן, אין בכוח כל נחשול ההרס והשמד הזה לעקור מן השורש ולהשמיד כליל עם שלם היושב בארצו ועל אדמתו - מה שאין כן לגבי דידנו.

כאן ישנה הצטרפות של שני גורמים:

גורם אחד זוהי הכרזת המלחמה של היטלר על הגזע היהודי לא רק לשם דיכוי, כי אם לשם ביעור הגזע היהודי מעל פני האדמה.

שנית, זוהי אותה ההתנגשות הטרגית שבינינו ובין העם הערבי, אשר אנחנו עומדים בתקופה הזאת בה, ואנחנו צריכים לפגוש אותה בכל חריפותה ובכל התוצאות הרות-האסון העלולות לנבוע ממנה.

פלישה - ולו גם ארעית, ולו גם חולפת - של הנאצים לארץ הזאת, פירושה

השמדת היישוב. מפני שכאן היטלר יכול לירות את החץ שימחץ את העם הזה;

ושנית, משום שעל-ידי השמדת היישוב הוא ירכוש לו בעלי ברית כבירי כוח בתוך העולם הערבי שבסביבה, וזוהי הזדמנות רבולוציונית מבחינתם של נושאי דגל התנועה הערבית הלאומית, אשר בוודאי לא ירצו להחמיץ אותה, ואשר יהיה כל העניין שבעולם להיטלר לאפשר להם לנצל אותה.

הרי שזוהי בשבילנו הרעה שבאפשרויות.

בין שתי מערכות בדרמה של המלחמה העולמית –

פלישה לארץ-ישראל

ונסיגה מארץ-ישראל מצד צבאות היטלר –

עלול לעלות באש מפעל שהוא פרי של שלושה דורות חלוצים. ואם המפעל הזה יעלה באש, על רקע המערכה המדינית שבינינו ובין אנגליה, גם זוהי התנגשות טרגית, הסתבכות חמורה מאוד לנוכח אותו המצב, אשר בו היש שלנו בארץ הוא עיקר משעננו המדיני ויסוד תקוותנו לאיזה ניצחון במערכה המדינית הזאת לאחר המלחמה. ברור מה פירוש השמדת היישוב. העם היהודי לא יוותר על ארץ-ישראל בכל התנאים ובכל מחיר שתעלה לו החזרת הארץ. אבל מימושה של התקווה הזאת עלול להידחות מי יודע לכמה דורות, ומי יודע מה יהיה עם העולם ועם העולם היהודי בינתיים.

שתי הנחות הנחנו בסיכום הדברים עד עכשיו:

ראשית - ארץ-ישראל עלולה לשמש מטרה לפולשים, ואם אנחנו ננקוט את הכלל, שעלינו לראות כל אפשרות, הרי עלינו לראות את זה כוודאי;

ושנית - מה שצפוי ליישוב זהו חורבן גמור.

השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות ומה צריכים אנחנו לעשות נוכח המצב הזה? ישנה גישה פשוטה, ראשונית: להילחם על מנת לנפול בקרב, לקדש שם שמים ושם עברי, ואילו זה היה המוצא היחיד - צריכים היינו לבחור בו, מאשר רק לפשוט את צווארנו לשוחט - היינו יוצאים לפגוש אותו עם נשק ביד ומנחילים לפחות להיסטוריה העברית את הנכס הכביר, שאותו הקומץ של בני עם קשה עורף, שהצליח להתכנס כאן בתקופת שישים השנה האחרונות, ובעיקר בתקופה בין המלחמות, ידע איך לנפול - הוא לא הסגיר את ארצו מבלי ששפך דמו עד הטיפה האחרונה.

אבל לאושרנו אין הדבר כך. אין אנחנו עומדים במצב כזה, שכל מה שאנחנו צריכים להתכונן לקראתו הוא רק מות גיבורים, עטרת קוצים של מעונים בשביל ההיסטוריה העברית לעתיד. אין אנחנו יחידים במערכה. ישנם כוחות מסביבנו. ישנה חזית.

יש נואמים הקוראים לציבור להתגייס למלחמה על הגנת הארץ, אבל לעשות זאת אך ורק כתנועה עצמאית תחת מפקדה שלנו,[5] מבלי להתפגל, חלילה, באיזה מגע שהוא באותה האימפריה שמשום מה, באיזה מקרה משונה, היא גם כן מתערבת במלחמה ורוצה להקים פה ביצורים וליצור פה נשק וכו'. ברור, שקריאה זו או שהייתה ערבוב דברים בעלמא, או - בלשון יותר פשוטה - קשקוש; או שזאת קריאה לאי-התגייסות, לישיבה בבית ולפשיטת צוואר לשוחט, למעשה. בתוצאות המעשיות היה, כמובן, הדבר השני בא, באשר אנחנו לא נשים ״עיניות״ משני הצדדים ולא נחדל לפתע פתאום לראות מה שיעשה מסביבנו וכיצד מתנהלת המלחמה בהיקף הרחב שלה, ונראה פתאום רק את עצמנו עם ארץ-ישראל ונעשה לנו פה שבת לחוד... [3 שורות משובשות במקור].

כל השאלה היא בשבילנו שאלת מקומנו וכוחנו במערכה הכללית, במערכה המשותפת. ישנם ריכוזי צבא במזרח התיכון, ישנם ריכוזי צבא גם בארץ, ואין כל ספק שבמידה שהסכנה באמת תקרב לארץ-ישראל הריכוזים האלה ילכו ויגדלו. אין אנחנו בשום פנים יכולים להגיד מראש שהם יגדלו במידה שהמצב הצבאי יחייב; אין אנחנו יכולים להגיד מראש שהם יגיעו לגידולם הדרוש למועד הנכון, כפי שמחייב המצב הצבאי. אבל, בלי כל ספק, פה ירוכזו כוחות גדולים. תהיה אפוא מערכה, ומערכה יותר גדולה מאשר אנו בכוחנו בלבד יכולים לקיים. אף על פי כן, אני רוצה לומר

שאין אנחנו, מצד אחד, יכולים לסמוך על ריכוז הכוח הזר הזה –

ומצד שני אין כוחנו [מספיק] - אנו כמות מבוטלת גם בהשוואה עם ריכוז הכוח הזר.

כוחנו איננו כמות מבוטלת לא בכמות ולא באיכות.

בכמות - מפני שאנחנו בארץ הזאת חצי מיליון נפש, ואולי עוד כמה רבבות, ויישוב שמפאת הרכב הגילים שבו והכושר הגופני שבו הוא עומד אולי במדרגה יותר גבוהה מהרבה עמים שבמצב רגיל, על כל פנים, אני משער במדרגה יותר גבוהה מאשר, נניח, העם הצרפתי. ואולי אחת מהסיבות העמוקות לכישלונו של העם הצרפתי במלחמה הזאת היה הרכב הגילים שבו - כי מחצית העם הצרפתי הם בני 40 ומעלה - ואז נוצר רקע נפשי מסוים בקרב עם שמורכב כך, שכל מחצית העם הזה כבר במורד הר החיים וכל שאיפתם של רבים מאוד מתוך השכבה הגילית הזאת לגמור את החיים פחות או יותר בשקט.

מצד שני, הצעירים שבעם הזה יקרים לאחרים, ואולי גם לעצמם, יותר מאשר בקרב עם אחר בתור פרטים. האינסטינקט הלאומי - ואינסטינקט לאומי איננו תמיד מצטרף עם רוחק מבט, הוא לעיתים קרובות מקצר את הראות - מביא לידי שמירה יתרה על חייו של כל איש צעיר ומקטין באותה מידה את יכולת ההקרבה העצמית, אשר רק בכוחה אפשר להציל דברים גדולים בשביל העם.

אני אינני סטטיסטיקאי ואין לי כאן מספרים מדויקים, אבל אנחנו יודעים בתוך איזה יישוב אנחנו יושבים. אנחנו יודעים שההרכב הגילי שלנו עולה בהרבה על של עמים אחרים. זה מפאת הכמות. מפאת האיכות אנחנו מכירים את הארץ הזאת; יש לנו שרשראות שלמות של יישובים באזורי ספר של הארץ הזאת; יש לנו ניסיון של מלחמה, ניסיון קרבי בארץ הזאת - לא עצום, אבל בכל זאת סכום די נכבד של ניסיון של פעולה במשך תקופה של מלחמה קטנה שהייתה לנו כאן במשך ארבע שנים האחרונות לפני שפרצה המלחמה העולמית.

אבל עיקר העיקרים הוא ששום עם אינו עלול להפסיד מכיבושה הארעי של איזו ארץ שהיא בעולם כמו שעלול להפסיד העם היהודי, ובראש ובראשונה היישוב היהודי בגופו, מכיבושה הארעי של ארץ-ישראל. ואם ההנחה הזאת נכונה, אזי גם המסקנה ממנה מוכרחה להיות נכונה, והמסקנה היא ששום עם איננו מסוגל להילחם כה על ארץ-ישראל, על הגנת הארץ, כמו שמסוגל להילחם בן הלאום העברי. אני רוצה להתרחק מכל נבואות - אם נגיע לניסיון כזה ואם נעמוד בו, אז נוכיח שהדבר הזה נכון - באשר הרבה הנחות מוקדמות התבדו. וכל חובתנו היא לעמוד הכן כדי לעמוד בניסיון הזה. וכשאנו משקיפים לעתיד, מוכרחים אנחנו לעמוד על ההנחה הזאת גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים: שום גוף חיילים, שום יחידת צבא, אינם מסוגלים להילחם ככה על ארץ-ישראל כמו שמסוגלים להילחם על הגנתה אנשי היישוב היהודי.

אני מוסיף עוד שלוש הנחות:

אל״ף, יש בידי היישוב היהודי לתרום תרומה ניכרת להגנת ארץ-ישראל אם יגויס כהלכה, אם יאורגן כהלכה, אם יוכשר כהלכה, אם יצויד כהלכה;

בי״ת, תרומה זאת תהיה חשובה לא רק בכמותה, אלא אולי עוד יותר חשובה באיכותה באשר כאן, במסגרת שיתוף היישוב בהגנה על ארץ-ישראל, עלול להיווצר אותו גיבוש הכוח של אנשים הנלחמים כשגבם אל הקיר, אשר אין בשבילם כל נסיגה ולכן שום קורבן לא יִיקר בעיניהם, מפני שאין להם מה להפסיד במערכה הזאת;

גימ״ל, הדבר הזה חשוב לא רק לעם היהודי. הוא חשוב גם לאותו הגורם המפקד במלחמה הזאת, בחזית שאנחנו עומדים בה.

אחרי המפלה הגדולה בהודו ההולנדית ובאיים שבמסביב,[6] נמסרה הסברה ברדיו הלונדוני על-ידי אחד הפרשנים המוסמכים לסיבות התבוסה הזאת. הוא מנה כמה גורמים:

חוסר הנכונות המספיקה;

האסון שקרה בתחילת ההתקפה היפנית;

איחור העזרה של ארה״ב וכו׳.

אבל הוא העמיד דגש בנקודה אחת חשובה מאוד. הוא אמר: אינני יודע כמה מהשומעים שלי משווים לנגד עיניהם את הגודל העצום של השטח שבו התנהלה המערכה הזאת: האיים האלה כולם יחד, בתור חטיבה גיאוגרפית, משתרעים על פני שטח השווה באורכו למרחק מהחוף המערבי של אירלנד עד החוף המזרחי של הים הכספי, והוא המשיך ואמר: ועכשיו תתארו לעצמכם, שעל-פני השטח העצום הזה היו רק רבע מיליון אנשים לבנים. זאת אומרת, שעל-פני השטח הזה, שהוא כמו כל אירופה וחלק של אסיה, ואירופה יחד עם האיים הבריטיים, עם אירלנד - שעל פני השטח העצום, שחלק גדול ממנו הוא ים, אבל האיים שם רבי אוכלוסין - ביאווה בלבד 40 מיליון - היו רק רבע מיליון איש שבשבילם כיבוש האיים על-ידי יפן או אי-כיבושם על ידה הייתה שאלת חיים ומוות; או, על כל פנים,שנאמנותם במלחמה הזאת הייתה נאמנות מוחלטת שאיננה מוטלת בשמץ ספק.

לעומת השטח העצום הזה ארץ-ישראל היא גרגיר עפר. ובארץ-ישראל זאת יש יישוב גדול כפליים או יותר מאשר כפליים מאותו יישוב [בהודו ההולנדית]: יותר מחצי מיליון, אשר בשבילו זה לא רק עניין של נאמנות מוחלטת, אלא באמת עניין של חיים ומוות. וזה יישוב שאינו כיישוב הלבן שבאיי הודו ההולנדית, שברובו היה מורכב מבעלי מטעים, פקידי בנק ומנהלי חברות, מושלים, שופטים ומפקדי משטרה וקצת חיל-מצב ומשמר במקום זה או במקום אחר, אלא הוא יישוב שהוא חלק מאוכלוסיית הארץ, שפירושו שלטון במשק, שורשים בקרקע, המון ילדים ביחס. אינני יודע אם הפקידים בהודו ההולנדית החזיקו את ילדיהם איתם, פקידים בריטיים מחזיקים חלק גדול מילדיהם תמיד באנגליה, ואינם לוקחים אותם לארצות מעבר לים. אבל יישוב שילדיו איתו - זהו נכס כביר מאוד במלחמה בשביל הצבא הבריטי.

אני מרשה לעצמי להניח - לאחר כל הצרות המרובות שהיו לנו בשטח זה בימי המלחמה והיחסים שלנו עם השלטון הבריטי - שרק חוסר הוודאות של סכנה בלתי-אמצעית לארץ הוא שמנע את גיוסנו המלא, עד כמה שהדבר הזה היה תלוי באנגליה במלחמה הזאת. ופה עלי לציין, שהגיוס שנעשה עד עכשיו, נעשה אך ורק תחת לחץ הצרכים של הצבא הבריטי ורק במידה ידועה תחת לחץ האחריות שלהם כלפינו, כדי שלא ייווצר מצב כזה שיוכלו להגיד שהם לא נתנו לנו בעוד מועד את האפשרות להשתתף במלוא המידה בהגנה על הארץ.

במידה ששיקול הדעת הצבאי יחייב להביא יותר ויותר בחשבון את האפשרות של סכנה בלתי-אמצעית לארץ, הן מתוך לימוד מהניסיון בחזיתות האחרות והן מתוך הצטרפות מסיבות ממשיות במזרח התיכון, ברור שהמעצורים המדיניים, הנפשיים והאחרים, אשר הפריעו לשלטון הבריטי לגייס אותנו במידה יותר גדולה, בהיקף יותר רחב להגנת הארץ, ילכו וייעלמו. אינני אומר שהם ייעלמו עד תום. אבל ברור שהעניינים לא יקפאו על שמריהם, אלא יהיו בתנועה ובתנועה רק בכיוון אחד.

השאלה היא אפוא איך אנחנו יכולים לגייס את כוחנו במלואו למטרה זו? עד היום נתנו לצבא הבריטי כ-12,500 איש ואישה. מתוך המספר הזה ישנם כ-800 נשים. הווה אומר שיש כ-11,700-11,600 גברים, אין זאת אומרת שכיום הזה עומדים 11,700 חיילים יהודים במערכה ביחידות השונות. המספר הזה כולל למעלה מ-1,000 שבויי מלחמה וכ-600 איש מפוטרים מהצבא, בעיקר מסיבות בריאות. היו כמובן הרבה מקרים שהאנשים נפגעו, חלו, איבדו כושר פעולתם. אבל במידה רבה היה תהליך של ברירה טבעית:

אנשים נפלטים מן היחידות כמו שיש אנשים הנפלטים מהמשק,

כמו שיש אנשים הנפלטים מעבודה גופנית,

כמו שיש אנשים הנפלטים מחברה ידועה בכלל.

בתוך הנשארים, האנשים מתחלקים כיום בין שלושת הענפים הגדולים של שירות צבאי: יבשה, ים, אוויר, הרוב הגדול - שירות יבשה. אבל ישנם כ-1,600 איש בשירות חיל התעופה, אשר עוד היום כולם בשירות קרקע. אבל מתחיל אימון של טייסים, התחלה צנועה של 20 איש. יכול להיות שזה יגדל בקרוב ויהיו 40 איש, והחל גיוס לצי, לעת עתה של בעלי מקצוע, ומספר המגויסים הוא לעת עתה רק עשרות מעטות, אבל אנחנו עומדים כנראה בפני תפקידי צי ממש על אוניות.

מתוך מרבית המספר הזה, שהוא חיל היבשה, ישנו חלק גדול הפועל בתפקידים טכניים שונים - תפקידים טכניים אשר בשום פנים אינם תפקידי שירות צבאי פעיל. תפקידים טכניים לא כולם הם תפקידי קרב. אבל עיקר הדגש הן פלוגות ההובלה והמהנדסים המלכותיים.

עכשיו יש ארבע פלוגות הובלה עבריות: ספקי מים, שתי פלוגות הובלה המשמשות את המהנדסים המלכותיים, זאת אומרת לתפקידי בניין וביצור, הובלת חומרי בניין, חומרי הספקה, ופלוגת הובלה לתפקידים כלליים. אנחנו עומדים בקרוב בפני הקמת פלוגת הובלה יהודית חמישית. כל פלוגות ההובלה הן לעת עתה במדבר המערבי. במצרים התחתונה והעליונה יש לנו שלוש פלוגות מהנדסים מלכותיים. יש לנו עוד כמה יחידות יהודיות בחיל המהנדסים במקומות שונים ובתפקידים שונים, אשר במידה שיימָצאו אנשים הן תתפתחנה לפלוגות שלמות.

יש לנו שתי פלוגות יהודיות בחרושת צבאית. שתיהן בארץ-ישראל וגם הן עלולות להתפתח לפלוגות שלמות במידה שיהיו אנשים.

לא רק מבחינה מדינית וכלכלית, אלא גם מבחינה מעשית, אנחנו לא נוכל לרכז את כל המגויסים שלנו לצבא אך ורק בתפקידי הגנת הארץ. אין אנו יכולים לחשוב את כל אלה שהתגייסו לצבא כבאים בחשבון לתפקיד זה.

ראשית, בחיל התעופה יש לנו כבר 1,600 איש, וזה יכול על נקלה להגיע בקרוב ל-2,000 איש, והם מחוץ למסגרת של הגנה יבשתית. הם מפוזרים בחיל התעופה. יש תנאים מיוחדים שמכבידים מאוד על ריכוזם, והמכבידים מאוד על העברתם ממקום למקום. ייתכן, שאפשר יהיה להשיג משהו בכיוון זה, אבל לא באופן סיטוני.

שנית, אלה שבחיל היבשה קשורים בתפקידים טכניים הכרחיים. אם כיום, נוסף על פלוגות ההובלה שלנו הנמצאות במצרים, גם 400 מהבחורות הראשונות שהתגייסו נשלחו למצרים, הרי זה לא מפני איזו כוונה מדינית להרחיק אותן מגבולות ארץ-ישראל, אלא זה כתוצאה ישירה מהמבנה הצבאי, אשר במסגרתו אנחנו נמצאים כאן. מצרים היא עד היום המרכז הצבאי הגדול וארץ-ישראל היא המרכז הצבאי הקטן. אין מערכה על גבולות ארץ-ישראל. יש מערכה - כמעט מתחילת כניסת איטליה למלחמה [ב-10/6/1940] - על גבולות מצרים.[7] היו מערכות אחדות במזרח אפריקה,[8] אשר אומנם הסתיימו, אבל הן גרמו לריכוז גדול של צבא ומוסדות ושירותים צבאיים במצרים, ורק התפתחות צבאית עלולה להעתיק את מרכז הכובד ממצרים לארץ-ישראל, וזו לא תבוא אך ורק כדי לעשות את רצוננו. היא גם לא תבוא מתוך העדפת עניין הגנת ארץ-ישראל בשלב יותר מאוחר על פני הגנת גבול המדבר המערבי עד היום הזה, אשר שם מתנהל קרב. שירותי המהנדסות הגדולים, שירותי האספקה הגדולים, המשק המלחמתי הגדול, נמצאים במצרים והם תובעים כל הזמן חילופים ותגבורת.[9] וקשה להביא את התגבורת הזאת

מפני סכנת צוללות,

מפני מיעוט אוניות,

מפני המרחקים הגדולים,

מפני הצורך להספיק תגבורת לכל פינה בעולם כמעט.

עכשיו יותר קל, כי יפן כבשה מה שכבשה באוקיינוס השקט. אבל יש אוסטרליה, נשקפת סכנה למזרח אפריקה ולהודו ומופיעות חזיתות חדשות בלי הרף. זה מבחינה מעשית.

אבל גם מבחינה מדינית, או מבחינת חשבוננו-אנו של התפתחות המלחמה הזאת, אנחנו בשום פנים איננו יכולים לנקוט את העמדה שכל היהודים שבמדים ישרתו אך ורק בארץ-ישראל[10] באשר, שוב, הסכנה לארץ-ישראל היא רק אפשרות ואילו מלחמה במצרים היא לא רק ודאות, אלא הגנה - המלחמה על גבול מצרים היא הגנה על ארץ-ישראל. ואנחנו בשום פנים לא צריכים להיות מעוניינים שייווצר מצב אשר בו ייאמר לנו, שבעצם הייתה סכנה לארץ-ישראל ושהמלחמה אשר התנהלה על מצרים הייתה הגנה על ארץ-ישראל - באשר אילולא החזיקו [הבריטים] מעמד בטוברוק[11] ובמדבר לוב, כי אז היה האויב מציף את ארץ השפלה הזאת, את בקעת הנילוס, ומגיע לשערי הארץ - והצבא הבריטי עמד [שם] בהגנה בלי השתתפותם של יהודים. אנחנו מוכרחים לתפוס את התפקיד הצבאי שלנו, את האחריות הצבאית שלנו כיותר רחבה. גם בזמן שנשקפה יותר סכנה לארץ-ישראל מאשר נשקפה קודם, אנחנו מוכרחים לתפוס את זה כדבר יותר רחב מגבולות או סמוך לגבולות בלבד.

יש בתוך ציבורנו ענף אשר עמדתו לגבי התגייסות [לצבא הבריטי] היא שצריך להתגייס אך ורק להגנת הארץ, והוא אומר את זה לא מהיום ולא מתמול שלשום, כי אם מתחילת המלחמה. ובמשך תקופה ארוכה מאוד, כשהסכנה לארץ-ישראל הייתה רחוקה מאוד ושבמידה שהיא נשקפה היא נשקפה מהגבול המערבי של מצרים, אז בשביל היישוב היהודי כולו להיצמד לעמדה זו - שמתגייסים אך ורק להגנת הארץ - היה פירושו עמדה של נייטרליות במלחמה הזאת והתעלמות מהסכנה הממשית היחידה שנשקפה באותה שעה לארץ-ישראל, אלא שנייטרליות במלחמה, התעלמות מאותה הסכנה הממשית שהייתה באותו הרגע, לא היו אפשריות בשביל היישוב בכללו, בשביל התנועה הציונית בכללה, בשביל תנועת הפועלים בכללה, בשביל איזה קיבוץ גדול ושלם שלנו בארץ.

יכול איש אחד לומר: אני אלך רק לתפקיד הגנת הארץ - והוא ממלא את זה במאה אחוז. יכול איש אחד לומר: אני אינני מסוגל לשפוך דמים, אבל אני רוצה לעזור במלחמה הזאת, אני אלך לשירות רפואי במלחמה הזאת לא רק מפני שהוא רופא - והוא ממלא את תפקידו במאה אחוז.

יכול איש אחד לומר: אני טכנאי ואביא יותר תועלת אם אלך ליחידה טכנית, ואני גם לא צעיר כל כך, אינני מסוגל להרים, נניח, פגזים כבדים ולעמוד שעות ארוכות במשמר, או למלא תפקידים אחרים בפלוגות הרגלים - ובכל זאת ימלא את תפקידו במאה אחוז ביחידה טכנית.

יכולה קבוצת חברים לומר: לבֵּנו הולך אחרי שירות כזה. במידה שישנה אפשרות של ברירה מוצדקת הברירה, במידה ידועה, אם זה לא מביא לידי כך שמזניחים תפקידים לאומיים ותפקידים צבאיים גם על-ידי זה שמנצלים לרעה יותר מדי את חופש הברירה.

אבל לא יכול ציבור שלם, שמזדהה עם הכלל, ושמעמיד לעצמו תפקידים של אחריות כללית, להיות בררן בין תפקידים אלה.

אני רוצה להדגיש את הדבר הזה, שכל חייל שמתגייס מתגייס על-מנת לשרת בכל מקום שיידָרש. הם הופקעו מידנו להשתמש בהם לאותו הצורך, שהצבא חושב אותו בכל רגע ורגע יותר חשוב, ואנחנו ביודעים נתָנו אותם לשירות בתנאים כאלה. ואנחנו צריכים מלכתחילה לקבל את ההנחה הזאת, שחלק גדול מהם נשאר גם מחוץ לארץ-ישראל כל זמן שמתנהלת המלחמה.

יכול להיות שיעלה בידנו, כתוצאה מהתפתחות דברים אשר עוד אדבר עליה להבא, שנוכל לרכז אותם בארץ-ישראל, ובמידה שתהיה נשקפת סכנה צבאית לארץ תביא ההתפתחות הצבאית לריכוזם בארץ-ישראל. אבל שום ריכוז לא צריך להיות עכשיו כאן, באשר המערכה היא כללית וטוב שאנחנו נשקיע כוחות במערכה הכללית ונהיה מיוצגים במערכה הכללית.

אנחנו מרוכזים כעת בהגנה על ארץ-ישראל. אבל אנחנו יכולים להגיע למצב אשר בו הסכנה או שתחלוף כליל מארץ-ישראל, והמלחמה תפלס לה מסלולים אחרים אשר איננו משערים מראש, או שנתגבר על הסכנה בארץ-ישראל ועדיין הדאגה למלחמה תהיה מאיתנו והלאה והמלחמה תימָשך. ובכן, ברגע שנתגבר על הסכנה בארץ-ישראל, אנחנו מקפלים את הנזק וחוזרים הביתה? בשבילנו המלחמה נגמרה? המלחמה קיימת בשבילנו רק במידה שנשקפה לנו סכנה בארץ-ישראל?

אני דיברתי על מצב, שיכול להיות ניצחון מכריע על פני היטלר במלחמה הזאת ואנחנו נֵיחָרב. אבל יכול להיות גם להיפך: אנחנו יכולים להינצל וינצח היטלר - האם ניצחונו אז לא אכפת לנו? אנחנו לגבי זה נייטרליים?

עלינו להיזהר מלהתקשר לא רק מבחינה מדינית אלא גם מבחינה נפשית עם עמדה כזאת. ייתכן מאוד, שתקופת גמר המלחמה תמצא את הפלוגות שלנו לוחמות בחצי אי הבלקן או אולי בדרום רוסיה או אולי על גבולות הקווקז או אולי במערב אירופה כדי להכריע את הכף באירופה נגד היטלר. יכול להיות, שמשם יילחמו ויהיה מרד בגרמניה ובכל ארצות אירופה. אבל יכול להיות שלא יהיה, ויכול להיות שגרמניה תתבצר באירופה ותעבור למלחמת התגוננות נואשת, והיא מסוגלת למאמצים כבירים במלחמת התגוננות, והדרך היחידה להכריע את היטלר תהיה לתפוס אותו בביתו, לכבוש אותו בביתו - אז אנחנו לגבי זה נייטרליים? יכולים לעמוד מנגד?

בשום פנים ואופן לא! אני לא מציע כרגע להתכונן לאפשרויות האלה, אבל אני מציע - כאשר אנחנו מדברים בשפת החזון המלחמתי שלנו - לא לשכוח דברים אלה, לקבוע קו כזה שלא נצטרך לשבור אותו בכל שלב ושלב, לקבוע קו כזה שיחזיק מעמד ויאפשר לנו להחזיק מעמד מדיני מתחילת המלחמה עד סופה.

אבל הבעיה העומדת לפנינו כיום זהו גיוס מקסימלי של כוחות להגנת הארץ. במידה שמדברים על ההכנה הצבאית לכך, איננו יכולים להביא בחשבון את כל היחידות שלנו, אלא בהחלט יכולים להביא בחשבון את חלקן. עד היום הזה יש לנו תשע פלוגות, אבל יותר מדויק יהיה לומר שמונה וחצי פלוגות של רגלים להגנת הארץ. אבל גם החשבון הזה מוגזם. הוא לא לוקה בהפרזה אלא לוקה בצמצום, מפני ששמונה פלוגות, אשר הן בשירות פעיל, אינן שלמות. חסרים להן מהיום הזה, אני חושש לומר, כמניין פלוגה שלמה - כ-200 איש. מדוע חסרים? יש קצת מפוטרים, אבל העיקר הוא שמהפלוגות האלו הוציאו ועוד מוציאים אנשים לתפקידים אחרים, ובעיקר בעלי מקצוע. הצבא נקט קו, שכל מי שיודע לנהוג מכונית צריך ללכת לתפקיד אשר בו הוא יכול לנהוג במכונית, באשר מכונית זאת יותר חשובה מאשר לעמוד על המשמר עם רובה ביד, אבל תפקידו העיקרי במלחמה, התרומה שלו לניצחון על היטלר, זהו שימוש בהגה.

באחת מהישיבות שהיו בימי ועידת ההסתדרות [ב-5 באפריל 1942] אמר חבר אחד: צריך לתת הוראה שהחברים שלנו יעלימו את המקצוע שלהם, יעלימו את העובדה שהם שולטים במקצוע. אני לא מזדעזע מעצה כזאת. אני רק אומר: עד גבול ידוע היא עצה, מגבול ידוע ואילך - היא שטות. מדוע? מפני שיכול חבר פרטי להעלים את זה. יכול אדם לומר: אומנם, על-ידי כך אני עושה יותר. אבל הן סוף-סוף רק התנדבתי ובזה אני כבר עושה משהו ואני חייל. על כל פנים, אני הלכתי לעניין הזה, לאפשרות של סכנת מוות, ואני רוצה דווקא להיות בהגנת הארץ לפי כל נטיותי הנפשית ויכולתי האחרת.

ציבור שלם, או נציגות מדינית, או יישוב שלם, איננו יכול להעלים שיש בעלי מקצוע בתוך היישוב. פרט יכול. יישוב לא יכול להתעלם ולומר שאין בעלי מקצוע ביישוב - אין נהגים, חשמלאים, מכונאים, נגרים, חרטים וכו׳. נציגות מדינית, הנדרשת לתרום תרומה כזאת, איננה יכולה לומר שאין לנו בעלי מקצוע, והיא גם לא יכולה להתווכח עם ההנחה שבמלחמה הזאת מכריעים לא רק בני אדם סתם ולא רק נשק סתם, אלא מכריעה הטכניקה, מכריע הייצור. היא לא יכולה, למשל, לומר שאם יש צורך להקים מרכז למילוי מוקשים בארץ-ישראל - מוקשים אשר בהם זורעים את אזור המלחמה במדבר המערבי - שלא צריך למלא את המוקשים האלה וגם לא יכולה לומר שימלאו ערבים את המוקשים האלה. היא לא יכולה לומר: תביאו בריטים, שהם ימלאו את המוקשים האלה. כיום המרכז הזה למילוי מוקשים הוא בארץ-ישראל. אבל יכול להיות, שכאשר תקרב הסכנה לארץ-ישראל, יעבירו את המרכז הזה לאיזה מקום אחר, כמו שעכשיו, כשיש מלחמה במדבר המערבי, המרכז למילוי מוקשים הוא בארץ-ישראל.

ואם יש עכשיו צורך, נניח, להחליף לאורך תעלת סואץ בעלי מקצוע מצרים בחיילים, ואם הפנייה היא ליישוב העברי שהוא ייתן את החיילים האלה, כי יש שם תחנות שאיבה, יש שם תחנות חשמל וכל מיני מכשירים שהם התנהלו על-ידי מצרים ציבילים, וכנראה שהוחלט להחליף אותם בחיילים, ואם בראש ובראשונה פונים ליישוב היהודי, אז זה לא דבר שנציגות מדינית יכולה להתייחס אליו באדישות ויכולה לומר שאיננו נותנים בעלי מקצוע אל מחוץ לארץ-ישראל. פרט יעלים שהוא חשמלאי - אז יהיה חשמלאי אחד פחות ואיננו נכנסים איתו בריב, אבל בשביל היישוב, בשביל הנציגות - אין זו עמדה.

אם באים לפלוגות ״באפס״ ודורשים מכל חייל לומר איזה מקצוע הוא יודע, ואם מתברר שדרוש איש למקצוע הזה ומוציאים אותו, זהו עניין אשר קשה מאוד מאוד להיכנס בריב עליו. אי-אפשר לריב עם ההנחה שהאיש הזה יהיה יותר יעיל בשירות מלחמתי מאשר בהיותו בפלוגת ״באפס״.

ככה יש לנו מסגרת של תשע פלוגות. יש לנו בתוך המסגרת הזאת כיום אנשים כדי שבע וחצי פלוגות. היה זמן שמספר הפלוגות האלו היה מוגבל. היה זמן שאמרו לנו ״תנו בשביל שתי פלוגות״ ונתָנו מייד בשביל שתי פלוגות; ואחר-כך ״עוד שלוש״ ונתנו עוד שלוש; ואחר-כך אמרו ״תנו חמש-שש פלוגות״. אבל כבר מזמן עברנו את השלב של לחצנו. עוד באביב הקודם אמרו לנו, שאין יותר הגבלת שוויון בין פלוגות יהודיות וערביות.[12] ואחר-כך בא שלב נוסף, שבו הודיעו לנו כי אומנם בשביל כל קבוצה של פלוגות צריך לבקש אישור מלונדון, כי זה עניין של נשק ותקציב - הלא גם כשיש צורך להתחיל באיזה ענף חדש במשק מתאסף המשק ומחליט - אבל אתם צריכים לפעול מתוך הנחה שמספר פלוגות ה״באפס״ היהודיות בלתי-מוגבל. אבל המצב הוא שאנחנו לא הגענו גם לאותו מספר שהוא מאושר ועומד. עדיין אנחנו מפגרים אחריו, והמצב הוא שגיוס פלוגת ״באפס״ בחודשים האחרונים היה תהליך שנמשך ארבעה-חמישה חודשים.

העניינים אינם מסתכמים רק בצד המספרי של השאלה. יש כאן שאלה של מבנה הפלוגות האלו; יש כאן שאלה של איכות הפלוגות האלו. וכל הדברים האלה מסובכים למדי. כי מה העניין? כיום הזה פלוגות ״באפס״ עומדות רק על המשמר והן מקבלות עכשיו מעט אימון, והאימון אשר הן מקבלות איננו אימון מהמשוכללים ביותר. אני ארשה לעצמי להגיד, שבכוח המטה שלנו, בכוח התיכּוּן שלו והביצוע שלו, יש לתת אימון הרבה יותר טוב לפלוגות האלו מהאימון אשר הן מקבלות עכשיו גם אם לא יינָתנו כלים נוספים. אבל יש צורך לא בתוספת של כלים - חלקית, אומנם כן - אלא בכלים אחרים, כדי להרים את ה״באפס״ לדרגת חיל הרגלים במלחמה הזאת וכדי לנצל את היכולת הגנוזה בבחורים שלנו.

קודם כל, לא מוכח עדיין אם אנחנו צריכים לעמוד במערכה. יכול להיות שאנחנו, כשנגיע לכך, נראה שאנחנו מתפרצים לדלת פתוחה. אבל גם אם נגזר עלינו לעמוד במערכה כאן, ולכבוש אפשרויות של התקדמות שכרגע אינן נתונות לנו, בל תהיה ידנו במלחמה הזאת על התחתונה מפני מיעוט הפלוגות האלו! מפני שהמצב הוא שכל פרט נחטף מתוך מחנה האימונים לאיזה תפקיד דחוף מאוד של משמר.

אנחנו לא יכולים להגיד שלא צריך לשמור על שבויים,

שלא צריך לשמור על מרכזי האספקה,

לא יכולים להגיד שלא צריך לשמור על אווירודרומים,

שלא צריך לשמור על מחסני נשק,

שלא צריך לשמור על עמדות מעמדות שונות.

איננו יכולים להגיד: ״הערבים ישמרו על זה, האוסטרלים ישמרו על זה״, או ״תביאו אנגלים מאנגליה שישמרו על כל זה בארץ-ישראל״. איננו יכולים להתלונן על משמר. שוב, פרט יכול להימאס לו; פלוגה שלמה יכולה להיות מדוכאה מזה, אבל לא תיתכן עמדה כזאת שמשמר נמאס. מה עושה כל החיל הכבד העומד באנגליה כבר שנים ויעמוד עוד עד סוף המלחמה, עד שתתחיל הפלישה הבריטית למערב אירופה? הוא עומד שם כי נשקפת סכנת פלישה.

והצבא אומר לנו: ״תנו עוד פלוגות״, זאת אומרת, הביאו לידי כך שמספר הפלוגות יעלה על מספר נקודות המשמר, ואז תמיד תהיינה פלוגות חופשיות ויהיה אפשר לעשות חילופין לפי תור בין הפלוגות, ואז אחדות מהן תהיינה בשירות והאימון יהיה יותר דינמי - פלוגות אחדות יהיו יחד בתמרון תחת פיקוד יותר גבוה, ואז ייכנס זרם של רוח חיים בתוך הפלוגות האלו. אולם מפני שהפלוגות מעטות הן כולן מועסקות בתפקידי משמר; מפני שהן כולן מועסקות בתפקידי משמר - סר חינן בעיני החברים והם מעדיפים צורות גיוס אחרות או שלא להתגייס כלל. ומכיוון שכך אז השיקול איננו נפשי. את מעגל הקסמים הזה אנחנו מוכרחים לשבור.

אבל לנו לא די רק בהרבה פלוגות, ולנו לא די בזה שהאימון שלהן יעמוד בדרגה יותר גבוהה מאשר הוא עומד כיום. אנחנו שואפים לריכוז יותר גדול של כוח יהודי. גם היעילות הצבאית, והרגשת הפלוגות האלו שהן מיועדות לתפקיד צבאי חשוב, דורשות שהפלוגות האלו תהיינה מרוכזות לגושים גדולים. על זה מתנהל משא-ומתן רב. ואני אוכל לומר כאן רק שיש תזוזה כלשהי בנקודה זו. אין בפי עוד שום בשורה על בטליונים. אין בפי בכלל שום בשורה על איזו החלטה שהיא בעניין זה. אני רק אומר, שכתוצאה מהשיחות שהתנהלו בזמן האחרון יש רושם ברור, שעלה בידנו להזיז את העניין מהנקודה המתה.

הבעיה היא שאם היה שכר למאמצים שנעשו עד עכשיו לפחות להזיז את העניין מנקודת הקיפאון, ואם אנחנו רוצים שיהיה שכר למאמצים שעוד צריכים להיעשות, שוב, מטעם זה מוכרח לבוא ריבוי ניכר במספר הפלוגות. נניח שתתקבל ההחלטה הרצויה לנו - וההחלטה הרצויה לנו זה בטליונים - [כלומר:] אין דגל תכלת-לבן, אין שם עברי או מגן דוד, אבל יש פלוגות יהודיות. יש פלוגה אחת שיש בה רק אנגלי אחד, המפקד, ויש פלוגות שמספר האנגלים הוא שניים-שלושה. יש שתי פלוגות עם סגני מפקדים יהודים ויש שניים-שלושה מועמדים לדרגת קפטן ויועלו בזמן הקרוב. ואפשר יהיה ללחוץ בעניין המפקדים ולהעלות סגני המפקדים למפקדים. בעובדה אלו הן פלוגות יהודיות הניתנות במסגרת הצבא הבריטי. נניח אפוא שיכולנו להשיג בטליונים יהודים בלי דגל יהודי - מה היה מצבנו אז? לא היינו יכולים להקים כיום שני בטליונים.

אנחנו מוכרחים אפוא לראות את הגיוס הזה כמחייב הרחבה ניכרת, ואני רוצה לומר שאנחנו, במשא-ומתן שלנו, מסתמכים על האפשרות להעמיד עשרה בטליונים בשלב ראשון, זאת אומרת 10,000 במקום המספר של קרוב ל-2,000 שישנו עכשיו.

נכון, הקמת בטליונים פירושו לא רק צירוף פלוגות רגלים. הקמת בטליונים מחייבת תוספת פלוגות הרגלים, תוספת של הובלה, תוספת כלי נשק אחרים. אנחנו מקווים שאם בכלל הדבר הזה יתקבל, אפשר יהיה להשתמש בחלקים של פלוגות ההובלה שלנו כדי ליצור את חטיבות ההובלה הדרושות לבטליונים. אבל מטרתנו מוכרחה להיות להרחיב את הכוח הזה, כדי שנוכל להעמיד כמה וכמה בטליונים בשורה, במקרה שהדבר יתקבל.

אנחנו, בגיוס שלנו בכלל, צריכים לחשוב לתקופה הקרובה על היקף של 20,000 איש לפחות. זאת אומרת 25,000-20,000 איש, באשר מוכרח להימשך הגיוס גם לא לתפקידים ישירים של הגנת הארץ ומוכרחה לבוא הגברה ניכרת מאוד בגיוס להגנת הארץ. וכשאני מדבר על מספר זה אני חושב בלי בחורות. עניין גיוס הבחורות הוא עניין לחוד. ולעת עתה לא נמצאה האפשרות של שיתוף חברות בתפקידי הגנה ישירים, הגנת הארץ ולא הגנת הארץ - תפקידי קרב. וזאת עלינו לדעת. אין אפשרות כזאת באנגליה מלבד בשימוש בתותחי הגנה קלים נגד אווירונים בכמה מקומות. ייתכן, שהדבר הזה יינתן לנו, לא מייד אבל אולי כעבור זמן. אבל בדרך כלל אין מגייסים באנגליה את האישה לנשק. ולא רק שאין מגייסים את האישה לנשק, אלא אין מצרפים כיתות של נשים לפלוגות המיועדות לתפקידי תנועה וקרב. תוספת כיתת נשים לפלוגה של גברים עלולה להפקיע את הפלוגה הזאת ממערכת הכוחות הדינמיים ולהעביר אותה למערכת הכוחות הסטטיים. עלינו לדעת את הדבר הזה היטב. על החברות לדעת את הדבר הזה היטב. והעמדה צריכה להיות: האישה צריכה להתגייס במסגרת השירות הניתן לאישה. לא ייתכן, שמפני ההגבלה הזאת המוטלת על האישה באשר היא אישה - ולא באשר היא יהודייה ולא באשר היא ארץ-ישראלית - שהאישה היהודייה לא תתגייס, שאישה היהודייה תאמר: במצב זה אני נייטרלית למלחמה הזאת, והמלחמה הזאת תיחשב מלחמתי רק אם יינתן לי תפקיד רצוי לי. אם ישנו מצב כזה, שעד כאן הגיעה האישה באותה החטיבה העולמית אשר אנחנו בתוכה ולעת עתה הלאה היא לא הגיעה, צריכה האישה לעמוד בחזית הניתנת לה. והיא יכולה לעשות גדולות בחזית הזאת.

אני ארשה לעצמי להגיד: היישוב שלנו, ושום חלק ביישוב שלנו לפי הניתוח שלי - ואני לא מעט טיפלתי בשאלה זו, ולא מעט התבשלתי בקלחת זאת - שום חלק שלנו לא נקי מזה. מפני שאיננו עומדים עדיין על אותה הדרגה של שוויון בין הגבר והאישה עליו עומדת האימפריה הבריטית. אנחנו מבחינה זו מפגרים. איני אומר שהדבר הזה שווה לכל חלקי היישוב. אבל זה ישנו. על כל פנים, מתוך תפיסת מרובה אי-אפשר להגיע להתבטלות גמורה. ולא ייתכן שנהיה במצב כזה, שבתוך ארץ-ישראל תפעלנה נשים של כל מיני עמים, ויש כבר פולניות,[13] ורק האישה העברייה תהיה בלי מדים.

הגיוס של האישה לתפקידים המיוחדים של האישה מוכרח להימשך, ואנחנו צריכים לשאוף למקסימום של ריכוז כוחות הנשים היהודיות בארץ-ישראל, אבל בשום פנים איננו יכולים לנקוט עמדה שהאישה העברייה יכולה לשרת אך ורק בארץ-ישראל. אם ישנם תפקידים היום במרכז הצבאי הגדול - אני מתכוון למצרים - המחייבים שירות של אישה; ואם באות נשים ממרחקי מרחקים למלא את התפקידים האלה, אין כל סיבה ואין כל הצדקה שנשים ארץ-ישראליות לא תימָצאנה שם בחטיבות ניכרות, זאת אומרת בחטיבות עבריות עם מפקדיהן, עם שפתן בפיהן, מתוך אפשרות של חיים תרבותיים, במידה שהן יכולות לנהל אותם. זוהי רק שאלה של יכולתן הפנימית וזוהי רק שאלה של כניסת אלמנטים אנושיים ותרבותיים מסוימים לתוך החטיבות האלו. אין כל סיבה ואין כל מניעה שהדבר הזה לא יהיה. אם בא פצוע יהודי מטוברוק לאלכסנדריה, אין כל סיבה והצדקה שדווקא בחורה דרום-אפריקאית או אוסטרלית תוביל אותו באוטו לבית החולים, אלא בחורה מהארץ. ואם חבר מפלוגה יהודית לא ייפָצע, זאת לא סיבה שאישה יהודייה מהארץ לא תוביל את האנגלי שנפצע על ידו בטוברוק. והוא הדין לגבי האספקה והוא הדין אם יש דֶפּוֹ [מחסן, בסיס צבאי] של חומרים באיזה מקום במצרים, ושם מסתובבים תמיד 200 בחורים מארץ-ישראל - עוד לא ביקרתי מקום במדבר שיהיו בו פחות מזה - ואם בדֶפּוֹ הזה יש בית חולים, ובית חולים זה מחייב שירות של מחלקת נשים, אם 50, 60 או 70, אין כל סיבה מדוע המחלקה הזאת לא תהיה מחלקת נשים ארץ-ישראליות ושהן, יחד עם 200 הבחורים שלנו, יהוו שם משהו. וכך גם לגבי כמה וכמה מקומות אחרים.

אומנם מהמחזור השני [של נשים] שיצא ממחנה האימונים באמצע מאי הובטח לנו שאחוז ניכר, איני רוצה לומר כמה, יישאר בארץ. כיום ישנה פלוגה אחת של נשים עבריות בארץ-ישראל, פלוגה שמחולקת לשתי מחלקות: אחת בסרפנד ואחת בחיפה, ובראשה עומדת מפקדת יהודייה, קצינה עברית. בלי ספק, כאשר יצא המחזור השני הפלוגה הזאת תגדל, באשר בחיל-עזר הנשים אין החטיבות מסוימות כל כך בגודלן כמו בצבא הסדיר של הגברים, או שתהיינה פלוגות נוספות.

אבל מחוץ לנשים, אנחנו צריכים לראות את ממדי הגיוס שעלינו להגיע אליהם בתקופה הקרובה ושאנחנו יכולים להגיע אליהם, ב-25,000-20,000 איש, ובזה צריכים להיות כלולים לפחות 10,000 איש להגנת הארץ, מתוך הנחה שרבים מאלה שכבר התגייסו יישארו בתפקידיהם, מתוך הנחה שאנחנו נצטרך להוסיף אנשים לתפקידים טכניים-צבאיים ומתוך תקווה שנפתח בימים האלה פתח ליצירת איזו חטיבה עברית במסגרת הצי. ואני חוזר ומדגיש: עדיין לא [על סיפון] אוניות, אבל עם אפשרות של העברה במשך הזמן.

אבל זוהי רק תרומה אחת להגנת הארץ, וזהו רק חלק קטן מאפשרות השתתפותנו ומהצורך של השתתפותנו בהגנה הזאת, והמלחמה הזאת - זוהי כבר אִמרה נדושה - היא מלחמה כוללת, היא מלחמה טוטלית, היא מלחמה כוללת-טוטלית בשלושה מובנים.

במובן אחד היא מלחמה טוטלית באשר כל היישוב, כל האוכלוסייה, עלולים להיפגע. החזית איננה יותר אך ורק בחוץ, בגבול. החזית היא בפנים מלמעלה. היא בפנים מלמעלה הן על-ידי הפצצות והיא בפנים מלמעלה על-ידי צניחות, ירידת צנחנים. כל היישוב עלול להיפגע. כל מקום בארץ עלול להיפגע.

היא מלחמה טוטלית מבחינה שנייה במובן זה, שכל מקורות המרץ ויכולת הפעולה, כל הכוחות האנושיים של המדינה, צריכים להיות רתומים לצורכי מלחמה לא רק בגיוס, לא רק בתפקידי קרב, אלא גם בייצור, גם במשק, גם בתפקידי הנהלה וארגון.

והיא מלחמה טוטלית מבחינה שלישית במובן זה, שגם לגבי תפקידי הקרב יש להביא בחשבון לא רק את לובשי המדים בקביעות, לא רק את החיילים הנכנסים בקביעות ולחלוטין, ולפחות למשך כל תקופת המלחמה, למסגרת של משמעת צבאית ופעולה צבאית מתמדת, אלא את כל הכוח האנושי המסוגל לתפקידי קְרַב בקֶרֶב האוכלוסייה הכללית, גם את מי שתפקידו היומיומי לעת עתה הוא ייצור, או תפקיד אחר של הנהלה וארגון. כל זה צריך להיות מנוהל לתפקידי קרב בשעת הכרח, בשעה שיבוא זעם.

אנחנו יישוב העמוס עכשיו עבודה למכביר. אם ניקח תפקידי עבודה לצורכי מלחמה, הרי כיום עובדים בעבודות צבאיות כציווילים למעלה מ-100,000 יהודים. יותר ממחצית המספר הזה, לפי אומדנה כ-6,000 איש, הם פועלים מקצועיים. הדבר הזה נעשה מתוך אנרכיה גמורה מבחינת חלוקת החומר האנושי והסדרת השימוש בו. אנשים חייבי גיוס מקבלים עבודה בצבא, ואנשים שאינם חייבי גיוס הולכים ומתגייסים. אבל אין להניח ש-11,000-10,000 או 6,000 הפועלים מתבטלים בעבודה הזאת. על כל פנים יש בכוח עבודה זאת להועיל למטרה צבאית. אבל זה בארץ-ישראל. ישנם, מלבד זה, כמה מאות יהודים [מא״י] העובדים בסוריה בתפקידים טכניים-מקצועיים, בתפקידי הנהלה והדרכה בעבודה; ישנם כמה עשרות בעיראק; ישנם כמה עשרות בעלי מומחיות מיוחדת, בעלי מקצוע ממדרגה גבוהה, העובדים בדרום פרס. לא עובר שבוע שאנחנו לא עומדים בפני ביקושים חדשים, בפני דרישה חדשה לאנשים. בעצם הימים האלה אנחנו נדרשים לתת אנשים לתפקידים חשובים באחת מארצות המזרח התיכון. זה דבר חדש לגמרי. גם הגיוס לצי, אשר התנהל בשבוע האחרון, היה גיוס של אנשי מקצוע.

ובכן, אנחנו עמוסים עבודה ועמוסים דרישות לעבודה גם בשטח זה. אבל, מלבד זה, היישוב שלנו עמוס עבודה. התעשייה כיום מעסיקה 35,000 איש והיא בחלקה הגדול רתומה לתפקידי מלחמה. על המצב בחקלאות אני רואה את עצמי פטור מלדבר במסיבה זאת. אנחנו יודעים עד כמה משק החקלאות הכבד והמעורב מתוח עכשיו מבחינת כמות העבודה ומיעוט הכוחות האנושיים ובאיזו מידה גם הוא שקוע בתפקידי ייצור מלחמתי. זאת לא רק שאלה של תפקידי ייצור מלחמתי, אלא גם שאלה של אספקה בשביל הארץ, במצב זה של ניתוק הארץ ממקורות האספקה הרגילים שלה.

כדי להתגייס וכדי למלא את צורכי המלחמה הדחופים, היישוב הזה מוכרח לעבוד, העובדה שהוא מוכרח לעבוד פירושה שרבבות אנשים המסוגלים לתפקידים צבאיים, יהיו מוכרחים להישאר בעבודה. אבל פירוש הדבר הזה איננו שכל האוצר הגדול הזה של כוח אנושי יכול להיות מבוזבז לתפקידי מלחמה, לתפקידי קרב. השאלה היא כיצד להכשירו, כיצד להעמידו במערכה. על זה התנהל כבר משא-ומתן רב ואפשר לציין תוצאות חיוביות במשא-ומתן הזה:

אל״ף, שיש לגייס את היכולת הגנוזה;

בי״ת, שלשם גיוס היכולת הגנוזה אין צורך להקים מסגרת חדשה, איזה ארגון חדש, אלא המסגרת כבר נתונה, יש להשתמש בה, להרחיבה ולשכללה - זוהי מסגרת חיל הנוטרים.

מסגרת חיל הנוטרים פירושה שני דברים: קודם כל, ישנם תפקידים ישירים של נוטרות שמוכרחים להתמלא. אינני יודע אם כל החברים בקיאים במספרים בנידון זה. כוחות המשטרה של הארץ מורכבים עכשיו מהחטיבות הבאות: 3,000 שוטרים בריטיים; ישנה משטרת ארץ-ישראל המורכבת בערך מ-2,400-2,300 איש, אשר בה יש 800 יהודים ופחות מכפליים מהמספר הזה ערבים. זאת אומרת היהודים הם קצת יותר משליש במשטרת ארץ-ישראל; וישנן פורמציות של עזר למשטרה: ישנם נוטרים לתפקידים כלליים שמספרם כ-2,600 או 2,700 וכ-1,100-1,000 ערבים; וישנה משטרת היישובים העבריים, שמספר הפעילים בקביעות ומקבלי המשכורת בה הוא 2,700-2,600 אך ורק יהודים. אם לחבר את שלושת הסוגים האלה, נמצא שיש כ-6,400-6,300 יהודים כנגד 2,600-2,500 ערבים וכנגד 3,000 אנגלים. זאת אומרת יש כאן רוב יהודי מוחלט - רוב יהודי העולה על מספר האנגלים והערבים גם יחד. ואם לקחת יהודים וערבים לחוד, אז היהודים הם כשלושת רבעי, אם אינני טועה. אבל אני מניתי את המספר שצריך היה להיות. הם [כוחות המשטרה] כיום אינם מלאים. הם אינם מלאים בגלל יציאה מהשורה, בגלל התפטרויות. אנחנו צריכים קודם כל לקבוע שמספר המגויסים שלנו איננו אך ורק 12,500, כי אם הוא כבר כיום 19,000. באשר אנחנו צריכים לראות את כל השוטרים ואת כל הנוטרים שלנו כמגויסים. זאת לא אומרת שלא צריכה להיות בין הכוחות האלה חלוקת כוחות לפי שיטה ידועה, בעיקר לפי שיטה של גיל ומצב משפחתי, אבל זה גם לא אומר שאנחנו יכולים לראות את השומרים והנוטרים כמחוץ לגיוס. הם מגויסים, והמלחמה קובעת את אופי התפקיד שלהם.

התפקידים שלהם אינם תפקידי ביטחון רגילים, אלא תפקידי ביטחון אשר הם בקשר בל-יינתק עם תפקידי המלחמה. יש שאלה של השלמה מיידית של החסר. אבל יש לא רק שאלה של השלמה מיידית של החסר. אנחנו עומדים בפני צרכים חדשים. מוקמים שדות תעופה חדשים. הם מחייבים נוטרות, שמירה והגנה - שמירה והגנה שבמקרה של פלישה נהפכים מייד לתפקידי קרב. כי אם בכלל חושבים על סכנה לארץ - פירוש הדבר הזה פלישה אווירית, פירוש הדבר הזה צניחה, קודם כל לשם תפישת האווירודרומים, ופירושו של הדבר הזה קרבות על כל שדה תעופה ושדה תעופה. פירושו דם ואש בכל שדה תעופה שבארץ, והלוואי שיהיו לנו הרבה שדות תעופה שיוכלו לשמש גם נקודות התגוננות וגם בסיס של התקפה כנגד, אבל כל נקודה כזאת היא קודם כל מטרה להתקפה של האויב. ואנחנו עדים לתופעה, שבלב העמק העברי [ברמת דוד] מוקם שדה תעופה וזה כמה שבועות שאנחנו מפגרים בנתינת הנוטרים עבור השמירה עליו. ונדמה לי שהמועד האחרון היה היום, ואם לא ניתן נוטרים יהודים יקחו נוטרים ערבים, בלית ברירה, מתוך ראיית הדבר שזה אולי הכנסת אויב לתוך הבית, אבל פשוט מתוך אי-יכולת מבחינה פורמלית להצדיק מצב שהמקום יישאר לגמרי ללא שמירה, כי מי יודע מה יקרה מחר.

כתוצאה ממה שקרה לאורך חופי הארץ - הופעת צוללות כאן ובסוריה, הופעת אוניות אחרות, שמועות על צנחנים - הוחלט להקים משמר חוף. עוד לא ברור לגמרי המספר, הצורה, מפני שהשגרה של ממשלת ארץ-ישראל אינה יכולה להשתחרר מן ההכרח לשתף במידת-מה גם ערבים במשמר הזה. ומדובר לעת עתה על 500 יהודים ו-200 ערבים. אבל הדברים אינם מחוורים עדיין, אלא נמצאים בכור היתוך. זה יכול להיהפך גם הודות לאיזה משא-ומתן מוצלח, ולהיות לכוח יהודי טהור. זה לא מן הנמנע. ואנחנו עומדים כאן בפני צורך לתת מאות על מאות אנשים. כל האנשים האלה יהיו בנשק על המשמר. לא מן הנמנע שנצליח כאן להכניס לתפקידי תצפית וקשר ואיתות וכו' גם נשים, אם כי הדבר הזה עוד לא קבוע במסמרות. תהיינה פה בעיות חמורות מאוד של שיכון וכלכלה וכו', אבל, בימי מלחמה הרבה יותר קל להתגבר על קשיים כאלה ולרתום את השלטונות לכך מאשר בימי שלום, באשר בשורה האחרונה אין שאלה של תקציב אלא מה שנחוץ בשביל המלחמה. ואם רק משתכנעים שזה נחוץ, ואם רק משתכנעים שאי-אפשר שזה יהיה אחרת, הדברים ניתנים להיות מושגים, אם כי הם כרוכים בזמן ובצרות.

ובכן, אנו עומדים כיום הזה לפני הצורך להעמיד בשורה 1,000 נוטרים נוספים, כדי שנמלא את כל הצרכים שכבר הוגשו לנו ועומדים להיות מוגשים לנו בימים הקרובים. זה יְשנה עוד יותר לטובה את הפרופורציה שעליה דיברתי.

אבל כשאנחנו מדברים על שימוש במסגרת של חיל הנוטרים לתפקידי ההגנה, איננו מתכוונים לדבר הזה ביותר, אם כי זה הדוחק ביותר. אנחנו מתכוונים לדבר אחר. אנחנו מתכוונים למסגרת רחבה ולשיטה קבועה של אימון של רבבות אנשים, אנשים שהם כיום אנשי משק ומוכרחים להישאר אנשי משק, שהם כיום פועלי תעשייה, אנשים שעובדים במסחר, בהובלה, בפקידות, באיכרות, בכל מיני תפקידים ובכל מיני מקומות, אבל הם צעירים מאוד או קשישים יותר אבל בגיל המכשיר אותם לתפקידי התגוננות פעילה בשעת סכנה, ושמבחינת בריאותם הם מתאימים לכך ושלכך גם מתאימה המסגרת של חיל הנוטרים. ומבחינה עקרונית הדבר הזה נתקבל.

ישנה שאלה של תוכנית הגשמה. ויכול להיות שהדבר הזה יהיה יותר איטי ויכול להיות שהוא יהיה מכווץ ומצומצם מבחינת השלטונות. אסור שאנחנו נפגר כאן, כל אפשרות שתינתן לנו צריכה לפגוש אותנו מוכנים. הלחץ כל הזמן צריך להיות מצדנו.

בכמה וכמה מפעלים שלנו חלו נקודות משבר מסוכנות. בראשית ישנו תמיד הרעיון, ישנה תמיד התוכנית. והרעיון תמיד, או על פי רוב, נולד אצלנו. אנחנו היינו היוזמים של הרעיון, אנחנו הפותחים במשא-ומתן. ובשלבים הראשונים של המשא-ומתן הלחץ הוא מצדנו. אנחנו לוחצים, השלטון הוא הנלחץ. ואז, כאשר אנחנו מצליחים ללחוץ והשלטון מקבל את דרישתנו - בא המשבר. השלטון, כל זמן שהוא לא קיבל החלטה, הדבר הזה לא מחייב אותו והמשא-ומתן יכול להתנהל בעצלתיים ובכבדות ובנפש לא חפצה. אבל מן הרגע שהוא מחליט הוא נעשה אחראי על ביצוע הדבר ואז כל כבוד השלטון ועניין השלטון וגורל הדבר מחייבים פעולה - ופעולה דחופה. ואז אנחנו מתחילים להיות הנלחצים והשלטון הוא התובע. אנחנו נתבעים ואנחנו מפגרים בהיענות. ואנחנו, על-ידי פיגורנו בהיענות, עושים את התביעה שלנו, הקודמת, פלסתר.

כדבר הזה קרה לנו כמה וכמה פעמים. אני תיארתי איך קרה הדבר הזה לגבי ה״באפס״. אנחנו לחצנו על ביטול השוויון עם הערבים - על ביטול ה״פריטט״ הידוע בעניין זה - על ביטול ההגבלה בכלל. משהשגנו את זה, הצבא שואל: איפה האנשים? יש כמה פלוגות ״באפס״. יכולות להיות 24-22 פלוגות. לפני זמן-מה אמרו לנו: ״הנה [יש] פלוגה [יהודית] מספר 18, יש כמה פלוגות ערביות עד מספר 11. אנחנו מוכרחים מייד לפתוח פלוגה. או שנפתח פלוגה [יהודית] מספר 20 או פלוגה ערבית מספר 13, זאת אומרת פלוגה ערבית שביעית.[14] אנחנו נותנים לכם רשות קדימה. לא נפתח פלוגה ערבית. אבל לא לפתוח פלוגה ערבית מתוך ציפייה למתגייסים יהודים, כאשר יש מתגייסים ערבים, לא נוכל. אותו דבר בחיל הנוטרים, והדבר הזה עלול להיות, עלול לקרות, אם אנחנו לא נהיה מוכנים.

ההכנה מצד כל היישוב פירושה הכנה בראש ובראשונה מצד הארגון. עובר גל של התעוררות ביישוב, אינני יודע על-פני איזה שטח משתרע הגל הזה. אבל הוא, על כל פנים, ישנו בצמרת גדולה של מוסדות, לא רק בהנהלת הסוכנות או הוועד הלאומי או רק בהנהלת ההסתדרות - הוא מקיף גם חוגים אחרים. החלטות כאלו שמקבלת עיריית תל-אביב מחייבות, וגם בוועדת הביטחון היישובית, שזהו מוסד עליון, שוררת נכונות רבה ומאחדת, ואני מציין את זה בסיפוק רב, שזה מוסד שכל חוגי היישוב יושבים בו סביב שולחן אחד - יש בו ההסתדרות, וישנו ״האיחוד האזרחי״ על אגפיו השונים, העיר והכפר, יש בו תעשייה ומסחר ואיכרות רכושנית ואיכרות עובדת, יש בו אנשים ממפלגות שונות, מזרמים שונים, ״ציונים כלליים״ ו״המזרחי״, גילים שונים. מחוגים שונים יושבים שם. ויש אחדות גמורה ושלמה בעניין זה לגבי כל התוכנית, אשר רק את קוויה הכלליים ניסיתי לשרטט - שכל אוצר הכוחות האנושיים של היישוב יאורגן ויוסדר ויבואו בראש ובראשונה גיוס לצבא ויחד עם זה התגייסות לנוטרות, אשר היא בפוטנציה תפקידי קרב, והכנת היישוב כולו לתפקידי קרב בבוא הצורך על-ידי מערכת אימונים.

פירושו של הדבר הזה הוא לא רק ארגון מנגנון, אלא גם הקמת כלים כספיים בעלי יכולת רבה. כל כמה שהצבא והממשלה לא ישאו בעול הפעולה הזאת, אף פעם זה לא יגיע אצלם למאה אחוז. זה יכול לפגר גם בעשרות אחוזים. וזה מחייב, כמו שאמרתי, הכנה והכשרה מיוחדת מצד האר. [ארגון ה״הגנה״] באשר בלי כוח מכוון מבפנים, בלי כוח מנצח מבפנים על כל הפעולה הזאת, בלי כוח המעמיד לרשות הפעולה הזאת, קודם כל, את חבריו, אבל מעמיד גם את ההנהלה שלו, את המנגנון הארגוני, המומחי, ההדרכתי שלו - הדבר הזה לא יקום. ואם הוא יקום בלי זה - הוא יתנוון ויתרוקן מתוכנו.

נְשַווה לעינינו רק רגע מה היה עולה לחיל הנוטרים אלמלא הייתה משטרת היישובים היהודים רק צורך - פנים ידועים של הארגון מופנים כלפי חוץ - ואלמלא כוחות ה״ארגון״ כולו ואפשרויות הפעולה שלו היו מדריכים כל הזמן ושוקדים על תקנתו של חיל הנוטרים. אני חושש לומר: זה היה מתנוון לדבר-מה יותר ירוד ממה שיש לפעמים במשטרה הרגילה, מתוך זה שהיא כמעט כליל נמצאת ברשות זרה ולא ברשות יהודית ואין כל כיוון יהודי-לאומי לפעולותיה יומיום. באשר אותם התפקידים שמקיימים את המשטרה בתור גוף חי ופועל - תפקידי ביטחון פנימיים ועניין של חקירת פשעים ותפקידי שמירה כלליים ותפקידי הופעה צרמוניאלית - כל זה אין לנוטרים. ואנחנו היינו עדים לכמה גילויים של ראשית התנוונות, של ראשית קלקלה גם בפינות של חיל הנוטרים. וזה היה תמיד תוצאה שלא הצלחנו במידת הצורך להשתלט על העניינים ולדאוג לכך שכיוון הדברים יהיה בידנו. ובמידה שחיל הנוטרים הוא יצירה שיש להתפאר בו, והוא בכלל יצירה בחזית הביטחון של היישוב והוא משמש משען בצרה ומשמש גם אפשרות ללימוד ואימון כוחות, הרי זה בא רק הודות לכך שהוא חלק מכלל יותר גדול [״ההגנה״] שפרנס אותו בכוחות יותר חדשים והדריך אותו.

נדמה לי, שבסביבה הזאת [שבה התקיים הכינוס] עוד לא היה תמרון נגד צנחנים. אבל במקומות אחרים זה היה, והיו שם נוכחים קצינים מהמפקדה הראשית במצרים ומפקדי משטרה, והם עמדו על הגובה הרב של התמרונים הללו.[15] ואינני יודע אם לכולם ברור בזכות מה הם עמדו על גובה רב - מי היו המוחות אשר הגו את התוכנית, חישבו אותה לכל פרטיה, הכיוון הפיקודי בשעת התמרונים ורמת ההוצאה לפועל - פרי מה זה היה? אבל לנו ברור, שכל זה יכול היה להיהפך לצחוק, יכול היה ליצור רק יחס של זלזול מצד האנשים עצמם אל העבודה שהם עושים, אלמלא היו הכוחות המכוונים האלה עומדים לרשות הפעולה הזאת.

אבל, אין כאן רק שאלה של הנהלה מבפנים וכיוון בפנים של מפעל, אשר כלפי חוץ יעמוד לרשות השלטונות בחזית הכללית. יש כאן שאלה של פעולה עצמית. גם במקרה של משבר אחרון לא נוכל לסמוך בכל על אותו בעל-ברית שהוא מחויב המציאות לנו במלחמה הזאת.

אתחיל קודם כל מהדומם [אוצר הנשק של ה״הגנה״], אותו המשען שלנו בכל הפעולה הזאת שהוא דומם, שאיננו חי. אנחנו לא נוכל בשום פנים להוציא אותו מידנו, גם מתוך התכוננות לפעולת מלחמה גדולה של היישוב. אנחנו במשא-ומתן [עם השלטונות] נתקלנו פעם פעמיים בשאלה הזאת, אשר לא מעט צרות היא גרמה לנו בתקופת המלחמה, החל מהמ״ג[16] ועד הדרישה של גנרל ג׳יפַרְד שאנחנו נמסור את הכל לרשות הצבא,[17] שהייתה מלווה באיומים מצד אחד, ובעזרה לו של איש מסוים ביישוב.[18]

אני אמרתי בהתחלה שזה מחייב ארגון, שזה מחייב הכנה, זאת אומרת אימון. זה מחייב ציוד. אם מדובר על אימון רבבות אנשים, צריך שבבוא השעה יימָצאו ויימָסרו כלים לאנשים האלה - וכלים מכלים שונים - הם צריכים להיות מאומנים בכולם. אבל בראש ובראשונה צריך שיהיו הכלים האלה. וזו לא בעיה פשוטה. אפילו רבבות רובים בלבד להכין - אין זו בעיה פשוטה. גם אלמלא היה כאן עוקץ מדיני וכיווּן תמיד לנעוץ אותו בכל מקרה אפשרי, אפשר היה [לשלטונות] להגיד לנו: ״הלא יש לכם משהו״. ויש [בקרב הבריטים] שמסתפקים במועט ואומרים:

״לפחות נדע שאתם מסכימים שאנחנו המפקדה - קודם כל יש להסכים שמוכרחה להיות מפקדה, כי בלי מפקדה אי-אפשר לארגן הגנה - הלא לא תאמרו שאנחנו נמסור את זה לכם? ואם כן, המפקדה צריכה לדעת מה יש [באוצר הנשק שלכם] כדי שתוכל לעשות חשבון. אנחנו מבינים שברגע האחרון כל זה יעמוד לרשות הפעולה. לא יבוזבז רובה, לא תבוזבז מכונה, לא יבוזבז רימון כאשר יהיה וצריך יהיה להשתמש בהם נגד הנאצים. אבל אנחנו לגמרי שרויים באפלה ואיננו יודעים אם זה 1,000 או 10,000....״ והם אומרים לנו: ״אל תאמרו איפה, אבל אימרו כמה. ולא רק כדי שניקח. גם לא נוכל לקחת. אבל בשביל להביא בחשבון. הלא אינכם נגד תיכּוּן...״

אינני רוצה להסביר במסיבה זאת מדוע איננו יכולים להיענות גם לדרישה הזאת של ג׳יפרד, שהיא צנועה מאוד. אנחנו אומרים: זה המבטח האחרון של המתיישב. הוא לא יוציא את זה מידו. רק אם תעבור תקופה של מי-יודע-כמה-שנים על פני הארץ, שיהיה ביטחון גמור ושלם, ממילא ההרגל הזה לרכוש נשק ולהצניע אותו יעבור מן העולם. הוא לא בא מתוך שמחת קרב ומתוך תאווה לשפוך דמים, אלא מתוך ניסיון של שנים. כל מי שיכול לרכוש נשק רוכש אותו ומצניע אותו לא בשביל להשתמש בו. אבל כאשר תכלה אלינו הרעה - אז אני איש המשק, אני הנקודה ההתיישבותית, אני השכונה, אני המושבה - נוכל להגן על עצמנו בידינו ממש ואין שום דבר אשר יכול לשלול מאיתנו את האפשרות הזאת. כל זמן שלא תהיה ערובה אחרת הדבר הזה יתמיד. תחפשו - לא תמצאו; תמצאו - נרכוש כלים חדשים. זה כמו שנמלים חוזרות לבנות קִנן שנרמס. רק מצב אחר בארץ, ניסיון אחר, ממושך כמו הניסיון הזה, יכול ליצור הרגלים חדשים בתוך היישוב הזה. זה ממילא יעבור אז מן העולם - אבל לא אחרת! ואנחנו אומרים: במצב זה כל כלי שרק יש - יפעל, לא יישָכח, לא יבוזבז, לא יוזנח. ואנחנו גם אומרים: אלה הם אינם הכלים הגנוזים היחידים שישנם בארץ. יש עוד כלים גנוזים [בידי הערבים], אשר ביחס אליהם לא רק שאין ביטחון שהם יפעלו לטובתנו, אלא יש ביטחון שהם יפעלו בצד שכנגד. יישאר זה כשיווי משקל כנגד האוצר ההוא.

אם כן, זה לגבי הדומם. אבל גם לגבי החי, הכוחות האנושיים, איננו יכולים לסמוך על כך שבכל מקרה ומקרה, ובכל מקום ומקום, השימוש בכוחות הגדולים שלנו מוכרח להתנהל לפחות בשותפות עם אחרים, אבל בעיקר תחת פיקוד של אחרים, שהוא יהיה יעיל ביותר, שהוא ידיד בכלל. גם מבחינה זאת אנחנו מלומדי ניסיון. גם כשפעל חיל הנוטרים במלוא כוחו בשנות המאורעות, היה תמיד צורך ללוות אותו בתגבורת [של ה׳׳הגנה׳׳], והיו תמיד פעולות שחייבו עצמאות גמורה. והיו פעולות אשר בלי עצמאות גמורה לא היו יכולות להתבצע, ואלמלא התבצעו כי אז הייתה הרעה נגד פנינו או שלא היינו משיגים אותם דברים אשר היה צריך להשיג.

גם הרבה מאוד דברים אשר הפכו לחם חוקו של חיל הנוטרים, ראשיתם הייתה עצמאית - יצירת עובדות, גילויי מופת. הלא גם ראשית ארגון ״פלגות הלילה״ על-ידי אורד וינגייט הייתה עצמאית. קצין אנגלי צריך היה להיכנס לִפְנַי ולפנים של היישוב ולהשתמש באפשרות הפעולה העצמאית שלנו, כדי להתחיל ליצור את היש הזה מאין, כדי לבוא ולומר שיש לא רעיון בלבד, אלא שהוא נעשה, שיש אנשים.

ושוב, אני אומר, זאת לא רק שאלה של תחנת ניסיונות, לא רק שאלה של משתלה של עצי יער כדי שאחר-כך מישהו יקנה וייער בהם. אלא בכל המשך הפעולה מוכרחים אנחנו לדאוג ליסוד של אפשרות פעולה עצמאית. לכן, אנחנו אומרים: גיוס לא רק לצבא, אלא גם הכנת היישוב כולו לקרב. זאת אומרת נוטרות ואימונים רחבים במסגרת הנוטרות. אבל לא רק זה. גם אותו הדבר שאנחנו קוראים אותו בארבע אותיות [פלמ״ח] הוא ברשותנו הגמורה ומיועד לפעולה יעילה ביותר - הפעולה היעילה ביותר שאנחנו מסוגלים אליה - ודווקא עכשיו, לנוכח הבאות, כל הדברים האלה יחד מחייבים התעוררות יישובית, מחייבים כל מי שמקבל החלטה בימים אלה - כל ועידה, כל מוסד שמקבל החלטה בימים אלה - למאמצים מקסימליים להגשמת הדברים האלה.

זה מחייב את ה״ארגון״ [ה״הגנה״], זה מחייב קודם כל את חבר מפקדי ה״ארגון״, זה מחייב את ה״שורה״ [מכינויי ה״הגנה״] כולה. הדבר הזה מחייב לפעולה מיידית. לא ייתכן ולא יקום הדבר הזה, אם אנחנו ניכנס לתקופת הכנה ממושכת, כמו שנניח הכינו - אני מתאר לעצמי - וורושילוב ובודיוני[19] את צבא המילואים הגדול [של בריה״מ]. כשהם נשלחו לסביבות אוּרַל להכין שם את צבא המילואים הגדול הזה, הם ידעו אז כי מישהו אחר דואג לחזית. לרשותם עמדו גילים וגילים. הם מגייסים אותם, הם מחיילים אותם, נותנים פקודה והחיל הזה יעמוד הכן. אבל אצלנו, כאשר הדברים נעשים בהתנדבות, כשהם תלויים בהתעוררות הרצון ובהרגשה שמשהו נעשה - איננו יכולים לנקוט שיטת התכוננות כזאת, וגם השעה דוחקת.

מוכרח לזוז משהו - ולזוז מייד. מוכרח להיווצר מצב שבעוד שבועיים אנחנו נביא בבת-אחת לסרפנד פלוגה שלמה. אנחנו נדאג לכך שהפלוגה שאנחנו נביא לסרפנד שלא ישתמשו בה לסתימת חורים. אפשר על נקלה לבלוע 200 איש ולא נודע כי באו לסרפנד, כי חסרים אנשים לפלוגות. ואם חסרים אנשים בפלוגות, זאת אומרת שהאנשים שומרים יותר, ישנים פחות ומתאמנים פחות - והמועקה בגלל זה היא עוד יותר גדולה. וכל אחד ואחד יודע שהמועקה היא בגלל זה שאין מתגייסים נוספים. החבריא שלנו בפלוגות מוכרחים להחזיק מעמד והצבא מוכרח לתת להם דחיפה גלויה לעין: עוד פלוגה אחת. את הפרצות אנחנו נצטרך לסתום, אבל צריך שתקום מייד פלוגה.

רק פלוגה אחת יכולה להיות מוקמת? יכולות להיות מוקמות שלוש פלוגות של ״באפס״ במשך שבוע או עשרה ימים אם ה״ארגון״ יירתם מייד לדבר הזה. יש ב״ארגון״ רשימה של חייבי הגיוס לפי צו ב'.[20] הבדיקה יכולה להיעשות בקצב חשמלי אם יורגש שכל אחד ואחד צריך להתגייס, ואם ידעו שמנוי וגמור במסגרת יישובית יותר רחבה למנוע השתמטות ולא להשלים עם השתמטות - אז יהיה דבר אחר. ומוכרחים לקום מייד אותם מאות הנוטרים הדרושים - מייד! ואם יש החלטה של ועידת ההסתדרות, של ״הקיבוץ המאוחד״, של ״חבר הקבוצות״, של ״הקיבוץ הארצי״ ושל ארגון המושבים - ההחלטות האלו הן להגשמה ולהגשמה מיידית. עניינים אחרים מוכרחים להידחות גם מסדר יומו של משק, גם מסדר יומה של אסיפה כללית, גם מסדר יומה של מועצה גושית מפני העניין הזה. אי-אפשר לגשת לאיזה סדר-יום שהוא לפני שהסעיף הזה יחוסל, או על כל פנים, לפני שתתחיל פעולה מיידית בסעיף הזה. ואם לכך יסייע כינוס זה, הוא ימלא את תפקידו.

הערות: