116. דברים בוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים - מצב החירום בשעה זו - 28/4/1942
שם הספר  מאבק מדיני א'
שם הפרק  116. דברים בוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים - מצב החירום בשעה זו - 28/4/1942

116

דברים בוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים

28/4/1942

מצב החירום בשעה זו

 

 

משה שרתוק: ברצוני לדבר על שלושה עניינים:

ראשית, על הנעשה בעולם סביבנו מבחינה מדינית;

שנית, על עניינינו הציוניים המדיניים;

ושלישית על תכונת היישוב שמחייב מצב החירום, זאת אומרת גיוס היישוב למלחמה, ובראש ובראשונה להגנת הארץ.

נדמה לי שאת הרצאתי האחרונה לפני הוועד הפועל הציוני המצומצם בעניינים מדיניים נשאתי בינואר,[1] לפני שלושה חודשים ומעלה, ואני רוצה לסקור בקצרה את התפתחות העניינים מאז ועד עתה.

העניין המרכזי המרחף בעולם המדיני של הארצות שמסביבנו הוא עניין הפדרציה - איחוד ארצות ערב. במשך הזמן עברו עליו כמה תנודות. היו לו תקופות של גאות ותקופות של שפל. אנחנו זוכרים את הגאות הראשונה, שבאה עם כיבוש סוריה [בידי הבריטים ביוני 1941] ועם ההצהרות שהוצהרו אז בלונדון ובקהיר בעניין זה, את הדחיפה שניתנה אז למחשבה ולפעולה המדינית הערבית. אחרי זה באה נסיגה, שנדמה לי שעמדתי עליה והסברתי את סיבותיה בהרצאתי האחרונה. הנסיגה באה בגלל התנגדותה הנמרצת של צרפת וגם בגלל חוסר נכונות מצד חוגים ערבים חשובים להיכנס לאיזה משא-ומתן מחייב לא רק עם הצרפתים, שאין להם היום קיום ממלכתי בטוח, אלא גם עם האנגלים, לאחר שמעמדם במלחמה זו וסיכויי שלטונם על חלק תבל זה אינם בטוחים.

מאז עברה עלינו שוב תקופה של גאות לגבי רעיון זה, ושוב הגענו לתקופה של שפל. נתחוללו מאורעות כבירים בשטח המלחמה העולמית - עולמיים וגם מקומיים - שחוללו תמורות ידועות בהלך הרוח הערבי בכל הארצות שמסביבנו.

אציין חמישה גורמים. איני יודע אם אמנה אותם בסדר כרונולוגי, אבל בסדר הגיוני פחות או יותר.

ראשית, התגברותה של אנגליה על מרד רשיד עלי אל-כילאני [אפריל-יוני 1941];

שנית, כיבוש סוריה [יוני 1941];

שלישית, ההצלחות הראשונות של ההתקפה הבריטית בלוב [בסוף 1941],

רביעית, כניסת אמריקה למלחמה [ב-7/12/1941];

חמישית, אחרון-אחרון חשוב מבחינת ערכו הצבאי והשפעתו העולמית - הגורם של הצלחת ״הצבא האדום״ בהתקפה-שכנגד שהוא ערך על הצבא הנאצי [בחורף 1941].

כל הגורמים שבאו בזה אחר זה, חלקם בעת ובעונה אחת, הצטרפו להשפעה אחת. כיווּן ההשפעה היה לערער את הביטחון בניצחון הנאצים במלחמה זו, להרים את קרנה של אנגליה - של החזית הדמוקרטית בכלל ושל אנגליה בייחוד, כי היא השלטת העיקרית כאן - לחזק את ידי אלה המעטים [בארצות ערב] שמלכתחילה היו מוכנים לנתק את קשריהם עם אנגליה, להכחיש שעמדו כל הזמן מנגד, שכן הם חששו, פחדו פחד אישי, לבוא בברית יותר מדי אמיצה עם אנגליה. ואומנם קבוצות וחוגים שונים שעמדו בקשרים ברורים עם הצד שכנגד החלו חוזרים בתשובה. מצד אנגליה נראתה נטייה ברורה לבוא בברית [עם הערבים], ואנחנו היינו עדים להתחלת התפתחות חדשה שחלה בסוף דצמבר, נמשכה בינואר וגם בפברואר - התפתחות שאפשר להגדירה כהתקרבות הדדית מחדש של חוגים מדיניים בריטיים במזרח והאגף הלאומי הקיצוני של התנועה הערבית. מה שהתפתח אישר את ההנחה שהייתה לנו מזמן, שאנגליה תמיד שואפת להישען עד כמה שאפשר על הכוחות העיקריים של התנועה הלאומית [הערבית]. במידה שאינה מנתקת את קשריה, ומנסה למצוא משען בקרב אלה הנקראים מתונים, היא עושה זאת בדלית ברירה, כדי לא לאבד את המשען בעולם הערבי; אבל כשרק יש לה אפשרות, כשרק נראית לה תקווה לכרות ברית עם כוחות יותר קיצוניים, היא מעדיפה בעל-ברית זה ומוכנה לפנות עורף לבעלי-הברית המתונים.

היו חוגים מדיניים בקרב האנגלים בסוריה, גם במקומות אחרים, שהיו סבורים שיהיה אפשר לעשות בהזדמנות זו איזה ניסיון מכריע יותר ולהניח יסוד לאחדות ערבית.

קשה מאוד לחדור לפני ולפנים, להבחין בכל פרט ופרט את גרעין האמת מכל מה שנאמר סביבנו בגוזמאות ובשמועות שווא, אבל ברור דבר אחד: נעשתה פעולה מדינית אינטנסיבית למדי באותה תקופה בסוריה ובעיראק. אפשרי מאוד שהרבה דברים שמנהלי המשא-ומתן הערבים הציגו אותם כעובדות, לא היו אלא סיכויים ותקוות שלהם, אבל עצם העובדה שהטוענים שלהם התעוררו, מלמדת שחלה תמורה באותם ימים. גם בקרב האנגלים דובר באותם ימים - על כל פנים, כך שמענו מחוגים ערבים - עמדנו בקשרים בלתי אמצעיים עם חוגים אלה ושמענו את הדברים מכלי ראשון על תקוותיהם בסוריה ובעיראק - על השלב הראשון בהגשמת תוכנית הפדרציה, שהוא איחוד סוריה, לבנון, עבר הירדן וארץ-ישראל לאיזו חטיבה אחת.[2]

יש לדחות כגוזמה כל הנחה שהייתה כבר אז אצל כמה מן הערבים, שהדבר ניתן להתגשם כבר עכשיו, בעצם ימי המלחמה. כנראה דובר על התחייבויות [של הבריטים] שתהיה בהן הכנה לקראת הכרעת הדברים בסוף המלחמה. הייתה פעילות רבה, נסיעות, ביקורים אצל אבן-סעוד, קשרים עם האמיר עבדאללה בקשר עם זה. האווירה מסביב תססה מאוד בכיוון זה. לאנשים שברחו מחלק עולם זה, זאת אומרת מסוריה ועיראק, ומצאו מקלט בטורקיה, ניתנה אפשרות לבקר בעיראק. נורי סעיד, הנמנה עם המתונים באגף הערבי, עם הנאמנים לאנגליה, יצא מגדרו כדי להחזיר אליו כמה וכמה מאנשי חרמו הקודמים, פרו-נאצים מובהקים, להשיג להם רשות כניסה לטרקליני המדיניות הבריטית, להכשירם בעיני האנגלים - שוב מתוך אותו חשבון כי הם יכולים להוות משען בטוח יותר, באשר דעת הקהל עלולה להיות לצדם.

ברם, התסיסה שפרצה מתוך הצטרפות הנסיבות שציינתי שָככה במהרה, כי אותם הגורמים המלחמתיים הגדולים שהם, בראש ובראשונה - אולי כל זמן שהמלחמה נמשכת - קובעים את דעתם המדינית של החוגים השונים, החלו לרדת בהשפעתם ובמקומם צפו גורמים חדשים. נתברר שכל אחד מהגורמים שמניתי שוברו בצדו: כנגד ייצוב המצב המדיני שבא עם כיבוש סוריה ודיכוי המרד בעיראק, התברר שמתחת לשטח, המיוצב פחות או יותר, המצב מעורער ביסודו; ״הגיס החמישי״ - קודם כל המדיני, אבל גם הצבאי - לא חוסל כל עיקר; שאין בשום פנים לסמוך על אותם חוגים, שכאילו הראו רצון של התקרבות לאנגלים - לכל היותר אפשר היה לראות ביטוח-כנגד מסיכון, כאשר היו מוכנים לשים את דמי הערבות שלהם רק על סוס אחד, על הסוס הנאצי. עתה התערבו גם על הסוס הנאצי וגם על הסוס האנגלי.

לעומת ההצלחה הראשונה ב[חזית] לוב באה שוב נסיגה, אולם הנסיגה לא הביאה לידי תבוסה; הכף לא הוכרעה לטובת אנגליה והדברים נשארו תלויים באוויר - זו הייתה כל השפעת הקרב בין אוקינלק ורומל. קודם הייתה אפשרות שהגרמנים יצליחו להתגבר על האנגלים, לפלוש למצרים, ואילו עתה צפה מחדש אותה התקווה של האנגלים להכריע את הצד שכנגד, אבל לעת עתה זה נשאר מַעַל.[3]

כנגד כניסת אמריקה למלחמה - גורם בעל השפעה פסיכולוגית כבירה בעולם הערבי כמו בעולם כולו - באו כישלונות חמורים מאוד, כישלונות צבאיים במזרח הרחוק, התפשטות שטח הכיבוש היפני על פני כל איי אותו חלק תבל, הצלחה בסין, בבורמה והסכנה לאוסטרליה.[4] ואומנם מי שעושה את חשבון המערכות מוכרח לדעת את ההבדל העצום שבין היכולת הגנוזה של אמריקה לעומת היכולת הגנוזה של יפן. ראשית, העולם הערבי אינו מחונך במידה מספיקה לעשות חשבון למרחוק, וכמו חלקים אחרים של עולמם מעריכים מאוד את העובדה הקיימת, אינם מתפעלים רק מדיבור ומתרשמים ממה שקורה לנגד עיניהם בהווה.

כנגד ההצלחה המזהירה במאמץ הראשון של התקפת-הנגד של ״הצבא האדום״ בא ייצוב ידוע במצב החזית הרוסית, ובנוסף לייצוב זה באה הערכה בטוחה שהעולם כולו עומד לפני התקפה של ה׳׳ציר׳׳ והיוזמה הצבאית עתידה לעבור במהרה לידי ה״ציר״.

עלי לציין את הגורם הנאצי כגורם החשוב ביותר בכל מערכת הגורמים [המשפיעים על העולם הערבי]. לא מכבר שררה הנחה שכף המאזניים הגרמנית תכריע במלחמה, ובאופן מיוחד ההכרעה עלולה להיות במזרח התיכון - אם כתוצאה מהצלחה של הצבא הגרמני בדרום רוסיה ואם כתוצאה מהתקפה ישירה על המזרח התיכון [מדרום]. אבל גורלו הבלתי אמצעי של המזרח התיכון מבחינת מערכת המלחמה הועמד שוב על הקלף. דבר זה חידש את הסייגים בלבותיהם של רבים לגבי כריתת חוזה עם האנגלים, חידש את הסייגים גם בלבותיהם של אנגלים, ומאותה בחינה גרם לחידוש מעשי של פעולות "הגיס החמישי", תעמולה בעל-פה ופעולה מדינית. המצב הפנימי בסוריה עורער כאשר לא היה זמן רב. שם נתקלים מפעם לפעם במרכזי ריגול פעילים, מתנהלת תעמולה נמרצת, תעמולת לחישה, אבל גם תעמולה בכתב מטעם סוכני ה׳׳ציר׳׳, וכל זה במצב של יחסים מתוחים מאוד בין האנגלים והצרפתים באותו חלק העולם המכריע, ושל הרגשת חוסר ביטחון, עצבנות ודאגה רצינית מאוד לעתיד הקרוב בקרב האנגלים.[5]

הוא הדין לגבי עיראק. ישנה פעולה במחתרת. נעשו כמה וכמה מעשי חבלה ברכבת ובמפעלים אחרים. ידועה לנו שורה של מעשים הנראים כמעשי חבלה. על אחת כמה וכמה מתקבלת ההנחה שמעשי התאונות בחלק הדרומי של מסילת הברזל בארץ-ישראל, על גבול סיני, בסיני עצמה, יסודם במעשי חבלה. ידועה תנועת רכישת נשק בכמה סביבות הארץ ובארצות השכנות.

התמונה נשתנתה תכלית שינוי, כך שהן מצד הבריטים והן מצד הערבים נתגברו ההיסוסים אם זו השעה לדיון מדיני רחב.

כאשר דיברתי על נכונות חוגים בריטיים לקבוע את הדברים באופן פחות או יותר מסוים [ביחס למזה׳׳ת], לא כיוונתי להגיד שזו הייתה נטייה במרכזים העיקריים. מבחינה זו עמדנו הרבה על המשמר, גם כאן, גם בלונדון, גם באמריקה; דאגנו למנוע. לא היה לנו רושם שהיה עלינו להתגבר על לחץ מרוכז. כוונתי הייתה לבאי-כוח הבריטים הבאים במגע ישיר עם הערבים, הנותנים תקווה בלבם, המציעים הצעות לאלה העומדים למעלה מהם. גם בקרב החוגים האלה באה נסיגה מהנטייה להתקשר במשהו, מלהבטיח משהו לאור ההתפתחות החדשה של המצב, לאור הלקח שלמדו מהתפתחות דברים זו, המגרשת מלבם כל חשק להיכנס להתקשרות שתהיה לה השפעה על התפתחות לאחר המלחמה, וכאן רק העתיד יוכל להוכיח אם באמת למדו לקח.

אבל ההתפתחות שחלה, גם אם הביאה לידי נסיגה, וכאילו החזירה את הדברים לנקודת המוצא של המעגל, לא הניחה את הדברים ללא עקבות במדיניות הבריטית. המדיניות הבריטית עשתה בזמן האחרון מאמצים גדולים להסתדר עם גורמי ההשפעה העיקריים בכל ארץ [מארצות ערב] על-ידי סידור הדבר לאלתר בכמה דברים שוטפים בלי להכריע את הכף באופן פורמלי לגבי העתיד, לגבי סידור השלום, וכתוצאה מכיווּן זה הננו עדים להעלאת מפלגת ה״וואפד״ במצרים,[6] הננו עדים לחילופי גברא בשלטונות סוריה, לסידורים ידועים בלבנון, ולעת עתה לתמיכה מתמדת במשטרו של נורי סעיד בעיראק. ייתכן מאוד, שכתוצאה מכיווּן זה יש איזו תנועה מצד השלטונות בארץ-ישראל למצוא להם משען מחדש בקרב החוגים הלאומיים הערבים שבארץ-ישראל. הדברים בשטח זה מאוד מאוד לא מסוימים, אבל אין כל ספק שהעניינים אינם קופאים על שמריהם. אנחנו יודעים שכמה וכמה מהחברים של הוועד הערבי העליון, שנתפרק בשעתו - חברים או עסקנים של ועד זה - חזרו לארץ: עוני עבד אל-האדי, אחמד חילמי,[7] מוסא עלמי; אחדים מאלה כאילו עומדים לחזור לארץ, בתוכם חוסיין אל-ח׳אלדי, מי שהיה ראש עיריית ירושלים.

יש בתוך החוגים האלה פעילות מסוימת. ידוע על תזכירים שהוגשו לממשלה נגד אופן הגשמת חוק הקרקע,[8] שהממשלה כאילו נוטה מן ״הספר הלבן״, אינה מתנהגת לגמרי לפי רוחו של ״הספר הלבן״. בזמן האחרון נפוצה שמועה כאילו הממשלה עומדת למנות את מוסא עלמי לראש עיריית ירושלים במקום הראש הנוכחי העומד להתפטר, אם כי דבר זה הוכחש באופן הנמרץ ביותר והתקיף על-ידי הנציבות העליונה כאשר פנינו אליה ודרשנו בירורים. בכל זאת, עצם העובדה ששמועה כזאת נפוצה מעידה אם לא על הלך הרוח בקרב האנגלים, הרי על הסברות המתהלכות בין הערבים, על הלך הרוח של האנגלים, כי קשה להאמין ששמועות אלו אין להן על מה לסמוך. ייתכן שדברים אלה מהווים חלק מסדר-היום של הנציב העליון בביקורו בלונדון, המוקדש סוף סוף לפתרון השאלות העומדות על הפרק בארץ לקראת מאורעות חמורים.[9]

כל הדברים האלה, בהצטברותם יחד, מהווים בשבילנו נושא של דאגה ונושא לעמידה על המשמר ופעולה כנגד. מה שידוע לנו מועבר במידת האפשרות ללונדון ולאמריקה. על הפעולה באמריקה עוד אדבר, שם החברים [של הנה״ס] מסיקים מזה את המסקנות הדרושות.[10]

הזכרתי, שעמדנו בקשרים עם חוגים סוריים בעצם הימים שהיו נתונים לפעולות אלו. כמה מאלה אמרו לנו, שאין הם מתעלמים ממציאות היהודים בארץ, ממציאות בעיה יהודית ומקומה של ארץ-ישראל בפתרון בעיה זו. הם אמרו שאנחנו נבוא על שכרנו, נקבל את החלק המתאים לנו, אבל היה ברור מתוך עצם מהלך השיחות האלו, שאם ננסה להיאחז בדברים אלה כפתחון-פה למשא-ומתן מדיני מעשי, לא נוכל במשא-ומתן מדיני זה להשיג אלא מעט, ובמצב ובתנאים אלה לא מצאנו לנכון - מבחינת אחריותנו הציונית - לעשות ניסיון של משא-ומתן מדיני מעשי מרחיק לכת. גם ראינו שכל החוגים האלה, עם כל ניסיונם להשיג מהאנגלים מה שאפשר מייד, כל הקשב שלהם מופנה לכיוון המדינות הגדולות, לכיוון המדינאים הגדולים באנגליה ובאמריקה לגבי גורל המזרח התיכון, והם עושים מאמצים להשפיע שם. אנחנו עדים לחידוש משלוח שגריר מדיני עיראקי לוושינגטון, זהו שגריר ערבי שני לאחר ששגריר מצרי נמצא שם זה כמה שנים. יש הכנות לשלוח באי כוח גם למרכזים אחרים. בכמה וכמה הזדמנויות נוכחו לדעת שהם מחשיבים את ההכרעות המדיניות שתמולאנה בסוף המלחמה על-ידי אנגליה ואמריקה יותר מהעובדה שיכלו ליצור בתקופת הביניים בעצם ימי המלחמה. בתנאים כאלה חשבנו שנשמיט מידינו את המשען העיקרי המדיני, שיכול להיות בידינו, אם נַראה נטייה יתרה להתפשרות עם הערבים כבר עכשיו, מתוך הנחה שהם בעלי הדבר.

תפקידנו בשיחות אלו נשאר כפול:

מצד אחד עמדה של חיפוש שלום, עמדה של חתירה להבנה, להסכם מדיני, אבל לא חתירה בכל מחיר.

בצדו של זה כיוון שני - הבלטת הצרכים שלנו בהיקף מקסימלי שלהם והדגשת כוחנו בעולם הגדול והצגת השאלה שלנו כשאלה עולמית, שהכרעתה לא תיפול בינינו ובין הערבים, אלא בינינו ובין גורמים מדיניים גדולים.

נדמה לי, שבכיוון זה מתנהלת המדיניות הציונית שלנו בעולם, כאשר היא מרכזת את כוחותיה בעיקר באמריקה. אתם יודעים היטב כמה קשה להתכתב באופן חופשי עם החברים שלנו, שהיו עד הזמן האחרון בלונדון, עם בן-גוריון שעבר לאמריקה, עם ד"ר וייצמן שרק בימים האחרונים הגיע לאמריקה,[11] אבל אם נסכם את הדברים במידה שהם מגיעים, הרי הרגשת החברים היא שכל זמן שהמלחמה קיימת יישאר ״הספר הלבן״ קיים לא רק מבחינה פורמלית, אלא גם יקבע בהרבה את המדיניות המעשית בארץ-ישראל, ואם כי בינתיים נתחלפה הממשלה ונכנסו אליה כמה וכמה מידידינו המובהקים.[12] יש לנו ידיעות על שיחות שהיו עם צ׳רצ׳יל בזמן שהותו באמריקה, שבהן הביע עמדה חיובית נפשית לארץ-ישראל - עמדתו נשארה ידידותית כמו שהייתה - אבל עד כמה שהוא נגע בהקמת המפעל הציוני ולגבי עתידה של ארץ-ישראל אלה הם דברים שבלב, שאינם מגיעים לידי החלפת המדיניות, לידי קביעה רשמית ומעשית של הדברים לאלתר, מפני שהממשלה כפותה בידי המדיניות הקיימת, כפותה בידי משרד המושבות ומשרד ענייני החוץ המנצחים על מדיניות זו למעשה, שהיא בשבילם מדיניות מסורתית.[13] הדבר אינו עומד ברום עולמה של המלחמה, עד שכדאי יהיה לחולל מהפכה, לעמוד בפני משברים מדיניים ואישיים, לסַבֵּך יחסים, כך שההערכה אצל טובי ידידינו היא שמן ההכרח לדחות את כל העניין עד להכרעות חשובות שתבואנה בתוך מערכת נסיבות חדשות לגמרי בעולם. במצב זה מוכרחים המאמצים להיות מרוכזים בהכשרת הנסיבות, בהכנת הרוחות לקראת הכרעה זו.

לפי שיקול דעת חברינו אלה, המרכז הגדול הוא אמריקה. אין לדעת באיזה מצב יימצא העולם בסוף המלחמה, מה יהיו הגבולות, מה יהיו תחומי ההשפעה המדינית. הרבה עניינים יוטלו לתוך כור המצרף. ברור שתהיינה שאלות גדולות, יהיה ניסיון לפתור את השאלות מנקודת השקפה עולמית, מתוך שיתוף גורמים גדולים. ברור שההכרעה נעתקת, שמרכז הכובד המדיני לגבי ההשפעה על הדברים לאחר המלחמה נעתק לעינינו מאנגליה לאמריקה.

בן-גוריון נמצא עתה באמריקה שלושה חודשים ומעלה, ופעולתו - עד כמה שקיבלנו ידיעות עליה - מתרכזת בשלושה כיוונים:

כיוון אחד הוא משא-ומתן בלתי אמצעי עם גורמי השלטונות הבריטיים הנמצאים באמריקה, המושפעים לא מעט מהאווירה הדיפלומטית והצבאית, לשם הכשרת התנאים לקראת ההכרעה, וגם לשם עמידה על העניינים הדחופים הצפים מזמן לזמן במהלך המלחמה;

כיוון שני - מאמצים ליצירת חזית מאוחדת של יהדות אמריקה, בראש ובראשונה סביב שאלת ארץ-ישראל ועתיד המפעל הציוני,

וכיוון שלישי - פעולה חינוכית פנימית בתוך מערכות הציונות באמריקה.

נראה לנו שהסעיף השני בתוכנית הוא שבלע בעיקר את זמנו ואת מרצו של בן-גוריון. סביב שאלה זו, שד"ר וייצמן החל לפעול לגביה בביקורו הקודם [ב-1941] וימשיך את הפעולה עכשיו, יש כנראה התקדמות מסוימת. הייתה שורה שלמה של פגישות בין נציגויות ציוניות ובין נציגי יהדות אמריקה, נציגויות בלתי-ציוניות באמריקה, לאו-דווקא במסגרת הסוכנות היהודית הקיימת, במסגרת הישנה שנתגבשה, אלא על פני שטח רחב יותר.[14]

כשדובר על נציגות בלתי ציונית מדובר על ״אמריקן ג'ואיש קומיטי״, ״הוועד היהודי האמריקני״,[15] והחוגים המתרכזים סביבו שהם, כידוע, הצד המדיני של חוגי ה״ג׳וינט״. מדובר גם על ״הלייבור קומיטי״,[16] וַעַד המארגן בתוכו הסתדרויות פועלים גדולות, שיוצג על-ידי בלתי ציונים. מדובר על ארגון ״בני ברית״.[17] אלה הם החוגים העיקריים.

היו כמה וכמה פגישות במסגרת רחבה וגם ביחידות עם ״הוועד היהודי האמריקני״. פגישות אלו החלו בוויכוחים חריפים מאוד בשאלות תיאורטיות, והן הולכות ומגיעות לרוח של הסכם והבנה הדדית בשאלות מעשיות. הן התחילו בשאלות תיאורטיות שעוררו ויכוחים קשים, והשאלות היו אם ישנו עם יהודי כחטיבה מדינית בעולם, מהי עמדתם של יהודי אמריקה בתור נתיני אמריקה וכו׳ וכו׳, אם העניינים ניתנים ליישוב ולפשרה. מצד בן-גוריון נעשה מאמץ להעביר את מרכז הכובד לשאלות ארץ-ישראל. לפי הידיעות שקיבלנו הדברים מתנהלים בכיוון זה.[18] אנחנו מקווים להסכם גמור בשאלות אלו. יש כנראה כבר הסכם בלב. התהליך הוא של התקרבות הלבבות בין כל הצדדים. כנראה שלהם עצמם יש קשיים לא מעטים בתוך החוגים שלהם, כי עליהם נמנים אנטי-ציונים מובהקים כמו רוזנוולד,[19] אבל ברור שאם הם יגיעו להסכם, לניסוח תוכנית משותפת בשאלת ארץ-ישראל, לפרוגרמה ציונית מעשית לגבי ארץ-ישראל, אזי האנטי-ציונים שבתוכם יהיו לויאליים ולא ישמיעו קול שכנגד - הם יקבלו עליהם את הדין, אולי לא ייכנעו באופן פעיל, אבל לא יפרו את המשמעת.[20]

במרכז המשא-ומתן סביב שאלת ארץ-ישראל עומדות שתי הנחות: ארץ-ישראל היא דרישה יהודית עולמית. הדרישה צריכה להיות של כל היהדות להפוך את ארץ-ישראל ל״ג׳ואיש קומנוולת״. זוהי הנוסחה שמדובר עליה שם, ופירוש הדבר בראש ובראשונה, עלייה יהודית גדולה לארץ-ישראל והעלייה היהודית ברשות היהודים.

מה שחשוב לציין הוא שהתוכניות הטריטוריאליסטיות וכל האוריינטציה הטריטוריאליסטית,[21] שאפשר היה לחשוב שתכבוש חלקים גדולים של חוגים אלה אינן עומדות למכשול על דרך המשא-והמתן. יש הודיה כללית ומפורשת באפשרויות הגדולות של ארץ-ישראל, באופיו המרכזי של המפעל הארץ-ישראלי מבחינה לאומית כללית. עניין עלייה גדולה לארץ-ישראל אינו נתון במחלוקת. השאלה היא כיצד לסדר את העלייה, מהן הדרישות המדיניות להבטחת פעולה זו, מה היא מחייבת לגבי הגורמים הקובעים במדיניות העולמית.

לפי הדינים והחשבונות שקיבלנו, יש סיכויים רבים שתתקבלנה נוסחאות ציוניות אלה לגבי עתיד ארץ-ישראל: קהילייה יהודית ועלייה גדולה ברשות היהודים. בינתיים, הפעולה שכבר נעשתה נשאה פרי. משלחת מאוחדת של יהדות אמריקה הופיעה בפני סמנר וולס[22] בשאלת מדיניות העלייה הבריטית כיום בארץ-ישראל. במשלחת זו היו מיוצגים: ״הוועד לשעת חירום של התנועה הציונית״,[23] ״אמריקן ג׳ואיש קונגרס״,[24] שהוא האורגן של ״הקונגרס היהודי העולמי״,[25] סטיבן וייז וכו׳,[26] ״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״ זאת אומרת חוגי ה״ג׳וינט״, ״בני ברית״ והוועד של ארגוני הפועלים היהודים. הדרישות שהם הציגו היו: שחרור המעפילים שבארץ, החזרת אלה שהוגלו למאוריציוס וקביעת מדיניות של פתיחת שערי הארץ לפליטים הנמלטים מארצות הכיבוש הנאצי ומארצות רדיפות היהודים. לעת עתה היה ערכה של הופעה זו בעצם ההופעה המאוחדת של יהדות אמריקה -

קודם כל בכך שהופיעה מאוחדת;

שנית בהופיעה בדרישות ציוניות מלאות בנקודה מסוימת;

שלישית בכך שהרימה תביעה כנגד הממשלה הבריטית בעצם ימי המלחמה - מעשה שלא תמיד היה אפשר להשיג מצד חלק גדול של נציגי יהדות אמריקה, וגם חברינו הציונים לא תמיד היו מוכנים לעשותו בגלל שיקולים מדיניים הכרוכים במצב יהודי אמריקה וגם במצב המלחמה. אין לנו ידיעות על תוצאות מעשיות של ההופעה והדרישות האלה.

פעולה זו התנהלה עוד קודם. אומנם היו פעולות לא רבות, גם מצד ציונים וגם מצד ה״ג׳וינט״ בימי ״סטרומה״, שתבעו פתיחת השערים, אבל הן לא נשאו פרי. היום ישנה ידיעה על פעולה חשובה מאוד, על ניסיון חשוב - זו הידיעה של סט״א על הוראות שניתנו לאמבסדור האמריקני בטורקיה לדאוג לעיכוב הפליטים היהודים בטורקיה עד שתושג האפשרות להכניסם לארץ-ישראל. אם דבר זה נכון, יש בזה מפנה חשוב. בלי ספק זו תוצאה מפעולה וזה לא בא מאליו. לחץ רב נעשה בכיוון זה וסוף-סוף עלה לגייס את כל חוגי היהדות לפעולה מאוחדת.

כדאי עוד להוסיף על פעולת בן-גוריון באמריקה. הוא עומד בקשרים עם חוגי הממשלה האמריקנית, עם נציגי בריטניה, בנוגע לכל בעיות ההגנה. הוא נפגש עם גנרל דיל [ב-13/4/1942], שהיה קודם ראש המטה הקיסרי, ועכשיו הוא נמצא בתפקידי קשר באמריקה. בן-גוריון נפגש עם המיניסטר החדש במזרח התיכון, עם מר קייסי, שהיה קודם ציר אוסטרליה באמריקה. הייתה להם שיחה ממושכת [בוושינגטון ב-27/3/1942] על בעייתנו. קייסי הודיע שהוא רואה את מרכז הכובד בעניינים הדחופים של המלחמה. הוא ישמח לעמוד איתנו בקשרים לאחר בואו הנה. במשך הזמן היה חילוף טלגרמות בין בן-גוריון ובין קייסי כאשר קייסי עבר בלונדון בדרכו אל המזרח התיכון, וזה היה בקשר עם הסיכויים של מהלך ענייני המלחמה במזרח התיכון והסכנות הנשקפות לארץ.[27]

אני רוצה לציין - אם מותר לומר, בסיפוק רב - שבכל הפעולה [בארה״ב] עומד לימינו של בן-גוריון ידידנו פרופ' פליקס פרנקפורטר. דברים אלה אינם מיועדים לפרסום בגלל תפקיד איש זה, אבל חשוב שחברי הוועד הפועל הציוני המצומצם ידעו זאת, שציונים ותיקים, יהודים חשובים, גם לאחר שעלו בדרגה חשובה של שלטון - והתפקיד כאילו גוזר הינזרות מכל השתתפות בעניינים מדיניים - נשארו לא רק נאמנים לנו בלבם, אלא עושים מה שאפשר בפועל ממש מבחינת קשירת קשרים, השפעה על האנשים, מתן עצה ועוד.

הפגישה [עם דיל] הייתה בהשתתפותו של פליקס פרנקפורטר וכן כמה פגישות אחרות. נראה שעוד כמה יהודים חשובים, אנשים רבים, שלא את כולם אנחנו יודעים - הנרי מורגנטאו בתוכם - נחלצו לעזרה פעילה ולא רק נחלצו לעזרה פעילה, אלא לפעמים אנחנו שומעים מפיהם על נטיות הנשיא, על הנטיות בכלל בתוך הממשלה האמריקנית, אם כי אנחנו מוכרחים לקבל את הדברים לעתים בהסתייגות ובספקנות ידועה, כי יש חשש שלבם ורצונם הטוב מעבירם על דעתם, מעלים מעיניהם את הקשיים החמורים, המעצורים החמורים, שאנחנו מוכרחים להתגבר עליהם כדי באמת להגיע לידי הכרעה ציונית במדיניות האמריקנית. הם עוד קצת טירונים, אינם בקיאים בעניינים כמונו, ויש להם נטייה לרפא את השבר על נקלה, לא לראות את כל הקושי, כך שהם מחייבים לא רק עידוד אלא גם סיוג, אזהרה ואתראה, פקיחת עיניים על הקושי הצפוי לנו למען נגיע לגופי הכרעות. על כל פנים, יש לציין זאת כחיזיון מרנין מאוד, שיש בתוך הקבוצה הקטנה של תופסי משרות רמות בממשלת אמריקה ידידים לנו, ידידים כנים בשעה קשה זו.

ועכשיו לחלק השלישי של דברי: שאלת גיוס היישוב בראש ובראשונה להגנת הארץ, שכבר דובר עליה לא רק פה, אלא במשך כל הזמן גם באמריקה וגם בלונדון. חושבני שלגבי כמה הנחות מוקדמות אני פטור מלהיכנס לבירור מפורט.

ההנחה המוקדמת הראשונה היא שלארץ נשקפת סכנה בלתי-אמצעית של פלישה.

ההנחה המוקדמת השנייה היא שגם אם דבר זה אינו בשום פנים ודאי, הרי לֶקח המלחמה מלמדנו שעל כל גורם במלחמה זו להיות מוכן במלוא כוחו לקראת הרעה שבכל זאת אפשרית, גם אם אפשרות זו רחוקה היא, אלא שאין לראות את האפשרות הזאת כרחוקה אלא כקרובה.

ההנחה המוקדמת השלישית היא שבמקרה של פלישה נאצית צפויה כליה ליישוב היהודי הן מפני מלחמתו המסורתית של היטלר ביהודים - והן שמענו את הקו העיקרי גם בנאומו האחרון - והן מפני שאינטרס מדיני הוא לו להשמיד אותנו, או להסגיר אותנו להשמדה לידי הערבים מתוך מיקוח ידוע בינו לבין הערבים.

ההנחה המוקדמת הרביעית היא שדבר זה קובע חובה קדושה ליישוב להצטייד, להתארגן, להתגייס כדי לעמוד על נפשו במלוא כוחו האפשרי, כדי שלא תאמר עלינו פעם ההיסטוריה שפשטנו צווארנו לשחיטה.

ההנחה המוקדמת החמישית היא שאין כאן רק שאלה של לנפול בקרב, למות מות גיבורים או מוות של כבוד, אלא יש בכוח היישוב להוות גורם צבאי בעל ערך בהגנה על ארץ-ישראל הן מבחינת מספרו, הן מבחינת הכרתו את הארץ ושליטתו במחוזות חשובים שלה, בכמה מאזורי הספר, הן מבחינת הצורך הצבאי, ובעיקר מפני שבשבילו בלבד - מכל הגורמים העומדים במערכה - שאלת הפלישה או מניעת הפלישה היא שאלת חיים ומוות ממש, הן מוות בשביל היישוב החי בארץ והן מוות שיכול להיות בשביל התקווה הציונית.

ההנחה המוקדמת השישית היא שהדבר אינו מצטמצם אך ורק בחוג העניינים הבוערים והיוקדים של העם היהודי והיישוב היהודי, אלא שיש גם אינטרסים לשלטון הבריטי לגייס את עזרת היישוב היהודי לעמידה במערכה מבחינת אותן הסגולות שישנן ביישוב בלבד. קובעת גם העובדה, שהיישוב מסוגל להילחם כשגבו אל הקיר ובלי כל אפשרות של נסיגה.

השאלה אינה רק שאלת הערכת הקו הכללי של הדברים מסביב לנו, אלא היא שאלה של עשייה:

מה עלינו לעשות?

מה עלינו לדרוש מהשלטונות?

מה עלינו לעשות כדי שהדרישות תוכלנה להתממש במידה שזה תלוי בנו

ומה עלינו לעשות בכוחות עצמנו בלבד?

יש כאן שתי בעיות:

אחת היא בעיית גיוסנו לצבא [הבריטי]

ואחת היא בעיית שיתופנו כמגויסים לצבא להגנת הארץ גם מחוץ למסגרת הצבאית הרגילה - בלי שכולם ייכנסו למדים ויעמדו לרשות הצבא.

הדברים שאני אֶרצה אינם רק מבחינת תוכנית ראשונה, אלא הם כבר מבחינת דוח על תוכניות שהוגשו, שעובדו בקוויהם הכלליים, ועל המשא-ומתן שכבר התנהל.

היו לנו פגישות עם מפקד הצבא בארץ בתקופה של שני החודשים האחרונים. במפקדה העליונה בקהיר הוגש גם תזכיר למפקד העליון במזרח התיכון,[28] התנהלו שיחות על יסוד התזכיר, שיחות עם הנציבות בארץ, עם המזכירות הראשית. אנחנו הצגנו את הדברים כך: מתנהל גיוס יהודים לצבא. עד עכשיו נתָנו כבר לצבא כ-12,400 איש ואישה, 11,600 גברים ו-800 נשים, זהו עד אמצע אפריל.

אני רוצה לציין במאמר מוסגר, שמספר זה כולל גם כ-60 איש מגויסים לצי הבריטי. זהו דבר חדש. אומנם קבוצה קטנה, כ-11-10 איש, גויסה לפני זמן רב לפינוי הים ממוקשים ולפיקוח על המוקשים שלנו, אבל עכשיו החל גיוס בעלי מקצוע לצי הבריטי, לבתי המלאכה של הצי בחיפה, יתכן גם למצרים. במידה שנוכל להיענות לתביעה זו ניצור חטיבות לא גדולות, אבל יהודיות, בתוך ענף זה של הצי, לעת עתה לא על האוניות, אבל יהיו לנו ביניהם גם קצינים יהודים בתוך הצי. תנאי הגיוס שווים לתנאים של המלחים הבריטיים הן בתלבושת, הן במשכורת וכו׳. זה גיוס בעלי מקצוע מסוימים והשאלה היא אם נוכל להשיג את האנשים הדרושים, ואני אומר: הלוואי ונוכל להיענות לדרישה שמציגים לנו.[29]

בתקופה מינואר 1942 עד אמצע אפריל, שלושה חודשים ומחצה, התגייסו בערך 630 גברים ו-800 נשים. אם נשווה את המספרים הכוללים של הגיוס היהודי והגיוס הערבי, הרי התגייסו במשך הזמן 1,200 ערבים ו-1,430 יהודים, זאת אומרת יותר יהודים מאשר ערבים, אבל זה רק הודות לנשים. באופן יחסי לאוכלוסייה אין הערבים מתגייסים יותר מאשר היהודים, אבל אם לקחת את הסך-הכל רק מהזמן האחרון חלו גאות בגיוס הערבי ושפל בגיוס היהודי.

זהו המצב מבחינת הכמות. מבחינת האיכות מצב הדברים אחר לגמרי, פלוגות ערביות חדשות כמעט שאינן נוצרות, או נוצרות בקושי רב, בפיגור רב. כי זמן רב נמשך האימון, כל הזמן יש יציאה וכניסה, יש למעשה חורים בכל הפלוגות הערביות. לידת פלוגה ערבית היא קשה מאוד, אבל יש כל הזמן התקדמות ניכרת מאוד ביצירת פלוגות יהודיות חדשות. יש התקדמות בולטת ביצירת קצינים יהודיים. איני יודע אם בכל הפלוגות הערביות יש להם 10 קצינים ערבים, אבל יש כבר קרוב ל-150 קצינים יהודים ביחידות השונות.

אין אנו יכולים להסתפק רק באיכות. הכרחית גם הכמות, בייחוד הכמות לגבי הפלוגות להגנת הארץ. גיוס פלוגות הרגלים, המורכבות בסך הכל מ-200 איש, זה תהליך של כמה חודשים. זה מעמיד אותנו במצב בלתי-אפשרי מבחינה מדינית. קשה להחזיק מעמד. כיום קיימות 9 פלוגות של צבא רגלי המיועדות להגנת הארץ. עליהן יש לחשב גם את התותחנים. אנחנו מוכרחים להתרכז בעניין פלוגות הרגלים. הדברים אינם פשוטים. אפשר תמיד למצוא הצדקה אובייקטיבית קיצונית, לא רק פנימית, למיעוט ההתגייסות שלנו. בייחוד הננו עדים לתופעה שבמידה שמתגייסים מבכרים לשרת בפלוגות אחרות, לא באלו המיועדות להגנת הארץ, יש סיבות לכך - גם סיבה חומרית. המשכורת של החייל בפלוגות האחרות היא כמשכורת החייל הבריטי בארץ. בפלוגות להגנת הארץ המשכורת היא רק שני שלישים. ישנו לחץ מצד הצבא לנצל את כל בעלי המקצוע, תביעה להתגייסות לפלוגות, ששם יוכלו לנצל את ידיעתו המקצועית [של החייל] אם זה בפלוגות הובלה או בפלוגות מהנדסים מלכותיים.

באחד הדיונים שהתקיימו אצלנו הציע לי חבר אחד, שהאנשים שלנו יעלימו את המקצוע שלהם, כי היו מקרים שאנשים הוצאו מפלוגות רגלים להגנת הארץ והועברו לפלוגות הטכניות-מקצועיות, כי נמצא שיש בידם מקצוע הדרוש לצבא. הצבא טוען, ובצדק, שזה יהיה בזבוז אם אנשים אלה ישרתו בפלוגות הרגלים בשעה שיכולים לנצל אותם בפלוגות טכניות-מקצועיות. כידוע מנצחת פלוגת מהנדסים, ביניהם יהודים, או כמעט כולם יהודים, על הקמת ביצורים בצפון הארץ ובערבות יריחו - ביצורים כלפי כל אפשרות שתהיה, כי אין לדעת מאין תגיח הסכנה. וחטא ופשע יהיה זה אם אנשים אלה יעמדו בשמירה כשרובה בידם, כאשר הם יכולים לנצח על הקמת ביצורים.

העצה להעלמת המקצוע יכולה להיות רק לבַּחור זה או אחר. היא אינה יכולה להיות עצה לסוכנות היהודית, ליישוב, לוועד הלאומי. היישוב אינו יכול להעלים את העובדה שיש בו הרבה בעלי מקצוע, אינני יודע אם הוא מעוניין להופיע כיישוב מאיכות נמוכה, שאין בו בעלי מקצוע. עמדות כאלה אינן באות בחשבון לנציגות היישוב או התנועה הציונית.

אבל יש סיבה שלישית, עיקרית מאוד, שעליה מוכרחים להתרכז קצת, כי הנימוק הוא נושא למשא-ומתן. הפלוגות המיועדות להגנת הארץ מבלות לעת עתה את חייהן באופן שאינו מכשיר אותן למלא תפקיד זה בבוא העת. כולם עסוקים בתפקידי משמר, בתפקידים סטטיים ולא דינמיים. אין אנו יכולים להתאונן שהם לא ״טעמו אבק שריפה״, אבל כך הוא המצב; גם תפקידי השמירה נחוצים. מצד שני אנו יודעים שבאנגליה עומד צבא של שני מיליונים, הוא כפות שם, שמא תהיה פלישה לאנגליה. הפיקוד העליון רואה הצדקה שחיל זה יעמוד שם ולא ״יטעם אבק שריפה״. והוא הדין בארץ-ישראל. ובכן, תלונה כזאת של הבחורים אנו מוכרחים לדחות. עד כמה שיש נטייה לצאת לחוץ לארץ - וזו ישנה כדי להיות בתנועה, להגיע גם לאזורי סכנה כמו שהגיעו פלוגות חפרים,[30] פלוגות ההובלה [במדבר המערבי], כמו שפועלת פלוגת מובילי מים, פלוגת חפרים שלנו [נתונה] בטוברוק בהפצצה בלתי פוסקת, [יש] פלוגה בקפריסין, ו[שם יש לה] תנאי הגנה הרבה יותר יעילים, אימון יותר טוב, ציוד יותר טוב, כי הם אחראים לקטע של חזית - נגד זה עלינו לעמוד בכל התוקף.

אבל אם האנשים שלנו מתאוננים, ומתאוננים מרה שאינם מקבלים את ההכשרה הדרושה להגנה יעילה, אינם מקבלים אימון משוכלל ואינם מקבלים כלי נשק מהחדישים ביותר שמשתמשים בהם בצבא עכשיו - זו תקלה רבה, ואנחנו מוכרחים לעשות הכל כדי לתקן את הדבר עד כמה שזה תלוי בנו. אין זו שאלת אימון כל פלוגה ופלוגה, אלא זו היא שאלת החיול (כפי שנוהגים בעלי המונחים הצבאיים שלנו לומר), שיטת ארגון הצבא. הפלוגות האלו הן פלוגות מפוזרות, מפוררות; הן אינן מהוות כוח. אין לראות כיצד תיכנסנה לחזית האש כחלקים קטנים, מפורדים, ללא פיקוד מרכזי, ללא ארגון בהיקף רחב יותר, ללא הכשרה יעילה יותר - זה מעמיד בשבילנו בעיה. הבעיה היא איך לשכלל את האימון, אימון כל פלוגה ופלוגה, איך לצרף אותן לחטיבות גדולות יותר - אבל סיפוק הדרישות הללו מטיל עלינו גיוס רחב יותר לפלוגות אלו.

השאלה השנייה היא ניצול החומר האנושי במסגרת רחבה יותר. המצב הוא שהיישוב עמוס עבודה למכביר. אנחנו מייצרים הרבה דברים הנחוצים לצבא, אבל אנחנו יכולנו לייצר הרבה יותר חומרי אספקה הדרושים לארץ כולה, וישנו מספר רב של אנשים שיש להם כושר צבאי, אבל הם אינם יכולים להיות משוחררים מתפקידיהם במשק הארץ ולהיכנס לשורות הצבא, ולא ייתכן שכל החומר הזה יבוזבז, ולכן השאלה השנייה היא איזו תוכנית פעולה להציע כדי שחומר אנושי זה ינוצל להגנת הארץ?

אנו הצגנו את תוכניתנו לפני שלטונות הצבא והשלטונות האזרחיים, בראש ובראשונה במשא-ומתן ישיר עם שלטונות הצבא: שכלול תוכנית האימון לפלוגות הרגלים, צירוף היחידות הקטנות לחטיבות גדולות יותר - לבטליונים [גדודים] - ואמרנו: אם זה יותן נדאג לגיוס רחב יותר; אנחנו לוקחים על עצמנו התאמצות מחודשת בלי לחכות לתיקון, אבל מתוך הנחה שתיקונים יבואו. מטרתנו הראשונה היא הקמת עשרה בטליונים, 1,000 איש כל בטליון, זאת אומרת הגדלת מספר הפלוגות עד 10,000 איש. אם אני אומר בטליון במקום פלוגות, הרי אלה יהיו מורכבים לא רק מפלוגות רגלים, אלא מפלוגות הובלה, מכוחות טכניים, וישתמשו ביחידות יהודיות גם מחו״ל, כדי להכניס אלמנטים מאלה שחלק ידוע כבר ישנו בצבא. אבל, בכל זאת, יש פה התחייבות לגייס כמה וכמה אלפים חדשים. לא אעמוד פה על המספרים המדוקדקים, אבל חסרה יותר ממחצית המספר הדרוש.

הנחתנו היא שרוב האנשים המשרתים בתפקידים טכניים - 1,600 איש בחיל האוויר, מרבית החיילים בפלוגות ההובלה, בפלוגת המהנדסים המלכותיים - יישארו בתפקידם המיוחד להם. הם כפותים בתפקידם. הם עוסקים בדברים העומדים במדרגה הראשונה ואין להניח שהצבא יוכל לשחררם. אבל אפשר להביא בחשבון העברת חלק האנשים, וזו תוספת של כמה וכמה אלפים מגויסים חדשים.

לגבי החלק השני אמרנו: יש להביא בחשבון אפשרות גיוס של כמה רבבות, 50 אלף בשלב הראשון, זאת אומרת רבבות אנשים נשארים לעת עתה בעבודתם הרגילה, ואם הם באים בחשבון להגנת הארץ בבוא שעת הצורך, דבר זה מחייב ארגון, דבר זה מחייב הכשרה ואימון, דבר זה מחייב הכנת אוצר מספיק של נשק, ונשק מסוגים שונים - לא רק לתפקידי אימון אלא למען ציוד כוח בבוא השעה.

באנגלית קוראים לארגון זה - ״משמר המולדת״. כוונתנו, בעצם, להכין כוח שיוכל למלא תפקידי Home Guard בבוא השעה, אבל לא הצגנו דרישה פורמלית להקימו, כי אין בזה צורך לדעתנו. שנית, לא ראינו סיכויים שדבר זה יתקבל, כי זה יכול להיתקל בתגובה לא רצויה. כשמדברים איתנו על Home Guard אנחנו אומרים: אל נדבר בצורה זו, אנחנו מתכוונים אומנם לתוכן, אבל בשום אופן לא לשם הזה, והסיבה פשוטה וברורה: ״משמר המולדת״ הוא כוח ארצי. אם יקימו כוח זה, יהיו כל הזרקורים הפוליטיים - גם הערבים וגם הבריטיים - מופנים אל דבר חדש זה, [וישאלו] אם הוא נוצר בהתאם למדיניות הקיימת, בהתאם להלך הרוח השורר.

כבר אמרתי בכמה הזדמנויות: גיוס הערבים הוא לבריטניה צורך מדיני. אין להם צורך בערבים באשר הם ערבים, אבל יש להם צורך מבחינה מדינית; לא רק צורך, הכרח מדיני הוא זה להם. אבל כשמדברים על ״תכלית״ ולא על מדיניות, על דברים ממשיים, על הגנת הארץ, מדובר אך ורק על יהודים.

אמרנו: ישנה כבר מסגרת וזו מסגרת חיל הנוטרים, כוח הגנה רשמי של היישובים היהודים. כוח זה מורכב כיום מ-2,700-2,600 איש העומדים על משמרתם בתמידות, מקבלים משכורתם, ויותר מ-14,000-13,000 איש רזרבה, הרשאים בשעת צורך לאחוז ברובה. זו מסגרת שכבר קיימת ועומדת, מסגרת גמישה מאוד, ניתנת להרחבה, וצריך להכניס יהודים נוספים לתוך מסגרת זו, לתבוע להם אימון, להקדיש את סכומי הכסף הגדולים הדרושים לכך, לפקח על אימון זה, להעמיד כוח זה בכללו תחת ראשות צבאית, לנטוע הרגשה ביישוב שדואגים לתפקידו המלא בהגנת הארץ.

לגבי הדבר הראשון נאמר לנו, גם למשלחת ההסתדרות שהייתה אצל הגנרל [מק-קונל], וזה נאמר שוב בשיחה איתי שלשום עם הגנרל,[31] ששאלת האימון זו שאלת הגיוס. המצב הוא כזה שכל פלוגה שרק יכולה לצאת ממחנה האימונים מחכה לה תפקיד דחוף, והיא מתקשרת עם תפקיד זה. אילו היה מספר הפלוגות גדול יותר, אפשר היה לתת אימון משוכלל יותר, אבל כאשר יש רק תשע פלוגות יהודיות ויש תפקידי שמירה מרובים, צריך לנצל את כולן ללא תקופת אימון ארוכה. הודיעו לנו, שכל הסברות הרווחות בתוכנו, כאילו פלוגות אלו אינן מיועדות לתפקידי קרב אינן נכונות. הובטח לנו שיוכנסו כמה תיקונים עכשיו, ונראה אם ההבטחות תתקיימנה.

גם בנוגע לצירוף פלוגות ליחידות יותר גדולות - בשיחות הראשונות שהיו לנו דרישה זו נתקלה בתגובה שלילית - נאמר שקודם כל זה מחייב ציוד נוסף, זה יוצר קושי גדול מבחינה מדינית, כי זה למעשה יצירת צבא יהודי, ועל זה חלות כמה גזרות, טענות ומענות מדיניות, שנשמעו בשעה שהצגנו את דרישתנו הגדולה. בשיחה האחרונה הוגד לי, שחלה תזוזה בנקודה זו ושמעַיְנים, למעשה, באפשרות של צירוף פלוגות אלו לחטיבות גדולות יותר. ייתכן שזה בא מקהיר כתוצאה מהתזכיר שלנו. בכל אופן, בנקודה זו זז הקרח ושוב מסתיימים דברי אלה בקריאה לגיוס מוגבר בתוך היחידות הללו.

בנוגע לחלק השני של דרישתנו, של תוכניתנו - המסגרת היישובית, משטרת היישובים העבריים ששימשה מרכז הכובד בכל הדיונים ובתזכיר - דבר זה נתקבל בפרינציפ גם על-ידי שלטונות הצבא וגם על-ידי השלטונות האזרחיים. ממלא-מקום הנציב העליון [המזכיר הראשי מקפרסון] הודיע לי, שלנציב העליון הייתה לפני נסיעתו [ללונדון], שיחה בעניין זה עם אנשי הצבא, שפנו אליו אחרי קבלת הדרישות שלנו. הנציב הודיע להם שמבחינה פוליטית אין לו כל התנגדות, אלא הוא מחייב תוכנית זו; הוא משער שהערבים יוכלו לפנות בטענות אליו ויש לו תשובה מוכנה לטענותיהם, כי הרי ההתנפלויות היו על היישובים היהודיים ולשם הגנת היישובים האלה הוקם כוח זה בזמנו והוא עוד קיים לתפקידים אלה. אבל אפשר להשתמש בכוח זה גם לתפקידי מלחמה ישירים. עדיין מחכים להוראות אחרונות מקהיר, מתקיימות התייעצויות בין הצבא והממשלה, מתקיימות התייעצויות גם בתוך הצבא עצמו, וביקשו אותנו לא להתקשר לעת עתה עם איזה מספר מתגייסים שהוא, לא לראות זאת ככוח של 50,000 איש העומדים הכן. ההתפתחות תהיה הדרגתית, אבל העיקר הוא לגשת לפעולה, והפעולה היא אימונים. בראש ובראשונה הם מקבלים על עצמם את הדאגה לנשק. ואם כי הם רואים קשיים לא מעטים בשטח זה בגלל קשיי האספקה הכללית, הם מקבלים על עצמם את הדאגה.

אני רוצה להעיר, שעצם הרעיון של שימוש בחיל הנוטרים לתפקידי מלחמה ישירים איננו חדש ואיננו פרי התקופה האחרונה של החרדה שתקפה אותנו נוכח הסכנות הכרוכות בהתקפת האביב - עכשיו האביב כבר עבר - נוכח התקפת הקיץ. ההלכה הזו נתקבלה מזמן אצל הרשות - לראות את חיל הנוטרים כתגבורת צבאית. הדבר קבע את תוכנית האימונים של חיל הנוטרים. נערכו כמה תמרונים מעניינים מאוד במסגרת חיל הנוטרים שהתנהלו על יסוד ההנחה שישנה פלישה, שישנו צבא צנחנים ויש ״גיס חמישי״. התמרונים נתנו תוצאות מעניינות, שבזכותן זכה חיל הנוטרים לשבחים גדולים הן מהמשטרה והן מהצבא.

השאלה עכשיו היא התפקידים המוטלים על היישוב נוכח הצרכים האלה ונוכח האפשרויות האלה המתגלות לפנינו. אנו יישוב רק של משהו יותר מחצי מיליון נפש. בתוך היישוב הזה, יש להניח, חמישית באה בחשבון בכלל לשאת נשק ולתפקידי מלחמה; נניח כ-100,000 איש. אנו עד עכשיו נתנו 11,000 איש ומשהו לצבא ממש. עלינו להוסיף עוד כ-6,000 איש ומעלה העוסקים בתפקידי משטרה: כ-800-750 במשטרה הרגילה, 2,600 במשטרת היישובים היהודים ועוד 2,700 בתפקידי משטרת העזר. כל אלה אנשים המזוינים ברובים, חלק גם באקדחים, המקבלים משכורת מהרשות. הרי שמספר המגויסים הכללי אצלנו הוא 18,000-17,000 איש - אלה שעוסקים כבר בשירות פעיל. זה בשום פנים ואופן איננו ממצה את היכולת שלנו לשירות פעיל. 988

אנו, בעצם הימים האלה, נתבעים לתת אנשים נוספים לנוטרות, באשר צצים מדי פעם תפקידים חדשים. עכשיו הממשלה ניגשת לארגון משמר החוף. אנו נתבעים לתת כמה מאות לתפקיד זה. אבל ישנן תביעות שהופנו אלינו במשך השנים האחרונות ולא נענינו להן, והממשלה, תחת עקת ההכרח, הכניסה בכמה וכמה מקרים ערבים לעמדות שמירה ונוטרות שלכתחילה יעדה ליהודים. יש קושי כלכלי שאנו נאבקים איתו. המשכורת לנוטרים היא 7 פונט לחודש, דבר שאינו מספיק בשום פנים לבעל משפחה. יש תקווה להשיג הטבה בעניין זה. אבל איננו יכולים לראות את עצמנו פטורים לתת אנשים גם במשכורת זו, ואי-היענות פירושה הכנסת ערבים. אתן כמה דוגמאות:

במחנה המעפילים בעתלית, השמירה על המעפילים שלנו, שהייתה כולה יהודית, עכשיו הפכה לשמירה מעורבת; הוכנסו לתוכה ערבים.

דוגמה שנייה: בשדה תעופה חדש שהוקם על אדמת קרן קיימת לישראל בתוך המשקים שלנו,[32] שנתקבלה לחכירה לתקופת המלחמה, יש צורך להעמיד על המשמר כ-150 נוטרים חדשים - ואנו שלחנו לשם כמדומני רק 40, ויש סכנה ששם יועמדו נוטרים ערבים אם לא נמצא נוטרים יהודים.

יש לנו עכשיו דין-ודברים עם הממשלה לגבי משמר החוף. אנו דורשים שהוא יהיה כולו יהודי. על כל פנים, שיהיה יהודי בחלק העיקרי של החוף. אבל אם לא נוכל לתת אותם 500 יהודים שאנו נדרשים לתת, איזה ערך ואיזה טעם יהיה לתביעה העקרונית שמשמר החוף כולו יהיה יהודי, אם בפועל ממש אנו לא יכולים לתת את האנשים? במצב הדברים של היום אנו חייבים לממשלה 1,000 נוטרים שהיינו צריכים היום - אתמול - לתת. חלק גדול מהם זה בנוסף לתוכנית הגדולה שאני מדבר עליה.

אבל התוכנית הגדולה לא בנויה על העברת אנשים ממשק למשק, באשר כאן מדובר על אנשים שממשיכים בעבודתם, שיקדישו חלק הגון מזמנם לתקופת אימונים, בתקופה הראשונה שבועיים כל חודש, אולי רק שבוע כל חודש, ואחר-כך יעמדו בעבודתם הכן לכל קריאה. אבל גם ארגון משק אימונים גדול יחייב הוצאת מספר לא קטן של אנשים לשירות פעיל ומתמיד בעצם ההדרכה, האימון וארגון כל הפעולה הזאת. השאלה היא אפוא כיצד לבצע גיוס כולל של היישוב, שכל איש ואיש - ואין לשער שאנו נוכל לבצע את הדבר אם לא נשתמש בכל איש ואיש - ידע מה תפקידו. ודבר זה צריך להיות מכוון בראש ובראשונה לגיוס לצבא של כל אלה שהוטל עליהם חיוב מצד המוסדות. הדברים צריכים להיות מכוונים למילוי מיידי. [בנוסף לכך] הדבר הזה מכוון להעמדת רבבות מאנשי היישוב בשורת המתאמנים ושל מיועדים לתפקידי קרב במקרה של סכנה בלתי אמצעית [של פלישה גרמנית].

הדבר הזה מעורר גם שאלות כספיות רציניות מאוד ומעמיד אותנו בפני צורך של גיוס אמצעים גדולים. בזמן האחרון נעשו גם מאמצים חדשים. ישנה מגבית מיוחדת של קרן התעשייה למשפחת החייל, אבל עלינו להרחיב את המאמצים האלה לא רק מבחינת האמצעים שעלינו לרכז. עלינו לכלול את הדאגה למשפחת הנוטר בתוך מסגרת הדאגה היישובית למגויסים ולאלה הממלאים תפקיד בשעת מלחמה זו. גם אם נצליח להטיל את משק האימונים בעיקר על הצבא [הבריטי] - אנו מנהלים משא-ומתן על כך - גם אם נצליח בזה, הדבר לא יוכל בשום פנים לשחרר אותנו מנטל נוסף של הוצאות. כל הפעולה של הנוטרים, גם עד עכשיו, הייתה בלתי אפשרית אלמלא הייתה מלוּוָה בפעולה עצמית של היישוב.

אומר באופן יותר מפורש: חיל הנוטרים היה מתרוקן מתוכנו, היה מתנוון, הוא יכול היה להפוך אפילו לרועץ לנו מבחינה ביטחונית ויישובית על-ידי אי-מילוי תפקידו ועל-ידי הזנחה והתרוקנות מהתוכן שהכנסנו לתוך החיל הזה, אלמלא הייתה סביבו מסגרת עצמאית של ארגון כוחות הביטחון מטעם היישוב [הכוונה לארגון ה״הגנה״], מסגרת שממנה חיל הנוטרים שאב את כוחותיו האנושיים, מסגרת שממנה שאב את האימונים, את הדרכתו, את כיווּן פעולתו, את הכרת אחריותו היישובית והמדינית, שהיא שהחזיקה אותו כל הזמן על רמה מסוימת. גם כל המפעל הזה, כשם שבמחשבה הוא נולד בתוך מסגרת כוחות הביטחון העצמאית שלנו, כך בהגשמה הוא מוכרח להישען על מסגרת זו ולינוק ממנה את ההשראה, את הכיוון, את הכוחות המקצועיים, את העמידה על המשמר שהדברים לא ירדו מהפסים ויהיו מכוונים לתכליתם.

דבר זה מחייב, כמובן, העברת כל כוחות הביטחון המאורגנים שלנו למסגרת רשמית ומאושרת, וזה יאפשר לנו לעשות דברים שעד עכשיו יכולנו לעשות אותם בהיחבא - לעשות אותם באישור השלטונות, בעזרת השלטונות, ובריש גלי, בלי כל ההפרעות הכרוכות בפעולה חשאית. אבל זה לא יוכל לקמץ את הפעולה העצמית. להיפך, זה יטיל תפקידים חדשים, זה יחייב אותנו למאמצים מוגברים בשטח העצמי שלנו, כדי לדאוג שהפעולה הרחבה תהיה מכוּוֶנת למטרתה ותיעשה כהוגן. דבר זה מחייב מאמצים חדשים מצד ״כופר היישוב״ ומצד המוסדות והיישוב כולו.

אני רוצה למסור ששאלות אלו - הן שאלת ארגון היישוב למטרות גיוס רחבות, והן גיוס האמצעים ממקורות יישוביים - הועמדו על הפרק בוועדת הביטחון היישובית. ועדת הביטחון, שהיא כידוע לכם מוסד משותף של הסוכנות והוועד הלאומי, ראתה את עצמה כמוסד שצריך להטיל על עצמו את הסדרת הכוחות האנושיים שלנו ואת ביצוע הגיוס הכולל של היישוב. בחרנו אתמול בוועדת משנה מצומצמת, שצריכה עד סוף השבוע הזה להביא את הצעותיה, ובסוף השבוע הזה תתקיים ישיבה שנייה של ועדת הביטחון שתוכל לקבל הצעות ממשיות, שאם יהיה צורך - תובאנה לאישור המוסדות המרכזיים.

אני מציע, שהוועד הפועל המצומצם יעמיד שאלה זו בראש סדר יומו, יברר אותה ויקבל מצדו שורה של החלטות המחייבות גיוס כולל של כוחות היישוב, את הגברת המאמצים הכספיים וקריאה ליישוב להיחלץ למערכה.

 

נתקבלו ההחלטות הבאות (על פי "דבר" 30/4/1942):

א) הוועד הפועל הציוני המצומצם רואה את השעה הזאת כמחייבת התאזרחות דחופה לחיזוק עמדתו של היישוב בסכנות הצפויות.

ב) הוועד הפועל הציוני מטיל על הסוכנות לערוך, בשותפות עם הוועד הלאומי, תוכנית פעולה מקיפה שתענה לדרישות החירום בשטח הגיוס ובביטחון וריכוז אמצעים.

ג) התנועה הציונית מקבלת על עצמה קיום החובות הנובעות מתוכנית החירום.

 

הערות:


[1] ר' מסמך 3.

[2] שר המושבות מוין הגיש בספטמבר 1941 תוכנית שכונתה ""Jewish Policy, שכללה התייחסות לא״י במסגרת פדרציה ערבית (ר׳ כהן, גבריאל, עמ' 42). הנציב העליון הרולד מק-מייקל, שזומן להתייעצויות בלונדון בראשית אפריל 1942, הגיש למשרד המושבות תזכיר שנקרא ״ציונות וערביות במזרח התיכון״ ובו הציע לכונן איחוד הדרגתי של סוריה, לבנון, עבר הירדן וא״י (פורת, עמ' 137), לבטל את המנדט ואת סמכויות הסוה״י ולהכריז על א״י כעל מושבת כתר. דיון בשאלות א״י והפדרציה הערבית התקיים במשרד המושבות בלונדון, בהשתתפות ראשי משרדי החוץ והמושבות והנציב העליון ב-23/4/1942 (ר' דיווחי י' לינטון, אצ״מ A 373/7).

[3] בחזית לוב הגיעו הגרמנים באביב 1941 עד גבול מצרים. בחורף אותה שנה כבשו הבריטים מחדש את טוברוק והדפו את צבאות רומל מערבה. שני הצדדים החלו להתכונן לחידוש הקרבות באזור זה באביב. ״נשאר מעל״ - היה לשווא (איוב כא 34).

[4] בדצמבר 1941 כבשו היפנים את הונג-קונג ובפברואר 1942 את הבסיס הבריטי הגדול בסינגפור.

[5] למרות הכיבוש הבריטי נותרה הפקידות הצרפתית בסוריה נאמנה לשלטון וישי. הגרמנים והאיטלקים ניהלו שם תעמולה ענֵפה. גנרל קטרוּ, נציג צרפת החופשית במזה״ת, הכריז אחרי כיבוש סוריה על ביטול המנדט הצרפתי ועל הענקת עצמאות לסוריה וללבנון, אולם הצהרה זו לא מומשה בשל מחלוקות בין בריטניה וצרפת, סביב תביעות הלאומנים בסוריה (ר׳ פורת, עמ' 138).

[6] לאחר מהומות פברואר 1942 במצרים אילצו הבריטים את המלך פארוק למנות את מוצטפה אל-נחאס, מנהיג מפלגת ה״וואפד״ הלאומית, לראש ממשלה.

[7] אחמד חילמי (יליד 1882), חבר הוועד הערבי העליון, מנהל הבנק החקלאי הערבי.

[8] בעיתונות הערבית התפרסמו קובלנות על אי-הגשמת חוק הקרקעות משנת 1940 וסטיית הממשלה מסעיפי הסה״ל.

[9] על דיון מקמילן, קרנבורן ומק-מייקל ב-29 באפריל בשאלות המדיניות הבריטית בא״י ובמזה״ת, לרבות בנושאי העלייה הבלתי חוקית ומעפילי ״דריין״, ר׳ תיקי לינטון, אצ״מ A 373/7.

[10] ר׳ דוח מ״ש בהנה״ס 26/10/1941.

[11] ב״ג עבר מלונדון לניו-יורק בנובמבר 1941 ושהה שם עד ספט׳ 1942. ח״ו בא לארה״ב ב-15/4/1942. הצנזורה עיכבה והחרימה דברי דואר ששלחו ב״ג וח״ו ארצה ושנשלחו אליהם מן הארץ.

[12] בפברואר 1942 הנהיג צ׳רצ׳יל שינויים נרחבים בממשלתו ובקבינט המלחמה. לגבי המזה״ת וא״י נודעה חשיבות מיוחדת להחלפת שר המושבות מוין בקרנבורן, ולמינוי ריצ׳רד קייסי במקומו של אוליבר ליטלטון כשר-תושב בקהיר במרס 1942. צ׳רצ׳יל שהה בארה״ב בין 22/12/1941 ל-14/1/1942 לסדרת דיונים עם הנשיא רוזוולט ויועציו על ניהול המלחמה ועל שיתוף פעולה בין בעלות-הברית עם כניסת אמריקה למלחמה.

[13] לעמדותיו האוהדות של צ׳רצ׳יל לגבי הקמת צבא יהודי ולגבי מימוש סעיפי הסה״ל, וכן למגמות משרדי המושבות והחוץ הבריטיים, ר׳ כהן, גבריאל.

[14] במסגרת הסוה״י ״הקיימת״, כלומר ״המורחבת״ (מאז 1929), נמנו גם לא-ציונים למרות שבשלב זה לא היו להם נציגים בהנהלה הציונית.

[15] הוקם בשנת 1906 למטרות פילנטרופיות והגנה על זכויות היהודים. ראשיו מלאו תפקידי מפתח במימשל ובכלכלה. לא הזדהו עם הציונות אך תמכו במאבקי היישוב בא״י ובצרכיו.

[16] Jewish Labour Committee. הוקם ב-1934.

[17] נוסד בניו-יורק ב-1843 כארגון א-פוליטי, אך גילה עניין רב בבעיות היישוב בא״י.

[18] על הוויכוח האידיאולוגי בפגישתו של ב״ג עם הוועד היהודי האמריקני ב-28/11/1941 (ר׳ קאופמן, עמ׳ 58-57).

[19] לסינג רוזנוולד (1979-1891). ממייסדי ״המועצה האמריקנית למען היהדות״. אנטי-ציוני. התנגד להקמת מדינת ישראל.

[20] ב-13/6/1942 דיווח ב״ג למ״ש: ״ב-29 במאי הסכימו וייצמן ו[דוד] ורטהיים [ועד יהודי אמריקני] על הנוסחה הבאה: ראשית, לעזור להקים בא״י בשביל אותם יהודים שירצו לעלות ולהישאר שם בית מובטח על פי החוק, אשר בו ע״י עלייה ורכישת קרקע בלתי מוגבלות הם יוכלו לקוות שיהוו לבסוף את רוב האוכלוסייה ויוכלו לצפות לשלטון עצמי. שנית, לגבי העתיד הקרוב, לעזור לקיום הזכויות של היהודים בא״י לפי המנדט״ (אצ״מ S 25/1458).

[21] לתנועה הטריטוריאליסטית, שקמה אחר קונגרס אוגנדה ב-1904, נמצאו תומכים בארה״ב. החיפוש אחר ארץ מקלט למהגרים ולפליטים היהודים המתרבים גבר ערב מל״ע-2.

[22] נחשב פטרון הציונים במחלקת המדינה ובבית הלבן. המשלחת היהודית נפגשה עמו ב-19/3/1942 ומסרה לו תזכיר משותף (אצ״מ S 25/1681).

[23] מוסד שהוקם ע״י ההנה״צ בתום הקונגרס הכ״א, ערב מל״ע-2, כדי להוות נציגות ציונית מוסמכת אם תשבש המלחמה את הקשרים בין מרכזי ירושלים ולונדון.

[24] ארגונם המרכזי של יהודי ארה״ב. נוסד ב-1918.

[25] נוסד ב-1936. החליף את ״ועד המשלחות היהודיות לוועידת השלום״ שהוקם אחר מל״ע-1.

[26] סטיבן וייז (1949-1874) מייסד ״הקונגרס היהודי האמריקני״ ונשיאו. בשנים 1945-1939 יו״ר הוועד לשעת חירום. בשנות המלחמה קיים מגעים עם הנשיא רוזוולט בכל ענייני א״י והעם היהודי.

[27] במברק ששיגר ב״ג לקייסי בלונדון ב-15/4/1942, עמד על הצורך לגייס את כל כוח האדם היהודי האפשרי בא״י להגנת הארץ והמזה״ת. ב-5/5/1942 דיווח ב״ג לוועד החירום היהודי, כי הלחץ של קייסי סייע לשינוי מדיניות העלייה והקמת יחידות צבא יהודי (אצ״מ S 25/1495).

[28] ר׳ מסמך 108.

[29] מראשית המלחמה עמדה הנהגת היישוב על חשיבות ההתגייסות למשמר החופים ולצי, בין היתר כדרך להבטחת דרכי העלייה הצפויות. בסוף 1941 חידש מ״ש את מגעיו עם קפטן גאי ליידיקר, מפקד הצי הבריטי באלכסנדריה וממונה על נמלי א״י (ר׳ מ״ש אל ג׳וזף מקהיר 10/12/1941, אצ״מ S 25/1667). בינואר 1942 הגיעה לארץ משלחת של קציני הצי הבריטי ובדקה עם הממ״ד של הסוכנות אפשרויות גיוס אנשים לתפקידים ימיים. המשלחת המליצה לאדמירליות לגייס כ-800 עד 1000 איש לתפקידי שמירה על תעלת סואץ ולשליית מוקשים. בישיבת הנה״ס ב-1/2/1942 [מסמך 22] מסר מ״ש כי הדבר תלוי ביכולתו המעשית של היישוב לגייס אנשים ובשלושה תנאים: תוקם יחידה יהודית; פעולת הגיוס תיעשה רק באמצעות מוסדות היישוב; תנאי התשלום למגויסים הארצישראלים יהיו שווים לתנאי העובדים בצי הבריטי. ב-15/2/1942 אישרה הנה״ס הצעה זו והגיוס ליחידה נכנס להילוך גבוה. ב-28/4/1942 שלח קפטן גאי ליידיקר למ״ש בקשה נוספת לספק אנשי מקצוע למשמר החופים (אצ״מ S 25/5096).

[30] בחזיתות צרפת, יוון, כרתים והמדבר המערבי.

[31] ר' תמצית השיחה בנספח 5.

[32] שדה התעופה הצבאי שנבנה ב-1941 ברמת דוד.

 

העתקת קישור