יום ג',  1.10.1946,  בערב

משה יקירי,

אני מצטערת מאוד על מכתבי, שבו הרשיתי לעצמי קצת השתפכות נפש. נראה שאתה קיבלת רושם, שאני מתמוגגת בגעגועי ושעצבי מתרפטים עקב זה שלבי יוצא אליך. מצב זה אינו מתאים לי, לכן שאלתך מה לעשות לעצבי שיחזיקו מעמד אינה במקומה. געגועי הם געגועים ואפשר לסבול אותם, אך עצבי מתוחים הם מזה שחסרה אני מנוחת נפש, וזה בגלל המיבנה הנפשי המשונה שלי. נדמה לי, שאני מכלה את כוחי ואת זמני לא על דברים שאני באמת רוצה בהם, וכאילו מלחמה לי תמידית עם עצמי. נוסף לסיבוכי האישיים שלי הנה בא מעצרך וכל הסיבוכים הכרוכים בו וכל מלחמת העצבים שמלווה אותו. למה באה אני אליך עם ניתוחי אלה וגורמת לך צער מיותר?

פעם עזרת לי לעלות על איזה פסים בנסיעה לטהרן, אך פרשת טהרן אינה עלולה לחזור.[1] מילא, למה חיטוטים אלה? ייתכן שהגורם שקוראים לו "גורל" גם לו חלק בנפתולי הנפשיים. ובכל זאת, מבטיחה אני אותך שעוד כוח לי לשאת את פרידתנו אם וכמה שתארך.

אתה שואל אותי אם "במקרה הטוב" אסע איתך. מה טוב היה לי לו יכולתי לענות כן ולאו יחד! כפי שנראים לי העניינים בבית עכשיו, מסופקני אם נכון יהיה לעזוב את הילדים. לפי כל הסימנים ילך קובי עם חבורתו לנגב להיאחזות, ואולי בימים הקרובים ביותר, ואני ארצה לדעת איך "זה ילך" אצלם.[2] חיים וללה זקוקים להשגחה ואני רוצה הייתי באופן האגואיסטי ביותר בכמה שבועות פחות או יותר שקטים, שאוכל קצת לרענן את עצמי בקריאה. אך בכל זאת, נחליט בדברים כשיהיו ממשיים יותר. אינך מתרעם על הרהורי אלה, לא כן?

קראתי הערב את שדריך לזאב ולפזית.[3] בהם כמה סעיפים לא ברורים לי די צורכם. לא נעים לי להטריח את זאב ואשמור אותם לראיוננו. זאב משול לכפתור חשמלי. רק אלחץ - מייד אקבל תגובה, יבטיח לבוא ובאמת יתאמץ ויופיע בשעה הקבועה. גם דוליק מתנהג איתי באופן "יוצא מן הכלל". פתקיך אליו ולע'[4] אמציא להם.

לפי שעה שלום.

נשיקה ולהתראות,

צ.