יום א',  29.9.1946

מויסיצ'יק רודנוי,

לבי מתחיל לכאוב מרוב געגועים. אל תצחק, זה רציני. עייפתי כבר להתגעגע עליך כשאתה בלטרון, לא שאין לי כוח לכך. אך עד מתי? אני רוצה לקוות, שהפעם נסיעת אליעזר והרב[1] יביאו את המעצר לאיזה סיום, אחרת גם הצפרדע האנגלי יתפקע. מה הם עוללו לעצמם? פעלו נגדנו בלי כל חשבון והשניאו את עצמם, על מי? על היהודים האומללים, שמוכנים היו לראות בהם את המשיח.

אני כותבת לצלילי סונטה של הנדל שיהודה מנגן בלוויית ללה. הם רַזוּצִ'יוַיוּט [רוסית: מְתַרגלים] זה ימים אחדים ויהודה עדיין אינו שבע רצון. מדי פעם בפעם ללה רוצה לזרוק את הגט לנגינה, ועליך לא להניח לה. תנגן כמה שתנגן, לו גם חצי שעה ליום, ובלבד שלא תינתק מהפסנתר.

אמרתי היום לאורי באופן מוחלט, שרצוננו לבקר אותך ביום ה' אחר-הצהריים. מחר הוא ייתן לי תשובה.

אני שולחת לך את מכתבו הנחמד של ארתור [לוריא] ושל רוזנקרנץ (מי הוא?[2]).

לו יכולתי להתנער מהעייפות ומהמתיחות! לפעמים יש ההרגשה שצריכה הייתי להישאר במיטה ימים אחדים מבלי לצאת מחדרי, אך הן זאת לא אעשה בלי סיבה מספקת. ואחרי הכל, אין דבר. לו רק חל מיפנה במעצר שלך-שלכם.

שכחתי לספר לך על המסיבה המשעממת אצל בן-צבי בערב השני של החג.

רחל הזמינה את אותם- זֶ'ה [סיומת רוסית: עצמם] ברל וחיים ג', אך הם הסתלקו מוקדם. וקהל האורחים הקבוע של רחל - הורי בן-צבי ורייכרט[3] עם אשתו הפסנתרנית ואחי בן-צבי[4] ואברשה ק' עם סימה, ועוד כאלה צעירים רעננים - נשארו לעניין איש את רעהו. וכמו שרחל אמרה - "ברל וחיים הלכו, אין דבר, בואו ונתכבד בעצמנו".

האיש החי שהיה שם - חקלאי[5] ולו מסרתי שנהנית מהחוברת שלו.[6] גם גולדי הייתה שם. השארתי אותה בזרועות גב' נחמני המשונה. שהיתי שם מינימום של זמן.

מספיק לפטפט, לא כן?

בנשיקה ולהתראות,

צ.