95
מכתב
אל המזכיר הראשי ג'ון מקפרסון, ירושלים
25/3/1942
איפָה ואיפָה במדיניות הממשלה
אדוני,
1. בשם הנהלת הסוכנות היהודית אני מתכבד להסב את שימת-לבך להצהרות
שונות, שהושמעו בעצרות גיוס ערביות ואחר-כך פורסמו בעיתונים ערביים ואחרים,
המעוררות את דאגתה החמורה של ההנהלה.
2. במהלך אסיפת גיוס שכונסה ביריחו ב-7 בפברואר, שבה נכחו קציני גיוס של הצבא, קציני
משטרה מירושלים ומיריחו ורבים אחרים, אמר ראש העירייה, לפי שדווח ב״אל-דיפאע״[1] ב-8 בפברואר:
אנו הערבים סבורים שפלשתינה
שייכת לערבים ותישאר שלהם עד יום תחיית המתים (...) בריטניה אינה זקוקה לעזרתנו,
אבל היא רוצה שאנחנו נוכיח את אומץ לבנו ואת מסירותנו למטרה הלאומית שלנו, ואת
נכונותנו להגן על מורשת אבותינו והאם אנו ראויים לחירות ולעצמאות. איננו רוצים
שגורם אחר כלשהו יגן על ארצנו, ואם אנו לא נמלא חובה זו, יוכל כל אחד לדרוך על
צווארנו.
בין
האישים שנשאו דברים באותה אסיפה היה מר עג'אג' נוּוַייחיד, ראש מחלקת העיתונות
הערבית של הממשלה, ולפי שדווח אמר בין שאר דברים:
אנו, שכבשנו את המזרח
והקמנו את הגדולה שבאימפריות, נישאר שליטי המזרח הזה לנצח. אנו נוכיח לכל תוקפן,
כי כל עוד נחיה נגן על מורשת אבותינו. מי שנושא נשק לו זכות לדרוש עצמאות, אך מי
שמשתהים סופם לכשול.
הצהרה זו,
לדעתנו, כוללת התכוונות שאינה רלוונטית לעניין המלחמה ורוח של הסתה נושבת ממנה.
3. העיתון
״אל-סיראט״[2] מ-14 בפברואר קורא לערבים להתגייס ואומר:
אם נשקיף על הגיוס מנקודת
מבט לאומית, נמצא שהוא יביא בכנפיו תועלת רבה לעמנו. כיצד אפשר כלל לראות את הגיוס
אלא אם כן כדבר המכין אותנו כצבא לעתיד, שבאמצעותו נוכל לעמוד במבחן הבאות ולהפגין
את כבודנו בקרב האומות, ואשר ייטול על עצמו את הגנת דגלנו וגבולות מולדתנו?
לנו הערבים, כעם מתעורר, יש
תקוות ושאיפות לאומיות. אנו תובעים ואנו נתבע, ואנו נמשיך לתבוע את חירותנו ואת
עצמאותנו ואת זכותנו ליהנות מכל פירות החירות ומכל המאפיינים החיצוניים של עצמאות,
כפי שנהנים מהם כל העמים החופשיים. אנו הערבים, התובעים חירות ועצמאות - כיצד נוכל
להגן על חירותנו ועל עצמאותנו אם לא יהיה לנו צבא חזק אשר יגן על החירות ויעמוד
מול כל מי שירצה לנשלנו מאותה עצמאות, או יתקוף אותה? כל הנימוקים הללו הם המדרבנים את
הערבים להתגייס לצבא הבריטי.
4. ב-17 בפברואר
פרסם ״פלסטין״[3] מאמר בנושא
זה, שכותרתו ״החובה להתגייס למען טובת הארץ הזאת ולמען מטרתה הצודקת״. בין שאר
דברים נאמר שם:
לנו, בפלשתינה, צריך להיות
עניין פעיל במלחמה זו בשל הנימוקים הכלליים שנזכרו לעיל ובשל נימוק מיוחד, שלא
נוכל להתעלם ממנו פה: העולם עובר בשלב זה תקופה שבה מתבצעים דברים אך ורק מתוך
שיקולים חומרניים, ואיש לא מקבל דבר אלא אם כן יש בו תועלת כלשהי. עניינה של כל ארץ
שאינה מסייעת ואינה גורמת נזק אינו נחשב, וארץ שכזאת אינה משיגה דבר בתחום צרכיה.
אם, לעומת זאת, אותה ארץ מתעוררת ונוקטת פעולה המקנה לה זכות להשיג את מבוקשה,
או-אז היא תשיגנו. לפיכך אנחנו רוצים לקחת חלק במלחמה הנוכחית, ועל חלק זה לעלות
בקנה אחד עם תביעותינו ושאיפותינו עד כי בתום המלחמה, בהגיע עת משא-ומתן ומחלוקת,
אנו נבוא במלוא חופניים. אין אנו רוצים שהאחרים יבואו במלוא חופניים - ואילו אנו
בידיים ריקות (...) הבה נקווה, שצורכיה ותקוותיה של הארץ יתמלאו כתוצאה מהתרחבותו
של הגיוס.
5. באותו
יום נכתב במאמר הראשי של ״אד-דיפאע״ כלהלן:
יש שני גורמים מאחורי מסע
הגיוס הנוכחי:
גורם כללי הקשור בעתידה של הארץ הזאת,
וגורם
אישי התלוי בכל מגויס אישית.
הראשון הוא, כמובן, החשוב שבשניים, שכן הוא כרוך
בבירור במשטר החדש שיקום אחרי המלחמה בארץ זו ובארצות ערב האחרות. ברור לגמרי,
שהאחרות מספקות מספר מתנדבים שאינו בלתי-ניכר, וממשיכות לעשות זאת שכן הן מביאות
בחשבון מיוחד את התחזיות שלאחר המלחמה, אז תידון מידת הסיוע שניתן לבריטניה הגדולה
בימים קשים אלה. התחזית כרוכה באורח ישיר בעליל בבעיה של ארץ זו, ואל לנו לדלוג
מעליה מבלי להעניק לה שימת לב נאותה. משום כך התגייסו ערבים במספר לא קטן, ומשום
כך גם יש לקוות שמספרם יוכפל (---) עצרות הגיוס שכונסו עד כה, ואלה אשר יתקיימו
בעתיד, מצביעות בעליל על העניין שיש בתחזית הרחבה יותר שצוינה לעיל, אשר לה נודעת
השפעה על חיי ארצנו ועל עתיד המגויסים עצמם.
6. המובאות
שלעיל, והתבטאויות דומות להן, מלמדות כי הקריאה לתמיכה במסע הגיוס באה על מנת
שצעירים ערבים יקבלו אימוני צבא, אשר יותר משיכשירו אותם ללחום באויב יאפשרו להם
לעשות שימוש באימונים להשגת מטרותיהם-הם. הצהרות אלה, המוסוות בקלישות, וכן גם
דוחות ברורים שהגיעו לידי הסוכנות היהודית לגבי המצלול של נאומי הגיוס בעצרות הללו
ובאחרות, מלמדים חד-וחלק כי לצעירים הערבים נאמר שעליהם לנצל את ההזדמנות שנפתחה
לפניהם עכשיו לקבל הכשרה צבאית כדי שיהיו מוכנים להילחם ביהודים. נזקן של הצהרות
ורמיזות אלה גדול שבעתיים משום שהן מושמעות בנוכחות פקידי שלטון וקצינים בריטיים,
אשר עם שאפשר כי אינם מודעים לתוכן הנאומים, ברי כי עצם נוכחותם מעניקה אופי
סמכותי לדברים הנאמרים. משקלן של ההצהרות הללו גובר ביתר שאת מכוח הרשאת פרסומן בעיתונות.
7. כאשר
בסתיו שעבר ארגנה הסוכנות היהודית מסע גיוס מאומץ, נאמר לה במילים מפורשות ביותר
כי הנאומים חייבים להתמקד אך ורק בנושא המסע, שהיה עידוד הגיוס לכוחות הצבא של הוד
מלכותו, וכי אם הוראה זו לא תכובד, לא יינתנו למסע שום הכרה צבאית או סיוע צבאי. שום התייחסות לשאיפות
הלאומיות היהודיות לא הורשתה, וכל התבטאות ציבורית וכל קול-קורא צונזרו בקפידה
יתרה. הסוכנות היהודית אינה יכולה שלא להסב את שימת-הלב לסתירה הבולטת בין חומרתה
של התייחסות זאת ובין מידת החופש שדוברים וכותבים הערביים נהנים ממנה מבעד למסווה של
מסע גיוס, שלאמיתו של דבר אינו אלא מסע הסתה לאומני.
בכבוד רב,
מ. שרתוק
הנהלת הסוכנות היהודית
הערות:
