126

אל מר יפה[1]

5/5/1942

(אנגלית)

אין לשחרר פועל חקלאי

מר יפה יקר,

צר לי על כי נבצר ממני להיענות לבקשה הכלולה במכתבך מהיום. הסדרת הגיוס נתונה בידי המוסדות המקומיים שלנו, הפועלים בהתאם לכללים שנקבעו במרכז. כמי שמנוסה בענייני מינהלה ודאי תבין, כי אין מקום להתערבות המרכז במקרים אינדיבידואליים.

לבד משיקולים מינהליים, איני רואה לגופו של עניין יסוד מספיק להתעלם מן הכלל, שהוא כי גברים גילאי 20 עד 30, שאין להם ילדים, חייבים להתגייס לצבא. ידוע לי כי פטור מכלל זה ניתן בכמה מקרים חריגים, כאשר האיש שבו מדובר בעל כישורים מיוחדים שמכוחם הוא תופס עמדת מפתח בתעשייה חיונית. לא זה המצב במקרה של מישל צוויג, שככל שניתן לי להבין הוא פועל חקלאי רגיל. אני מבין היטב כי חיפוש והעסקת עובד חקלאי כרוכים בקושי מסוים, אבל הקושי במציאת פועל מעל גיל 30 לבטח אינו גדול עד כי הצדקת שחרור, שהשפעתו כתקדים לא תוכל שלא לגרום נזק רב למשטר הגיוס כולו.

ייצור המזון הוא כמובן עבודה חשובה ביותר, אך אילו נקבעה מדיניות שלפיה כל מי שעובד בייצור מזון אינו חייב להתגייס, הייתה התמונה בתחום הגיוס עלובה מאוד. מידה מסוימת של הסתגלות וארגון מחדש בתחום זה נחוצה ואפשרית. אפשר ששמעת, כי בעצם הימים האלה מציבים היישובים החקלאיים 1,500 גברים ונשים לשירות צבאי ולמערכת ביטחון פנימית.

ונקודה לשונית אחת: הלוואי שהיה זה נכון לומר, שמשרד הגיוס של הסוכנות היהודית ״ציווה״ על האיש להתגייס ו״הכריח״ אותו לעזוב את המשק. במילים אחרות, הלוואי שבאמת הייתה לנו סמכות חוקתית לנהל את מאמץ המלחמה שלנו על בסיס גיוס חובה, כמנהג כל האומות. כפי שהדברים עומדים, הביטויים שלעיל אינם הולמים את המציאות, וכל שניתן לומר הוא שהאיש נקרא להתגייס בתגובה לקריאה שפרסמו המוסדות הלאומים היהודים.

 משה שרתוק

הערות: