30

מכתב אל מועצת הקיבוץ המאוחד, יגור[1]

6/2/1942

גיוס נשים מיישובי הקיבוץ המאוחד

ח.נ.

לצערי הרב נבצר ממני להיענות להזמנת מזכירות הקיבוץ ולהשתתף במושב יגור.[2] צערי כפול, כי מצדי ציפיתי להזדמנות של בירור שאלת גיוס הנשים דווקא במסיבת הקיבוץ המאוחד. מאי-יכולת לנסוע ליגור, הריני נוטל רשות לעצמי לשלוח למועצה את חוות דעתי בכתב.

לאחר הפרסום שניתן בקרב מפלגת פועלי א״י להרצאתי בשאלת גיוס הנשים, שנשמעה במרכז המפלגה,[3] הנני רואה את עצמי פטור מלהסביר כאן את טעמֵי יחסי החיובי לעניין. עם כל יחסי החיובי עלי להדגיש, שאלמלא באה התביעה לגיוס האישה בראש ובראשונה מצד ארגוני הנשים, ואלמלא הובעה התביעה הזאת בתוקף מיוחד על-ידי שליחות תנועת הפועלות שבמועצה, לא הייתי רואה הצדקה מעשית ומוסרית לעצמי או למישהו זולתי להציג את המשאלה הזאת בשם הסוכנות היהודית לפני שלטונות הצבא.[4]

דבר היות גיוס הנשים תלוי בהתעוררות רצון ההתנדבות אצל האישה עצמה, קבע בעיני את אופיו של גיוס זה כמפעל של התנדבות חופשית. הנהלת הסוכנות החליטה שאין להנהיג לגבי גיוס זה את משטר החיוב שהונהג לגבי גיוס גברים. הכרתי היא, כי מהותו החלוצית ואופיו ההתחלתי של גיוס זה מחייבים שכל אישה המשתתפת בו תעשה זאת מתוך הכרתה העצמית ועל יסוד אחריותה האישית. אכן, לגבי מפעל מדיני ככניסה לצבא הבריטי אין הנשים, ככל חלק אחר של היישוב, רשאיות לפעול על דעת עצמן, אלא עליהן לנהוג לפי הקו הכללי שקבעו המוסדות המוסמכים. אולם קביעה זו נתונה בהחלטת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי המחייבת את גיוס הנשים בכללו. העמדה הזאת צריכה לשמש יסוד מספיק לכל אישה שרצונה להתנדב - לקום ולעשות זאת. אין היא יכולה ואין היא צריכה לצפות להוראה מחייבת שתופנה במיוחד אליה.

לאמיתו של דבר, הרי גם לגבי גיוס הגברים פעל חיוב הגיוס בכלל הרבה יותר משפעלה הטלת חובת ההתגייסות על בני גיל ומצב מסוים. בקרב המתנדבים מרובים אלה שלא חל עליהם צו הגיוס (היְינו, צעירים מבני עשרים, קשישים מבני שלושים ובעלי משפחה בני עשרים עד שלושים) מאלה שנתגייסו בהתאם לצו (רווקים בני עשרים עד שלושים). גם בקרב התנועה הקיבוצית נתבצעה ההתנדבות לא בהתאם לצו אלא בהתאם למכסות כלליות שנקבעו מזמן לזמן על יסוד החיוב הכללי של הגיוס. ייתכן שגם לגבי גיוס הנשים הדרך ההולמת ביותר את אופיו של הקיבוץ היא קביעת מכסה מסוימת. אולם מפני הטעמים שהזכרתי לא תוטל מכסה זו על הקיבוץ על-ידי מוסדות חיצוניים, אלא הוא עצמו יצטרך לקבעה. לדעתי, על הקיבוץ המאוחד וכן על חבר הקבוצות[5] להטיל על עצמם מכסת מקסימום מסוימת בשלב הנוכחי של גיוס הנשים על-מנת שהמכסה תתמלא אך ורק על-ידי מתנדבות מרצונן, ובמידה שתחסרנה מתנדבות תישאר המכסה בלתי מלאה. עם התפתחות גיוס הנשים תצטרך התנועה הקיבוצית, בשלב יותר מאוחר, לקבוע מכסה נוספת. ייתכן שכבר בשלב הנוכחי יעלה מספר המתנדבות על המכסה הראשונה שתקבע - אז יישאר העודף שמור למכסה הבאה.

אשר לעצם התגייסותן של חברות קיבוץ, נראה לי שיש הבדל עיקרי בינה לבין התגייסות חברי הקיבוץ. שאלת גיוסם של חברי הקיבוץ היא בעיני שאלת הגיוס, בעוד ששאלת גיוסן של חברות הקיבוץ היא בעיקר שאלת הקיבוץ.

אבאר את דברי. ההתנדבות לצבא של חברי הקיבוץ הייתה צורך חיוני של תנועת הגיוס כולה. אלמלא הופעתם של חברי התנועה הקיבוצית בקרב ציבור המתנדבים, היה חסר למפעל הגיוס היישובי עמוד השדרה שלו, שְׂאור שבעיסה שבו. זה מצד האיכות. אך גם מצד הכמות היה לתנועה הקיבוצית חלק רב בתנועת הגיוס בכללה וחלק מכריע בגיוסן של יחידות מסוימות.

לא כן לגבי גיוס הנשים. על כל החשיבות שבהשתתפות חברות הקיבוץ בגיוס, הן מצד הכמות והן בייחוד מצד האיכות, אין לראות בהשתתפות זו אותו ההכרח מבחינת הגיוס כמו שהיה בהשתתפות חברי הקיבוץ. כי יש להניח, שאותו מספר המתנדבות הדרוש כדי לשוות לגיוס הנשים העבריות בארץ דמות של מפעל בעל ערך ממשי - יימצא גם בלי השתתפות חברות הקיבוץ. אף מבחינת האיכות - אם לדון לפי הרכב ציבור המתנדבות עד כה - לא יחסר בגיוס זה המזג הדרוש של חברות תנועת הפועלים ובכלל של נשים בעלות הכרה לאומית, בגרות ציבורית ומשמעת יהודית.

אם משום גורלה ודמותה של התנדבות האישה בארץ לצבא - אין, אפוא, הכרח גמור ומוחלט בהתנדבות חברות מהקיבוץ. אולם השאלה מוכרחה להתייצב לפני הקיבוץ עצמו - לפניו בכללו ולפני חברותיו בייחוד - אם ייתכן שיקום בקרב היישוב מפעל חלוצי כגיוס הנשים מבלי שתהא לקיבוץ יד בו. על הקיבוץ עצמו להציג לפניו את השאלה אם דווקא חברותיו, הראשונות לכל מפעל חלוצי, בכלל זה למפעל השתתפות האישה בהגנה, רשאיות לא להשתתף במאמץ המלחמה המיוחד והישיר של האישה, בשעה שמאות ואולי אלפי נשים ובתוכן חברות תנועת הפועלים בעיר, במושבה ובמושב, נותנות לו יד. על הקיבוץ עצמו להחליט אם חברותיו תיתנה לנשים אחרות לצאת לבדן לדרך הקשה של כיבוש כבודה וקוממיותה של האישה העברייה במערכות הצבא - ואילו הן עצמן תעמודנה מנגד.[6]

זוהי השאלה שעל מועצת יגור לפסוק בה. השאלה פשוטה בתכלית: מאות נשים כבר הודיעו על נכונותן לצאת לחזית המלחמה הכפולה - נגד האויב ובעד זכות האישה. לעת עתה נפקד בתוך אלה מקום חברת התנועה הקיבוצית. האומנם יחליט הקיבוץ המאוחד, כי את החזית הזאת יש להניח לאחרים, ואילו כבוד חברותיו - פנימה?

זוהי השאלה מבחינת הקיבוץ. אולם גם מבחינת הגיוס, אם נכונה הָנחתי שאין בהשתתפות חברות הקיבוץ הכרח מוחלט לגיוס הנשים בכללו, הרי אין בשום פנים להסיק מזה שדבר התנדבותן או אי-התנדבותן של חברות הקיבוץ אינו מעלה ואינו מוריד לגבי אופיו וגורלו של גיוס הנשים. אסור לנו לוותר בגיוס זה על כל תוספת של כושר פעולה, יכולת חלוצית, כוח מוסרי, אופי איתן ונאמנות לאומית שיש בידינו להשיג למענו. מי שניחן בסגולות אלו ואינו תורם אותן לטובת הכלל מתחייב באחריות חמורה.

אשר לספק, שעודנו מנקר בוודאי במוחות רבים לגבי אופיו הלאומי של גיוס הנשים, הריני להגדיר בדיוק את המצב. בשאלה זו נקבעו במסמרות כלל אחד וסייג אחד: הכלל הוא שנשים עבריות מצטרפות ליחידות יהודיות (מחלקות או פלוגות - הכל לפי ממדי גיוס הנשים והצורך הצבאי ביחידה מגודל זה או אחר); הסייג הוא שאין להבטיח מראש ולחלוטין שכלל זה יתקיים בכל מקרה ומקרה. נמצא, שיש כאן שיטה אחת יסודית - והיא הקמת יחידות יהודיות של נשים, אולם תיתכֵנה סטיות משיטה זו בתוקף מסיבות מיוחדות. יש להבין, כי את היקף הסטיות האפשריות קובעת מסגרת הגיוס של נשים לא-יהודיות, והרי מסגרת זו מוכרחה להישאר מצומצמת בתכלית. למעשה, אם מספר המגויסות הבלתי-יהודיות לא יצטרף כדי יחידה, או אם יישאר עודף של לא-יהודיות מחוץ ליחידה לא-יהודית שתיווצר, ייתכן שיחידה יהודית זו או אחרת תצטרך לאכסן בתוכה גם מגויסות לא-יהודיות אחדות, אך כשם שבית הספר העברי אינו מאבד את אופיו הלאומי המובהק, גם כשהוא פותח את שעריו לתלמידים לא-יהודים, כך לא ייפגם אופיה העברי של יחידת נשים יהודיות בצבא בגלל נוכחות נשים לא-יהודיות ספורות בתוכה.

עם זה צריך שיהא ברור, כי שאלת אופיו הלאומי של גיוס הנשים - היינו, שאלת היחידות היהודיות בגיוס זה - תחייב טיפול מתמיד ועמידה ערה על המשמר, כדין יחידות הגברים. כיום הזה יש לראות את הבסיס שנקבע כמבטיח את עניינינו ביסודם וכמאפשר את השתתפות היישוב בגיוס הנשים מתוך שמירה על כבודו הלאומי וענייניו החיוניים. למעשה, השאלה העומדת לפנינו אינה של השתתפות גרידא, באשר בנו תלוי הדבר לעשות את גיוס הנשים בארץ, הן בכמות והן באיכות, למפעל היישוב העברי במידה כה מכרעת עד שהשתתפותם של יסודות אחרים בו תהיה בטלה בששים. להשגת המטרה הזאת נקרא הקיבוץ המאוחד לתת את ידו.[7]

בברכה נאמנה,

משה שרתוק

הערות: