32
ישיבת הנהלת הסוכנות, ירושלים[1]
8/2/1942
עליית ילדים, גיוס לצבא
שאלות מדיניות
משה
שרתוק: הממשלה הודיעה לנו טלפונית
על הסכמתה לאפשר לנו להעלות ילדים מרומניה ומהונגריה.[2] ההודעה, לפי
שעה, סתמית מאוד, אולם יש להניח כי הסידורים עצמם יהיו גמישים. בממשלה סבורים, כי
יש בידינו רשימה של ילדים הבאים בחשבון לעלייה. אכן, יש לנו קשר עם הציונים
ברומניה על-ידי שליחנו בקושטא. גם באונייה ״סטרומה״, הנמצאת בנמל קושטא, נמצאים
כמה ילדים ואנו גם נוכל לקבל רשימות מרומניה באמצעות משרדנו בקושטא.
לאחר דברי אליהו דובקין ויצחק גרינבוים בשאלת הילדים, עבר מ״ש
לנושא הגיוס.
גיוס
משה
שרתוק: עד סוף ינואר 1942 התגייסו 11,000 יהודים.
מספר זה כולל את אלה שנהרגו או נמצאים בשבי או שוחררו מהשירות. מ-11,000 המתגייסים
התייצבו 6,500 באמצעות הסוכנות ו-4,350 על-ידי משרדי הממשלה. מ-27,000 איש החייבים
גיוס שני שלישים התייצבו לפי צו המוסדות. 6,100 צעירים משרתים במשטרה, והדבר מפחית בהרבה את
מספר המשתמטים. עד עתה התגייסו למעלה מ-5,000 ערבים. עד לפני זמן קצר היה היחס בין המגויסים
היהודים והערבים 3:7, זאת אומרת 3 ערבים ל-7 יהודים, גם עתה יחס ההתגייסות הפוך בהשוואה
לאוכלוסייה: היהודים התגייסו פי ארבעה משיעורם באוכלוסיית הארץ, ולגבי הערבים יש
גם להביא בחשבון את מספר הבורחים, שאינו קטן. נעשית עתה פעולה רבתי על-ידי הממשלה
והמפקדה הצבאית לעודד את גיוס הערבים, וברור שתעמולת הגיוס בין הערבים היא פעולה
פוליטית מצד הממשלה.
בשעתו
החלטנו על סנקציות נגד המשתמטים מגיוס.[3] בכמה מקרים
הן פעלו. לדוגמה שהראו מוסדות שונים היה ערך מוסרי, אבל בתור שיטה כוללת, שתמנע
השתמטות, הדבר נכשל. לא יכולנו להקיף את שוק העבודה. הממשלה מתנגדת לשיטת החיוב,[4] היא רואה
בזה אוזורפציה של זכויות וחובות שאיננו זכאים להן. הממשלה השלימה עם פעולתנו
בעניין זה כאילו כפאה שד, אבל לא יכולנו להביא לידי כך שהצבא לא יקבל לעבודה
צעירים בגיל הגיוס. אף על פי כן אני משוכנע שלא נעשו בשטח זה פעולות למען הגביר את
קצב הגיוס.
על
רקע זה הטלתי על איש מסוים לברר את בעיית ההשתמטות והגיוס. איש זה למד את השאלה
והעלה הצעות לתיקונים רבים. הטענה העיקרית שלו היא שההבחנה בגיוס בין רווקים ובעלי
משפחה אינה עומדת בפני הביקורת, שכן על כל צעד ושעל נתקלים ברווק שהתגייסותו קשה
לו יותר מאשר לבעל משפחה. לפיכך יש לבטל מייד את ההבחנה בין רווק ונשוי, שכן אם כל
תומך משפחה ישוחרר מחובת הגיוס, זה יהרוס לגמרי את פעולת הגיוס. מסקנה נוספת שהעלה
האיש היא שהציבור חייב לקבל על עצמו את התמיכה במשפחות המגויסים. צעד זה יצמצם
בהרבה את צרת ההשתמטות.
התקציב
לעזרת המשפחות הוגדל בהרבה,[5] ויש תוכנית
להשגת כספים ממוסדות ועובדים מאורגנים. ההצעה היא שכל עובד יתרום ארבעה ימי חופשה,
ונותן העבודה ישלם תמורת חופשה זאת ויוסיף סכום שווה. בשאלה זו התקיים בירור עם
הסתדרות העובדים, שהסכימה עקרונית להצעה בתיקונים מסוימים. נפתח גם משא-ומתן עם
התאחדות בעלי התעשייה שטרם נסתיים.
ברור
שאין כל אפשרות לחכות לסידור כל העניינים האלה. לאחר בירורים רבים החלטתי להציע
להנהלה להרחיב את צו הגיוס. לדעתי שגינו מלכתחילה בכך שלא כללנו בצו הגיוס הקודם
נשואים בלי ילדים. בשעתו החלטנו לא לשחרר מגיוס בנים יחידים, אלא רק במקרה שבגלל
הגיוס נשבר מטה לחמה של המשפחה. אם זו הגישה אין כל הצדקה לשחרר נשוי שאין לו
ילדים, כי חזקה שהאישה צעירה ויכולה לפרנס את עצמה, מה גם שהיא מקבלת תמיכה
מהממשלה ובעלה המגויס יכול לחסוך משכרו ולעזור לה. אגב, אשת מגויס המתגייסת לצבא
ממשיכה לקבל את התוספת בגינו.
אני
מציע אפוא להרחיב את צו הגיוס גם על נשואים בגיל מ-20 עד 30, שאין להם ילדים, ולהרחיב את צו הגיוס על
רווקים עד גיל 35. רבים הטוענים, שהם מוכנים להתגייס אם הם ייתבעו לכך. אנשי
הביטחון יצטרכו כמובן גם הם לתת מכסה מסוימת מתוך דאגה שלא לדלדל לגמרי את הכוחות.
לאחר
שההנהלה תאשר את ההחלטה אציע להנהלת הוועד הלאומי להצטרף לצו הגיוס, ואז נפרסם את
הקריאה בשם המוסדות.
בשלב זה נפתח דיון בשאלת הסנקציות נגד משתמטים ויעילותן.
משה
שרתוק: עד אפריל 1941 התקיים משטר
של התנדבות כללית, ללא קביעת גיל וללא סנקציות.[6] כל הארץ
געשה מביקורת נגד משטר ההתנדבות הכללית. חוגים וארגונים שונים דרשו גיוס לפי
גילים. נלאינו כבר להטיף להתנדבות כללית. נכשלנו בכך, ומשום כך אין לפנינו ברירה
אלא ללכת בדרך בה בחרנו.
הדיון הסתיים בהחלטה להצביע בשאלת הרחבת צו הגיוס בישיבת הנה״ס
הבאה. בישיבת הנה״ס ב-15 בפברואר הוחלט להרחיב את צו
הגיוס ולהחילו על נשואים בגיל 30-20.
[1] סדר
היום: א. שאלות מדיניות; ב. הגיוס; ג. אספקת נייר.