75

נאום ותשובה במושב העשירי של אסיפת הנבחרים

9-10/3/1942

נוכח אסון ״סטרומה״, מאמץ הגיוס, אנו והערבים

 

 

המושב ה-10 של אסיפת הנבחרים נפתח ב-9/3/1942 בירושלים ונמשך שלושה ימים. בישיבת הפתיחה סקר היו״ר י' בן-צבי את המצב המדיני והכלכלי של היישוב ועמד על מצוקת היהודים בארצות הכבושות ועל מאבק ההעפלה. לאחר דברים על מצב הקיבוצים היהודיים באירופה הכבושה מפי יוצאי גלויות אלה, קרא י' בן-צבי גילוי דעת על יהודי רוסיה (התפרסם ב׳׳דבר" 23/3/1942). לאחר הפסקה נפתחה ישיבה ב' של המושב בנאום מ״ש. נאום התשובה של מ״ש מובא ברצף.

 

משה שרתוק: אסיפה נכבדה! אסון ״סטרומה״ החריד אותנו לא רק משום שבע מאות ושישים נפש מישראל שמתו בו מות זוועה. קורבנות רבים הקרבנו ועודנו מקריבים יום יום במלחמת עולם הזאת ובזירת השתוללות הזדון הנאצי. אבל האסון הזה זיעזע אותנו עד עמקי נפשנו באשר הוא גילה לפנינו - ולפני העולם כולו - את הדלות והרפיון של עמידתנו, את אוזלת היד וחוסר המעמד שלנו כאומה עברית בעולם.

דבר כזה, ששֶבֶר כלי שיט ושמו ״סטרומה״ יצליח להיחלץ עם שבע מאות ושישים קורבנות טבח מידי שלטון הרשע, יגיע לנמל נייטרלי, יעגון בנמל נייטרלי חודשיים ימים ושבוע, ופליטי חרב אלה ישוועו במשך כל הזמן הזה שוועת ייאוש באוזני העולם הדמוקרטי הנלחם נגד הדיכוי הנאצי, ויד העולם הדמוקרטי הזה תקצר מהושיעם, שהשלטון אשר לארצו נמלטו יחזיר אותם בכוח הזרוע אל התופת אשר ממנה ברחו, והדרך היחידה להצילם מהָחְזָרה אל הגיהינום תהיה הטבעתם בים - כולם פחות שניים - דבר כזה לא היה יכול לקרות לשום אומה ולשון שיש לה ממשלה, לשום אומה ולשון שיש לה צל וזכר של ממשלה, סמל של ממשלה, של עצמאות מדינית.

גורל כזה יש בו כדי להביא עם לידי ייאוש, אך ייאוש פירושו ניצחון השטן - ולכן לא יקום ייאוש ולא יהיה. ״סטרומה״ היא קריאה למלחמה. ״סטרומה״ היא אזעקה רבתי לעם היהודי. אחינו ואחיותינו, הילדים שלנו, אשר טבעו ב״סטרומה״, ציוו לנו את העמידה במערכה. ״סטרומה״ הייתה התפרצות יצר החיים של יהודים - התפרצות מעבר לכל ייאוש, הם נמלטו כדי לחיות, לא כדי למות. הם האמינו כי ישראל לא ימות כי יחיה. למען קידוש שמם עלינו להגביר את המלחמה הזאת. זוהי מלחמתנו המיוחדת, מלחמתו של העם היהודי. היא נמשכת גם כשקולה נחנק ונבלע ברעם מחריש אוזניים של המלחמה הגדולה בעולם, והשאגה שפרצה זו הפעם השנייה מלבו של מנהיגנו חיים וייצמן אף היא קריאה להמשיך את המלחמה הזאת בעצם ימי המלחמה הגדולה.[1] העצה שהשיאו לנו רבים בתוכנו, כי כל מעיינינו צריכים להיות מרוכזים אך ורק במלחמה הכללית, העולמית, ובהחזקת מעמד שלנו כיישוב בארץ הזאת, הייתה עצת שווא. לא ההיגיון, לא כישרון השכנוע, הוכיחו שזו הייתה עצת שווא. העובדות, המאורעות, טביעת המעפילים בכל הימים בדרך לארץ-ישראל, הוכיחו את הדבר הזה, בחינת ״העולה על לבכם היה לא יהיה״.

לא ניתן לנו לעבור לסדר יומה של המלחמה הגדולה מבלי להתעכב על מלחמתנו המיוחדת. לא ניתן לנו להתאחד כליל, ללא כל שיור, עם העולם הנלחם את מלחמתנו הגדולה. המלחמה הזאת היא מלחמת מצוקים עם אראלים. המצוקים גוזרים עלינו כליה, אך אראלים יש שהם מפקירים אותנו ובריתנו היא להם למשא ולטורח. בין כך ובין כך מלחמתנו המיוחדת, מלחמתו של העם היהודי, נמשכת. בעל כורחו היא נמשכת. יהודים הרוצים בחיים ימשיכו אותה גם אם יהודים הסבורים, שהם כבר כבשו להם את זכות החיים, ירפו ממנה. אנחנו לא נוותר על מקומנו, על תפקידנו, על ערכנו במלחמה הגדולה. אבל גם את המקום הזה, גם את התפקיד הזה, גם את הערך הזה, נוכל לכבוש רק בהיאבקות, במאמצים קשים. וגם היאבקות זאת, המאמצים הקשים האלה, הם חלק ממלחמתנו היהודית המיוחדת. לא יותן לנו לעבור לסדר היום על פני ״סטרומה״.[2]

״סטרומה״ באה אחרי ״סלוודור״ ו״פטריה״. יהודים לא נרתעו מהסכנה לאחר האסונות ההם. מי יודע אם ״סטרומה״ היא האסון האחרון? מי יערוב לנו שיהודים, קורבנות עינויים ורצח, יירתעו על-ידי האסון הזה מלחפש להם מפלט בים בדרך לארץ?

וכאן, לנגד עינינו, מתחולל דבר אשר מי יודע אם לא יהרה לנו אסון חדש. זה שנה נמצאים בארץ, כלואים במחנה הסגר, שמונה מאות פליטים יהודים,[3] רובם מאותה רומניה, חלקם מבולגריה. פשעם הוא שלא חיכו עד אשר תיהפך רומניה לארץ אויב אליבא של העולם כולו. פשעם הוא שברחו על נפשם מהפרעות הראשונות של רומניה בינואר 1941, ולא חיכו עד שחיטות הזוועה אשר שמענו היום עליהן מפיו של נציג היהדות הרומנית [מ' כוכבי]. הם כלואים כבר שנה שלמה - שמונה מאות איש ואישה וילד. שבע מאות מהם גברים ונשים בגיל בין שמונה-עשרה לחמישים, רק כמאה ילדים וזקנים. הם גדלו במשך הזמן במספר, נוספו עליהם ארבעה-עשר תינוקות שנולדו בתוך המחנה. בתוכם יש כחמש מאות בעלי הכשרה מיוחדת לעבודה: מאתיים וארבעים חלוצים בולגריים שעברו הכשרה חקלאית, עוד מאתיים וחמישים אומנים במקצועות שונים. הארץ משוועת לידיים עובדות. מאמץ המלחמה משווע לידיים עובדות. מכל צד ועבר פונים אלינו, סומכים על הבית הלאומי היהודי שישמש מקור בלתי-פוסק של כוחות עבודה בארץ, במצרים, בסוריה, בארם נהריים, בפרס. ועכשיו מדברים איתנו על כך לגבי אריתריאה, חבש וסודאן. אין ארץ בסביבותינו, אשר אליה לא נהיה נתבעים לשלוח אנשים - וכאן נמקים בכלא ובבטלה שמונה מאות איש. אילו היו רחוקים, אפשר היו נושאים את גורלם ביתר שקט. אבל עיניהם רואות את הארץ, את העבודה, את החופש, וכָלוֹת. יש בתוכם כבר מקרים אחדים של טירוף דעת. כבר קרו מקרים של שפיכת דמים מתוך התפרצויות עצבניות של אנשים, ומתוך צורך אדמיניסטרטיבי ללמד אותם פרק בהלכות התנהגות במחנה אסירים. מי שיודע את העצבנות, את המתיחות, את שביתות הרעב שכבר היו, את ההתפרצויות שכבר היו, אינו יכול לישון במנוחה. הוא חושש שבכל רגע יתחולל על ראשנו איזה אסון חדש. ולא די שאת האנשים האלה אין משחררים, אלא שמעל לראשם עדיין מתהפכת חרב הגירוש, אימת הגלות לאיזו ארץ גזרה. ההחלטה ההיא, אשר בתוקפה שולחו מהארץ, לאחר אלימות המונית, אנשי ״אטלנטיק״ שהוגלו למאוריציוס, עדיין בעינה עומדת.[4]

ואנחנו איננו יכולים לשכוח גם את עולי מאוריציוס. מאוריציוס בשבילנו הוא אחד ממחנות ההסגר, אשר השרשרת שלהם חוצה את החזית המשתרעת בשני המחנות הלוחמים. מבחינה אנושית יש כל ההבדל שבעולם בין מאוריציוס ובין דכאו[5] כהבדל האור מהחושך. מבחינת המשטר, מבחינת היחס והאחריות הציבורית, והעיקר, מבחינת הסיכוי לשמור על הבריאות ולהישמר בחיים - כהבדל האור מן החושך. וברוכה ארץ וברוכה אימפריה, אשר כאלה הם מחנות ההסגר שלה.

כך מבחינה אנושית. אבל מבחינה יהודית - כדכאו כמאוריציוס! באשר גם בדכאו וגם במאוריציוס אנחנו כלואים כיהודים, אנחנו מושלכים לתוך המחנות האלה ומוחזקים בהם כיהודים. מבחינה זו סדנא דארעא חד הוא. והוא הדין לגבי מחנות הגולים מרומניה למחוזות האדמה החרוכה באוקראינה מזה, ומחנות פליטי פולין בערבות המזרח של ברית-המועצות מזה. גם כאן ישנו הבדל רב, אולם מבחינה יהודית - היינו הך.

ישנם עוד גולים, גולים פולנים הכלואים במחנות הסגר, וגם בתוכם יש חיי חצי רעב, וגם הם בילו את החורף הזה בלב רוסיה בבלויי סחבות ובאוהלים, אבל אלה מהם הנותרים בחיים, אלה שייוותרו בחיים, יש להם לאן לשוב. כפריהם נהרסו, אבל הם ישובו אל הכפרים החרבים שלהם. בתי החרושת שלהם נשרפו - והם ישובו לבתי החרושת השרופים שלהם. הפליטים שלנו, בין כאן ובין כאן ובין כאן, אין להם כפרים הרוסים מאחוריהם. אין להם בתי חרושת שרופים. אין להם לאן לשוב. כל תקוותם, כל תפילתם רק אחת: לארץ-ישראל!

החזית הזאת, חזית הצלתם של האנשים האלה, הצלתם לאלתר במידה שאפשר להצילם, חזית העלייה שלנו, אף היא פרשה במלחמתנו היהודית המיוחדת, מלחמה שנמשכה, שנמשכת, שמוכרחה להימשך תוך כדי המלחמה הגדולה. לא בנו האשם, שלא עלה בידינו לשלב את המערכה היהודית המיוחדת הזאת, מערכה על הצלת יהודים לשם העלתם לארץ, עם המלחמה הגדולה. לכאורה, עולים כאן העניינים בד בבד. שהרי הצלת יהודים לארץ פירושה הגברת המאמץ המלחמתי במזרח התיכון, פירושה חיזוק אותו מצבר של מרץ מלחמתי, של נאמנות מלחמתית, של כושר פעולה צבאי ומקצועי, שהוא יחיד במינו בכל השטח הגדול והרחב של המזרח התיכון.

הצלת היהודים האלה מארצות התופת פירושה מניעתם מידי האויב. שנה נמשכה ההיאבקות שלנו עם השלטון על נתינת אפשרויות יותר רחבות להצלת יהודים מארצות הבלקן, בטרם תיפולנה בידי האויב. גם רבבות היהודים הפולנים הנמצאים עכשיו במחנות ההסגר ברוסיה הם אפס, הם פחות מאפס, הם מינוס מבחינת מאמץ המלחמה של ארץ-ישראל. הם היו נהפכים לפלוס גדול, לנכס גדול, אילו הועברו לארץ. השילוב הזה או שלא ניתן לנו כלל, או שניתן לנו אך במידה זעומה מאוד. ואנחנו עמדנו בפני ברירה להניח את נשקנו היהודי המיוחד ולאחוז רק בנשק אחד של המלחמה הכללית, או לאחוז בשני כלי הנשק גם יחד. ואנחנו על כורחנו, גם אלמלא רצינו בכך, בחרנו בדרך השנייה.

הייתה לנו מערכה על כל מאה רישיונות עלייה. במשך שנתיים וחצי של המלחמה הזאת, מראשית ספטמבר 1939 עד סוף פברואר 1942, העלינו לארץ עולים שברשות ועולים שלא ברשות, שהצלחנו לחלץ מההסגר של מחנות מָזְרָע, עתלית, וסרפנד - למעלה מעשרים ושניים אלף נפש. זוהי עלייה לא גדולה, רק כשבע מאות עד שבע מאות וחמישים נפש לחודש בחשבון ממוצע. אבל זוהי עלייה שפירושה שער פתוח אם גם לא לרווחה, שפירושה זרם בלתי-פוסק גם אם הוא נהפך לעיתים רק לקילוח דק. אם נצליח להשאיר בארץ את מעפילי ״דריין״, הרי זה עד היום כבר כעשרים ושלושה אלף. העלייה הזאת אינה אלא עדות למה שיכלה להיות אילו נפתחו השערים, למה שיכלה להיות למרות שיבוש הדרכים, למרות סגירת ארץ אחר ארץ על-ידי המלחמה, למרות הדרכים העקלקלות שהוכרחה העלייה היהודית ללכת בהן.

ואנחנו עומדים כיום בעצם המערכה הזאת, ואנחנו משיגים בה משהו. לאחר משא-ומתן של שנתיים מאז חודשי אפריל ומאי 1940, השגנו סוף סוף אפשרות להעלות ילדים משטחי אויב.[6] במידה שיש איזה מכשיר בינלאומי המוכן לטפל בדבר, המכשיר הזה נמצא לעת עתה בדמות הנציגות של שוויץ לגבי שתי הארצות הונגריה ורומניה. אנחנו מבררים עכשיו את האפשרות לממש את הרשת הזאת. אנחנו מבררים את האפשרות לכלול ברשת הזאת גם את בולגריה, אולי גם ארצות אחרות. אנחנו מקווים שיעלה בידינו, בשיתוף פעולה עם השלטונות הפולנים, להציל ילדים יתומים וילדים אחרים ממחנות הפליטים שברוסיה, ולהעביר את הילדים היהודים הנה לארץ.

נוכח האסון של ״סטרומה״ - כמסקנה מהאסון הזה - הצגנו מחדש את הדרישה שנאבקנו עליה כל ימי המלחמה, ולא ניתן לנו להשיג את מילויה - להציל מארצות אויב אנשי שם יהודים, חברים ציונים שלנו, ראשי מוסדות וארגונים, עסקנים יהודים, סופרים, רבנים, מורים, אשר יהיו נקובים בשמותיהם, אשר לכל אחד ואחד מהם נוכל לשאת באחריות מלאה מכל בחינה מדינית ומוסרית. דרשנו זאת במאי[7].1940 לא ניתן לנו הדבר אז. היו ביניהם חברים נאמנים מאוד, אשר חירפו נפשם על הצלת אחיהם. היו מנהלי משרדים ארץ-ישראלים בברלין, בוינה, בפראג, בברטיסלבה, אשר התנהגו כקברניטי אוניות טובעות שלא זזו ולא ירדו מן האונייה עד שהנפש האחרונה שהיה אפשר להצילה ירדה לתוך סירת ההצלה - והם איחרו לקפוץ לתוך סירת ההצלה. הם נשארו מעבר לתחום. אנשים שעוד התראינו איתם בעצם ימי המלחמה, שנסענו לז׳נבה[8] כדי להיפגש איתם, וראינו אותם ולחצנו את ידיהם וחיבקנו אותם - והם חזרו מז׳נבה אל משמרתם, באשר הם עצמם שימשו בני תערובת לשלטונות הנאצים, באשר הם עמדו בינם ובין גירוש המוני, בינם ובין טבח, בינם ובין הרעבה של יהודים. מחדש הצגנו את הדרישה שיותן לנו להציל את החברים היקרים האלה. כמה מאלה, שהיינו כוללים אותם ברשימותינו אילו ניתן לנו הדבר כאשר הצגנו את הדרישה לראשונה, כבר אינם בחיים.[9] פה לא דיברה יהדות יוגוסלביה. אני רוצה רק להזכיר את שמו הקדוש של חברנו שפיצר[10] מיוגוסלביה, מראשי הציונים באותה ארץ, שנרצח במחנה הסגר ואשר היינו מצילים אותו אילו ניתנה לנו האפשרות אז. ועוד כמה וכמה חברים יקרים כאלה כבר אינם כיום בחיים.

אנחנו ממשיכים להעלות יהודים מארצות המזרח. כל הזמן זורם קילוח דק של עלייה מגולת תימן דרך עדן, ואנחנו מנסים לקרוע חלון לעדה יהודית עתיקת יומין במזרח, לעדה של ארם נהריים, לבגדאד. כאן עברו לפנינו אחד אחד נציגי היהדויות של ארצות הכיבוש, אבל אלה לא היו רק נציגי יהדויות של ארצות כיבוש, אלה היו נציגי יהדויות שעלו על המוקד. במספר היהדויות שעלו על המוקד אל ייפקד שמה של היהדות העיראקית. אנחנו יודעים מה שמתחולל שם.[11] אנחנו יודעים באיזו גלות מרה ושחורה חיים כיום יהודי בגדאד, יהודי בצרה, יהודי מוצול. איך הם חרדים לקול עלה נידף, באיזה ייאוש הם חיים, איך הם נואשו מכל תקוות הצלה. אבל בתוכם תוססת התשוקה להצלה, הערגה לארץ-ישראל. ילדים מפיצים בהיחבא חוברות יהודיות בבתי-ספר, שהעברית מותרת בהם רק לקריאת תפילות וחומש. צעירים מתכנסים בהסתר ומחפשים דרכים להגיע אלינו.[12]

העמידה הזאת על נפשנו מוכרחה להימשך. גם בחזית המדינית לא ניתן לנו להתפרק מנשק ההגנה, כדי לאחוז בשתי הידיים בנשק המלחמה הזאת נגד הצורר הגדול. אין סביבנו קיפאון. העניינים לא נדחו עד לאחר המלחמה. המשאלה המופנה אלינו לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים - להיאזר בסבלנות - היא משאלה מסולפת באשר היא מניחה לצד שכנגד ליצור עובדות, ומכוונת למנוע מאיתנו את האפשרות לעמוד על נפשנו. העניינים אינם שוקטים על שמריהם מסביבנו. הם נתונים בכור ההיתוך. העולם הערבי אשר מסביבנו מלא חיפושים ותהיות על העתיד. מחשבתו אינה משותקת. מאמציו אינם כבולים. השלטון הבריטי מקשיב רב קשב לחיפושים ולתהיות האלה. הוא עצמו עושה לא מעט כדי לעורר אותם, כדי להתסיס את הרוחות. עצם מהלך המלחמה דוחף אותו לכך. לאחר כל הכישלונות והאכזבות לא נואש השלטון הבריטי מלרכוש את לב העם הזה כבעל-ברית במלחמה הזאת. ייתכן שאין לו ברירה אלא לא להיוואש עד הרגע האחרון ולהמשיך בחתירה הזאת. פועלת כאן שגרה של השנים שמלפני המלחמה. פועלת כאן אסכולה מגובשת של כיוון מדיני מסוים. אך ייתכן שגם האחריות המלחמתית מחייבת. עשרות מיליונים של אנשים הפזורים על פני שטח גדול ורחב, אשר כולו מהווה, או עלול להוות, חזית מלחמה, אי-אפשר לוותר עליהם. אי-אפשר להסתלק מן המאמץ לבצר בתוכם איזה עמדה שהיא, אותה עמדה שרק אפשר לבצר. ומהלך העניינים מעיד - על כל פנים למסתכל על כל פני השטח - שכאילו יש שכר לפעולה הזאת.

במשך החודשים האחרונים כאילו חל מפנה בהלך רוחו של העולם הערבי המדיני בסביבתנו לגבי המלחמה הזאת. חמישה גורמים חוללו את המפנה הזה, בין שהוא אמיתי, בין שהוא אך למראית עין:

א) דיכוי הבגידה בעיראק;

ב) כיבוש סוריה;

ג) ההתקפה בלוב;

ד) הניצחונות של ״הצבא האדום״;

ה) הצטרפות אמריקה למלחמה הזאת.[13]

חמשת אלה יחד שינו תכלית שינוי את תמונת מצב המלחמה. החלו הרהורי תשובה. כאילו נפקחו עיניים לראות שהניצחון הגרמני איננו גזרה. כאילו נפקחו עיניים לראות שהניצחון הגרמני אפשר גם שאיננו גאולה. והחל קירוב לבבות בין השלטון הבריטי ובין התנועה הערבית הלאומית, בין השלטון הבריטי לבין אגפיה הקיצוניים של התנועה הערבית הלאומית. קודם היה מצב, שבו היו הכוחות האלה מפוקפקים במידה כזו בניצחונה של אנגליה עד שחשבו: את אנגליה אנחנו לא נפסיד, אבל כיוון שהכרעת הוודאות היא לצד ניצחון גרמניה, אל נקפח בינתיים את הסיכוי העיקרי שלנו, הקשור בכיבוש המזרח בידי הנאציזם. אבל עכשיו כאילו להיפך - הכרעת הוודאות היא לצד ניצחון בעלות-הברית. ועל כן יש אומרים: את גרמניה ממילא לא נפסיד אם היא תבוא, ובינתיים אל נקפח את הסיכויים לכבוש משהו, להתבצר הודות להזדקקותה של אנגליה אלינו. בינתיים הבה נפיק את מקסימום התועלת המדינית מהזיקה הזאת - חטוף וכבוש!

העניינים מאוד אינם יציבים. הם נתונים בכור היתוך מתמיד. וכבר עכשיו מסתמן שוב שינוי, מסתמנת תזוזה חדשה, חזרה לעמדה הקודמת, כאשר הולכת ומצטרפת מערכת גורמים חדשה. לאחר ההתקפה [הבריטית] בלוב באה הנסיגה, ואין הכרעה בלוב, והדברים כנראה רחוקים מהכרעה בחזית ההיא.[14] לאחר התבוסות העצומות של הצבא הנאצי ברוסיה עוצר העולם כולו את נשימתו מתוך ציפייה למה שיהיה בעתיד ברוסיה, והכל בטוחים שבאביב תבוא ברוסיה התקפה חדשה, נמרצת יותר אולי מכל ההתקפות שהיו עד עכשיו מצד גרמניה - מי יודע אם לא ההתקפה האחרונה.

לאחר כניסת אמריקה למלחמה התחוללו תבוסות לאנגליה ולאמריקה ולכוחות ההולנדים במזרח הרחוק, והתבוסות האלה היקפן הולך ומתרחב. הן כבר הפכו את האוקיינוס ההודי מאגם שקט לים מלחמה,[15] הן מטילות את צלן לפניהן על הודו, על חופה המזרחי של אפריקה, על איים אפריקניים של האוקיינוס ההודי. אבל השינוי החדש הזה טרם נתן אותות מגובשים, ולעת עתה פועלת האינרציה של ההפיכה ברוחות, אשר התחוללה כאילו לפני חודשיים או שלושה, ואנחנו רואים את פירותיה של התמורה הזאת: ממשלת ״ואפד״, זאת אומרת ממשלה מצרית נציונליסטית; משא-ומתן, או ניסיון של משא-ומתן בין המדינאים הבריטיים ובין ״הגוש הלאומי״ בסוריה; ביצור מעמדו של נורי אל-סעיד בעיראק. וכאן נחתמים שטרות, כאן נוצרות ההתחייבויות החדשות, כאן, כאילו, הצד שכנגד משלם איזה מחיר אשר מחייב את הצד הבריטי לתשלום פרס בעדו. והתרחבות אזור הסכנה מרחיבה את הזדקקות העולם הבריטי לבריתו ולנאמנותו של העולם הערבי. הופך לגורם יותר חשוב, האימאם של תימן הופך לגורם יותר חשוב, יש צורך בהקשבה יותר גדולה למה שמתרחש בארצות מזרח-אפריקה. החתירה המתמדת הזאת לרכישת לבה של ערב סתמה, לעת עתה, את הגולל על חלום הצבא העברי.

אבל אנו נמצאים בשלב חדש של מלחמה בסביבות הארץ. עצם אותה התפתחות חמורה, שניסיתי לתאר, פותחת פתח גם לאפשרויות אחרות. התקפת אביב [גרמנית] - מי ינבא באיזה כיוון תפרוץ, לאיזה מרחקים תגיע? מתחדש עלינו המצב שהיינו בו באביב אשתקד. הולכת ומקיפה אותנו כעת בסביבתנו חרדה רבה למה שעלול להתחולל פה. יכול לפרוץ ולעבור עלינו גלגל סופה, שישמיד ויטאטא אותנו. עלינו להביט בעין פקוחה על הרקע החדש הנגול לפנינו. צריך שיהא ברור לנו מה יהיה. מה, על כל פנים, יכול להיות כאן אם תדביק אותנו פה הרעה. צריך שיהיה ברור הדבר - יש להניח כי ברור הדבר גם לשלטון הבריטי.

היינו עדים איך בכל מקום ומקום, עד הרגע האחרון, כל זמן שחרב חדה אינה מונחת על הצוואר, או יותר נכון גם כשהיא מונחת, אבל לפני שהיא מתחילה לחתוך בבשר, אנשים אינם מתייאשים וממשיכים בשגרה. כלום לא ראינו זאת בחיינו אנו? כלום לא היינו עדים לכך לאחר פרעות ברומניה, שיהודים קיבלו סרטיפיקטים וויזות לעלות לא״י והם דחו את נסיעתם קמעה - לראות איך ייפול דבר? אותם יהודים, אשר עכשיו סרטיפיקטים בידם, אינם יכולים לעלות גם כשהשלטון הבריטי מרשה את עלייתם אם כי הם מארץ אויב, מפני שהים סגור. כך הדבר, כנראה, בעולם כולו. זה טבוע בטבע האנושי. ועד הרגע האחרון ינסו להתרצות אל העולם אשר מסביב ולהתפייס עמו ולקנות את לבו ואת נאמנותו.

ואנו יודעים היטב מה יהיה בפרוץ השואה [במזה״ת], מה יהיה לאחר הברית עם הכוחות [הערבים] הנאציונליסטיים, לאחר חתימת שטרות שונים, לאחר כל התשלומים, הפירעונות והפרסים ששולמו; מה יהיה עם כל זה אם תגיע ההתקפה הגרמנית לסביבות הארץ, לסביבת ארצות ערב, לגבולות סוריה, לגבולות עיראק, לגבולות ארץ-ישראל, כיצד גלגל הסופה ילך לפני הצבא הכובש. וגם כיצד, במחי יד אחד, העולם שמסביבנו יקום על רגליו כמחנה אויב וצורר לנו ולהם.

זה יוצר גם זיקה [בריטית] הפוכה. זה מגביר את הזיקה אלינו. הזיקה הזאת כבולה. היא נתונה בסד מדיני. אבל היא קיימת, היא קיימת במטרה והיא קיימת למעשה. ואנחנו עדים כל הזמן לתהליך הכפול הזה, להתרוצצות [הבריטית] בין הזיקה המדינית לעולם שמסביבנו ובין הזיקה המעשית, הזיקה לחיים ולמוות, אלינו.

אין כאן שאלה של כיבוש אהדתו של העם היהודי. העם היהודי אשר ברוסיה הוא כחומר ביד היוצר בידי המשטר הסובייטי; העם היהודי באירופה נתון בצינוק או בקבר; העם היהודי שבאמריקה אינו מעז תמיד להרים קולו כעם יהודי לגבי המדיניות האמריקנית. הזיקה אלינו כאן היא זיקה אל כוח קיים, לא אל כוח של עתיד. היא זיקה אל העובדה, אל העובדה הקטנה אומנם, אבל היחידה, של כוח ממשי ומגובש שעלה בידינו ליצור כאן בתקופה שבין שתי המלחמות. זוהי זיקה לאנשים, לאנשים נאמנים, לאנשים בעלי יכולת. נאמנותם של אנשים אלה היא לא מפני גובהם המוסרי, אלא מפני שאין להם ברירה. אין זה מקור של חולשה לנו, זהו מקור של כוח לנו. הזיקה לנו היא לא מפני שאנו רצויים, אלא מפני שאי-אפשר בלעדינו, כי אנו [הנאמנים] היחידים. והזיקה הזאת היא על פני כל השטח, והשלטון הבריטי - בפעם הראשונה מאז כיבוש הארץ בידיו הוא, מחתימת המנדט - החל להשקיע כספים, וכספים לא קטנים, במשק החקלאי שלנו.[16]

כל דרישותינו לעזרה ממשית, להקצבת קרקעות מדינה להתיישבות, לשחרור משקים צעירים שלנו ממיסים, עלו [בעבר] בתוהו או כמעט שעלו בתוהו. אבל הפעם, בימי המלחמה הזאת, הולך השלטון ומשקיע מאות אלפי פונטים בפיתוח המשק החקלאי שלנו. אפשר לומר כי השלטון הבריטי, השלטון המלחמתי, מקיים כיום את התעשייה שלנו. לא כולה - בחלקה הגדול היא עדיין בנויה על השוק הפנימי שלנו, שנתבצר גם הוא הודות למאמץ המלחמתי - אבל אם בשנה שחלפה עלו ההזמנות של הצבא מהתעשייה היהודית בארץ לארבעה מיליון פונט, הרי השנה הן תעלינה לפחות לחמישה מיליון פונט. והממשלה בפעם הראשונה דואגת דאגה חיובית וקונסטרוקטיבית, אם כי לא תמיד לפי אותם הממדים הרצויים לחלק זה או אחר של היישוב שלנו, להסדרת יחסי עבודה ולקביעת מינימום תרבותי של תנאי עבודה.[17]

בעצם היום הזה נסתיים משא-ומתן בין הממשלה לבין התאחדות בעלי תעשייה מזה, והסתדרות העובדים העברית הכללית מזה - בשיתוף הסוכנות היהודית - על ההסדר הקבוע להתאמת השכר לעליית יוקר החיים בארץ. בלי ספק, אין הסדר זה מספק חלק זה או אחר של המחנה. אפשר כי במקרה זה איננו מספק את שני המעמדות, גם את מעמד נותני העבודה וגם את מעמד הפועלים, ששניהם נקטו באותו כיוון עמדה יותר מתקדמת מאשר הממשלה. בכל אופן, זה צעד קדימה להסדרת העניינים ולהבטחת מינימום של קיום לעובד. כל זה - בתוקף המלחמה.

הזיקה השלישית היא הזיקה [של הממשלה] לאנשי צבא. אותנו מגייסים ואת הערבים מגייסים. [אבל] גיוסנו הוא לשם שירות וללא רושם, גיוס הערבים הוא לשם רושם וללא שירות. גיוסנו מטרתו צבאית, גיוס הערבים מטרתו מדינית. זה קובע לנו גורל מר. אבל אנחנו כעם יהודי, כיישוב יהודי, כחלוץ העם, כיודעים את הדרך הקשה של יצירת יש מאין, של עיצוב כוח ממקורות של חולשה ורפיון, צריכים להעריך גם את האפשרות הזאת. זוהי ההזדמנות שניתנה לנו לבנות כאן כוח, להבליט את יישותנו, להוכיח את תועלתנו, לחייב אחרים למשהו, להפגין את יישותנו לא רק לגבי אנגליה, לגבי העולם הדמוקרטי, לגבי האויב, אלא גם לגבי העולם הסובב אותנו.

והשאלה היא באיזה מידה אנחנו מנצלים את האפשרויות האלה, וכאן עלינו להבחין הבחנה ברורה מאוד בין שטחי הזיקה השונים אלינו. אם זקוקים לנו בחקלאות, אם זקוקים לנו בתעשייה, הרי כאן הצורך בפרנסה, יצר הרווח, וגם היצר היישובי הפועם בַּכְּלל שלנו ובכל פרט ופרט, עולים בד-בבד עם המאמץ המלחמתי. הם רתומים למאמץ המלחמתי. בוודאי תבוא ברכה מההשקעות הממשלתיות בחקלאות, ומהתנאים שהמלחמה יצרה, בשביל השוק החקלאי הפנימי ובשביל הייצור החקלאי הפנימי; בוודאי תבוא ברכה רבה ליישוב מהאפשרויות שניתנו לתעשייה שלנו עקב התנאים המיוחדים של המלחמה. אבל אל נטעה בהערכת הדברים. אין זה דבר של מאמץ מיוחד, שהמלחמה הזאת מחייבת כמלחמת העם היהודי. אין לזה שום שייכות אל המלחמה המדינית שלנו על עתיד העם היהודי כאן. המלחמה המדינית המכוונת שלנו אין לה שום שייכות עם מלחמתנו בהיטלר, עם המאמץ המלחמתי המתבטא בהנאת החקלאות והתעשייה מהקוניוקטורה המלחמתית. גם לו הייתה בארץ מלחמה אחרת, ולא מלחמה נגד היטלר, היה המאמץ החקלאי והתעשייתי שלנו פועל באותו אופן. גם אלמלא עמדו שאלה של מלחמה בצורר של עם ישראל, ושאלת עתידו של היישוב ושל העם היהודי אחרי המלחמה הזאת, על הקלף, היינו מצווים לעשות הכל, ובוודאי היינו עושים הכל, כדי להסתייע במאמץ המלחמה בארץ ובסביבותיה לביצור המשק שלנו, לבניין היישוב ולהרחבתו.

המאמץ היחידי הראוי לשם מאמץ לאומי מלחמתי שלנו, המאמץ היחידי המכוון בעצם מהותו להשיב מלחמה שערה נגד היטלר, המכוון בעצם מהותו ליצור לנו בסיס מדיני חדש, לסייע ביצירת בסיס חדש - זהו הגיוס שלנו [לצבא הבריטי]. ולגבי מאמץ זה לא הצורך בפרנסה, לא יצר הרווח, אף לא המסורת של בניין ושל הרחבה - כל אלה אינם רתומים ואינם מסייעים. אדרבה, הם יוצרים מכשולים שיש להתגבר עליהם. חייל מתגייס עוזב עבודה מכניסה, עבודה מועילה הנחוצה למאמץ המלחמתי המשקי של הארץ. חייל מתגייס מפקיר לעיתים קרובות מאוד משפחה לחיי מחסור. לפעמים הוא מפקיר משפחה לחיי רעב למחצה. חייל המתגייס מְפַנֶה עמדה ביישוב, מקטין משק, מחליש ביטחון, אולי, באיזו פינה בארץ. זוהי שחייה נגד הזרם היישובי - אבל זוהי שחייה עם הזרם ההיסטורי של גאולת העם העברי במלחמה הזאת.

אנחנו איננו יודעים אם הגיוס הזה יושיענו תשועה מדינית. מאוד מאוד ייתכן, שלא הוא יושיענו. על כל פנים, לא הוא בלבד יושיענו. אנחנו יודעים, לעומת זאת, כיצד היעדרו, חולשתו, אי-כיבודו, יתנקמו בנו. נקשיב לתעמולת הגיוס המתנהלת כיום בקרב היישוב הערבי, המתנהלת לא רק באספות כמו שהיא מתנהלת אצלנו, אלא מתנהלת בעיתונות ברשות השלטונות, זאת אומרת בעזרת השלטונות, זאת אומרת ברצון השלטונות. באיזה נימוקים מסתייעת התעמולה הזאת?

היא אומרת: מי שמתגייס לעזרת אנגליה מחייב את אנגליה להכרת טובה.

היא אומרת: מי שמתגייס לצבא יגן על המולדת בפני כל צורר שיהיה.

היא אומרת: מי שמקים פלוגות צבא, מבטיח לעצמו את השלטון על הארץ.

אם כך מדברים, ואם כך מרשה הממשלה לפרסם, מותר לנו להסיק מזה מסקנות מקבילות גם אם ננכה מזה מתוך זהירות אחוז ידוע, ואפילו אחוז גדול.

אבל הגיוס בשבילנו איננו רק עניין של רווח מדיני או של מניעת הפסד מדיני. ישנה שאלה הקיימת ועומדת מעל לכל חשבונות של בניין עמנו כאן, בארץ הזאת. ישנה שאלה אם אנחנו, כלפי עצמנו, בהסתכלנו בתוך חיינו פנימה, נראה את עצמנו כעם או לא, אם תהיה לנו ההכרה כי בשעת משבר איומה כזאת התנהגנו כעם.

אנחנו התנהגנו כעם בשנות מאורעות הדמים [1938-1936].

אז, להתנהג כעם, היה פירושו ליצור טבעת ברזל ואש של הגנה סביב גופו של היישוב. הטבעת הזאת נוצרה.

אז, להתנהג כעם, היה פירושו לקום בכוח על-ידי משמעת לאומית גדולה, מתוך התעוררות ציבורית גדולה, נגד גילויים של שחיתות צבאית בתוכנו, שפשו בנו בזמן ההוא.[18]

ואנחנו עמדנו במבחנים האלה אם במעט או בהרבה - על כל פנים, עשינו מאמצים גדולים לעמוד בהם. גם עכשיו קיימת שאלת הסכנה ליישוב. שאלת הסכנה הפשוטה קיימת בייחוד נוכח אפשרויות של זעזועים חזקים בחזית המלחמה. אבל לא היא בלבד קיימת, ולא רק על-ידי עמידתנו בחזית זאת בלבד נצא ידי חובת המבחן הגדול והחדש שלנו - מבחננו כעם. היישוב כולו חייב לשאול את עצמו אם הוא עומד במבחן זה.

דרכנו בגיוס [לצבא הבריטי], דרכנו אל הגיוס, דרכנו לאחר הגיוס, דרכו של המגויס, קשה. משאלת לבנו לא ניתנה לנו. הברירה שלפנינו ברירה חמורה מאוד: האם אנחנו נילָחם כעם באותם התנאים שנגזרו על העם היהודי בתקופה הזאת או, מפני שלא הגענו לשיעור קומת עם בעיני האחרים, נשלול בעצמנו, במו ידינו, את הכרתנו כעם בעינינו-אנו? אחד-עשר אלף איש, שמונה-עשרה אלף איש ואישה, עמדו במבחן הזה. הם לא כולם איתנו. אלף וארבע מאות נמצאים בשבי, הרבה הרבה עשרות מהם אינם בחיים. אבל מידת היותנו עם מבחינת החזית הזאת נמדדת על-ידי המספר הזה של שנים-עשר אלף. ויש לנו אחריות כלפי שנים-עשר אלף אלה.

מה דרוש לכל אחד מהם? דרושים שלושה דברים:

הדבר הראשון הדרוש הוא סיפוק יהודי בשירות צבאי - לא סיפוק של חייל סתם, אלא סיפוק של חייל יהודי.

הדבר השני הדרוש הוא הרגשה שהמשפחה בעורף אינה מופקרת.

הדבר השלישי הדרוש לו זהו עצם המשך הגיוס, הרגשה שהוא אינו אחד ממעטים, אלא אחד מרבים, ממספר ההולך ורב בלי הרף.

הדבר הראשון חלקו בידי החייל עצמו וחלקו בידי המוסד היהודי המנצח על הגיוס, במידה שניתן בכלל ליהודים להשיג את סיפוק הצורך הזה.

שני הדברים האחרונים הם בידי היישוב. הם אינם בידי החייל, ואולי רק במידה מעטה מאוד הם בידי המוסד המרכזי.

לגבי הדבר הראשון אנחנו יכולים לציין - בתוך אותה מסגרת ההגבלות הקשות שאנחנו פועלים בהן - התקדמות בלתי פוסקת אם כי היא מלווה תנודות, עליות, ירידות, קשיים וגם קורבנות. עלה בידינו לקבוע כנוהג של קבע דבר הקמת יחידות יהודיות, גופים מגובשים של אנשי-צבא יהודים. גם כאן תמיד אורבות סכנות, סכנות של פיזור, של ריסוק, של בְּלִילה. יש תמיד צורך לעמוד במערכה, גם לחיילים וגם לנו, אבל יש שכר לעמידה במערכה הזאת. הולכת ומתעצבת דמות של יחידה יהודית צבאית. הפיקוד הולך והופך יותר ויותר יהודי. הקצינים רוכשים ניסיון, ידיעה ועולים בדרגה. הלשון העברית נקבעת כלשון החיים של הפלוגות האלה, לפעמים כלשון החיים הרשמית שלהן גם אם איננה לשון הפיקוד. ישנה עלייה גם בתפקידים. ומזמן לזמן אנו נקראים למלא תפקידים מיוחדים, שמייחסים אותם אך ורק לפלוגות היהודיות או לחיילים יהודים. גם האימון מתחיל לעבור יותר ויותר לידיים יהודיות. יש כאן נפתולים קשים, אבל שכרם מובטח.

בנוגע לדאגה למשפחה, יש לציין בקורת רוח התעוררות ידועה ביישוב, במוסדות היישוב, לשאלה הזאת. הוועד הלאומי עשה הרבה כדי להציג את השאלה הזאת במקום הראוי לה בסדר יומו של היישוב. בעצם הימים האלה נתקבלה הודעה על הגדלה ידועה של התוספת המשפחתית, אבל הגדלה זו בשום אופן אינה פותרת את השאלה. היא מגדילה את התוספת למשפחה ב-40-30 אחוז, בשעה שיוקר החיים עלה יותר מכפליים מזה, בשעה שמלכתחילה הייתה התוספת המשפחתית בלתי-מספיקה למינימום של חיים. וגם עכשיו היא חלה רק על נשים וילדים, היא אינה פותרת את שאלת ההורים ויתר הקרובים. מִשֶכָּלל הוועד הלאומי את הדאגה למשפחת החייל בדאגות ״מס חירום״, הגדיל את הכנסות מס זה והגדיל את התוספת למשפחה. הסוכנות היהודית ו״הדסה״ באמריקה משתתפות במעמסה זו במלוא יכולתן. הוקם מוסד מיוחד לדאגה למשפחת החייל, שניתנה לו אפשרות לפעול בהיקף יותר רחב מאשר קודם. אבל כל הניסיונות האלה אינם מספיקים. אנחנו עדים לניסיון רחב, שיש בו ברכה רבה, להרחיב את הפעולה הזאת ולעשות אותה פעולה ראויה לשמה. על פי יוזמה מרכזית מתנהל עכשיו משא-ומתן עם בעלי התעשייה ועם עובדי התעשייה בדבר מגבית קבועה מיוחדת בתעשייה לטובת החייל ומשפחתו. התוכנית היא תרומת ארבעה ימי עבודה במשך זמן מסוים, שנה או פחות, על-ידי הפועל בנוסף לעבודתו הרגילה, ותשלום מקביל לכך על-ידי נותן העבודה. התוכנית הזאת מכוונת להטלת מעמסה קבועה ושיטתית על היישוב לטובת משפחת החייל. היא מכוונת לגיוס כל אלה שאינם מגויסים במדים, לגיוס לעזרה לחייל ולמשפחתו. ואם הדבר יסתדר כך בתעשייה, ניגש לפעולה בחלקים אחרים של המשק שלנו.

הדבר השלישי הוא עצם המשך הגיוס. כאן רבות מאוד ההסברות מדוע אי-אפשר ומדוע לא צריך להתגייס. אבל רבות מן ההסברות האלה חשודות על כנותן, באשר הן מסתייעות בדברים שונים המתחדשים בעולמנו, בשעה שלפני שהדברים האלה נתחדשו הן גם כן היו קיימות. אחד התירוצים החדשים הוא העניין של ״סטרומה״. כת מלכלכי הקירות ביישוב [אצ״ל ולח״י] קוראת לא להתגייס אחרי האסון של ״סטרומה״. מה פירוש הקריאה הזאת? מה פירוש הקריאה הזאת לגבי אלה שהתגייסו? אם הקריאה הזאת מסקנית, היא צריכה להיות כלפי אלה שהתגייסו: לצאת מהצבא. לצאת לאן? להצטרף אל מי? להצטרף אל מלכלכי הקירות? גיוס במלחמה זו זהו עניין של הלכה אחת ולתמיד, של החלטה שאינה נתונה לתזוזות. אי-גיוס אחרי ״סטרומה״ פירושו נסיגה מן המערכה, פירושו בריחה מן המערכה. ״סטרומה״ וגיוס הם שני חלקים של חזית אחת. ״סטרומה״ היא תוצאה של רפיון יהודי, של אי-הכרה בעם היהודי. גיוס הוא נשק לחישול כוח לעם היהודי, להשגת הכרה לעם היהודי. אי-גיוס אחרי טביעת ״סטרומה״ הוא חילול שמם של קדושי ״סטרומה״.

אבל כנות התירוץ הזה חשודה מאוד, באשר לפני היות ״סטרומה״ היו תירוצים וטענות מדוע לא צריך ומדוע אי-אפשר להתגייס. בעצם הימים האלה, כאשר הארץ עומדת מי יודע על סף איזו שואה,[19] יש מסגרת ריקה בארץ של פלוגות רגלים המיועדות להגנה, יש מסגרת ריקה של תגבורת לפלוגות של תותחנים יהודים המיועדות להגנת הארץ.[20] בעצם הימים האלה נוסף ענף חדש לגיוס, ענף הנשים. כל הטענות והספקות והמשפטים הקדומים, ודעות-ההבל שעוד מהלכות בציבורנו כמו שאנחנו - ואולי מהלכות בציבורים אחרים - לגבי האישה, מקומה וערכה בחברה, נצטרפו להבאיש את המפעל של גיוס האישה. יש לחזק ידי כל אישה המתגברת על כל אלה ויוצאת להתגייס, וידי כל ארגון נשים שיש בו הכוח להתגבר על כל התצבורת הזאת של טענות שווא, של מורך-לב, של פחד קטן. השדה הזה, שדה גיוס האישה, הוא לפחות שדה שאין לנו התחרות בו [מצד ערביי הארץ], הוא שדה שכולו יהודי, שכולו מאמץ מלחמה יהודי, ויש לבטוח באישה שתדע לכבוש כאן עמדה של כבוד לעצמה וליישוב.

אנחנו עומדים לפני הרחבת צו גיוס.[21] הוחלט אצלנו להחיל את הצו גם על נשואים שאין להם ילדים. אם יצליח מפעל הרחבת העזרה למשפחות, אפשר שהצלחה כזו תגרור אחריה הרחבה נוספת של הצו. אנחנו בודקים מחדש את מנגנון נתינת תעודות השחרור. עשינו צעדים מחדש כלפי הצבא, שלא יעסיק בעבודותיו האזרחיות חייבי גיוס. אנחנו עושים פעולה חדשה לגבי ארגוני עובדים ונותני עבודה, לתת לנו יד בעניין הזה. גיוס הוא הדבר העומד בראש. אבל גיוס לצבא איננו הגיוס היחיד. יש לנו עוד חזיתות. לא יחול שום שינוי בחזית הביטחון הפנימית שלנו. חזית הביטחון הפנימית שלנו עלולה להיהפך בן-רגע לחזית ביטחון חיצונית. היא כבר הפכה בעצם ימי המלחמה הזאת, במקומות מסוימים, לחזית ביטחון חיצונית.[22] אבל ברגע שהיא תיהפך [כולה] לחזית ביטחון חיצונית, בעיית הביטחון הפנימי תחמיר לאין שיעור.

עלה בידינו, בקיץ האחרון, להשיג הגדלה ניכרת - יותר מהכפלה - של התקן הפעיל של חיל הנוטרים שלנו.[23] ואינני יודע עד כמה ידוע הדבר, שלשם השגת ההגדלה הזאת מוכרחים היינו לעורר חרדה לא רק בלונדון אלא גם באמריקה. כאשר קיבלנו את הודעת הממשלה על ההחלטה הזאת, הודיעו לנו: מותר לכם לפרסם את הדבר בעיתונות היהודית בארץ ובארצות-הברית של אמריקה. ההחלטה הזאת יצרה בפעם הראשונה רוב עברי במשטרה הארץ-ישראלית. כוחות המשטרה בארץ, אם נחשב את כל האגפים והסניפים שלהם כיום - מורכבים מ-6,200 יהודים, 3,000 אנגלים בערך ו-2,600 ערבים. הרי שבמשטרה הארץ-ישראלית, במידה שהיא מבני הארץ, אנחנו רוב מכריע, אבל אנחנו רוב גם במשטרה בכלל. הרוב הגדול של בני היישוב האלה, העומדים יומם ולילה עם רובה על המשמר, מקבלים מהשלטון משכורת של 7 לירות לחודש - לרבות כל בעלי המשפחה שלהם. המשכורת של 7 לירות כוללת תוספת יוקר של לירה אחת, ואילו המשכורת היא רק 6 לירות. וכולנו יודעים באיזה ניסיון חמור ובאיזה סבל קשה הדבר מעמיד את השוטר והנוטר שלנו.

אבל עוד יותר מזה: בעצם התקופה הזאת בחיינו הפכה המשטרה העברית הרגילה שלנו - זו שמרוב הוותק שלה, ומרוב הפרוזאיות שבחייה, נעשתה דעתנו עליה כאילו גסה בה, וחדלנו להרגיש את כל ערכה החיובי בשבילנו - מטרה לחִצי מרצחים מבית. טובי חלוצי המשטרה שלנו, אנשים אשר את כל שנות נעוריהם, את מיטב חייהם, הקדישו לשירות הלאומי הארצי בחירוף נפש ובמסירות נפש, נפלו חלל בחזית הפנימית הזאת.[24] והדבר עורר מחדש את שאלת מעמדו, שאלת עתידו, את שאלת כבודו הציבורי, את שאלת עתיד משפחתו של השוטר שלנו. ושני הדברים האלה

- חוסר כל אפשרות להחזיק מעמד בתנאי המשכורת הרשמית,

והסכנה שהגיחה פתאום ממארב-מבית נגד השוטר והקצין היהודי - שומר הביטחון שלנו -

שני הדברים האלה הצטרפו יחד והם מחייבים את היישוב להתעוררות ולמילוי חובה כלפי בניו ואחיו אלה. קמה יוזמה חופשית של חוגים שונים ליצור קרן לביטוח שוטרים. יש לרכז את הדבר ולאמץ אותו. יש צורך במאמצים ציבוריים לארגון הצרכנות והאספקה הזולה לשוטרים ולנוטרים. יש לכלול משפחות של נוטרים באותה מסגרת של ההקלות הניתנות למשפחות חיילים לגבי שכר לימוד, לגבי עזרה רפואית, לגבי צורות שונות של עזרה סוציאלית וציבורית.

בזה לא מתמצה צורך הפעולה הציבורית בתחום הביטחון. הגדלת חיל הנוטרים - משטרת היישובים היהודים - עד 2,600, עד 2,700 העומדים על משמרתם בקביעות, מה שעולה לממשלת ארץ-ישראל במשכורת בלבד כרבע מיליון לירה לשנה, הוספת מסגרת של הרבה אלפים של אנשי רזרבה, פותחת פתח רב לאימון מתמיד ושיטתי בִרְשות, באופן יעיל, בהשגחה מומחית, בשביל אלפים על גבי אלפים של אנשינו בעיר ובכפר. אבל ניצול האפשרות הזאת, מיצוי המסגרת הזאת, מחייבים אמצעי כסף לא קטנים, ואנחנו נחטא לנפשנו אם בגלל קושי כספי לא נשתמש באפשרויות היקרות האלה, שלא תמיד היו נתונות לנו.[25]

אנחנו גם חייבים לדאוג לביצורנו, לציוד מספיק לצורכי הביטחון שלנו. עלה בידינו להתקדם בכיוון של איחוד כוחות יישוביים בחזית הביטחון הפנימית, פרשה שלא מעט רעל הכניסה לתוך חיינו בתקופה האחרונה.[26] אנחנו עומדים עכשיו לפני הצורך להרים מחדש את סיסמת ״כופר היישוב״[27] בחיינו, להגביר את הכנסותיו ולרכז סביבו את הכרתו ואחדותו של היישוב.

כל הדאגות האלה, שהן דאגות היום ומחר, והן מכוונות גם לעתידות יותר רחוקים, אינן יכולות להשבית מלבנו אף לרגע את הדאגה הישירה לעתיד המדיני שלנו. יש מערכה מדינית ישירה שעלינו לעמוד בה. ישנה ההתכוננות להכרעה הגדולה, שמוכרחה לנפול במדיניות הבינלאומית לגבי עתיד ארץ-ישראל, לגבי עתיד העם היהודי. המאמצים שלנו מכוונים, קודם כל, למניעת התחייבויות חדשות לגבי הצד שכנגד [הערבים] על חשבוננו. נדמה לי שעלה בידינו, בדרך כלל, לעמוד בדבר הזה. לא השלינו את עצמנו שנוכל במאמצים מדיניים, בעצם ימי המלחמה הזאת, נוכח כל הסבך הנוסף שהיא יוצרת, לשנות שינוי רשמי את ״הספר הלבן״. נדמה לנו, שעלה בידינו לערער במידה לא מעטה, ובחוגים ידועים להרוס כליל, את האמונה בנצחיות ״הספר הלבן״, את ההנחה ש״הספר הלבן״ הוא האות האחרונה, הפְּסָק האחרון של המדיניות הבריטית. על כל צעד ושעל אנחנו נתקלים במדינאים אנגלים - גם בחוגי הפקידות, גם בתוך העולם הערבי - אשר מבינים כי ״הספר הלבן״ עתיד להתרוקן מתוכנו ולעמוד ככלי ריק למחרת המלחמה הזאת.

אבל אין המצב כזה, שאנו יכולים לרפא את השבר הזה על נקלה ולהתפרק מנשקנו. אנחנו עומדים בפני לחץ ערבי מחמיר וחריף להשלים ולהגשים את ״הספר הלבן״. אנחנו עומדים בפני התחרות של מאמצים על כיבוש הכרת העולם בצדקת תביעתו של כל צד לגבי ההחלטה שתבוא עם בוא הניצחון והשלום. ההתחרות הזאת שִטחה איננו רק אנגליה. שטחה מתחיל להיות גם אמריקה. עם כניסת אמריקה למלחמה הזאת יש לציין כניסה יותר פעילה שלה גם למדיניות של פינת העולם הסובבת אותנו.

ואנו מצווים על קשר ישיר, נמרץ, תכוף עד כמה שרק אפשר, עם העולם הערבי. אנו חייבים לדעת מה מתחולל בתוכו, אנו חייבים לדאוג לכך שהוא יֵדע אותנו, שיֵדע את כוחנו, את תוקף החלטתנו. אנו מצווים לעשות הכל, על-ידי פגישה בלתי-אמצעית, כדי לערער בתוכו את הביטחון המופרז - שיש עדיין לרבים בתוכו - באפשרות להכריע אותנו. ואנו מצווים על מאמצים לחזק בקרב אישים בעולם הזה, וישנם כאלה, את האמונה בכוחנו, ולחזק גם את חיפושי האפשרות להתפשר איתם.

אבל אל נשלה את נפשנו בשווא. נהיה מציאותיים כשאנו עושים את חשבוננו הלאומי המדיני, ונדע בדיוק היכן נקודת ההכרעה. נקודת ההכרעה כיום אינה במגע הישיר בינינו ובין העולם הערבי. גם העולם הערבי משוכנע בזאת. כמונו כעולם הערבי יודע, שאת הניצחון במלחמה הזאת ינחלו כוחות גדולים, שהם אשר יהיו אחראים אחריות רבה, אם כי בשום פנים ואופן לא יהיו האחראים היחידים, לסידור ענייני העולם בתום המלחמה. אנחנו רואים בחזון את אפשרות ההכרעה בפגישה ישירה בינינו ובין העולם הערבי, ואנחנו מתפללים לכך שההכרעה הזאת תהיה הכרעה של שלום, הכרעה של כבוד הדדי והכרעה של סיפוק משותף והדדי של תביעותינו הלאומיות החיוניות - התביעות הלאומיות החיוניות של שני הצדדים - אבל בשום פנים לא בניין החזק על חשבון החלש. הסיכוי הזה עדיין מאיתנו והלאה.

כשם ש״הספר הלבן״ נתן לערבים הרבה יותר, פי-כמה יותר משהערבים יכלו לקוות להשיג על-ידי פשרה איתנו, כך התקווה שיש לנו, למרות הכל, להגיע בעזרת העולם הדמוקרטי, בעזרת אנגליה ואמריקה, לאפשרות אחרת, לעתיד אחר בארץ הזאת - התקווה הזאת היא לאין שיעור כיום יותר מבוססת משיש לנו תקווה להגיע למשהו על-ידי משא-ומתן ישיר בלבד עם העולם הערבי. אסור לנו גם לשחרר את העולם כולו - בראש ובראשונה את העולם הדמוקרטי - מאחריות לעתיד העם היהודי ולמעמדה של ארץ ישראל על-ידי הטלת כל יהבנו על משא-ומתן עם ערבים ועל-ידי הכרזה שכל הדין שלנו, כל הריב שלנו, כל בעיית השלום, יבוא על פתרונו רק במשא-ומתן ישיר בינינו ובינם. קשר עם ערבים - ודאי. חתירה, חיפושים - ודאי. אבל נדע בדיוק היכן ההכרעה.

לגבי העולם הגדול קיימים שלושה גורמים שאינם קיימים, על כל פנים אינם פועלים, לגבי העולם הערבי. ולא רק שאינם פועלים, אלא מצד העם הערבי קיימים גורמים אחרים, הפוכים, שליליים.

קודם כל, קיים לגבי העולם הגורם הראשון של המצפון הבינלאומי כלפי העם היהודי, אשר לעולם הערבי יש אך החלק הקטן, אם יש לו ככלל איזה חלק שהוא כיום, במצפון הזה.

קיימת, שנית, בעיית המוני יהודים עקורים משורש, נישאים ברוח באירופה כתום המלחמה הזאת. קיימת כל הבעיה של הלקח ההיסטורי ממצבו של העם היהודי כעם מחוסר בית, כעם מחוסר שורש בארצות האלה.

וקיים, שלישית, גורם הניצחון והאחריות שהניצחון מטיל לסידור ענייני העולם לאחר המלחמה. המעמד הזה של מנצח, שהוא ולא אחר אִפשר לעם הערבי את עצמאותו בתוצאות המלחמה הקודמת, אשר הוא ולא אחר - אם ינצח, והוא ינצח - יציל את העצמאות הזאת מסכנת הרס ושיעבוד חדשה, שנשקפה לה בתוצאות ניצחונו של הצד שכנגד.

ממשלת אנגליה כפותה כיום ל״ספר הלבן״ - ״מלך אסור ברהטים״.[28] אך יש שכר לפעולה גם באנגליה. יש אוזניים קשובות, ותהיינה הזדמנויות, ועלינו לדאוג לא להחמיץ אותן. תיתכן גם צמיחת כוחות חדשים באנגליה, עלינו לעמוד על המשמר. ויש אוזניים קשובות באמריקה. תהליך ההתפתחות באמריקה מכניס אותה יותר ויותר לא רק מבחינה חיצונית, אלא גם מבחינה פנימית ונפשית, לעול האחריות לענייני העולם, מכניס אותה יותר ויותר למסגרת של אחידות עם העולם כולו. עלינו לפעול בהתאם לכיוון הזה, ונעשית על-ידינו פעולה באמריקה בכיוון זה.[29] פעולתנו מכוונת, קודם כל, להדגשת האחריות המוטלת על אמריקה, בראש ובראשונה, לעתידו של העם היהודי. היא מכוונת להצגת הבעיה היהודית ולהצגת פתרונה הציוני כפתרון היחיד. היא מכוונת להצגת יכולתה הכבירה של ארץ-ישראל לשמש פתרון והיא מכוונת להצגת מהות הפתרון הזה.

איננו מוציאים מהחשבון את רוסיה, העתידה להיות גורם בסוף המלחמה הזאת. אבל עלינו לדעת, כי דרכנו אל רוסיה ודרכנו ברוסיה קשה כשאול. ודאי שאנו מברכים מקרב לב את ״הצבא האדום״ לניצחונותיו ומתפללים לניצחונו המכריע. כל ניצחון של ״הצבא האדום״, כל עיר המוחזרת לידם, פירושה הצלת יהודים במידה שנשארו יהודים להצלה. כל ניצחון של ״הצבא האדום״ פירושו שבירה נוספת של כוחות הצורר, פירושו קירוב הניצחון. אנחנו מברכים כל עם העומד בגבורה על נפשו כמו שעומד העם הרוסי. אנחנו מברכים מקרב לב, בתפילה חמה, את העם היוגוסלבי - העם הסרבי בייחוד - שנדרס לאחר שקם להילחם, שנדרס בכוחות שלא יכול היה לעמוד נגדם, אבל גם בהיותו נדרס הוא חוגר את שארית כוחו לעזור לעם הזה, לעזור לעמים אחרים הקטנים האלה בהתקוממותם נגד שלטון הדיכוי שאנו מקווים שלא יגיע אלינו.

עמדנו מלאי יראת רוממות למעשי הגבורה הפשוטה והשקטה של המוני העם האנגלי, של המוני האזרחים באנגליה בימי מלחמת הבזק של התקפות האוויר הגרמניות. עם, אשר נדמה ששום אחר לא עמד כמוהו במלחמה כזאת, בנעריו ובזקניו, בנשותיו ובטפו, עמד ישר בחזית המלחמה. בוודאי שאנחנו מברכים את ״הצבא האדום״.

אך אל התבטלות! אולי משונה הדבר, שצריך לומר את הדברים בתוכנו, אבל יש לציין כי סכנה כרוכה בנחשול של אהדה שטחית מתרפרפת, מתכסה במליצות ומביאה לידי התכחשות כלפי עצמיותנו, שמקיפה חוגים שונים ואנשים שונים ביישוב [בעיקר בשמאל המרקסיסטי, לרבות ביישובי הקבה״מ והקבה״א]. אינני רוצה לחזור על דברים שהגיעו לאוזני, שנאמרו בפי אנשים מעל במות. יש להזהיר בפני הסכנה הזאת. אין ויתור על עצמיותנו. ולמפרע איננו יודעים כלום - איננו יודעים לצד מי יעמוד הכוח הגדול והעצום הזה [של ברית-המועצות], הממלא כיום תפקיד כה גורלי בחיוב שבו בתוצאות המערכה. איננו יודעים! אל נתפרק מנשקנו הנפשי הפנימי גם בחזית הזאת. את הדרך שלנו אל רוסיה, המלאה חתחתים וקשיים על כל צעד ושעל בה - אנו נתקלים בקירות ברזל סגורים על שבעה מנעולים ובריחים - את הדרך הזאת נעשה אך ורק כציונים.

כלפי כל הגורמים האלה, גם כלפי רוסיה במידה שיינתן לנו, אנו נציג את בעייתנו במלוא רוחבה ואת הפתרון שלנו במלוא כוחו. לא קליטת פליטים היא הבעיה - אם כי היא תתגשם, היא תיפתר מתוך קליטה של המונים - הבעיה היא הנחלת ארץ לעם. ואנחנו צריכים לאגור כוחות, להכשיר קרקע, לגייס בעלי-ברית להתקפה ציונית רבתי, שמטרתה תהיה ארץ-ישראל לעם ישראל.

 

10/3/1942

דברי תשובה בתום הדיון הכללי (ישיבה ג')

 

משה שרתוק: אולי יורשה לי, בפתח דברי, להעריך קודם כל את עצם המסיבה הזאת. היה מי שהביע צערו על הוויכוח שהיה כאן, אבל לא לי לתת כאן ציונים לוויכוח שגם אני משתתף בו. עלינו לזכור ולהעריך את העובדה, שזאת מסיבה המאפשרת שיתוף בוויכוח ציוני אחד חוגים מחוגים שונים ביישוב, שהזדמנות אחרת להם להתווכח כולם יחד אין, ואינני סבור שוויכוחים כאלה הולכים לגמרי לאיבוד. אינני סבור גם שהם עשויים להרחיק את הלבבות. הם עשויים רק לקרב. והמסקנה היחידה החיובית, נדמה לי, מהמסיבה הזאת, צריכה להיות לאפשר את המשך הבירור המשותף הזה במסגרת הראויה לשמה, במסגרת של ״כנסת ישראל״ מאוחדת ומאורגנת כהלכה.

כאן ד"ר אריה אלטמן[30] אמר כמה דברים נכונים. מה שהיה לא נכון בדבריו - שהוא הציג אותם כתגליות. בזה עלי לאכזב אותו. תגליות לא היו בדבריו. תורת הארגומנטציה שהוא הגיש לנו לקוחה מבית הגנזים של התנועה הציונית. אם עלי לאכזב אותו ביחס לזכות הפטנט, אני יכול לנחם אותו - לפצותו - בזה שאומר שהוא בכל זאת כיוון לדעת גדולים. כל ההוכחות על זה שיוכל להיות אינטרס לאנגליה להקים כאן בניין יהודי גדול; ובניין יהודי גדול, אילו הוקם ואם יוקם, ישמש מצודה רבתי כאן לדמוקרטיה, ויכול להיות משען רב לאנגליה; ואפילו הדיבור על זה שהנוער היהודי הוא מצבר גדול של מרץ מהפכני, והמרץ המהפכני אם לא יופנה לאפיקים של בניין הוא יפנה לאפיקים של הרס - כל הדברים האלה זכיתי לשמוע מפי מנהיג גדול של העם היהודי, מפי ד"ר חיים וייצמן, במסיבות עם אנגלים, בשיחות עם אנגלים. זאת נחמתי לד"ר אלטמן, ואני מקווה שחבריו ימסרו לו את המחמאה הזאת. התאריך שבו נאמרו הדברים הוא 1916 - מלפני ״הצהרת בלפור״. זוהי הארגומנטציה שבכוחה נכבשה ״הצהרת בלפור״. הוא, אלטמן, הולך על פסים מאוד סלולים.

ד"ר אלטמן, חוששני, הסתבך קצת בנקודה אחת עדינה. הוא דיבר על ההנהלה של התנועה [הציונית] שלא הצליחה, ולכן עליה לרדת. פה שמענו כאילו הודיה בזה שזו ההנהלה של התנועה, אבל עצם הפנייה אליה שהיא צריכה לרדת נובעת מתוך משטר שכבר איננו עכשיו - אבל שהיינו רוצים שיחזור - משטר של הסתדרות ציונית מאוחדת, שבה כל חלק רשאי לפנות להנהלה ולדרוש ממנה לרדת.[31] אם כזה הוא המצב, כי אז יש זכות גמורה לדרוש מההנהלה לרדת. אבל אם המצב הוא שיש הסתדרות ציונית אחרת [הצ״ח], אין לה זכות לבוא להנהלת ההסתדרות הציונית בשום תביעות.[32] היא יכולה לתבוע מהנהלתה-היא, ולגבי הנהלתה לא ראינו אצלה פעולה של הורדת הנהלות למרות כל אי-הצלחותיהן לגבי דברים שהסתדרות זאת העמידה לעצמה למטרה.

היא העמידה לה למטרה לכבוש את ההסתדרות הציונית בהיותה בתוכה - ולא כבשה;

היא העמידה לעצמה את המטרה להיהפך להסתדרות ציונית של העם היהודי - ולא השיגה את המטרה.

הדבר ברור, ובבקשה לא להסתבך. אפשר לדבר על שיבה [של הצ״ח]. אדרבה! אז תהיה זכות גמורה להשתתף בבחירות ולבחור הנהלה אחרת וגם לבקר את ההנהלה הקיימת.

אלטמן ניסה לחדש את הוויכוח על ״גדולות״ ו״קטנות״, שימיו כימי הציונות, ואינני יודע אם אנו נוכיח משהו בתחום זה איש לרעהו.[33] אבל כל הסברה לגבי חזון עתידות מוגבלת מאוד. אפשר, לכל היותר, להציג אפשרויות על סמך חזון לעתיד, על סמך הוכחה שאם יהיה דבר כזה וכזה, יהיה אינטרס לצד שכנגד להישען עליו. אפשר להשיג מִפרעה כזאת. מִפרעה אחת היסטורית גדולה כזאת הייתה ״הצהרת בלפור״, ותנועה שרצתה לממש את הדבר הזה, ובאמת להגיע ליצירת כוח, הייתה מחויבת להטיל את כוחה לתחום זה של גיבוש כוח. ואוי לנו אילו שעת המשבר הגדולה מצאה אותנו בכוח יותר קטן משמצאה. אבל היא יכלה למצוא אותנו בכוח הרבה יותר גדול. כל הצגת הגדולות נגד הקטנות היא הצגה בלתי מציאותית בהחלט, והיא רק מעידה על יכולת הלימוד מהניסיון.

מובן, אפשר על כל דבר לומר: ״שאלה זו אינה קיימת״ - ״השאלה הערבית אינה קיימת״; ״פלוני אינו קיים״.[34] פעם סולטאן טורקי שלח חלק מהצי שלו לדכא מרד שפרץ באי מלטה. מפקד הצי פחד, כנראה, למלא שליחותו. הוא חזר לקושטא והביא דוח קצר של שתי מלים: ״מלטה יוֹק!״ - מלטה איננה. באופן כזה פתר את השאלה. במידה כזאת של יעילות והיגיון אפשר לומר: שאלה זו - השאלה הערבית - אינה קיימת לגבינו. אבל אם מדברים על זה שצריכים לנהל משא-ומתן על יסוד אינטרס, וזאת תורה חשובה ואמיתית, אזי צריך לדעת שאינטרס פירושו עובדה, ומדיניות הבנויה על אינטרסים היא מדיניות המביאה בחשבון עובדות, היא מדיניות שאינה מתעלמת מעובדות. ואם ד"ר אלטמן יכול לומר, או מישהו איתו יכול לומר, ששאלה זו [השאלה הערבית] אינה קיימת ואינה מעניינת אותו, מה לעשות שאחרים, וביניהם האימפריה הבריטית, לא מוכנים להצטרף לאמירה זאת באשר שאלה זאת מעניינת אותם מאוד? ואם אנו רוצים לתרץ את השאלה הזאת, ולו גם מטעם זה בלבד שהעניין מטריד אותה - מפני שאימפריה הולכת ואימפריה באה ואנו מאמינים בנצח ישראל - הרי יש כאן עניין שמוכרח להטריד אותנו באופן ישיר. [גם] אלמלא הייתה רק שאלה של הסברה לאנגלים, הייתה שאלה זו מוכרחה מאוד מאוד להטריד אותנו.

אם מדברים על עובדה, הרי ישנו עם, ועם זה הוא העם הערבי. זה אולי לא מוצא חן בעינינו. יש הרבה עובדות שלא מוצאות חן בעינינו, ולעם זה יש הערכה ידועה של האינטרסים שלו - וזאת גם כן עובדה, ויש לו מנהיגים שפרצופיהם, על כל פנים פרצופֵי חלק גדול מהם, מאוד מאוד לא לרצון לנו, ויש פרצופים המעוררים זוועה וגם רגשות אחרים, אבל זה לא משנה את העובדה כי הם מנהיגים ובידיהם יש רסן והשפעה. ואם אנו רוצים ברצינות להיאבק עם האימה הזאת והסכנה הזאת, כי אז עלינו להתייחס לעניין ברצינות ולא לרפא שברנו על נקלה, ולא להציג כל פעולה כפרי של שוחד וכוח זר. כאן יש שורשים. וכמו שורש הם סמויים בתוך הקרקע. אל נחשוב שהעץ העומד על הקרקע יונק מאותה הנקודה הנראית. אל נהיה ילדים בעניינים אלה, אל נבוא לאספות רציניות בתורת דרדקים בעניינים כל כך רציניים - אחרי כל הניסיונות שנתנסינו בהם.

פה עמדנו כאילו בפני אש מצטלבת.

מצד אחד [הואשמנו כי] השתקענו יותר מדי בשאלה הערבית והסחנו דעתנו מעניינים יהודיים, רחמנא ליצלן,

מצד אחר לא עשינו די בשאלה הערבית.

יש לקדם בברכה את ההתעוררות שאנו עדים לה - כנראה פעילות מדינית בחוגי ״האיחוד האזרחי״.[35] מר אלישר[36] הטיף כאן מוסר לגבי השאלה הערבית. מישהו שאל אותו אם הוא יודע ערבית, והוא אמר שהוא יליד הארץ וזה נכון. הוא יליד הארץ ובוודאי יודע ערבית. הייתי מציע למר אלישר ולעסקנים אחרים להתעניין קצת בשאלה מי לומד כיום ערבית, באיזה חוגים צומחים לנו כוחות חדשים בתחום פעולה זה, באיזה חוגים אנו עדים לחיזיון זה של חדירה לשפה הערבית, לתרבות הערבית, להבנת העולם הערבי,[37] לקשירת קשרים, ללמוד לא רק מתוך חלומות שווא שמנסרים ב׳׳ליגות׳׳[38] ידועות, אלא מתוך החלטה ברורה להיאבק עם הגורם הזה, לדעת אותו, לדעת את הסכנה, אבל גם לנסות להרכיב משהו ולו גם לשם ביטחוננו בלבד. ומאוד רצוי ש״האיחוד האזרחי" ייתן לדבר הזה דעתו, ולא יסמוך על זה שהוא מאחד בקרבו חלק מילידי הארץ ואיכרים ותיקים שיודעים ערבית. אנו חיים בתקופה כזאת בפעולתנו בארץ, שדברים שאינם נקנים על-ידי מאמץ מכוון בכוונה תחילה, מתוך ארגון והתמסרות ידועה, לא תמיד נקנים בהיסח הדעת או מאליהם. אם "האיחוד האזרחי" ייתן דעתו על כך, ויכוון את כוחותיו הצעירים לשדה זה - זה בוודאי יהיה חשוב בשביל עצמו ובשביל הכלל כולו.

גם מרדכי בנטוב[39] נגע בשאלה זו. אני לא הצטערתי, חלילה, לשמוע מפיו שהוא שמע בעניין זה [מפי] צלילים חדשים. אני מקבל זאת כשבח, אם כי אינני יודע בדיוק מה היה הצליל החדש. אבל אם זה היה חדש באוזניו - אדרבה. בקיצור נמרץ אני רוצה לומר: יהיו נא הדברים ברורים בשטח זה. אני מאמין באפשרות של הסכם בין כוח יהודי גדול שייווצר בארץ ובין הכוח הערבי של המזרח התיכון. אני קודם כל רוצה בהסכם זה - אני חושב שכולנו צריכים לרצות בהסכם זה, לשאוף אליו, לא לראות חזון הבאות כחזון של הרס הדדי, כי אם כחזון של שיווי משקל יציג, של יחסים הוגנים ושיתוף פעולה בשדה רחב מאוד של עניינים בפינת תבל זו. אבל אני חוזר ומדגיש: בין כוח יהודי גדול לאחר שיהיה בארץ, ובין כוח ערבי במזרח התיכון, שתמיד יהיה.[40]

אני אינני רואה - ומי שחולק עלי בנקודה זו נתבע להוכיח, והראיה עליו - אינני רואה כיום הזה, לאלתר, הסכם עם כוח ערבי במזרח התיכון שיאפשר ליצור את הכוח היהודי הגדול בארץ-ישראל. זוהי כל השאלה. אם אנו מחולקים, נדע במה אנו מחולקים. ואם אנו מסכימים, נדע במה אנו מסכימים. כאן, בפרשה של תהליך יצירת הכוח הגדול היהודי בארץ-ישראל, שאני מאמין שיהיה בשלום עם הערבים וגם העם הערבי יחיה איתו בשלום - בתהליך זה עלי להיות מוכן להיאבקות מרה ולא להירתע משום שיש אי-הסכם מדיני. גם עם אנגליה מוכרחה להיות היאבקות. אבל יש הבדל: אין ניגוד גדול בינינו ובין האנגלים בארץ-ישראל; יש ניגוד גדול בינינו ובין הערבים - על כל פנים, לפי תפישת הערבים את לאומיותם - ואנו לא שינינו את התפישה הזאת.

אני יודע את הטינות והפחדים שיש לאנגלים אלה או אחרים כלפי ארץ-ישראל יהודית - דברים שרמז עליהם מישהו מפי וייצמן.[41] אבל דברים אלה מאוד מאוד רחוקים מלהיות בעלי משקל מכריע. מה שמכריע בניגוד שבינינו ובין אנגליה זה הגורם הערבי. זה לא דבר-מה עצמי הטבוע בעצם המדיניות הבריטית. זהו הלחץ של הגורם הערבי על המדיניות הבריטית, והוא שמעמיד אותנו בקונפליקט גדול עם אנגליה. אבל לגבי פגישתנו עם הערבים יש כאן שורשים של ניגוד ישיר. זאת תהיה קלות דעת, סנוורים, לא לראות את שורשי הניגוד הישיר הזה בשטח המגע שבינינו ובין הגורם הערבי.

אני אמרתי: דרכנו לרוסיה קשה, קשה כשאול, ועלינו ללכת בה. אבל להציג כאן את רוסיה כנגד אנגליה זה גם כן בלתי-מציאותי. קודם כל, אנגליה כאן, ואנו ממילא נאבקים איתה. רוסיה איננה כאן. אנו איננו יודעים אם תהיה כאן. אבל רוסיה היא כוח בעולם גם כיום, והיא עלולה להיות כוח יותר גדול עם גמר המלחמה. אבל איזה כוח? אברמוביץ[42] ניסה להקל על עצמו את הדבר. הוא אמר: אנגליה היא נגד היהודים, רוסיה בעד היהודים. הוא אמר: ראינו את יחס רוסיה ליהודים וראינו את יחס אנגליה ליהודים. אבל אותו יחס שראינו מצד רוסיה ליהודים ראינו גם באנגליה.

אומנם, הממשלה הבולשביקית הגדילה לעשות באשר מצאה מסורת של אנטישמיות של הצאריזם, והפכה את הגלגל הזה וקבעה את המלחמה באנטישמיות כיסוד במדיניות של השלטון [הסובייטי].[43] נכון, זה דבר גדול.

שנית, במסיבות מעשיות מסוימות הקמת השלטון הזה פירושה היה הצלת היהודים. בתוך מלחמת האזרחים ברוסיה, בתוך השתוללות כנופיות ״לבנות״ ו״ירוקות״, פרישת השלטון הבולשביקי על מקום מושב היהודים פירושה היה הצלת היהודים. גם עכשיו היינו עדים למחזה זה. יהודי הארצות הבלטיות, יהודי לטביה, איבדו את כל רכושם עם כיבוש מחוזותיהם על-ידי הבולשביקים, אבל ידעו שאת נפשם הצילו. אני מדבר על הימים שלאחר סיפוח מחוזות אלו לרוסיה.[44] לעומת זה, באנגליה יש מקדמת דנא [מ-1858] שיווי זכויות ליהודים, ואנגליה קיבלה המוני פליטים לתוך ארצה במשך השנים האחרונות. וביחס ליהודים אנגליה עוד תשתווה עם כל אומה בעולם.

ולכן, כאשר אברמוביץ דיבר דְבָרוֹ, צריך היה לומר: ״ראו את יחס אנגליה לציונות״ - ואז, כנגד זה, נצא ונראה מה יחס רוסיה לציונות. אומנם, ניר[45] ריחם עלינו קצת. יש לו, כנראה, הוכחות וראיות שאנו-עצמנו אשמים ביחס השלטון הסובייטי אל הציונות.[46] אבל אנו לא מתמול-שלשום מתחבטים בפרשה זו, ואיננו יכולים לקבל את התנחומים, שיש לניר ראיות והוכחות, כדבר ממשי בשטח זה. פה אין מקום לטענות. המדיניות האנגלית הפכה לאנטי-ציונית לא מתוך רשעות אלא מתוך מסיבות מדיניות מסוימות. ורוסיה הייתה אנטי-ציונית גם כן מתוך מסיבות מדיניות מסוימות. אלא שיש, קודם כל, הבדל קטן: אנגליה היא דמוקרטיה ורוסיה היא דיקטטורה. אם אני רוצה להבהיר משהו למיניסטר בריטי, אני מקבל ויזה, נוסע לאנגליה, מטלפן אליו, נפגש איתו ומדבר איתו - (ניר: ואחר-כך מה?) - קודם כל, כצעד ראשון, צריך לדבר איתו. עם צ׳רצ׳יל אפשר לדבר - עם סטלין אי-אפשר לדבר.

עוד כאשר הייתי לגמרי ״ילד קטן״, לפני שתפסתי את המשרה שאני תופס עכשיו,[47] ישבתי פעם לילה על מזוודות ארוזות לשם נסיעה לרוסיה, מפני שעד הבוקר הייתה השעה האחרונה - אילו הייתי מקבל ויזה הייתי נוסע. ולאחר ליל שימורים פרקתי את המזוודות והלכתי לעבודתי, מפני שהוויזה לא ניתנה. אנו לא יכולים להגיע לרוסיה בימים אלה. וכאשר השגנו רישיונות בשביל פליטי פולין ברוסיה - מבלי שעוררנו את שאלת הגירת יהודי ברית-המועצות - וביקשנו שיותן לנו לשלוח פקיד צנוע של מחלקת העלייה שלנו לרוסיה, שיטפל בחלוקת הרישיונות ויסדר את נסיעתם - דבר זה לא ניתן לנו.

אבל יש דבר קצת יותר עמוק. כל כוחנו הוא שאנו יכולים לפנות לבני-אדם, לדבר על לבם ולנסות ליצור דעת קהל לטובתנו. אין ברוסיה דבר שנקרא דעת קהל. היא בידי השלטון. באנגליה אנו יכולים לכתוב מכתבים לעיתונות והם נדפסים גם אם אנו לא משפיעים על-ידי המאמרים. יש אנגלים שקוראים אותם, יש באנגליה אנגלים העומדים לימיננו, היכולים לריב את ריבנו עם השלטון שלהם על-ידי מאמרים ומכתבים בעיתונות. באנגליה אני יכול להיכנס לבית הפרלמנט ולהודיע, שבשעה זו וזו, בחדר זה וזה, אני מרצה על ארץ-ישראל, ומתאספים חמישים-שישים צירים ושומעים מה שיש לי להגיד להם. ואם הדברים האלה מתקבלים על דעתם הם חוזרים לישיבת הפרלמנט ומעמידים שאלות ורבים את ריבנו. כל הדברים האלה אינם אפשריים בארץ של דיקטטורה.

אברמוביץ הציג בהיתול את עניין המצפון שדיברתי עליו כניגוד לאינטרס. מאימתי חדל המצפון להיות אינטרס? מצפון זה אינטרס! יש לבני-אדם אינטרס שמצפונם יהיה שקט, ופנייה למצפון היא פנייה לאינטרס. ואם מצפונו של מישהו לא שקט זה מביא אותו לפעולות: הוא מצביע, הוא צועק, הוא לא שקט. מצפונו של הציבור הרוסי כבול. אין לו מבע, אין לו ביטוי. הוא בידי השלטון.

אני רוצה להרחיב את שטח הניתוח. אברמוביץ תקף אותי על שלא היה ניתוח בדברי? אם כן, הבה ננתח. בארץ של דיקטטורה יש לא רק עניין של מדינה, כי אם גם אינטרס של משטר ממלכתי. יש גם בארצות אחרות אינטרסים של משטר, אבל כאן יש דבר אחד [מובהק]: משטר דיקטטורי קיים כדי להתקיים בתמידות, וכדי לקיים את עצמו יש לו דרכים שאין בכל משטר לא דיקטטורי. לכן, אחד האינטרסים של משטר דיקטטורי זה מונופולין על קשר עם העולם החיצון. יש כאן הבדל: אפשר להפיל את ממשלת צ'רצ'יל - והופלו ממשלות של קודמי צ'רצ'יל - אבל להפיל ממשלה של סטלין זה עניין אחר לגמרי. באנגליה, כבכל ארץ דמוקרטית, יכול כל פרט וכל ציבור להשתייך לכל ארגון בינלאומי שהוא רוצה. גם ברוסיה יש בוודאי הסתנפות לארגונים בינלאומיים מדעיים, קואופרטיביים, אבל כל זה ברשות השלטון. באנגליה יכולה להיות הסתדרות ציונית המסונפת להסתדרות ציונית עולמית ומקבלת את מרותה. ברוסיה, אם לא תחול מהפכה במשטר, דבר כזה לא ייתכן. ולכן, תמיכה ברוסיה במפעל שכל עצם מהותו אחדות בינלאומית של העם היהודי, ונאמנות של כל חלק של העם היהודי לארגון העולמי שלו, למפעל אחד, מרכזי שלו - דבר כזה ברוסיה פירושו התנגשות עם המשטר הקיים, ועלינו לראות את הררי ההררים של הקושי שאנו עומדים כאן לפניו בפעולה זו.

ואני אומר: אף על פי כן, עלינו לעשות הכל כדי ללכת לשם, לעשות הכל כדי להגיע לשם, באשר איננו יכולים לוותר על שום אפשרות של השפעה, של הסברה בעולם, בייחוד בארץ כרוסיה עם כל הכרוך בה בייחוד כארץ שיש בה מיליונים של יהודים, שאומנם הם בטוחים בחייהם במידה שבטוחים כל אזרחי המדינה, אבל עלינו לדעת את המכשולים הרובצים בדרך. נכון שרוסיה תמלא תפקיד חשוב, אבל השאלה היא איזה תפקיד, ואל נפריז באפשרויות של קשר חברתי מיוחד עם רוסיה, עם כל חשיבותו, קשר שההדגש בו הוא ביסוד הסוציאלי, שכן המדיניות החיצונית של ברית-המועצות - על כל פנים, בשורה ארוכה של שנים - הייתה מדיניות לאומית של רוסיה. גם לזה כיוונתי כשאמרתי, שלא רק מבחינה סובייקטיבית שלנו, אלא מבחינה אובייקטיבית של מסיבות בינלאומיות, כי אל ברית-המועצות עלינו ללכת כציונים - באשר הם הולכים כרוסים לכל חזית חיצונית שהם עומדים בה. גם לגבי הערבים השאלה היא לאומית ביסודה ולא סוציאלית. אין זאת אומרת שאין שאיפה סוציאלית בפגישתנו עם העם הערבי, אבל זאת אומרת שפתרון שאלת ההסכם המדיני בין היהודים והערבים היא שאלה לאומית ולא סוציאלית.

הוא הדין לגבי האנגלים. אם לגבי הערבים השאלה לאומית ביסודה, אבל לא חברתית, כך לגבי האנגלים היא שאלה לאומית ולא שאלה אישית. זאת שאלה של עמדה ולא של יחסים. כאן, שוב ושוב, אנו עדים ליוזמה מצד ״האיחוד האזרחי״ - אשר כשלעצמה יש לברך עליה - להתעוררות של חוג שכאילו היה פחות אקטיבי מאחרים בחזית המדינית, שעכשיו הוא חרד למצבו החמור של היישוב.[48] המצב באמת חמור, והחרדה בהחלט מוצדקת, והנה חוג זה נושא איתו איזה עצה כיצד לתקן את המצב, והעצה שהוא מצא היא תיקון היחסים האישיים עם השלטונות... החוג הזה חושב, כי זאת שאלה של מַנְיֶרָה או של סגנון אדיבות, של רוך או קושי בטון. אבל אם יש בינינו ויכוח על עמדה פוליטית, יהיה נא ויכוח על עמדות פוליטיות. ואם לגבי העמדה הפוליטית ישנה הסכמה, אל נעשה בתוכנו ויכוח על תרבות של ויכוח או על סגנון של ויכוח או של שיחה עם אנגלים.

בוודאי שנתקלקלו היחסים. הייתכן ״ספר לבן״ ואי-הסכמתנו לו, והחלטה להילחם בו מצדנו, בלי קלקול יחסים? מהי הרפואה שמציעים לנו - ויתור בעמדה זו? התפשרות? אבל זאת אין הם מציעים לנו, ולכן אל יעלו ארוכה כאן ב[תחום של] עניינים אישיים. אני יכול להבטיח לבעלי הביקורות כי גם עכשיו, עם אותה ממשלת ״הספר הלבן״, עם אותה הממשלה שהפקירה את פליטי ״סטרומה״ לטביעה, בשטחים מסוימים יש לנו - לאותה הסוכנות ״הנכשלת״, ״המחוסרת כישרון ביצירת יחסים״ - יש לנו יחסים אינטימיים מאוד עם הממשלה הזאת, ואנו מוכנסים לאמון המלא שלה בדברים שבהם היא זקוקה לנו, ובעניינים חיוניים מאוד הקשורים עם מהלך המלחמה. אבל אנו חיים במצב של התנגשות, והתנגשות גם מקלקלת יחסים באשר אנו לא מוותרים - וגם הממשלה לא זזה מעמדתה. אם יש הצעה על שינוי עמדה - נתווכח על זה. אבל אל נְשַטֵח את הדבר הזה, אל נהפוך אותו לעניין אישי ולשאלה של יחסים [אישיים].

טענה אחרת בפי אנשי ״האיחוד האזרחי״ כלפי ההנהלה הציונית - דבר חיובי מאוד - היא כלפי מה שלא עשתה בחו״ל. כן, נכון, לא כל היהודים ציונים, לא כל הציונים פעילים, יש הרבה יהודים שאינם ציונים, יש הרבה ציונים שאינם פעילים. אבל שמענו כי גם בארץ ישנם הרבה לא ציונים. אדרבה, תבוא התעוררות ציונית ביישוב. ראשית כל, בדק בית, וקודם כל מהבית הקטן, הקרוב - תבוא התעוררות ציונית ויהיה ליכוד ציוני. ליכוד ציוני אין פירושו שלא יהיה ויכוח. הליכוד רק יביא לידי ויכוח, הוא ייצור רקע לשם בירור כולל.

אבל השאלה של שיתוף חוגים מן היישוב בהנהגה הציונית אינה כל כך פשוטה. אנו חיים במשטר של קואליציה ציונית, וקואליציה ציונית וקואליציה של היישוב אין אלה שני דברים המזדהים בדיוק. אבל מה זאת אומרת? הכוונה כאן היא שהיישוב ינהל את הפוליטיקה הציונית בארץ - ומי ינהל את הפוליטיקה הציונית בוושינגטון ובלונדון? האם לא תהיה הנהלה אחידה למדיניות הציונית בשלושת המרכזים האלה? היישוב ייקח על עצמו את האחריות בעד לונדון וושינגטון?

העניינים לא כל כך פשוטים. יכול להיות ש״האיחוד האזרחי״ התחיל לחשוב על עניינים אלה ולא חשב עד הסוף. כפי הנראה, אין הוא רואה את כל ההשתלשלויות והמסקנות הסופיות מהערעורים שלו. הדבר הראשון שיש ל״איחוד האזרחי״ לעשות בתור חלק מהיישוב זה כניסה בלב שלם, מתוך רוח של אחדות יותר גדולה, לתוך אותה המסגרת שבמסיבתה אנו מתכנסים היום: ״כנסת ישראל״. יכול להיות של״כנסת ישראל״ יש תביעות כלפי ההנהלה של התנועה הציונית. יש לה כל הזכות לבוא בדרישות של שיתוף. אבל לשם כך היא צריכה לעמוד על רמה הוגנת. ומי שדורש זכות לעצמו, מי שדורש חלק בהשפעה, ובכל הדברים האלה הוא צודק - צריך לדאוג כי המסגרת שבה הוא רוצה להיות פעיל, המסגרת שבה הוא רוצה לבוא על שכרו בתור גורם של השפעה, צריכה להיות מסגרת מכובדת. הוא צריך להיכנס לתוכה מתוך כיבוד חוקתה ולא מתוך חתירה תחתיה. הוא צריך להיכנס לתוכה מתוך שאיפה להרמת קרנה הציבורית.

 

לבסוף, דברים אחרים בדבר הגיוס. אני רוצה למסור על מצב העניינים בשירות בצבא, לאחר שכמה חברים שדיברו כאן תבעו את עלבון העניין הזה בכנות רבה. אני רוצה, קודם כל, לקבוע: אנגליה היא ארץ נאורה מאוד. העניין של סובלנות דתית הוא אחד העקרונות המקודשים בה. בצבא האנגלי אין מסורת של אוכל כשר ליהודים ואין זו דרישת הרבנות הראשית של האימפריה הבריטית. זאת עובדה. יכול להיות שעובדה זו אינה רצויה, אבל זאת עובדה. החיילים היהודים מאנגליה - ובתוכם יש הרבה חרדים, בני משפחות חרדות, שהכשרות היא כל היהדות שלהם - נכנסים לצבא בלי תביעה זאת, ואין בצבא הבריטי שום סידורי כשרות בשביל יהודים. יש שם רב צבאי, ויש רבנים צבאיים, ויש יחס הוגן למוסד זה של רבנות יהודית בצבא, יש חופש רב של פעולה, אבל דאגה לכשרות מאכלותיהם של אנשי הצבא לא נכנסת לתחום פעולתם של הרבנים האלה - והם מקבלים עליהם את הדין.

אף על פי כן, נעשו על-ידינו מאמצים רבים לגבי הגיוס הארץ-ישראלי, להבטיח מה שאפשר בשטח זה. כתוצאה מהמאמצים שלנו, ומיחס אוהד של המִפקדה הצבאית, במשך שלושה חודשים בשנה שעברה הייתה כשרות כמעט בכל הפלוגות היהודיות שלנו בארץ. באחת או שתיים לא הייתה כשרות מסיבות שלא ברורות לי כרגע. נכון, שהיו הצבעות [בפלוגות היהודיות בשאלת הכשרות]. נכון, שבמקומות ידועים הרוב הצביע נגד. אני רוצה לציין, שבפלוגות ה״באפס״ הרוב היה בעד כשרות, והרוב נוצר מאותו חלק של המגויסים הסרים למשמעת, והוא הצביע בעד הכשרות מטעמים לאומיים. זאת לא אומרת שהרוב היה דתי, אבל הרוב היה קשור בקשרי משמעת. אבל משטר זה נתבטל משום שחלו תמורות, משום שהוקטנה מנת הבשר, ומנת הבשר הכשר הצטמצמה במידות כאלה שלא היה בה אפשרות לקיים את איש הצבא. עוררנו מחדש את השאלה, ומתנהל בינינו משא-ומתן על יצירת אפשרות של מאכל כשר לחיילים היהודים במחנה האימונים בסרפנד. הודענו, שאנו מוכנים לכסות את ההפרש בהוצאות. ייתכן שאנו נקבל מהצבא תמורה יותר גדולה בכסף בעד מנת האוכל, אבל בינתיים הודענו שאנו לא מעכבים ומוכנים לכסות את ההפרש. הודעתי זאת מבלי לדעת מאין ניקח כסף לכסות את ההפרש. גם הדבר הזה מחייב מסגרת ידועה. במכתב האחרון שקיבלנו, מ-26 בפברואר, אומרים לנו:

״אתם צריכים להעריך כי נובעים קשיים ידועים המחייבים שינוי התקנות הקיימות. מפני זה אי-אפשר לתת לכם תשובה מיידית. אנו מקווים לענות לכם בעתיד הקרוב״.

אנו מניחים שבזה תהיה הקלה פורתא, על כל פנים למתגייסים חדשים.

לעצם עניין הגיוס, אני נגד הסגנון של הגיית נכאים בעניין זה, שעל-ידו אנו ממעטים במו-ידינו את ערך המפעל שכבר ביצענו. יחד עם זה, צריך שיהיה ברור שאנו לא עשינו די, שאנו יכולים לעשות הרבה יותר, ושהדבר הזה בנפשנו. גיוס איננו אך ורק להגנת הארץ, חבר בנטוב.[49] אני יודע את הדבר הזה, אבל אני לא מגיע איתך לבירור בשאלה זו. אני שואל אתכם כמה פעמים ואומר לכם: תענו לי על זה! אבל אתם שמעתם זאת פעמים אין ספור, ואני מזהיר אתכם, ועוד פעם שואל אתכם ונותן לכם אפשרות לענות, ואתם לא עונים.

קודם כל, יש דבר הנקרא כבוד יהודי. והכבוד היהודי הוא, קודם כל, עניין של מילוי היהודי את חובתו. הגויים התקלסו וזלזלו באבותינו בכמה מקרים הרבה יותר מאשר הגויים בני זמננו מתקלסים בנו. אבל אם אבותינו התנהגו כיהודים כהבנתם, ואם הם מילאו את חובתם כיהודים, הם ראו בזה את כבודם הלאומי ולא מדדו את כבודם בזלזול של אחרים. נכון, אנו בצבא נפגשים עם גויים, ופגישה של יהודים בגויים בימינו כרוכה בקושי רב. אני מאוד רוצה להזהיר מהגזמות בשטח זה. רוב האנשים שלנו חיים במשטר של יחידות יהודיות. גם שם נתקלים בקשיים ובקצב לא כל כך איטי מתגברים עליהם. אבל חלק מהאנשים משרתים ביחידות מעורבות ושם הם נפגשים עם חיילים אנגלים בכל מיני עבודות, ופגישה זו כרוכה בקשיים. כלום אנו נראה בזה את כבודנו שנברח מפגישה זו? זאת לא שאלה של כבוד או אי-כבוד. השאלה היא אם תהיה ליישוב הזה הרגשה שמילא את חובתו, אם תהיה לכל אחד בתוכו הרגשה שמילא את חובתו במלחמה הזאת. זאת שאלה של כבוד. והמלחמה איננה רק מלחמה להגנת הארץ. המלחמה, בראש וראשונה, היא מלחמה בהיטלר. והשאלה היא: היש חובה מוסרית להילחם בהיטלר גם אלמלא נשקפה סכנה לארץ - הרי יכולנו להיות נייטרליים במלחמה הזאת - או אין חובה מוסרית כזאת? התשובה שרוב הציבור שלנו נתן היא שישנה חובה מוסרית, וזה עניין של כבוד מוסרי.

 

הערות: