127. דברים בוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים - צעד פזיז של ציוני דרום אפריקה - 6/5/1942
שם הספר  מאבק מדיני א'
שם הפרק  127. דברים בוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים - צעד פזיז של ציוני דרום אפריקה - 6/5/1942

127

דברים בוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים[1]

6/5/1942

צעד פזיז של ציוני דרום-אפריקה

 

 

ב-29/1/1942 נחתם הסכם בין ראשי הפדרציה הציונית בדרום-אפריקה והתנועה הרביזיוניסטית שם על מיזוג שני הארגונים. בדיון בנושא זה בישיבה הנוכחית, קרא יצחק גרינבוים את תרגום נוסח ההסכם, שהגיע לידי הנהלת הסוכנות במרס 1942, ואת הצעת התגובה של הנהלת הסוכנות. להלן דברי מ״ש בדיון:

 

משה שרתוק: אני אינני רוצה לדבר על עצם עמדת ההנהלה. כאן נמסר דוח על כך. אינני רוצה לומר דברים שאינם מעלים ואינם מורידים. אני רוצה להעיר כמה הערות כביטוי לדעתי האישית. אני, כחברי גולומב, מרגיש דחיפה פנימית לעשות זאת כיוון שהדברים פשטו על פני כל שטח השאלה. אני מוכרח להגיד שאני רואה את הצעד של ההסתדרות הציונית בדרום-אפריקה כצעד פזיז ובלתי-רציני. ההסתדרות הציונית בדרום-אפריקה היא הסתדרות חשובה מאוד בתנועתנו, חשובה בנאמנותה, חשובה באחדות הפנימית שלה ובכושר הפעולה שלה. אבל מבחינה מדינית חיצונית וגם מבחינה ציבורית פנימית היא נתונה בקרן זווית. זאת לא אשמתה, אבל כך הוא המצב. זווית הראייה שלה אינה רחבה ביותר. זאת זווית צרה. היא אינה רואה את כל ההסתעפויות של העניינים המדיניים והעניינים הציוניים הגדולים. חסרה לה גם האפשרות של שיפוט מספיק על עניינים אלה, ולא היא צריכה הייתה לקחת על עצמה לנסח הסכם ולהעמיד אותו בפני התנועה הציונית כולה: כזה ראה וקדש. היא יכולה לבוא בדברים שייעשו צעדים, אבל לא יכולה על דעת עצמה לעשות דבר כזה.

כשם שבמשא-ומתן בשטח אחר לגמרי, במשא-ומתן בין יהודים וערבים, אנו שוללים פעולות של קבוצה זו או אחרת, לא במידה שמתבטאת בהן תביעת מדיניות יותר פעילה מההסתדרות הציונית, במתן דחיפה למחשבה ציונית, אלא אם הן מתבטאות בניסוח דברים עם הצד שכנגד, באשר בזה יש נזק לעניין, באשר אם הדברים אינם יכולים להתקבל - ולרוב אינם יכולים להתקבל - יוצא שהתנועה הציונית היא נגד הסכם עם הערבים, ובמקרה זה יוצא שהתנועה הציונית כולה היא נגד הסכם עם הרביזיוניסטים, מה שאינו כן.

אני חושב שפה נעשה משגה. אמרתי שזה לא דבר רציני בעיני, באשר חוששני כי מה שהעסיק פה את ההסתדרות הציונית בדרום-אפריקה זו שאלת שלום הבית הפנימי אצלם, שזה העסיק יותר משאלת שלום הבית בתנועה הציונית כולה, ועל כל פנים, חוששני שזה העסיק יותר מהרצון לבדיקת יסודות השאיפה הציונית המדינית.

אני מוכן להסכים עם גולומב שאין לקבוע פה מסמרות, שלא ייתכן בשום פנים ואופן לראות את שני הדברים האלה בשילוב.

אם מצד אחד גמל הצורך בקביעת תוכנית ציונית מדינית,

ומצד שני יש צורך באחדות ציונית,

ושני הדברים האלה יכולים לסייע זה לזה, אין להימנע מלכת בדרך זו. אני שולל דבר זה, ואני חושב שגם הוא [גולומב] שולל, שבשום פנים אין לעשות עניין של תוכנית ציונית חדשה רק ככלי שרת לאחדות עם איזה זרם ציוני.

אשר לדרום-אפריקה, נדמה לי שמה שהעסיק זו שאלת האחדות במסגרת הצרה. מה יוצא מזה? נזק למעמדה של ההסתדרות הציונית, באשר קשה להשתכנע שההסתדרות הציונית בדרום-אפריקה הגיעה למסקנה, שהכרחי לגופו של עניין בשביל התנועה הציונית להכריז שתוכניתה היא מדינה יהודית בגבולות ההיסטוריים.[2] אני מכיר את יהודֵי דרום-אפריקה, את נשיאה. הם היו כולם פה. שוחחתי איתם פה. אינני יכול להשתכנע שהם באו להכרה מוחלטת כי זה מה שהכרחי, אלא יש בזה הכרח לשם שלום עם הרביזיוניסטים. נשלים עם זה.

הערה שנייה היא לגבי דברים שנשמעו כאן, ודווקא מצד חברים הקרובים אלי יותר מאחרים, אני רוצה לקבוע, כי נקודה זו בשום פנים ואופן אינה באה בחשבון בשביל ההסתדרות הציונית בכללה, או בשביל הנהלה ציונית איזו שתהיה, עמדה שפירושה שלילה למפרע של זכות ההסתדרות הרביזיוניסטית, בתור הסתדרות רביזיוניסטית, לחזור להסתדרות הציונית הכללית. עמדה זו לפי דעתי לא באה בחשבון. בתוך ההסתדרות הציונית יכולה להתנהל, ונדמה לי שמתנהלת, היאבקות ידועה בין דבר שאפשר לקרוא לו ריאקציוניות ובין דבר שאפשר לקרוא לו פרוגרסיביות סוציאלית. בחלקי התנועה הציונית מתרוצצים חזונות שונים ביחס לאופיו הסוציאלי האנושי של המפעל שלנו שאנו מקימים כאן, אחת היא אם נקרא לכך מדינה או לא, אם תהיה זו מדינה או לא מדינה. זה אחד מגילויי מלחמת המעמדות האידיאית המתנהלת על רקע הציונות המתגשמת. אבל אנו לא יכולים לנקוט בשום פנים עמדה שהתנועה הציונית צריכה להיות פרוגרסיבית, כשם שבשום פנים ואופן לא נוכל לתפוס עמדה שההסתדרות הציונית תהיה ריאקציונית לפי עמדה ידועה.

נאמר כאן, שאת הרביזיוניסטים לא הוצאנו אלא הם הוציאו את עצמם.[3] תיתכן גם תפיסה אחרת: מדוע יצאו? מפני שגזרנו עליהם גזירות והם אמרו: תנאים אלה לא נוכל לקבל. מה היו אותם תנאים? אמרנו שלא נסבול בתוכנו מפלגה פשיסטית? לא מניה ולא מקצתיה. גזרנו גזירות והעמדנו תנאים מפני שנתקלנו בשיטה של פעולה הרסנית ואמרנו: לא נסבול שיטה של פעולות הרסניות, של ביטול משמעת, של הופעה [עצמאית] כלפי חוץ.

אביא דוגמה זו: הסתדרות העובדים החליטה החלטה לדורות על הוצאת הפרקציה [הקומוניסטית] וגלגוליה[4] לא מפני שהפרקציה מפירה משמעת ההסתדרות ומנהלת הסתה נגד הוועד הפועל ועושה שביתה על דעת עצמה, כי אם מפני שנוכחו לדעת שהפרקציה היא ארגון אנטי-ציוני פעיל, לוחם, שהיא הורסת את עצם היסוד שעליו מושתתת הסתדרות העובדים.

אבל ההסתדרות הרביזיוניסטית לא ניגשנו אליה כך. בעיני זה לא אותו הדבר. פה יש הבדל מהותי, ואנו זמן רב היינו ביחד עם הרביזיוניסטים. באולם הזה, אם אינני טועה, עוד היינו יחד עם הרביזיוניסטים. והיה קל? היה מאוד לא קל, והיה לנו ויכוח חריף, והיו האשמות הדדיות, אבל היינו מוכנים להחזיק מעמד במובן זה והיה לאחדים מאיתנו ברור בהחלט הפרצוף האידיאולוגי-המדיני של הרביזיוניזם, ואף על פי כן היינו מוכנים להחזיק מעמד ולחיות במסגרת אחת, וזה היה יותר טוב, בפירוש. אבל כאשר נתקלנו במצב של פירוד למעשה, קבענו עמדה שהם הסיקו מזה מסקנה של יציאה. באשר עמדתנו לא הייתה יכולה להשתנות. אותה עמדה שהייתה לנו לגבי יציאת הרביזיוניסטים מוכרחה להיות לנו לגבי כניסתם.

אשר להערכת הרביזיוניזם, פה נאמרו כמה דברים שאני מוכן להסכים לחלק גדול מהם, אבל הם נאמרו מוקדם מדי. אם העניין הזה פעם ייצא לפועל, והרביזיוניסטים ישבו פה, אז יהיה ויכוח איתם, ואז אפשר יהיה לומר להם את כל הדברים שנאמרו כאן. אבל הדברים האלה אינם באים בחשבון כהנמקה של עמדה השוללת למפרע את כניסתם.

 

הישיבה הסתיימה בהחלטה כי אין הוהפ״צ דוחה את עצם הצורך באיחוד, אך הדיון הענייני בו יתנהל כאשר התנאים להגשמתו יהיו נוחים יותר; הוהפ״צ מגנה את יוזמת הפדרציה הציונית של דרום-אפריקה לאיחוד עם הרביזיוניסטים בלי אישור המוסדות המוסמכים של ההסתדרות הציונית.

 

הערות:


[1] מושב כ״א, בדלתיים סגורות. ישיבת בוקר.

[2] בהסכם שנחתם עם הרביזיוניסטים נאמר: "שאיפת הציונות היא גאולת עם ישראל בארצו על-ידי כך שארץ-ישראל כולה, בגבולותיה ההיסטוריים, תיכון כקהילה יהודית עצמאית עם רוב יהודי".

[3] בשנת 1935.

[4] באפריל 1924.

 

העתקת קישור