111. דברים בוועידה ה-5 של הסתדרות העובדים הכללית - הכרעות בהיסטוריה העברית שתלויות בנו - 20/4/1942
שם הספר  מאבק מדיני א'
שם הפרק  111. דברים בוועידה ה-5 של הסתדרות העובדים הכללית - הכרעות בהיסטוריה העברית שתלויות בנו - 20/4/1942

111

דברים בוועידה ה-5 של הסתדרות העובדים הכללית[1]

20/4/1942

הכרעות בהיסטוריה העברית שתלויות בנו

 

 

משה שרתוק: חברים, פועלים וחיילים, פועלות וחיילות, בין שישנם ובין שאינם כאן!

במעמד מסכם אין להימנע מחזרה על אמיתות נושנות. חשבון עולמנו קשור בחשבון העולם. שאלת קיומנו נחתכת בתוך ההיאבקות של המין האנושי בין העבר והעתיד. ממערבולת המלחמה הקודמת עיצבנו לנו מעמד מדיני, אשר שימש יסוד למלחמתנו ולפעולתנו - מעמד מדיני אשר החזיק מעמד למעלה מ-20 שנה. זו הייתה תקופה לא ארוכה בחיי העולם המדיני של זמננו. זו הייתה תקופה קצרה מאוד בהיסטוריה הארוכה שלנו. אף על פי כן, יכולנו לעשות בה הרבה יותר משעשינו, אבל עשינו משהו. ובזכותו של אותו משהו אנו קיימים ויש לנו סיכויים להמשך המערכה.

אנו גרעין של כוח עברי מגובש, הגרעין היחידי לכוח יהודי הקיים בעולם, המרכז היחידי לגיבוש הגזע העברי המתפורר, הנשחק לעפר, הנפזר לעינינו לרוח. הבסיס הזה, אשר עיצבנו לנו כתוצאה מהמלחמה הקודמת, החזיק מעמד עד ערב המלחמה. לא מקרה הוא שהתקפת היטלר על העם העברי, אשר החלה לפני 10 שנים, נתנה דחיפה מחודשת לגיבוש הגזע העברי הקיים. ההתקפה על היישוב היהודי בארץ, שהחלה בדיוק לפני שש שנים לפני פתיחת ועידתנו אמש, ב-19 באפריל [2],1936 עיצבה את מעמדנו כאן בארץ כעם, כחטיבה לאומית הנושאת באחריות, המחשבת את דרכה והעומדת על נפשה כעם שלם.

התקפת היטלר על העם העברי שימשה התחלה להתקפה רבתי על מוסדות הדמוקרטיה בעולם, התקפה על כיבוש נפשו של המין האנושי לשיעבוד. ההתקפה של 1936 באה בחלקה כתוצאה מתגבורת העלייה היהודית ובחלקה כתוצאה מתגבורת הסכנה המאיימת על העולם הדמוקרטי ברחבי תבל. ״הספר הלבן״, אשר הרס את הבסיס המדיני שעליו היינו ניצבים, בא בחלקו כתוצאה מהתקפת היטלר על בריטניה בעולם כולו ובחלקו כתוצאה מן ההתקפה על היישוב היהודי. כל המאורעות וההשתלשלויות האלה נצטלבו בנקודת מוקד אחת, אשר ההתלקחות בה הייתה ראשית המלחמה העולמית הנוכחית וראשית נחשול השְמד החדש אשר הגיח על העם היהודי.

העולם חותר עכשיו לא רק למגר את שלטון הרשע - העולם חותר עכשיו להגיע לשורשי הרעה. מחשבתו הנאורה והחופשית של העולם מעמיקה לחשוף את היסודות, לפקח את איי המפולת, את סחף השיטפונות, להגיע אל אבני השתייה של חיים אנושיים חופשיים, אשר עליהם אפשר יהיה לבנות בניין חדש ובר-קיימא למין האנושי. מחדש נתונים הדברים בכור ההיתוך והמצרף מתוך התנגשות גזעים במלחמת דמים, מתוך התרוצצות המחשבה האנושית, יצרי החירות והשיעבוד. ואנו נתבעים מחדש, נתבעים בכוחם של הכרחים אשר כמותם עוד לא ידענו בתוכנו - לעצב לנו מתוך החורבן והזוועה של חיינו היהודיים, מתוך האבדון, יסוד מדיני חדש לקיומנו ולמלחמתנו.

כל מה שמתחולל סביבנו אלו הן הכרעות בהיסטוריה העברית. כאשר ברית הסובייטים כרתה ברית עם גרמניה הנאצית בתחילת המלחמה,[3] הייתה זו הכרעה בהיסטוריה העברית. זו הייתה הכרעה לחיוב במידה שהברית הזאת הצילה מִשמד מחצית יהודי פולין. זו הייתה הכרעה לשלילה במידה שהברית הזאת הפקירה את אירופה המערבית לכיבוש הנאצים. העובדה שאחרי מפלת צרפת, אולי יותר נכון לומר מפולת צרפת - אנגליה לא נכנעה אלא עמדה במערכה, המשיכה את מלחמתה לבדה, הייתה הכרעה בהיסטוריה העברית. גבורת ברית הסובייטים במלחמה, כאשר הגיחה עליה, הייתה הכרעה בהיסטוריה העברית.

יש הכרעות שאינן תלויות בנו, אך יש הכרעות התלויות בנו ואותן עלינו לבחון. אולי אתחיל מן המרכז אל ההיקף, מבית חוצה. אנו נעצנו קנה, ויש אומרים נעצנו חרב, בפינת תבל זו, אשר בה אנו מתקבצים ובונים מחדש את חיינו. מה יש לנו להגיד לעולם זה? ומה יש לנו להגיד לעצמנו על העולם הזה?

החזון שלנו הוא אך ורק לשלום - החזון שלנו, של תנועת הפועלים, של התנועה הציונית. לא על חרבנו נחיה בארץ הזאת, בחלק תבל זה. החזון הוא לשלום, אבל בעיית דורנו הראשונה היא קודם כל כיצד להיות לכוח. אין לנו חפץ בשלום, אין לנו ברכה בשלום אם אנו נידונים להיות כאן חלשים, תלויים ברפיון, מעטים, מחדשים את מארת הגלות. בעיית הדור הזה היא עכשיו להיות לכוח. הדור הזה הוא פרי היצר הגדול אשר התעורר בעם העברי להיות מחדש לכוח בארץ האחת והיחידה, אשר בה העם העברי מסוגל ליצור כוח לדורי דורות.

השאלה היא אם נוכל להפוך את השלום למכשיר של יצירת כוח, או שעלינו להיות מוכנים לבנות את כוחנו - אם נגזר עלינו - גם בלי שלום, מתוך ביטחון ואמונה שסוף השלום לבוא. ישנה שאיפה גדולה ונאצלת בעולם לשלום, אבל יש שהיא מתלבשת בלבוש כוזב, בלבוש פציפיזם ערטילאי שאינו מביא לשלום, שמפקיר את השלום למִדרס, למרמס. יש להבחין הבחנה מדוקדקת מאוד בין שלום שיכול לקום בין כוחות קיימים ועומדים, ובין שלום אשר ספק אם הוא יכול לקום בין כוח קיים לבין כוח מתהווה. יש שלום סטטי, יש שלום דינמי. השאלה היא אם שלום דינמי אפשרי בתוכנו. ועם כל חתירתנו לקראתו עלינו לא להירתע בפני היעדרו. בכל שלב ושלב של פעולתנו אנו יכולים להשיג את השלום המדיני על יסוד הבנוי. השאלה היא אם אנו יכולים להשיג את השלום המדיני לשם [המשך] בניין. נקודת המוקד היא ריבויינו, גידולנו, ביצורנו בארץ, במילה אחת - העלייה. כל הניסיונות לכרכר מסביב לנקודת מוקד זו ולא להיכוות יעלו בתוהו. המתחמק - שרוף יישרף.

אין מנוס ואין מפלט מהמצר: או ויתור על עלייה, על כל פנים ויתור על עלייה רבתי כדרוש לעם היהודי, כהכרחי לעם היהודי, ליישוב היהודי כאן, או נכונות לוויתור על שלום, על כל פנים לעת עתה, נכונות לקראת קרב גדול וממושך. לשאלה הזאת, שהיא שאלה מאוד מרה ונוקבת, אין תשובה בדיבורים על ״כוחות המחר״.[4] רק מי שמסתלק מלכתחילה מלהשפיע על מהלך העניינים כיום הזה ומשַמר את עצמו לעתיד לבוא, יכול להרשות לעצמו מותרות כאלה. מי יעורר ויכוון את ״כוחות המחר״ בעולם הערבי? ודאי, עצם הווייתנו כאן מחוללת תמורות סביבנו, מולידה כוחות חדשים; היא מולידה כוחות חדשים אשר ברבות הימים אולי יעזרו לנו להגיע להתאמה הדדית עם העולם הערבי, אבל היא מולידה גם כוחות אחרים, כוחות של אי-ויתור, היא מעוררת ומלבנת יצרי איבה.

אנו לא נראה את שליחותנו בגיור העם הערבי לאידיאלים של שלום איתנו. אין אנו גיירים לאחרים. אנו יוצרי כוח לעצמנו. אנו יכולים לסייע, להשפיע, לטפח. כל הדברים האלה, מהם ועד להכרעה לצד שלום רחוקה מאוד הדרך. ההכרעה היא לעם הערבי ולא לנו לגבי סיכום התמורות המתחוללות בתוכו. התשובה לשאלה לא תימָצא בסיסמאות אשר יותר משהן באות לגלות הן מכסות. כזוהי סיסמת ה״דו-לאומיות״.[5] השאלה היא: דו-לאומיות מהי? לא על השם הזה צריך לדבר. על תוכנו צריך לדבר. השאלה היא אם דו-לאומיות פירושה עלייה עברית רבתי, או שדו-לאומיות חלה גם על זכות העלייה - כי אז פירוש הדבר שיתוק העלייה. ומי שנרתע מהמסקנה הזאת, עליו להירתע מהיסוד.

על הפרק היום לא חזון אחרית הימים, אם כי חזון אחרית הימים צריך להאיר את דרכנו על כל צעד ושעל, צריך להיות טבוע בכל מעשה שאנו עושים, צריך לקבוע את המעשים שעלינו להימנע מעשותם. אבל כשאנו עושים את חשבוננו המדיני כיום הזה, עלינו להעמיד לעצמנו קודם כל את ההכרעה המדינית הקרובה העומדת על הפרק מאחורי כותלנו. היכן הכוחות הציבוריים המדיניים בעולם הערבי שנוכל להישען עליהם היום בחתירתנו לשלום לאלתר ולשלום של עלייה ובניין? איש לא הצביע עליהם עדיין. ברחבי השטח אשר מסביבנו, מפינות קרובות ורחוקות, פזורים ניצנים של הרגשה חדשה. של הכרה חדשה, הכרה חדשה בנו, בעתידנו, אפילו בזכותנו. בפינות שונות מתחילה להתרקם מעין איצטגנינות אחרת מזו המקובלת. ניצנים אלה מתגלים מתקופה לתקופה וחוזרים ונעכרים על-ידי יצר ההשתלטות המתגבר עליהם. אל יהיו סימנים אלה קלים בעינינו! נחתור למצוא אותם, לגלותם, לטפחם, לשמור עליהם עד כמה שניתן לנו לשמור עליהם. אבל אל נשלה את עצמנו בשווא, כי יש בניצנים אלה ערובה גמורה. [לא מכבר שמענו] קריאת נוער יהודי באחד ממרכזי המזרח, נוער יהודי שלא חונך על ציונות, שאולי לא כולו נושא את נפשו לציון, נוער יהודי שלא קרא את ספרות ההגנה [היהודית עצמית] הרוסית, שלא ידע את ״השומר״, שלא ידע את הגנתנו. קריאת הנוער היהודי הזה באותה עיר גדולה במזרח אל עצמו ואל הקשישים ממנו: ״יהודים, נעמוד על נפשנו, רעה נגד פנינו!״[6]

---[7] כל אלה הם אזהרות על גבי אזהרות. עלינו להיזהר מנוסחאות, עלינו להיזהר מדמיונות שווא. קושי נפשי עצום כרוך במאמץ כוח של נכונות תמידית לקרב, המוכרחה להתיישב עם שאיפה תמידית לשלום. ויש קוצר רוח טבעי ומובן להיחלץ מן המצר הנפשי הזה ולהיאחז במשהו המבטיח מוצא וסינתיזה. כזוהי גם סיסמת הפדרציה [המזרח-תיכונית]. אין לראות [בפדרציה] את הרפואה השלמה. קודם כל, מבחינה עולמית כללית. בעולם כולו מופיעה הסיסמה הזאת לא כדי לשַׂדד מחדש את מערכות העולם, לחלק אותו אחרת, אלא כדי להביא לידי תיאום, לידי שלום, לידי שיתוף חטיבות גזעיות ולאומיות קיימות ועומדות.

שאלתנו היא אחרת. שאלתנו היא איך לבנות כוח, איך ליצור את היש הגדול, איך להעביר אוכלוסין, איך ליישב מחדש. העניין שלנו, ואותם ענייני העולם שמנסים לפתור אותם בדרך הפדרציה, נתונים בשני שטחים שונים והשטחים האלה אינם מוכרחים לגעת איש ברעהו. תייתכן פדרציה בלי עלייה ואז היא מוות לנו. תייתכן עלייה בלי פדרציה, ואז יש חיים. הפדרציה מרחיבה את המסגרת. היא הופכת את היישוב הערבי של ארץ-ישראל לחלק מכלל ערבי גדול. היא נותנת לו כאילו ערובה ממשית, לפי תפיסתו, בפני השתלטות הרוב היהודי בארץ, השתלטות לפי תפיסתו. היא מזקיקה את המדינה הגדולה לעזרת הון, לעזרת טכניקה, מדע ועבודה יוצרת ורוח מתקדמת חברתית, שיש בכוח היישוב היהודי והעלייה היהודית הגדולה להעניק, ולהעניק בשפע. אך יש גם אצטגנינות אחרת, שלילית: הרחבת המסגרת מגדילה את היקפו, מגבירה את תנופתו של יצר ההשתלטות. במקום לטפח ותרנות, נכונות לפשרה, היא עלולה לטפח התרברבות ודיכוי.

איזה מהשתיים עדיף? היש לנו ביטחון? היוכל לנו להיות ביטחון שהחיוב יכריע את השלילה? קובע לא רק עצם מבנה הפדרציה כפי שהוא מצטייר בדמיוננו כדבר מה מושלם ועומד על כנו. קובע הרבה יותר תהליך בניינה והקמתה של הפדרציה: באיזו דרך תבוא לעולם - אם תבוא - מה יהיו הכוחות שיקימו אותה, לשם מה הם יקימו אותה? איזה שלבי התפתחות יעברו עליה?

נקשיב לדבריהם של בעלי התוכנית עצמם, של קברניטי מדיניות הפדרציה בעולם הערבי. הם אומרים: אין לדעת איך ומתי יבוא הדבר הזה לעולם. יש להיכון לקראתו ולהכינו מלמטה ובכל מקום ומקום. במידה שכל ארץ וארץ תשמור על אופיה הערבי, במידה שכל ארץ וארץ תדע להדוף כל מסיג גבול, במידה שכל ארץ וארץ תגיע לעצמאות - יקרב יומה של הפדרציה. יַחסנו במצב זה - בשום אופן לא שלילת הפדרציה למפרע, אבל בשום אופן לא חיוב למפרע וללא תנאי! זה עניין לשיקול דעת, זה עניין למיקוח. אין הוא יכול בשום פנים להיות סעיף קבוע במסמרות בתוכנית המדינית שלנו.

העובדה שקיבוץ הגלויות שלנו מתגשם בארץ השייכת לרקע הגדול של העולם הערבי - זהו מושכל ראשון היסטורי וגיאוגרפי. מזה אין להסיק בשום אופן כי דרך המלך של המדיניות הציונית היא כלפי העם הערבי. שאלתנו איננה שאלת המזרח הערבי. שאלתנו היא שאלת העולם כולו. אנו עם-פזורים בעולם כולו, ומכל קצות תבל אנו חותרים להתאסף פה. העוול שנגרם לנו הוא עוול של העולם כולו. תיקון העוול הזה במידה שאיננו אך ורק בידינו - הוא בראש וראשונה בידינו, אבל אין הוא אך ורק בידינו - הוא בידי העולם כולו. גם הערבים [הם] חלק העולם הזה. אבל כשאנו קובעים את תוכניתנו המדינית לאלתר, לימים הקרובים, כשלב למטרתנו הסופית ולחזון השלום הגדול והאחווה הגדולה, אנו צריכים להבחין היטב את ההבדלים שבין אפשרויות ההאזנה וההיענות לתביעה שלנו.

אחרי כל התמורות שהתחוללו ועד כמה שניתן להציץ מאחורי הפרגוד לתוך תעלומת העתיד, הרקע העיקרי של מדיניותנו ושל היאבקותנו המדינית נשאר בתחום הדמוקרטיות הגדולות. נשאר בתחום הארצות שכיום, לפחות, הן ארצות הדמוקרטיה. מפני שהארצות האלו והתלויות בהן - שעל גורלן ועל עתידן נאבקת הדמוקרטיה העולמית כיום עם היטלר בתוך היאבקותה על הרבה דברים אחרים [כלומר, ארצות מזרח-אירופה] - בהן שורש הבעיה היהודית, שם נמצאים ההמונים הגדולים נטולי הבית, נטולי המחסה, העקורים משורש גידולם והנשמדים עכשיו, ואילו במסגרת הדמוקרטיות הגדולות נמצאים אותם המוני היהודים החופשים לדבר, להתארגן, להשמיע את קולם, להיחלץ לעלייה לארץ. שאלה אחרת היא אם הם חופשים להיכנס, אבל הם חופשים, לכל הפחות, להתארגן לשם עלייה. מפני שהדמוקרטיות הגדולות כבר חייבו את עצמן כלפינו: הן הכירו בעוול, הכירו בזכות. הן ניסו לחזור בהן, אבל לא תימָחה ההכרה שניתנה פעם,[8] לא תימָחה מעל לוחות ההיסטוריה ההבטחה שניתנה פעם. ואחרון אחרון - מפני שיש לנו מסילות אליהן, מפני שאנחנו יכולים להגיע אליהן, מפני שאנחנו יכולים לדבר שם, מפני שאנחנו יכולים להדפיס שם, וגם מפני שהעולם הערבי חייב הרבה-הרבה לדמוקרטיות האלו: חייב את עצמאותו, חייב את אפשרויות איחודו, חייב את הצלתו במלחמה הזאת.

חברים ידועים יחשבו ודאי, כי שכחתי עוד מדינה אחת גדולה ועצומה בעולם. לא שכחתי. הלוואי והיא לא תשכח אותנו! כל המאמצים - לשבירת ״חומת סין״, לשבירת החומה החוצצת בינינו ובין ברית-המועצות, החוצצת בינינו ובין יהודֵיהָ, בינינו ובין שלטונה, בינינו ובין מצפונה - בכל מקום שיש בני אדם ישנו מצפון! - אבל אנחנו צריכים לדעת היטב עד כמה סיזיפית היא התעודה [המטרה] הזאת.

כשאנחנו רוצים להשפיע באנגליה, באמריקה, אנחנו קודם כל יכולים להגיע לשם. אנחנו מקבלים ויזה ואנחנו יכולים לעבור את הגבול בלי כל סכנה. וכאשר אנחנו מגיעים לאחת הארצות האלה אנחנו יכולים להיפגש עם כל אדם ולדבר איתו בלי כל חשש לא לגורלנו ולא לגורלו. אנחנו יכולים להקהיל אסיפות ברבים ולדבר לפניהם. קודם כל - אסיפות של יהודים. אנחנו מקיימים שם הסתדרות ציונית, ארגונים חלוציים, מגביות של קרנות, מפעלי הכשרה, מוסדות, עיתונות - מכשירים גלויים של פעולה והשפעה מדינית. יתר על כן, אנחנו יכולים להגיע לכל שליט בארצות האלו. אנחנו יכולים להגיע לכל שליט, אנחנו יכולים להגיע אל השליט על כל השליטים - אל הציבור ואל נבחרי הציבור. כל אחד מאיתנו יכול להיכנס לבית אחד בלונדון ששמו הפרלמנט הבריטי, ויכול לקבל לרשותו חדר ויכול להודיע שביום זה ובשעה זאת הוא ידבר על ענייני ארץ-ישראל, וכל ציר של הפרלמנט המעוניין בדבר ייכנס לחדר הזה וישמע את ההסברה.

בברית-המועצות חסומה קודם כל, עד היום הזה, הדרך להגיע אליה. במשך עשרים שנה נעשו ניסיונות על גבי ניסיונות להבקיע את החומה הזאת. היו מאיתנו שחדרו לשם בקושי רב. אני אחד מאלה שלא הצליחו להגיע.[9] כאשר אנחנו שולחים מאה רישיונות לברית-המועצות בשביל פליטי פולין ששם, ואנחנו מבקשים לשלוח עובד אחד שלנו לחלקם, התשובה היא שלילית.

ואין כל שמץ של כוונה להטיל איזה דופי שהוא, להרהר אחרי מידותיו של המשטר הזה כשלעצמו. אבל בתור נציג ציוני אני חייב לעצמי ולשולחַי דין וחשבון מה פירוש המשטר הזה - לאפשרות של פעולה ציונית, לאפשרות של הסברה ציונית, אפילו לאפשרות של הצטדקות ציונית, ואת הדין וחשבון הזה אני חייב ללא כל כחל וסרק, ולא מתוך יחס של חסידות למשהו בעולם חוץ מחסידות אחת - למטרה הציונית. בזאת אני חייב כנציג ציוני.

הדרך בשבילנו אל מצפון העם הרוסי חסומה. איננו יכולים להפיץ את דברנו באופן חופשי, איננו יכולים לחדור לעיתונות. אנו יכולים להגיע רק אל השלטון. אבל למעשה עדיין לא הגענו אליו, עדיין אנו עומדים בפרוזדורים. אף על פי כן, [יש לעשות את] כל המאמצים, בשום פנים ואופן לא להרפות, לא להיכנס לעמדה של ״ברוגז״. אבל עלינו לדעת מה קשה הדרך, איזה עיכוב יש כאן לפנינו. והכיוון? אותו כיוון - כמו לגבי הדמוקרטיה כן לגבי ברית הסובייטים, לגבי כל הכוחות שבעולם: הצגת המטרה הגדולה שלנו. השעה היא שעת צורך גדול, שעת אפשרות גדולה, ולכן היא שעת תביעה גדולה. הצורך הגדול הוא המצוקה היהודית; האפשרות הגדולה היא הכשרת לבו של העולם כולו, ההולכת וגְמֵלה לקראת פתרונות גדולים לבעיות מכריעות. ניסיון המלחמה מוכרח ללמד משהו. הדברים האלה נרשמים. אנו רואים כיצד הם נרשמים ואנו מצווים לסייע להרשמתם. התביעה הגדולה היא: ארץ לעם העברי.

אל נדאג אנו לגבולות יכולת הקליטה. יש בתוכנו - אינני אומר דווקא בתוך ההסתדרות, יש בתוך המחנה שלנו בכללו - הדואגים מאוד כבר מעכשיו לגבולות יכולת הקליטה. נניח דאגה זו לאחרים. כל כוחנו, יכולתנו לשכנע שיש יכולת קליטה גדולה בארץ - זוהי אולי אחת התעודות המרכזיות של המדיניות הציונית בשטח הדיפלומטיה והמשא-ומתן.

אל נדאג אנו למרכזי קליטה אחרים, לזה יהיו דואגים אחרים. יהודים תלושים וסחופים יידחקו לכל חור וסדק שרק ימצאו, ותבוא עליהם ברכה אם יצילו את נפשם ליום, אם ימצאו את לחם חוקם ליום. אבל הדאגה שלנו צריכה להיות: הדגשה חזקה ונמרצת של העניין הציוני, הצגת הציונות כפתרון היחיד, אגירת כל הכוחות וכיוונם לנקודה אחת, התקפה מדינית לאותה המטרה. התקפה מדינית איננה רק עניין לאחרית המלחמה, היא צריכה להיות כבר עכשיו. היא איננה עניין רק למשא-ומתן הדיפלומטי עם שליטים, איננה רק בתביעה מכוחות חוץ. התקפה מדינית פירושה קודם כל פעולה עצמית, גיוס כל ה״יש״ בתוך הארץ, בתוך היישוב, בתוך ההסתדרות, להתקפה זו. ואין דבר המכוון לפעולה מדינית ולהתגוננות כמו גיוסנו לצבא.

אבל יש בזה גם דבר-מה יותר מאשר עמידה במערכה המדינית בלבד. יש בזה שורש שקצהו נעוץ בשכבה עמוקה יותר של חיי הנפש מאשר השכבה המדינית. אמש אמר כאן ברל כצנלסון דברים מרים ונוקבים מאוד על השוני שלנו. במה נשתנינו משאר אומות העולם. השוני הזה כולל את השורש המיוחד הזה של גיוסנו, שאיננו יכול להיות אצל שום אומה ולשון. ודאי, אנו ככל אומות העולם חייבים וזכאים לעמוד במלחמה זו במדי צבא על דגלנו, עם מפקדינו, בשפתנו, במלחמה על העתיד הלאומי שלנו. אבל כמטרה לזדון האויב אנו שונים מכל עמי העולם. והדברים נאמרו אמש: בשביל כל אומות העולם - יש שיעבוד, דיכוי, הריסת חופש הרוח - אבל לא השמדת החיים, לא ביעור גזע שלם מעל פני כדור הארץ. הכרזת מלחמה כזאת יש רק עלינו. ההתעללות הזאת, חירוף מערכות האלוהים שלנו, הרמת היד להסיר מעלינו את צלם האלוהים ואת צלם האדם - זה רק כלפינו!

ויהודי השואג לנשק, המתפרץ ללבוש מדים, יהודי שאיננו רוצה במלחמה הזאת לבלות את חייו בבגדים אחרים מאשר מדים, ולעמוד אי-שם, באיזה תפקיד שהוא, במערכה - יהודי כזה נענה לצו הקיים רק בשביל העם היהודי במלחמה הזאת. אנו חייבים לרכז את כל מעיינינו בוועידה זו בהצלת ארץ-ישראל. אבל נדע היטב: העניין העומד על הפרק איננו אך ורק הצלת ארץ-ישראל. אינני קובע פה דרגות של קדושה, ואין דבר נעלה יותר, מחייב יותר מהצלת ארץ-ישראל. אבל לא רק זה בלבד עומד על הפרק בשביל חיי הנפש של העם היהודי במלחמה זו. המלחמה יכלה להתנהל בשבילים כאלה, שסכנה לא הייתה נשקפת לארץ-ישראל. אין זה טבוע אורגנית בעצם מהותה של המלחמה הזאת, שתהא סכנה נשקפת לארץ-ישראל. זוהי שאלה של השתלשלות של מסיבות. אבל גם אלמלא נשקפה סכנה לארץ, כי אז הייתה קיימת ועומדת השאלה הראשונה - להשיב לחורפינו דבר - גאולת כבוד, חוב מוסרי, מלחמתו של היהודי בצורר גזעו.

כשעם עושה את חשבונו כעם, איננו יכול לעשותו רק מתוך מניעים נפשיים בלתי אמצעיים. הוא מוכרח לחשב את דרכו, הוא מוכרח להביא בחשבון את מעמדו, כבודו, ענייניו, עתידו. אבל האיש היהודי רשאי וזכאי ומחויב, אם כך אומר לו מצפונו, לקפוץ לתוך המערכה הזאת גם כפרט. יש שאלה של ליכוד שני הדברים האלה למפעל אחד של התנדבות לצבא. היה שלב שהדברים לא היו מלוכדים. בתוך פלוגות החפרים הראשונות שנתגייסו לצבא מהארץ כפלוגות מעורבות [של יהודים וערבים], כחפרים, ונשלחו לצרפת, היו חברים שמתוך מניעים נפשיים אלה הלכו לצבא בניגוד לעמדת המוסדות שלנו.[10] עמדת המוסדות במסיבות הנתונות לא יכלה להיות אחרת מאשר הייתה, אבל התנהגותם של החברים האלה יכלה להיות כמו שהייתה, והחברים האלה נשארו חלוצים של מאמצנו הצבאי במלחמה הזאת - את הזכות הזאת אסור לשלול מהם.

חלה התפתחות. הקו נתיישר. אנו הגענו למסגרת שחשבנו אותה למינימום שבמינימום המספק את תביעתנו ומשאלתנו כעם והמאפשר לנו גיוס של רבים. באשר בתור עם לא יכולנו בשום אופן להסכים, שגיוסנו יתפורר גם על-ידי עצם הדבר שיישאר נחלת אלה שמצפונם משום-מה דוחף אותם במיוחד לכך. אנו יישרנו את הקו בזה שהשגנו אפשרות של יחידות יהודיות בפועל, אם גם לא בשם. כאן יושב חבר, שהיה חבר קיבוץ בארץ והלך לצבא עם הגיוס ההוא. הוא כיום סגן מפקד של פלוגת חפרים, הנמצאת כשנתיים בתוך להט המדבר, והייתה בתחילה מעורבת וכיום היא פלוגה יהודית טהורה. בסיור האחרון שלי בסביבה ההיא דיברתי עם המפקד שם והוא נדהם לשמוע שהפלוגה הזאת הייתה פעם מעורבת. ולא יכול היה להעלות על הדעת שפלוגה יהודית יכולה בכלל להיות מעורבת. הוא אמר לי: ״הלא זה נגד כל שכל ישר!״

אני נודד לעתים במדבריות מצרים. הפעם, ל״סדר״ זה של פסח, ניתן לי לחדור לפינה אחת של המדבר המערבי. כשבאתי למחוז חפצי ראיתי שטח רחב וגדול המוצנע בתוך מרחבְיה עצומה של המדבר, והשטח כולו מחנות-מחנות שיש להם שמות משונים ומספרים משונים ולא תבחין מבעד השם והמספר את הגזע ואת הלאום. הכל מטושטש בתוך המדבר, בתוך הים של אוהלים ובתוך השטח העצום של אנשים במדים. כשאני מגיע לשערי אחת הפלוגות הללו, שאותן אני בא לבקר, אני עומד לפניה דום כעמוד לפני אחד מקודשי האומה בדורנו. אנשים יהודים, קיבוץ כל הגלויות - נודדים במרחבים ההם בתוך סופות החול, בעבודה מפרכת, בחופשה נדירה, במשמעת נוקשה, חודשים על חודשים - פלוגה אחת 19 חודש, פלוגה שנייה 12 חודש, פלוגה שלישית שנתיים כמעט - קידוש שם ישראל! וכל יחידה כזאת כאשר אתה נכנס לתוכה, כאשר אתה חודר פנימה, אתה מרגיש את עצמך מייד על קרקע יהודית, בתוך הוויה יהודית הבוקעת אליך מכל סדק ופינה ואיננה יודעת כל גבול, כל חוק וכל מסגרת של משמעת. היא קיימת, היא ישנה - כמו כל חיינו. אנחנו קיבוץ גלויות - אף היא קיבוץ גלויות. אנחנו בליל שפות - אף היא בליל שפות. בתוכנו יש ותיקים וחדשים, נאמנים ומפוקפקים, מקבלים את הדין באהבה ונרגנים בגלוי או בסתר - אותם הדברים גם שם. אבל הפלוגה הזאת היא מאה לבבות, מאתיים לבבות, חמש מאות לבבות, שבע מאות לבבות של יהודים ההולמים במנגינה אחת.

זכיתי להיות מובל במטוס יהודי של חברת ״אווירון״, מובל על-ידי טייס יהודי עד סף המדבר ומשם, אומר שוב, זכיתי להיות מובל לתוך המדבר במכונית צבאית בריטית מלווה על-ידי קצין בריטי ותיק, חייל כל ימיו, כבן שישים, אשר כבר שָכל את בנו בכורו במלחמה הזאת. ואני זכיתי להיכנס לאוהל שבו ישבו כבר שעתיים וחיכו לתחילת ה״סדר״ מאה חיילים יהודים. בתוך דברי אליהם צריך הייתי להקדיש מקום רב לעניין השפה העברית. אבל כאלה הם חיינו, כך הם נבנים, כך הם מתגשמים. ואומר רק זאת: כשם שבמעמד כזה, כשאני צריך לקום לדבר לפני מאה אנשים כאלה, אני מתחבט בעוֹצם ההרגשה, בין דכי הנפש ובין אלם הלשון שלי, כך בבואי הנה, וברצותי לספר על החוויה הזאת, אני נתון באותה ההתאבקות. כי כל המציאות שלנו על אורותיה וצלליה, המציאות אשר כל כך הרבה יש בה מן האפור, המסוכסכת במידה כה רבה, המציאות הזאת כמות-שהיא מתרוממת אל על ומזדככת באיזה אור עליון על-ידי המדים, על-ידי החיילוּת, על-ידי ההתאבקות בגוף ובנפש במלחמה הזאת. זהו חירוף נפש יהודי, זוהי גאולת כבוד ישראל!

מי יקום ויגיד שאת הדבר הזה מותר לשלול מהאישה ועל יסוד מה? מדוע לא מגיע לה הדבר הזה? מדוע לא מגיע לחברת קיבוץ בארץ-ישראל כאן להיות עכשיו נהגת, מובילה פצועים לבית חולים? ומבית חולים זה לבית חולים אחר? ומבית חולים למקום הבראה? מדוע לא מגיע לה הדבר הזה?

אני מדבר כאן מעל במת ההסתדרות. אך העניינים אינם שייכים רק למסגרת ההסתדרות - הם ענייני העם היהודי כולו, הם ענייני היישוב היהודי כולו, אבל מותר לי, מעל במת ההסתדרות, לשלוח מכאן ברכה לוהטת לכל חברי ההסתדרות ולכל בני היישוב שבמדים, באשר הם שם (מחיאות כפיים) - בארץ ובסוריה, בארם- נהריים ואולי באיראן ובאי קפריסין ובכל מדבריות מצרים ובסודאן, מטוברוק ועד נהר פרת, מקפריסין ועד חבש - תחזקנה ידיהם!

אינני יכול להירגע אף יום, אף לילה, מהשבר הגדול שמצא אותנו בנפול בשבי [ביוון] למעלה מאלף חברים שלנו. אני מעז לומר, כי מעמדנו הצבאי היה לגמרי אחר, אילו הם נמלטו מאותו גורל מר. איזה כוחות עצומים נדונו שם לשיתוק, בתוך המחנות ההם, איזה כוחות מעולים, איזה מפקדים בפועל ובכוח, איזה אנשים על סף העלייה, איזה חומר אנושי מעולה. איזה יכולת של אחריות. של מאמץ, של הקרבה עצמית ועמידה על כבוד ישראל במערכה ובפנים, בתוך חיי הצבא. איזה יכולת של היאבקות ואיזו תבונה להיאבק הלכו לאיבוד במשך המלחמה הזאת. כל זה חלק מן המערכה. נגזר עלינו לשלם את המחיר הזה, מחיר יקר מאוד, מחיר אכזר מאוד!

ומפרשת הגיוס למערכה חדשה. התקפת האויב עלולה להתקרב לארץ. איננו יודעים אם תגיח עלינו הרעה, איננו יודעים מאין היא תגיח. אנו יודעים רק זאת - היא עלולה להגיח. והיא עלולה להגיח כמעט מכל עבר, ואנו מצווים לנער קודם כל את עצמנו, ואחר-כך את כל היישוב, להשמיע באוזניו אזעקה רבתי. בשבת ישבתי בבית על שפת ימה של תל-אביב וראיתי את ההמונים שנהרו לשפת הים בבגדי חג, בארשת של שאננות גמורה, בשמחה רבה. השתעשעו ושׂחקו. אמרתי לעצמי: כך ודאי היה בסינגפור עד היום האחרון, כך ודאי היה ברוטרדם, כך ודאי היה בבלגרד.

העם אינו מתעורר, אבל מוכרח לבוא מישהו שיעורר אותו, ואותו מישהו צריך קודם כל לעורר את עצמו. מוכרחה לבוא הסברה רבתי של הגיוס לכוחות הגנת הארץ, בראש וראשונה לכוחות הרגלים ולכוחות התותחנים. אסור לנו להסתפק בפלוגות - עלינו לדרוש חטיבות צבאיות יותר גדולות ויותר משוכללות, בטליונים יהודים, עם תוספת ציוד, עם תוספת כוחות לוואי, עם פיקוד יותר רחב ועם אפשרות של עלייה יותר גדולה למפקדינו. יש לנו בהסתדרות מוסר ידוע. סביב המוסר הזה יש תמיד מלחמה. המלחמה מעידה שהוא ישנו. המוסר ההסתדרותי צריך בתקופה הזאת להיהפך למוסר של גיוס. ולא יייתכן שמוסר ההסתדרות יסבול את פריעת מוסר הגיוס, קודם כל בתוך ההסתדרות. רק אז תהיה הזכות להסתדרות לדרוש שפריעת המוסר הזה לא תיסָבל ברחבי היישוב.

אבל בשום פנים ואופן לא נצא ידי חובתנו לגבי הגנת הארץ אך ורק על-ידי הגיוס הצבאי. אני אומר: בראש וראשונה וקודם כל - גיוס לצבא, אבל לא רק הוא - היישוב מוכרח לחיות, היישוב מוכרח גם להשתתף במלחמה בדרכים אחרות מאשר גיוס לצבא. היישוב מוכרח לייצר בחקלאות ובתעשייה, היישוב מוכרח לשמור על עמדות יישוביות. פירוש הדבר שיש עוד רבבות על רבבות של אנשים, אשר בכל מקרה אחרון, בכל שעה של צורך קיצוני, יכולים הם להתייצב בשורות המגינים. ומוכרחה להימצא מסגרת אשר תאפשר לכל אלה להתייצב במערכה, אשר תחייב את כל אלה להתייצב במערכה. עלינו להעמיד לפנינו כיום כתעודה מיידית רבבה נוספת של מגויסים. מגויסים כיום רק קצת יותר משנים-עשר אלף, בתוכם שמונה מאות חברות. רבבה נוספת של מגויסים, שעיקר כוחה, שרוב מניינה, יהיה מוקדש להגנת הארץ - יש בידינו לתיתה ועלינו לתיתה. אבל מלבד הרבבה הזאת עלינו להקים כמה וכמה רבבות של מוכנים להגן על הארץ. המסגרת לכך נתונה: את חיל הנוטרים אפשר בגמישות רבה מאוד להגדיל פי ארבע ולהגיע לממדים הדרושים לנו ביישוב. אבל, שוב, בשום פנים לא על חשבון הגיוס - זה נוסף לצבא ולא על חשבון הצבא. צריכה להיות הסְדרה, צריכה להיות חלוקת כוחות. ואל נהפוך את עניין הגנת הארץ לתואנה חדשה בשביל משתמטים מצבא, אל נחלל את הדבר הזה.

כוחנו מוגבל מאוד. קצת למעלה - ואולי הרבה למעלה - מחצי מיליון יהודים. אם נגזר עלינו להחזיק מעמד - עלינו להכפיל את הכמות הזאת. קודם כל באיכות גבוהה של ארגון, של דריכות, של מתיחות לקראת התפקיד - אבל גם בכמות. ויש יהודים שיכולים להגיע אלינו במדי צבא זר [צבא פולין החופשית], בכל לבוש שהוא ובכל תפקיד שהוא ותחת איזו משמעת שהיא. כאן הם יילחמו יותר מאשר באיזה מקום אחר. כאן הם יגבירו את כוחנו יותר מאשר בכל מקום אחר.

וגם מלחמה על מכסות עלייה. הצלת יהודים מבגדאד. המשך המאמצים להצלת פליטים יהודים מרוסיה. ואולי ייפתח סוף סוף בימים הקרובים פתח להצלת ילדים מרומניה, מהונגריה, אולי גם מבולגריה, אולי נגיע גם למקומות רחוקים יותר.

ההסתדרות היא מבצר עצום של כוח בעם היהודי. היא מנוע כביר להפעלת כוח. מעולם לא הייתה שעה, שבה כל כך הרבה נדרש מההסתדרות, שבה הוטל עליה כל כך הרבה, כמו בשעה זו. גורל הלאומיות היהודית מופקד בידי ההסתדרות. ההסתדרות הזאת נולדה וגדלה כביטוי עליון של תקופת בין-המלחמות כאן בארץ. היא הארגון הגדול ביותר של הגשמה, הארגון היחיד של המוני מגשימים, היא הנושא החי ללאומיותו של הפועל, שהיא הלאומיות המוחלטת היחידה, ואשר בה, בלאומיות הקשורה קשר אורגני בבינלאומיות, ישנה גם הערובה לקיומה.

ההסתדרות מתכנסת עכשיו לוועידה, שהיא אולי האחרונה - אם לקחת את כל מושביה יחד - בתקופת המלחמה הזאת. היא צריכה הרבה לסכם. אבל היא צריכה גם להתוות, ואף אם תהיה מחולקת בסיכום הרי להתוות היא מוכרחה יחד, כגוף אחד, כשכל כוחותיה וכל מאמציה מופנים לכיבוש, להגנה ולעמידה באחריות.

 

22/4/1942

נאום תשובה לסיכום הוויכוח

 

משה שרתוק: בוויכוח זה הייתה התרוצצות לא רק בין אוריינטציות, שכאילו מחלקות את הציבור הזה לחוגים ולזרמים; הייתה בו גם התרוצצות בין יצרים המתרוצצים בתוך כל אחד מאיתנו - יצר הניגוד, ההבלטה הקיצונית של עמדה ידועה, ויצר החתירה לליכוד ולהבלטת אחדותנו היסודית. ההכרעה במלחמה בין שני היצרים האלה היא בידי שמים. יש נואמים בוויכוח הזה שיצאו עטורים זר ניצחון של הבלטת האחדות, ואם אוכל כאן להשיא עצה, אוכל להשיא עצה רק לעצמי: לחתור בכל כוח להבלטה כזו.

נכון מה שאמר [יעקב] חזן, שאין לנו אסטרטגיה משלנו. הדברים מובנים מאליהם. אין לנו אסטרטגיה משלנו מפני שאין לנו מדינה משלנו. אבל אנחנו צריכים להבין זאת ולהסיק מזה את המסקנות.

יש מסקנה האומרת: משום כך יש לשאוף למדינה.

יש מסקנה האומרת שהדבר הזה איננו ניתן, [ולכן] יש לשאוף לצורות אחרות ופירושן של צורות אחרות - הגבלות.

יייתכן שניסיון המדינה לא ניתן להיות מושג.

אבל אנחנו הלא דנים על מה שעשינו ועל מה שעלינו לעשות במצב הנתון. במצב הנתון אין לנו מדינה, ולכן לא תייתכן גם אסטרטגיה משלנו במובן מוחלט של המילה הזאת. אין לנו מדינה, אבל בכל תא ותא של חיינו, בכל שלב של פעולתנו, טבוע חזון המדינה. אם כן, אפשר כמובן לנהל ויכוח גדול על מילים. אינני חס על מילים - אני מוכן לוותר בכל רגע על המילה ״מדינה״, אם מילה אחרת תביע יותר את האחדות שלנו. בכל תא ותא של חיינו ובכל שלב ושלב של פעולתנו טבוע חזון העצמאות היהודית, החירות היהודית והעצמיות המקורית היהודית, ובמובן זה המדינה היהודית נבנית כל הזמן - היא במובן זה בדרך - והדבר הזה חל על כל שטחי הפעולה, לא רק על ההתיישבות הקיבוצית, לא רק ההתיישבות היהודית בכלל, לא רק על עצם בניין היישוב. דבר זה חל גם על פעולתנו הצבאית, על הופעתנו הצבאית.

הבעיה העומדת לפנינו היא מה הם כיווני האקטיביזם היהודי במצבנו - כמו שהוא ולא כמו שהיינו רוצים שיהיה. אבל המצב הזה כמו שהוא יש בו מקור כביר של כוח מניע לעצמאות, הנאבק עם מסגרת קשה וחמורה שאין אנו יכולים לקפוץ מתוכה. ונדמה לי שרק כך יש לגשת לבעיית הגיוס, אשר בצדק כה מרובה בה חשבון הנפש, החיטוט, שמא נכשלנו, שמא שגינו, שמא יכולנו להניע את הדברים בכיוונים אחרים.

פיזורנו במזרח התיכון [תפוצת היחידות היהודיות בצבא הבריטי] היה דבר שאין להימנע ממנו. עם כל התאמצותי להבין לרחשי לבו של חבר, אינני יכול לתאר לעצמי - אם אנו רואים את הדברים בהתפתחותם הדינמית - מדיניות גיוס אחרת בשביל כלל היישוב כולו. אני רוצה להעז ולומר, שאילו עמדו ליד ההגה של המדיניות הציונית חברים מ״השומר הצעיר״, ואילו האחריות לקביעת הדרך הייתה לא רק האחריות הזאת לקביעת עמדתם בתור קבוצה חשובה בציבורנו, אלא אחריות לקביעת עמדתו של היישוב כולו, לא יכלו גם הם לקבוע כיוון אחר. עבר זמן רב ולא נשקפה סכנה בלתי-אמצעית לארץ-ישראל. אבל באותו הזמן התנהלה מלחמה נגד היטלר, ובאותו הזמן הייתה סכנה לארצות הסמוכות לארץ-ישראל, שנפילתן הייתה פותחת את שערי ארץ-ישראל לפני הפולש. אינני יכול לתאר לעצמי כיצד, באותו המצב, אפשר לציבור המתנדבים שלנו בכללו להחזיק מעמד נפשי בלי תרומה - ותרומה חשובה לפי מידת כוחנו - למערכות המזרח התיכון. אני מצטער על דבר אחד, שעל-ידי הדגשה אחת שלי, שהיא לא מתמול שלשום, הדגשת העניין היהודי המיוחד שבמלחמה נגד היטלר לא קלטתי תגובה; לא רק שלא שמעתי, אלא גם לא קלטתי מבין המילים תגובה מפי חברי ״השומר הצעיר״, כאילו כל עניין המלחמה הזאת הוא לנו דבר ההגנה על הארץ.[11]

ואני אומר: זה לא היה נותן לנו גיוס. אילו היינו יוצאים לפני שנתיים, לפני שנה וחצי, בסיסמה להגנת הארץ בלבד, וכל הכוחות שלנו שהיו מתגייסים היו מיועדים לעסוק אך ורק בתפקידי משמר ובתפקידי אימון - גם אילו עמד אפילו האימון על הגובה - ובאותו הזמן הייתה מתלקחת סביבנו אש, ובמדבר המערבי היו מערכות והיינו רואים את תנודת כפות המאזניים והיינו חשים שכל תנודה עלולה לקבוע גם את גורלנו אנו - אינני רואה כיצד היה ציבור מתנדבים זה מחזיק מעמד, כיצד היה נענה בכלל בתוך המסגרת הזאת לתוכנית הגיוס גם במידה הזעומה שהוא נענה.

אני אומר: הפיזור במובן ידוע היה רצוי. המערכות יכלו להיגמר מבלי שתגענה עד שערי הארץ, ואז הייתה נשארת בשביל ההיסטוריה האנושית מסקנה ברורה, שהארץ ניצלה מסכנה וניצלה על-ידי ״הצבא האדום״, אבל אנו איננו שם, והשאלה היא אם נוכל להגיע לשם. אבל הארץ ניצלה בטוברוק, במדבר המערבי, בסוריה, בכל מיני מקומות שמסביבנו. המערכה ביוון, המערכה בכרתים, יכלו להסתיים להלכה אחרת. מי שאמר אצלנו שלא צריך היה ללכת לכרתים, אמר זאת לא מתוך שיקול אסטרטגי-מעשי, באשר הוא ראה שהמערכה הזאת למפרע אבודה מתוך יחסי הכוחות - הוא אמר זאת מתוך שיקול עקרוני, ואני שולל את השיקול העקרוני הזה.

האם יייתכן מצב כזה בשבילנו, שכל חרד לשלומה של ארץ-ישראל ולעתידנו המדיני והאנושי בארץ-ישראל - שתהיינה כל המערכות מסביב לנו ויבואו ממרחקים אוסטרלים לנהל אותן, ויבואו ממרחקים ניו-זילנדים, ויבואו גם אמריקנים לעזור להם - יישאר כלוא במסגרת הארץ הזאת משום שאיננו בעל-בית על אסטרטגיה? זה דבר אכזרי מאוד, שאיננו בעל-בית על אסטרטגיה, אבל זהו הגורל. השאלה היא אם בתוך הגורל הזה הוא מצוּוֶה או אינו מצוּוֶה על שיתוף במערכה הגדולה!

אני אומר: הדבר הזה רצוי והיה גם הכרחי. בכל דבר הכרחי יש רע הכרחי שהוא חלק מן הסיכום הכללי, יש מחיר שמשלמים ומוכרחים לשלם. יש מפקדה אחת ואי-אפשר ליצור חזית משלנו עם מפקדה שלנו. ואם יש מפקדה כזאת הרי היא הקובעת - אפשר להיאבק איתה, אפשר לנסות להוכיח לה, גם הוכחנו בדרך הזאת - אבל בידיה ההכרעה. ואם ישנו מצב כזה, שמרכז הכובד הצבאי בין הארץ ובין מצרים הוא עד היום במצרים, כי שם המערכה ופה היא עדיין איננה; אם כך המצב שריכוזים גדולים של כוחות הובלה, של כוחות הספקה ושל כוחות אוויר הם במצרים, ואם לכוחות אלה דרושה תגבורת ותגבורת מסוימת ואותה אנו יכולים לתת - אין אנו יכולים למנוע אותה.

במידה שגוברת הסכנה הבלתי-אמצעית על ארץ-ישראל, אני אומר: לא רק כוחנו, אלא גם העניין הצבאי מחייב לתת לנו את מקסימום היכולת להילחם בארץ-ישראל, כי כוח יהודי מלוכד, מאומן כהלכה, במסגרת רחבה עד כמה שאפשר - גם בלי מדים וגם במדים אחרים - היעילות הצבאית שלו תגיע לשיאה אם יילחם על אדמת ארץ-ישראל. אבל אי-אפשר לנקוט את העמדה הזאת כעמדה סיטונית לגבי כל מהלך המלחמה ללא כל שינויים. מה יהיה אם תבוא סכנה לארץ-ישראל ונתגבר עליה, והמלחמה עדיין תימשך וההכרעה עדיין תהיה מאיתנו והלאה? מה יהיה אם שוב תחלוף הסופה על ראשינו והעננים לא יתבקעו על פני ארץ-ישראל והמלחמה תימשך וההכרעה תהיה מאיתנו והלאה? האם גם אז נאמר: אנו נותנים לצבא, אבל אך ורק להגנת הארץ, אנו איננו שותפים במלחמה הזאת?

הטענה על פיזור יחידות היא טענה בראש וראשונה על מהלך המלחמה. אנו דרשנו כוח יהודי, דרשנו דיביזיה יהודית. הצגנו את הדרישה הזאת בזמן כזה, שלהציג אותה ובו בזמן לומר: ״דיביזיה, אבל אך ורק בארץ-ישראל ולהגנת הגבולות״ - היה תרתי דסתרי. ואילו ניתנה לנו אז דיביזיה יהודית, היינו ניצולים אולי מפיזור אבל לא היינו נמנעים מהמלחמה על אדמת נכר. אבל היו דברים מסוימים מאוד ובאו ואמרו לנו: הכרחית תגבורת, והיה רגע קריטי, והייתה דרושה תגבורת לחיל התעופה יותר מאלף איש. נתנו עד עכשיו 1,600 איש לחיל התעופה, ובתנאים קשים מאוד, בתנאי פיזור ולא רק פיזור אלא גם בהגבלה - [שירות] רק על הקרקע ולא באוויר. אנו נאבקנו - וכתוצאה מההיאבקות הזאת השגנו את העלייה לאוויר והשגנו את ההתחלה הראשונה, התחלה פורתא - לאמן כמה עשרות אנשים כטייסים. ואם כזה יהיה המצב שיהיו יהודים בכל סולם השירותים, גם בשירותי הקרקע וגם בשירותי האוויר, כי אז נפתח פתח לתביעת אסקדרון של יהודים בחיל התעופה, בלי שם ובלי דגל, כמו היחידות היהודיות.

הדבר הזה נקנה במאמצים קשים מאוד. מי שיירתע מלעלות על השלב הראשון לא יוכל להגיע לשלב העליון אלא על-ידי מהפכות מלמעלה. ניסינו כל הזמן ללכת דרך מהפכות מלמעלה, אולם נהדפנו לאחור. אנו לא רשאים היינו בשום אופן להסתלק מהדרך של העלייה בסולם מהשלב התחתון. כך אנו פועלים בכל מערכות חיינו.

אני רוצה להזכיר כאן פלוגה יהודית אחת במדבר, פלוגת מובילי מים במדבר, פלוגה שעבר עליה סבל רב - באקלים קטלני, חבריה שותים בעצמם מים במשורה, בסכנת חיים מתמדת - פלוגה שהייתה כל הזמן באזור האש, הן בהתקדמות למערב והן בנסיגה משם, ושעד היום היא בתוך אזור הסכנה. הפלוגה הזאת ופלוגות אחרות של חפרים ושל מובילים, קבוצות אנשים שלנו בתעופה באותו האזור - כל אלה הם השתתפותנו הממשית במלחמה, שכבר הייתה עד עכשיו ותהיה כל הזמן מלחמה על ארץ-ישראל.

היה צורך בגיוס נשים. עובדה היא שאין ביכולתנו לשנותה, כי מרכז הכובד הצבאי הוא במצרים - שם מרכז ההובלה ולשם מובאים הפצועים ואותם מובילים גברים. והנה כדי לשחרר את הגברים האלה באו בחורות מדרום-אפריקה, מאוסטרליה, מאנגליה, ורק מארץ-ישראל לא תבואנה בחורות? את האישה אין שולחים לחזית האש - זה אינו צודק וזוהי עמדה נחשלת, אבל עד כאן הגיעה האישה. יש עמדות יותר נחשלות, יש עמים יותר נחשלים, שאינם נותנים לאישה ללבוש מדים ובדרך כלל אומרים: כבוד האישה פנימה, בבית. ואומרים [שלטונות הצבא הבריטי]: אישה להובלה כזאת ולא אחרת, למחסני הספקה, לשירותי בתי-החולים - ובתי-החולים הגדולים במצרים, ומרכזי הספקה גדולים במצרים - ואנו צריכים לומר: ״לא!״? ואנו צריכים לומר: ״עד כמה שרק אפשר בארץ?״ אנו יודעים שמהמחזור השני [של המתנדבות] אחוז ניכר מאוד יישאר בארץ, אולם איננו יכולים לומר: ״לא״. איננו יכולים להסתלק משותפות ממשית בכל המלחמה הזאת.

בדברי הראשונים הדגשתי כמה הדגשות קיצוניות ואני רואה שהיה צורך בהן. הדגשתי את עניין המדים כנגד החיזיון, שאנו רואים אותו היטב בתוכנו, כנגד החיזיון של אי-התגייסות ושל אי-התנדבות בכלל. אבל ישנן דרכים שונות של התגייסות. ישנם חברים שצריך היה לגזור עליהם לא להיכנס למדים, באשר להם היה מיועד במלחמה זו תפקיד הרבה יותר דגול, אם כי נגזר עליו להישאר סמוי מן העין, והם הלכו לקראת סכנות וגם נפלו לזרועות המוות בלי מדים.[12] אבל כאשר אנו מדברים על התנדבות הציבור בכלל, אזי עלינו לדעת שההתגייסות במדים היא, קודם כל, הדבר בעל הערך המדיני המיוחד שאנו עושים בתקופה זו. ושנית, גם אולי הדבר הקשה ביותר מכמה וכמה בחינות. ועל כן דבר ההתגייסות במדים מחייב הדגשה מיוחדת.

מתחילת המלחמה ראינו את חברינו הנוטרים וגם את חברינו השוטרים לסוגיהם השונים כמגויסים. ואם אנו אומרים: יש לנו 12 אלף מגויסים, אנו צריכים לאמור: 18 אלף מגויסים. כל החברים האלה, המגויסים במדים, יש עוד מסביבם היקף גדול של מגויסים בלי מדים או אלה שצריכים להיות מגויסים בלי מדים. לא הייתה תקופה במשך זמן המלחמה ששירותם לא היה הכרחי, ששירותם לא היה כרוך בסכנה גם לאחר השלום שהשתרר. אבל הגענו לתקופה שנתבענו לכוח זה, לאפשרויות הגנוזות בו ובייחוד למשטרת היישובים היהודיים, לנוטרות שלנו, והוא יכול להגיע לממדים ולהקיף המוני אנשים ולהעמידם במערכה מבלי לפגוע פגיעה יתרה בכוח הייצור שלנו.

וכל מערכת הגיוס הזה, לצבא ולנוטרות - זהו הצורך העליון שלנו. היה, כמובן, חשוב מאוד אילו אפשר היה בינתיים לקבל התחייבויות לגבי העתיד, כמו שחושב יצחקי.[13] אני מסכים איתו בהחלט. חשוב מאוד לקבל התחייבויות לגבי העתיד. אבל אם הוא מסתמך על הודו - הרי פנדיט נהרו קורא לגיוס בלי תנאים.[14] אנחנו שומעים את קריאתו יום-יום. הוא יודע איפה לא לוותר ויתורים: כשבאים אליו במשא-ומתן קונסטיטוציוני - שם אינו מוותר. אבל יחד עם זה הוא אומר: המולדת בסכנה ויש להגן עליה. וברור היטב מה פירוש כיום בהודו להגן: פירוש הדבר - כניסת הודים לצבא הבריטי, פירוש הדבר - ציוד והצדעה לווייוול. כזה הוא המצב. נהרו מדינאי מעשי מאוד. הוא יודע היטב למה הוא קורא כשהוא קורא את הודו להגנה. הוא אינו קורא את הודו ליצור עכשיו צבא עצמאי, ושהצבא הזה יצא ויבחר לו איזו חזית חשובה בבורמה. הוא קורא לגיוס לצבא הבריטי ובלי תנאים. אינו מַתְנה, אינו דורש התחייבויות. יש מסגרת של צבא הודי מקודם, יש יחידות גדולות של צבא הודי. יש יחידות קטנות של צבא יהודי. ואם יצחקי חושב, שאלה ילכו לטוברוק ואחרים ילכו לאודסה - אינו אלא טועה. אין זו שאלה של בחירה חופשית. לא הולכים לטוברוק אלה, אשר איוו להם למושב את טוברוק. שלחו אותם לטוברוק - הם הלכו. ואילו היו שולחים אותם לאודסה - היו הולכים וילכו, אם כי הליכה זו אינה כדעת ״השומר הצעיר״. ואם ישלחו אותם מחר או מחרתיים לקווקז - הם יצטרכו ללכת לקווקז. אני מרשה לעצמי לנחש, שאילו יצחקי היה מגיע אל סטלין בכבודו ובעצמו והיה אומר לו: יש פה קבוצה של כמה מאות בחורים מארץ-ישראל, אשר חשקה נפשם להילחם דווקא באודסה - היה סטלין מסביר לו ואומר, שכל חזיתות המלחמה הן חזית אחת, שכל צבאות בעלי הברית הם צבא אחד, שזה אבסורד ובזבוז להוביל מאות בחורים מארץ-ישראל לאודסה, בשעה שהם יכולים להילחם בטוברוק. והוא, סטלין, היה שולח אותך ואת חבריך לטוברוק.[15]

נדמה לי, שיצחקי מרחף כאן באיזה עולם של רומנטיקה ואיננו עומד לגמרי על רקע הברזל של המציאות המדינית, שהוא כל-כך משתוקק להעמידנו עליו בשתי רגליים. ונדמה לי שהוא שוגה ברומנטיקה גם כשהוא מדבר על מדינת פועלים סוציאליסטית דו-לאומית בארץ-ישראל כאמצעי לעליית מיליונים יהודים ולהבטחת חיים לאומיים ליהודים וערבים בארץ הזאת.[16] יצחקי לא קבע את התאריך מתי הוא מציע לנו להקים את המדינה הזאת, אבל אני מנסה להבין דבר מתוך דבר. אנחנו עומדים עדיין לפני שעלו המיליונים לארץ-ישראל, לא אחרי שהם עלו. אחרי שיעלו מיליונים לארץ-ישראל אפשר יהיה לדבר על הרבה דברים, אבל השאלה היא: כיצד להעלות את המיליונים? אם הוא אומר להעלות מיליונים, זאת אומרת שאנחנו מוכרחים להקים את המדינה הזאת מייד, מפני שאנחנו מייד זקוקים למיליונים אלה.

אני מסכים לכך, יצחקי, בתנאי שתביא הסכם, בתנאי שתוכל להוכיח שהצד שכנגד - השותף שלך למדינת פועלים זו שתקום מייד - מסכים ונותן ערובות מספיקות לעלייה של מיליונים. אני רוצה לדעת מי הוא השותף שלך, מה כוחו? אותך אני מכיר, את כוחך אני מכיר. אתה שייך להסתדרות העובדים, לתנועה הציונית-הסוציאליסטית, ואם תשכנע שהדבר אפשרי - תהיה לך תגבורת עצומה לדרך שלך - מה לא נעשה בשביל עלייה של מיליונים? הכל נעשה! וסוף-סוף, מדינת פועלים - אין זה דבר כל-כך פסול. אבל השאלה היא: מי הוא השותף [הערבי] שלך? לאיזו הסתדרות כללית של עובדים הוא שייך? לאיזו מפלגה סוציאליסטית הוא שייך? מה כוחו בחברה שלו? את כוחה של התנועה שלנו בחברה אנו יודעים, אבל מה כוחו של השותף שלך בחברה שלו? אתה מציע לנו פתרון - היש לך כאן חוזה עם מישהו? ההצלחת להוכיח לצד שכנגד, שהעניין הלאומי שלו מחייב עלייה של מיליונים יהודים לארץ-ישראל? השתלטת על התפיסה שלו? אתה יכול להכתיב לו את תפיסתו הלאומית?

בקשר עם הדברים האלה אני רוצה להביא איזו ראיה מסמכית, איך תופסים אנשים עניין של מדינת פועלים לאלתר, מייד.

פה נזכר שמו של מקסטון.[17] הוא וחבריו הורמו במקצת על נס. ומישהו מהבמה ניסה להבחין בין מקסטון ובין מק-גוברן.[18] נדמה לי, הבחנה נכונה. אבקש קצת סבלנות מהחברים לדברים, שאנחנו צריכים לדעת אותם וללמוד מהם משהו. מקסטון, אשר השתתף בפעם האחרונה בוויכוח על ״הספר הלבן״, שנתקיים בבית הנבחרים הבריטי ב-23 במאי 1939 (ואינני יכול לקרוא את כל נאומו, אני מוכרח לבקש את החברים לסמוך על הבחירה של הקטעים שאביא), אמר ככה:


אבל הרעיון המרכזי ב״ספר הלבן״ הוא כי כעבור חמש שנים או עשר שנים תגיע שעת הכושר להכניס דמוקרטיה ושלטון עצמי לארץ-ישראל, שהשעה אז תהיה יותר כשרה משהיא עכשיו. אם נשקיף אחורנית, הרי צריך מזה להסיק, שלפני חמש שנים או עשר שנים באותו אופן אפשר היה לומר, שכעבור חמש או עשר שנים תהיה השעה יותר כשרה לתת שלטון עצמי לארץ-ישראל. אבל אם אנחנו נשקיף אחורנית על פני חמש או עשר השנים האחרונות נהיה מוכרחים להבין, כי אז הייתה ארץ-ישראל בעיה הרבה יותר פשוטה לעומת מצב הבעיה הזאת כיום. לפני חמש שנים לא היה לנו הסיבוך העצום של שאלת הפליטים [היהודים]. אינני יודע כיצד משפיעה השאלה הזאת על אנשים אחרים, אבל שאלת הפליטים שינתה את אופן ראייתי-אני את הנושא הזה במידה ניכרת מאוד.

שנית: לא הייתה לנו אז הבעיה האסטרטגית. ייתכן שאני טועה או חושד שלא כדין, אבל אחד המניעים הגדולים להוצאת ה״ספר הלבן״ הלא היו השיקולים האסטרטגיים. שתי הבעיות האלה נתעוררו בצורה חריפה רק במשך חמש השנים האחרונות.

אנחנו כאן, בבריטניה הגדולה, הכרזנו באוזני העולם שאנחנו לוחמים על דמוקרטיה כנגד אחרים. יש לי הרגשה חזקה, שאחד הדברים הטובים ביותר שיכולנו לעשות למען הדמוקרטיה בימים אלה - זה להרוג באמת את האמונה בה.

יש לי ספקות חמורים בדבר הדמוקרטיה של הבית הזה, הנמצא במרחק אלפיים מיל מגיא החיזיון, המנסה להחזיק בידו את גורל העם באותה ארץ.

יש לי ספקות חמורים מאוד בדבר הדמוקרטיה של הערבים בסוריה, במצרים ובעיראק, כשהם באים ואומרים לי מה לעשות בחייהם של תושבי ארץ-ישראל.

וכן יש לי ספיקות חמורים מאוד ביחס לדמוקרטיה של היהודים בגלזגו, באדינבורג, בלונדון ובניו-יורק, כשהם באים ואומרים לי מה עלינו להחליט על חיי תושבי ארץ-ישראל.

יש לי ספקות חמורים מאוד בדבר הדמוקרטיה של הוועידות שמכנס מזכיר המושבות בלונדון, ואשר הוא מזמין אליהן אנשים מכל מיני מקומות בעוד שאינו עושה ניסיון רציני להזמין את הערבים והיהודים הפשוטים מארץ-ישראל, שצריכים לחיות ולעבוד יחד.

היהודים במצב הנוכחי [בא״י] במיעוט של אחד לשניים [---] אנחנו הסקוטים יש לנו דעה אחרת על הבעיה הזאת. בבית הזה אנחנו במיעוט תמידי של אחד לעשרה, ואנחנו למדנו כיצד להפיק את מלוא התועלת והיתרון מהמצב הזה. אנחנו עושים זאת על-ידי כך שאנחנו מגזימים את רגשותינו הלאומיים, שהם ממשיים מאוד, אבל אנחנו גם איננו מפריזים בעליונות השליטים שלנו. איננו מתייחסים אליהם ברצינות כזאת כמו שהם מתייחסים לעצמם. אינני יודע מדוע היהודים עם ניסיונם, ניסיון של מלחמת קיום במשך מאות בשנים, יפחדו להעמיד את עצמם פנים אל פנים על בסיס דמוקרטי כמיעוט, שהוא רק מיעוט של אחד לשניים. הם היו בכל הדורות ובכל קצות תבל במצב של מיעוטים מבוטלים, בלי כל זכויות אזרחיות, בהרבה מקרים בלי זכויות עבודה, בלי זכויות מסחר. בעיני, הדבר הנכון שיכולנו להגיד הוא שמנוי וגמור אצלנו להקים דמוקרטיה בארץ-ישראל, דמוקרטיה במלוא מובן המילה. לא דמוקרטיה אשר בה הערבים הם כחומר ביד היוצר בידי אנשים מהחוץ; לא דמוקרטיה אשר יכולה להיווצר על-ידי הממשלה הבריטית, אלא דמוקרטיה הנותנת לאנשים היושבים באותה טריטוריה, המטילה עליהם את התפקיד לכונן קהילה דמוקרטית אמיתית, הנושאת בכל האחריות של קהילה דמוקרטית אמיתית.

יש לי מגע עם אנשי ארץ-ישראל. המגע שלי הוא עם בני המעמד העובד פועלים - אנשים החיים בקיבוצים יהודיים ופלחים. והידידים שלי בארץ-ישראל ראו את מפעלם מלכתחילה מכוון במידה שווה ליהודי ולערבי. הם לא הכירו בשום מחיצות לאומיות. וגם אני וידידי בבית הזה הננו לימין הפועל הארץ-ישראלי בלי הבדל גזע ודת.

זוהי הדרך, אשר עובדי ארץ-ישראל, כיהודים כערבים, צריכים ללכת בה. הם צריכים להשתתף במלחמת המעמד העובד על משטר סוציאלי חדש - אותה מלחמה, אשר פועלי הארץ הזאת וארצות אחרות צריכים להשתתף בה. מלחמה על לאומיות היא כיום דבר שעבר עליו כלח. זהו אנכרוניזם. האדון הנכבד מאוד, הציר למחוז אפינג [וינסטון צ׳רצ׳יל] מחייך. אני יודע, ישנה לאומיות אולי יותר זדונית, אולי יותר מרה, אולי יותר אכזרית משהייתה פעם. אבל אני סבור שאלה הן בעיטות הגסיסה שלה. השאלה אינה של גבולות, כי אם של תנאים סוציאליים וכלכליים. ועתיד ארץ-ישראל הוא בידי המעמד העובד הנמצא שם.

מה אכפת לנו מי חי בארץ ההיא לפני אלף וחמש מאות שנה?

מה אכפת לנו מה אמר בלפור לפני עשרים שנה?

מה אכפת לנו מה כתב מק-מהון?[19]

כל השאלה אינה אלא איך האנשים הפשוטים הנמצאים שם צריכים לחיות חיים הגונים, בטוחים ומאושרים לעתיד. השאלה יכולה להיפתר רק על-ידי האנשים היושבים שם. היא אינה יכולה להיפתר על-ידינו. אין אנחנו צריכים לחשוב אפילו, שאנחנו יכולים לעשות משהו בשבילם.

 

מה הרע? הרע הוא, שזהו ביטוי קלאסי של אַ-ציונות. לא אומר אפילו אנטי-ציונות. אני אומר: אַ-ציונות כזאת גרועה מאנטי-ציונות, מפני שבה יש שיתוק גמור של הבעיה שלנו, התעלמות גמורה מתהליכים היסטוריים. דיבורים כאלה - זוהי בורות, עם-הארצוּת, ולא מפי איש שהוא בור ועם-הארץ. האיש קנה לו את השכלתו בעמל קשה של עובד. רק לגבי יהודים מותרת, כנראה, עם-הארצות כזאת. פה אין ההד הקל ביותר לתביעת עלייה, פה יש התעלמות גמורה מזה כיצד באו יהודים אלה לארץ. הוא מצטער, שהחבל לא נותק לפני חמש שנים, בטרם באה העלייה הגדולה, כי אז היה יותר קל לתת דמוקרטיה לארץ-ישראל, כי אז לא היו עוד היהודים מיעוט של אחד לשניים. כמובן, הוא לא התכוון אולי לכך, אבל זוהי עמדה מדינית ואנחנו צריכים להסיק מסקנות ממנה.

מה פירוש העמדה הזאת?

יש פה שלילת אחדותו של העם היהודי בעולם.

יש פה השוואה של קשר בין יהודי בוורשה עם ארץ-ישראל ובין ערבי מבגדאד עם ארץ ישראל - השוואה גמורה.

שתי הזכויות נידונות לשלילה, אבל במידה שווה. יש פה העמדת עניין של חיים של העם היהודי ועניין השתלטות העם הערבי ברמה שווה. ויש פה עוד ועוד דברים. אינני אומר, שצריך להסתלק מלהסביר גם למקסטון. אבל זאת אומרת שמוקדם עדיין לסמוך על מקסטון ועל רבים כמוהו.

כשם שאיננו יכולים להירתע מתוצאות כאלה של הסברה, גם אם היא הסברה גרועה, כן איננו יכולים להירתע מקושי ההסברה ואיננו יכולים להירתע מזה, שההסברה של בן-גוריון לא נתקבלה. אם כזה הוא המצב, שהייתה הסברה של בן-גוריון שלא נתקבלה, והייתה הסברה של ״השומר הצעיר״ ויצחקי והיא כזאת - אני בוחר בהסברה שלא נתקבלה.

לא נכון הדבר, כפי שאפשר היה להבין מדברי בנטוב (ואני חושב שהוא גם לא התכוון לכך), שיש בציבור הערבי כנופיה אחת ריאקציונית קטנה ויש חוגים, אולי חוגים רחבים, המוכנים לראייה אחרת של הדברים, המוכנים לפשרה ולפשרה על יסוד ציוני, וכי בזה שאנחנו נוקטים נוסחאות קיצוניות - אנחנו דוחפים את החוגים האלה אל תחת האפיריון של הכנופיה הריאקציונית. לא נכון הדבר הזה. יש התנגשות טרגית בארץ בין שאיפות שני העמים, ויהיה זה בלתי אחראי להעלים עין מן העובדה הטרגית הזאת.[20]

יש עם הרוצה לחזור לארץ ולשנות את אופיה האתני מדורי דורות. ויש עם שבנפשו מתקומם משהו נגד השינוי הזה, באשר הוא בתור עם, בתור גזע, היה רוצה לשמור על אופיה האתני של הארץ כפי שהוא היה במשך דורי דורות. יעשה כל אחד ואחד את המאמץ הקל להיכנס לנפשו של הזולת: יש כאן התנגשות בין שתי הנטיות הנפשיות האלה, המביאות גם לפעולה. ויש קבלת עובדות. אנחנו מקבלים את העובדה של קיום עם ערבי בארץ-ישראל. אבל הערבים, בכל שלב ושלב, בקושי הרבה יותר גדול, מוכנים לקבל את העובדה של קיום יהודים בארץ-ישראל: מה לעשות - כבר באו, כבר יושבים, בנו בתים, נטעו עצים, הולידו ילדים, סללו כבישים, הם כבר כאן - מה אפשר לעשות? אבל יש קושי עצום, אשר עד עכשיו לא התגברנו עליו: להביא חלק חשוב או ניכר בתוך העם הערבי להכרה למפרע, שהדבר הזה יימשך, שהדבר הזה יגביר חיל - וזה איננו. שאלת ההסכם, על כל פנים, עומדת בסימן שאלה, ושאלה גדולה היא אם זו יכולה להיות דרך המלך של מדיניות. במילים אפשר לומר: בשום פנים לא ויתור על עלייה ויחד עם זה הסכם, אבל במציאות הדברים האלה הם אחרים. אין ערבי חשוב, אין חוג ערבי, כבר לאחר שנסיר את עניין המדינה, לאחר שנסיר את עניין השלטון, לאחר שנקבל את הנוסחה של מדינה דו-לאומית - לאחר שנעשה את כל אותם הדברים שרוצה בהם בנטוב - אין חוג ערבי שיסכים למהותם של הדברים, לא לנוסחאותיהם - למהות של עלייה רבתי.

אנחנו מצדנו צריכים להיות מוכנים לדרוש רק דבר אחד: עלייה. רק זה נחוץ לנו. לא נחוצה לנו מדינה, לא נחוץ לנו שלטון. מה שאנחנו שואפים ליצור כאן - זוהי הוויה חופשית של המונים גדולים של יהודים.

אם זה אפשרי בלי מדינה - אַל מדינה!

אם זה אפשרי בלי שלטון - אַל שלטון!

אלה הם כלים ויכול להיות שיש כלים אחרים - זו לא מטרה. אבל כאשר ערבים אומרים לנו: ״לא, לא עלייה!״ וכאשר אנגלים אומרים לנו: ״במצב זה, כשהערבים אומרים לא, איננו יכולים להבטיח לכם עלייה, איננו יכולים לקחת אותה על עצמנו״ - אז, אם איננו רוצים לוותר על עלייה, אנחנו מוכרחים להגיד: ״תנו לנו ואנחנו נעשה אותה, תנו לנו שלטון על עלייה!״ ואם באים ואומרים: ״מה זאת אומרת שלטון על עלייה?

שלטון על עלייה - פירושו שלטון על חוק, על סדרים בארץ, על כל המשטר בארץ,

שלטון על עלייה פירושו: מכס, יחסי מסחר, קרקע להתיישבות, עבודות ציבוריות, אשראי ממלכתי,

באחת - מדינה!״ אם כך הוא, אנחנו מוכרחים להגיד: ״כן, מדינה!״ כל זה איננו רדיפה אחרי נצנוצים, כל זה נובע בהכרח ברזל מתוך מקור אחד, והמקור הוא - עלייה במסיבות המדיניות הנתונות שהועמדנו בהן. 88

אגיד עוד דבר, ומה שאגיד איננו בבחינת ״ראה וקדש״; אני מזהיר למפרע מזאת. פעם קיבלתי כאורח בארץ הודי חשוב אחד, שהוא כולו רוחניות שברוחניות, שאפילו נהרו מפוקפק בעיניו מפני שהוא מדינאי מעשי יותר מדי ואיש של מקח וממכר מדיני. ההודי הזה ראה מה שנעשה כאן בארץ. הוא נסע איתי ושאל אותי: ״איך תפתור את השאלה הערבית?״ אמרתי לו מה שאמרתי. דיברתי על שלום ועל הקושי ועל אי-ויתור, על אפשרות של שלום ועל הכרחיות של שלום ועל האמונה ששלום בוא יבוא. הוא אמר:

״אולי זה יבוא פעם. אבל שמע, אני איש זקן, 'עם לָבָן גרתי',[21] אני מכיר מוסלמים, מה שנחוץ לכם - זהו מיליון יהודים צעירים ולכל אחד רובה״.

נזדעזעתי מהעמדה הזאת בפיו של הודי כזה, של הודי כל כך הומניסטי, כל כך חדור ברוח השלום והעבודה היוצרת. הוא בא לארץ-ישראל לראות קואופרציה חקלאית. הוא נסע בעצם לראות קואופרציה חקלאית בדנמרק. בדרך חזרה נפגש באונייה עם קבוצת חלוצים יהודים ומהם נודע לו על הקואופרציה החקלאית בארץ-ישראל. הוא שהה בארץ שבוע, ראה את הקואופרציה החקלאית, בינתיים תהה על מפעלנו, וזו הייתה התשובה שלו. אנחנו יודעים שאנחנו על עברי פי פחת בארץ הזאת במובן הנפשי, ואנחנו יודעים שמוכרחים להכניס הנה מיליון יהודים, ויחד עם זה עלינו לשמור על נפש כל יהודי ובייחוד על כל יהודי צעיר שלא יראה ברובה את אלוהיו, את אליליו, שיתפלל לשעה שיוכל לזרוק אותו מן היד. אבל הדברים האלה רציניים מאוד, ואי-אפשר לעבור כך בטיסה על פני תהומות. באווירון אפשרי הדבר, אבל לא בוויכוח ולא בבירור רציני.

נכון הדבר, שגורל קיום שאיפותיהם של הערבים קשור בגורלנו. במה דברים אמורים? אם אנחנו נדע לעמוד על גורלנו. הערבים לא יקשיבו למה שתאמרנה אנגליה ואמריקה בסוף המלחמה? אני מניח שהם יקשיבו גם למה שתאמר רוסיה בסוף המלחמה. האם אנחנו יכולים לראות את השאלה שלנו רק כשאלה שבינינו לבין הערבים? מה צריכה להיות תשובתנו לאנגלים ולאמריקאים, שיגשו לעניין אולי מתוך השקפת עולם אחרת ואולי לא מתוך אותה כנות המחשבה כמו שמקסטון ניגש לעניין?

אומרים לנו: ״אתם מוכרחים להתחשב עם הערבים״.

על זה עלינו להשיב:

״האחריות היא שלכם ואתם בשום פנים לא תהיו פטורים מאחריות זו. האחריות שלכם היא לגורלו של העם היהודי ולגורלה של ארץ-ישראל. אתם צריכים לנקוט עמדה בעניין זה, והערבים צריכים לדעת מהי העמדה שלכם - ואז אולי תהיה תקווה לשלום״.

האם יש תקווה לשלום אחרי ״הספר הלבן״ [הפרו-]הערבי? אֵי ערבי שצריך להסכים אחרי ״הספר הלבן״ לתת לנו יותר ממה שכתוב בו? יש הרבה ערבים שאינם מאמינים בהגשמת ״הספר הלבן״, כי הם מעריכים את כושר הפעולה והמלחמה של היהודים ומגזימים ביחס למשקלו של העם היהודי, קודם כל בדמוקרטיות. אנחנו נאכזב אותם בעניין זה, שאין לנו השפעה על הדמוקרטיות? זהו כל משעננו כיום. ואם הדמוקרטיות שוב תבגודנה בנו, כשם שבגדה כבר דמוקרטיה אחת גדולה, אם בהכרעה שתבוא הן תבגודנה בנו, ואם ברית-המועצות לא תיענה לנו, אז במה ניבָחן? בעניין זה שגורלם קשור בגורלנו, שבלעדינו הם לא ישיגו - אם נאמר את ״הלאו״ באופן תקיף.

אני בטוח שהרבה דברים שאמרתי מוסכמים על ״השומר הצעיר״. לא אמרתי אותם מתוך רצון להבליט איזה ניגוד, אלא מתוך רצון למצות את ההכרה היסודית שלנו. אבל אסור לטשטש את הדברים האלה. אינני חושב שמישהו מאלה המדגישים את ההתבססות על ״כוחות המחר״, מציע לנו ומציע לעצמו להרפות אף כלשהו מלחץ כלפי אנגליה וכלפי אמריקה. אני בטוח שכל מי שאמר אותו הפתגם הרוסי על ידידים ותיקים ועל ידידים טירונים,[22] איננו מציע לנו להרפות אף כמלוא נימה מלהישען על אותם הכוחות שלדעת רבים מתוכנו, ואולי גם באופן אובייקטיבי, הם כוחות המחר.

אנחנו עם קטן מאוד. החזית שלנו היא כל העולם ואנחנו מוכרחים לעמוד בה. אבל אנחנו מצוּוים על ראייה בהירה של הדברים. או שאנחנו נדבר רק בשפת האמונה והשאיפה, אז זה יהיה אולי יותר קל להגיע לעמק השווה, אבל אם אנחנו מדברים בשפת ניסוח מדיני, הרי אנחנו מצוּוים על ראייה בהירה.

ארם[23] אמר, שאילו נקטנו בארגומנטציה פרולטרית יותר, כי אז היינו מוצאים מסילות יותר ללב רוסיה הסובייטית. התשובה ניתנה לו בדברי לויטה,[24] כאשר אמר שאנחנו מבינים היטב לפי מה שוקלים אנשים וכוחות שם כמו בכל מקום אחר. ואיני יודע עד כמה הארגומנטציה הייתה מועילה כאן. צריכים להביא לפני רוסיה הסובייטית, כמו בפני כל מרכז מדיני, את ענייננו כמו שהוא, עם כל שאיפותינו. בוודאי שנדגיש אותן. הן הודגשו בשיחה עם מאיסקי, עם ליטווינוב, עם וינוגרדוב.[25] לא הודגשו עדיין בשיחה עם סטלין - מסיבות שאינן תלויות בנו: בשביל שיחה דרושים שניים - הודגש המאור הסוציאלי שבתנועתנו, כוחה של תנועת הפועלים, כוחה הבונה, היוצר, הלוחם, החזון שלה לגבי פינת עולם זאת, לגבי העולם כולו. אבל הודגש ויודגש שהמפעל הזה, החזון הזה, מאיזה מקורות הוא יונק: ממקורות של דווי יהודי, ושהדווי היהודי הזה משווע להכרה, להכרה בתור עם מרוכז בארץ-ישראל. אינני יודע אם זוהי ארגומנטציה פרולטרית דווקא. אני סבור, שהיא פרולטרית שבפרולטרית. זוהי ארגומנטציה של עם פרולטרי. אין עוד עם פרולטרי כמונו. ואני חושב שפרולטרים צריכים להבין פרולטרים כמעמד, והם צריכים להבין לנפשו של פרולטרי שהוא עם שלם. אני חושב שזוהי נשמת הסוציאליזם בשאלה הלאומית.

אני חרד באמת להיכנס לאיזו מחלוקת שהיא עם טבנקין אחרי נאומו כאן, שבו הראה לכולנו מופת של הזדהות עם כלל התנועה ושל הרמת דבר כלל התנועה לחובת הרגע על פני כל מיני ניגודים ערטילאים המרחפים בחללנו. אבל אני מוכרח גם לגבי דידו לנסח את הראייה שלי, שאינה מזדהית עם ראייתו בכמה נקודות לגבי רוסיה. אינני בטוח אם האיזולציה של יהדות רוסיה הייתה אך ורק פרי איזולציה של רוסיה.[26] אינני בטוח אם האיזולציה של רוסיה, של ברית-המועצות, הייתה אך ורק פרי סכנת האינטרוונציה.[27] אינני בטוח מה הכריע, על כל פנים, בתקופות ידועות, אם הסכנה הממשית של אינטרוונציה, או הצורך שהיה למשטר [הסובייטי] לחזק את עצמו על-ידי הצגת סכנת האינטרוונציה. אינני בטוח, אם האיזולציה של יהדות רוסיה הייתה יותר פרי של נכלי ה״יֶבְסֶקציה״[28] או הייתה יותר פרי של עצם המשטר.

חלילה לי מלהיכנס בבירור עניין המשטר. אני כשלעצמי, בשביל חברי, ילדי, אינני יכול לחייב את המשטר הזה. אינני יכול להתפלל לו. אינני יכול להתפלל למשטר שבו אסור הדיבור החופשי, הארגון החופשי, שבו הכל - כל ביטוי - מוכתב מלמעלה. זהו ויכוח שאעשה כפועל, כסוציאליסט. כציוני אין לי כל עניין להטיל איזה דופי במשטר זה. אבל כציוני אני חייב לקבוע איזה מסקנות נובעות מהמשטר הזה לגבי האפשרות שלי לחדור לשם, לדבר שם, לשכנע שם. ונדמה לי שמי שמתפלל לשינויים [בבריה״מ] לגבי דידנו - וכולנו צריכים להתפלל לשינויים כאלה - מוכרח לקוות לפחות לשינויים במשטר, שהקשר עם חוץ-לארץ לא יהיה פשע שעליו עונשים, שתהיה איזו אפשרות של ביטוי, שתיפתח איזו דרך אל המצפון.

אמרתי בדברי, שיש מצפון גם לרוסיה. אמרתי בדברי, שהערובה היחידה או האחרונה לתקווה לגבי רוסיה היא שנגיע למצפון. ראינו שבריר של מצפון אצל חמשת האנשים שסיירו כאן.[29] מבחינה לבורטורית זה היה ניסיון מזהיר בהצלחתו, אבל זה היה ניסיון לבורטורי. זה כטיפה באוקיינוס. הדרך לשליטים [ברוסיה] לעת עתה סגורה. אני מקבל את הנוסח, שזהו פשע אם איזו אידיאולוגיה חברתית שהיא מפריעה לפוליטיקה ציונית. אינני יודע אם לויטה יסכים לכל המסקנות הנובעות מהנוסחה הכוללת הזאת. אולי יחד איתו אהיה שותף לכמה הסתייגויות. אבל אני מקבל אותה בכללותה. אני כופר בזה שהדבר הפריע. אינני יכול לתת פה דין-וחשבון. יכול מאוד להיות, שלא נעשה די בשטח זה, כשם שבכל שטחי פעולתנו לא נעשה די. אני כופר שהאידיאולוגיה הפריעה. לא רק אנשים מתנועתנו, גם ציונים אחרים עשו ניסיונות [להידבר עם שליטי בריה״מ], ניסיונות מרחיקי לכת, ממושכים מאוד, להגיע לאיזה דבר. הניסיונות האלה מוכרחים להימשך. כל הניסיונות האלה מוכרחים להימשך בכוח מוכפל ומשולש. אומרים: באחדות - הכוח. אני רוצה לומר: בפעולה - האחדות.

 

הערות:


[1] הוועידה התקיימה בת״א ב-19-23/4/1942. נאום מ״ש ב-20/4 ותשובתו למתווכחים ב-22/4 מועתקים מחוברת ״הוועידה ה-5 של ההסתדרות״, סיון תש״ב. נאום מ״ש הובא במקוצר ב״דבר״ 24/4/1942.

[2] ביום זה, שמקובל לראותו כראשית "המאורעות" של 1939-1936 (המרד הערבי), נהרגו 9 יהודים ונפצעו 40 בידי ערבים ביפו ועל גבול יפו-תל-אביב.

[3] חוזה אי-התקפה ל-10 שנים וחלוקת פולין בין השתיים. נחתם ב-28/8/1939.

[4] השמאל המרקסיסטי הפרו-סובייטי כינה את בריה״מ ואת המפלגות הקומוניסטיות ברחבי עולם, הכפופות למוסקבה, ״כוחות המחר״, ״עולם המחר״.

[5] תנועת ״השומר הצעיר״ וחוג ״ברית שלום״ ושלוחותיו דגלו בפתרון הסכסוך בא״י ע״י הקמת מדינה אחת יהודית-ערבית (״דו-לאומית״) בא״י, שתתבסס על שוויון זכויות של שני העמים.

[6] הכוונה לתגובות נוער יהודי בבגדאד נוכח הפרעות ביהודי העיר ב-1 וב-2 ביוני 1941, אז נרצחו למעלה מ-071 נפש ומאות נפצעו (פרעות ״פרהוּד״).

[7] השמטה במקור.

[8] הכוונה ל״הצהרת בלפור״ ב-1917, ולכתב המנדט על א״י שהעניק חבר הלאומים לבריטניה ב-1922 ובו סעיפים מפורשים על חובת המנדטור לקדם את עניין ״הבית הלאומי״ היהודי בא״י.

[9] ר' מסמך 75 והע' 48.

[10] הסוה״י התנגדה לגיוס יהודים ארץ-ישראלים לגדודי עבודה נטולי אופי צבאי לשם שירות בחזית צפון-מערב צרפת (ר׳ גלבר א', עמ' 183-181).

[11] תנועת ״השומר הצעיר״ שללה יציאת המתגייסים היהודים לצבא הבריטי מחוץ לגבולות א״י.

[12] הכוונה לכ״ג מבחירי ה״הגנה״ שב-18/5/1941 יצאו בסירת ״ארי הים״, בפיקודו של אנתוני פלמר, רב-סרן בריטי, לביצוע חבלה במתקני הדלק בטריפולי, סוריה, אז בשלטון וישי. עקבות העשרים וארבעה וסירתם אבדו ותעלומת היעלמם לא נפתרה.

[13] יצחק יצחקי (1955-1901). עלה ב-1921 מבריה״מ. חבר ״גדוד העבודה״. ממייסדי תנועת ״החוגים המרקסיסטים״, ״הליגה לשיתוף יהודי ערבי״ ו״ליגת הידידות ישראל-בריה״מ״. מראשי ״פועלי ציון שמאל״, מ-1946 ממנהיגי מפ״ם ואח״כ ממנהיגי ״התנועה לאחדות העבודה״ ומפ״ם. חבר הוה״פ של ההסתדרות והוהפ״צ.

[14] יצחקי שיבח בדבריו את נהרו, נשיא ״הקונגרס הלאומי ההודי״, וטען כי ״להודים מציעים רבות והם אינם מסכימים ודורשים הכל או לא כלום. לנו, ליהודים, מציעים לא כלום ואנו מסכימים לכל״.

[15] יצחקי חלק על התבססות מדיניותו של מ״ש על ״כוחות האתמול״ והתעלמותה מכוחות העתיד, שלאחר המלחמה יעלו לשלטון ויקימו סדר חדש בעולם בהנהגת בריה״מ, ולפיכך טען שעל ההסתדרות והתנועה הציונית לסייע לבריה״מ במלחמתה בנאצים.

[16] למעשה, מפלגת ״פועלי ציון שמאל״, מפלגתו של יצחקי באותם ימים, קראה להקמת ״מדינת פועלים עמלים סוציאליסטית בא״י״ ושללה את סיסמת המדינה הדו-לאומית, שכן בפתרון הדו-לאומי ראתה כניעה לאינטרסים לאומיים צרים ומסירת ״ההמונים הערביים״ לשלטון ה״אפנדים״.

[17] ג׳יימס מקסטון (1946-1885). ממנהיגי תנועת הפועלים הבריטית. ממייסדי מפלגת העבודה הבלתי-תלויה ויו״ר שלה שנים רבות. חבר פרלמנט 1946-1922. חבר נשיאות הוועד הסוציאליסטי למען א״י.

[18] ג׳ון מק-גוברן (1968-1887). חבר פרלמנט מטעם ה״לייבור״ מ-1930.

[19] על מכתבי הנרי מק-מהון, הנציב העליון הבריטי במצרים, לשריף חוסיין ממכה ב-1915/16, ר' מסמך 3 הע' 54.

[20] מרדכי בנטוב מתח בדבריו ביקורת על המדיניות הערבית של הנהגת ההסתדרות ומפא״י, וטען כי רק מדיניות של שיתוף פעולה והבנה הדדית עשויים לפתור את המצב; יש להכיר בזכותם של הערבים לעצמאות לאומית ולפיכך יש לנהל פעילות מקיפה בציבור הערבי ולקרב את המתונים שבו לשיתוף פעולה על יסוד כיבוד הדדי.

[21] בראשית לב 4.

[22] הכוונה לפתגם: ״טוב חבר ישן משניים חדשים״.

[23] משה ארם (1978-1896). ממנהיגי ״פועלי ציון שמאל״ ואח״כ מפ״ם ו״לאחדות העבודה״, ולימים מפעילי ״העבודה״. עלה ב-1924. חבר הוה״פ של ההסתדרות ומנהל מחלקת הגיוס ומחלקת החיילים המשוחררים שם. חבר כנסות ראשונה עד שלישית.

[24] לייב (לובה) לֵוִיטֶה (1976-1904). מראשי ״הקיבוץ המאוחד״. עלה מבריה״מ ב-1924 והצטרף לקיבוץ עין חרוד. פעיל בהוצאת ״הקיבוץ המאוחד״ ומיוזמי הקמת ״יד טבנקין״.

[25] ר' מסמך 3 הע' 59-57.

[26] טבנקין אמר: ״האיזולציה של בריה״מ כבר עברה, והאיזולציה של היהדות ברוסיה הייתה פונקציה של האיזולציה ברוסיה [---] ואם עברה האיזולציה של רוסיה, ממילא לא יעמוד החיץ בינינו ובין יהדות רוסיה״.

[27] ההתערבות הצבאית של כוחות בריטניה וצרפת בדרום רוסיה לימין הכוחות המלוכניים (״הלבנים״) בשנות מלחמת האזרחים, שהתחוללה בעקבות מהפכת אוקטובר הקומוניסטית ב-1917.

[28] יֶבְסֶקציה - הסקציה היהודית במפלגה הקומוניסטית הסובייטית. פעיליה עמדו בראש פעולות החיסול של כל הגופים והמוסדות היהודים הלא-קומוניסטים בברית-המועצות.

[29] קבוצת קצינים סובייטים ששהו בארץ-ישראל ימים מספר, ביקרו ב-7/12/1942 במשרדי הסוה״י בירושלים ושמעו הסבר על התנועה הציונית ומפעלה בא״י מפי אליהו דובקין, ישעיהו קלינוב ויעקב צור. כן ביקרו בבית החולים ״הדסה״ ובקריית ענבים. למחרת התארחו בת״א בבית הוועד הפועל של ההסתדרות, שם סיפר להם אהרון רבינוביץ על תנועת הפועלים ומפעליה בארץ (״דבר״ 8/12/1942).

 

העתקת קישור