5

ישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב[1]

8/1/1942

זכות האישה להתנדב

 

 

מ. שרתוק: מתהלכת עכשיו גרסה בציבור, שעוד טרם הגיע תור האישה להתגייס, מפני שעוד לא גויסו כל הגברים שאפשר לגייסם.[2] אני כופר בגישה הזאת. לדעתי, זכאית האישה לדרוש את מקומה במלחמה הזאת בלי שים לב ובלי קשר למידת השתתפותו של הגבר. האישה אינה צריכה לעמוד כאן שנייה בדרגה - היא אזרחית בעולם כמו הגבר, ורשאית לדרוש את חלקה. מבחינה עובדתית אין זה נכון, שבאנגליה החלו לגייס נשים רק אחרי שאזלו הגברים. ראיתי נשים נהגות ומשמשות בתפקידים אחרים במדי-צבא ומחולקות לדרגות - קצינות, סמלות וחיילות - עוד בשעה שהייתי באנגליה, ואז עוד היו רחוקים באנגליה מלמצות את כל אוצרות החומר האנושי שבמחצית הגברית של האוכלוסין. אולי ראו מראש, שבדרך כלל יצטרכו במלחמה הזאת לנצל את אוצרות החומר האנושי במלואם ובלי להסתייע באישה לא יוכלו להגיע לכך, אבל מבחינה ציבורית הייתה זו תביעה של האישה, והחברה בכללה נענתה לתביעה. יחד עם זה חשבו כי התביעה הזאת, כמו הרבה תביעות אחרות, סיפוקה איננו תלוי בהכרת צדקתה של התביעה בלבד אלא הוא תלוי בהתגלות צורך מעשי לסיפוקה.

ואמרנו: תהא האישה היהודייה כעם היהודי - או, אם אנחנו מדברים על ארץ-ישראל - כיישוב היהודי בארץ-ישראל. הייתה תביעה של היישוב היהודי להתגייס. היישוב תבע את זכותו להיות בין הלוחמים. הוא לא ביסס את תביעתו דווקא על זה שיש צורך בו, שזקוקים לו, אלא הוא אמר: אני מעוניין במלחמה הזאת![3] אני נתקף במלחמה הזאת ואני רוצה להשיב מלחמה שערה. אבל סיפוק התביעה לא בא מתוך שהכירו בצדקתה, לא משום שהכירו כי זכאי העם היהודי שתהיינה לו פלוגות עבריות, אלא כאשר הגיעו לצורך ביהודים [בא״י] התחילו לגייס יהודים. וצורך זה עניין שמטבע ברייתו הוא מסוים, קונקרטי. כאשר יש צורך בחיילים, אין צורך בחיילים סתם, אלא בחיילים לתכלית מסוימת. בתחילה היה צורך ביהודים לחפָּרוּת, וגייסו חפָּרים; אחר-כך צף הצורך ביהודים לחיל התעופה, וגייסו יהודים לחיל התעופה; אחרי זה נתגלה צורך בפלוגות הובלה, והתחילו לגייס יהודים לפלוגות הובלה. וכן כאשר צף הצורך בפלוגות מהנדסים - אחר-כך בפלוגות רגלים ופלוגות תותחנים - החלו לגייס יהודים לפורמציות אלה. ואם יהיה מחר צורך למצוא במזרח התיכון אנשים בשביל טנקים, יגייסו בשביל טנקים.

וסבור הייתי: הוא הדין לגבי הנשים. להנהלת הסוכנות פנתה מועצת ארגוני הנשים - במשלחת השתתפה גם נציגת מועצת הפועלות - והביעה את התביעה לגיוס נשים ודרשה שהסוכנות היהודית תפעל בכיוון זה. הסוכנות היהודית פעלה. זאת הייתה, כמובן, תביעה כללית. פנתה אלי גם קבוצת חברות. באסיפות פומביות רבות, באסיפות סטודנטים, נשאלתי על-ידי סטודנטיות; באסיפה בראשון-לציון נשאלתי על-ידי איכרה אחת, וכן באסיפה בירושלים נשאלתי על-ידי נשים: מה בדבר גיוס האישה?

הצגנו את השאלה כאן בארץ ו[במִפקדת הצבא] בקהיר ואמרנו: יש אצלנו אלמנט של נשים השונה לחלוטין מנשי המזרח, שהן יושבות-בית. במפעל הבניין שלנו הן עומדות בשורה אחת עם הגבר, כמו הנשים באנגליה. אמרו לנו: אין צורך בהן. עם זה הוסכם, שמועצת ארגוני הנשים תפנה באופן ישיר לשלטונות הצבא בעניין זה, כדי להציג את הצבא מול המציאות של תנועת נשים, התובעת את זכותה ואת מקומה והמבליטה את עצמה ואת יכולתה.[4]

והנה הגענו לשלב שנתברר לצבא, כי יש צורך בגיוס נשים. הדבר בא כתוצאה מכל מיני חישובים ושיקולים וכל מיני חליפות ותמורות שחלו בחזית ובחשבונות לקראת העתיד. אחד הדברים שגרם לכך הוא, בלי ספק, ש[הבריטים] באו לידי מסקנה, כי מוכרחים לנהוג חיסכון חמור מאוד באנשים שיש להביאם מחוץ-לארץ, ויש לשאוב כוחות מכאן כל כמה שאפשר.

נתברר, שעוד לפני שנה ויותר נשלחה הנה אישה, קצינה גבוהה, אחת המפקדות של החיל הזה באנגליה, לברר את עניין גיוס הנשים במזרח [התיכון].[5] היא ביקרה בארץ-ישראל ובדין-וחשבון שלה הודיעה, כי אין נשים בארץ-ישראל בשביל גיוס. מתברר שנפגשה רק עם חוגי הפקידוּת [הבריטית] ומצאה שהנשים מעטות הן. רובן ישבו אז ״על המזוודות״ ועמדו לצאת לדרום-אפריקה, או להודו, או לאוסטרליה וכו', ואלו המעטות אשר צריכות היו להישאר - היו מטופלות בכל מיני עניינים של עסקנות מסביב לענייני צבא. את היישוב היהודי לא ראתה כלל. זה היה לפני שהחלה היוזמה של מועצת ארגוני הנשים והסוכנות בדבר גיוס האישה.

ברור, שאלמלא תבענו אנחנו את הדבר כעניין של זכות, לא היו מגיעים לידי מחשבה שאפשר להסתייע באישה הארץ-ישראלית. לעומת זה, התביעה שלנו בלבד לא הייתה משיגה את המטרה אלמלא נצטרף אליה הצורך המעשי. ושוב, כמו לגבי חיילים כך גם לגבי חיילות: כשיש צורך הריהו לדבר מסוים. אם יש צורך בחיילות, הרי זה למטרות מסוימות. ואת המטרות האלה לא אנחנו יכולים לקבוע.

כלל התפקידים העומדים כיום על הפרק לאישה המתגייסת אינו מוגבל. אבל ישנם כמה תפקידים מסוימים שאפשר למנות אותם: עבודה משרדית; משק (טיפול במחסנים, במצרכים); בתי-חולים - לעת-עתה לא אחיות מפני שאחיות מביא הצבא מאנגליה ומאוסטרליה. שתי סיבות לכך:

א) אין להם עדיין אמון מלא באחות הארץ-ישראלית; היא עוד לא קנתה את שמה ואת מעמדה בצבא. הם יודעים, שהחולה שלהם, הפצוע שלהם, יקבל את האחות הלא-אנגלית או הלא-אוסטרלית או הלא-אפריקאית כדבר-מה זר, אפילו מבחינת האמון הרפואי. ואתם יודעים מה זה אמון רפואי.

ב) יש כאן עניין של השפה. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. האחיות שלנו לא כולן יודעות אנגלית, ואינני יודע אם דווקא האחיות הטובות יודעות היטב אנגלית. שנית, אלו שיודעות אנגלית יכולות להגיד מה שנחוץ, אבל אינן יכולות לעודד את החולה, לנחם אותו, לכתוב לו מכתב הביתה באנגלית טובה. ואת כל הדברים האלה עושות האחיות. זאת אפוא שאלה רצינית מאוד. אינני אומר שבזה נגמר העניין, אבל כך הוא המצב כיום.

אילו היה צבא יהודי - והיה סקטור של חזית שהוא תפוס על-ידי צבא יהודי - ואילו היה לסקטור הזה של החזית, בעורף שלו, בית-חולים משלו, אז באופן טבעי היו נשלחות לשם פלוגות של אחיות יהודיות. אבל המצב הוא שיש לנו 3 פלוגות במדבר המערבי, פלוגה אחת או שתיים במצרים העילית, פלוגה בעקבה, 15-10 פלוגות בארץ-ישראל, ופלוגה-פלוגותיים בסוריה. כך מפוזרים אנשינו, ומכל המקומות האלה נשלחים החיילים, החולים והפצועים, לבתי-חולים שונים. הדבר אינו ניתן לריכוז בפינה אחת, אשר בה הופעת האחות העברייה היא טבעית והכרחית גם לטובתו של החולה עצמו.

אבל יש שירותי בית-חולים: ניקיון ומחסנים ומטבחים וגם רוקחות. זוהי כבר עבודה מקצועית ואחראית. פה אין אותו הקושי, מפני שרוקחות אינה מחייבת מגע אישי עם החולה, אלא ידיעת המקצוע ויכולת לקרוא תרופה שנכתבה על-ידי רופא. ובפירוש דרושים אנשים לזה. יש גם אחות העומדת על גבו של החולה ודואגת לכל צרכיו. היא באה לעשות פעולה מיוחדת. גם לזה נדרשות נשים מאיתנו. הצורך מתחלק, אפוא כדלקמן:

מעגל ראשון - משרד;

שני - בתי-חולים;

אחר-כך שירותים במחנות: שליחים, מקשרים;

אחר-כך - נהגות.

כבר שמעתי בכמה מקומות - נדמה לי שדובר על כך גם בוועד הלאומי - שסכנה היא לנשים לעבוד בנהגות, כי האישה עלולה להימצא בחזית או באזור האש או במקום שיש סכנה של התנפלות. ובכן, לא ישלחו נשים לאזור האש. גם אם האישה תרצה ללכת, לא ישלחו אותה. ולא ישלחו אותה בודדה למדבר, ואפילו לא יוציאו אותה אל הכביש לנסיעה ארוכה, שמא תקרה לה תאונה ותישאר בודדה ללון בשדה. לא יהיו דברים כאלה! אבל אם יהיה צורך בהובלה, נניח, מהנמל לתחנת הרכבת בתוך העיר. ממחסן למחסן בתוך אזור של מחנות צבא - לתפקידים כאלה יכולים להשתמש באישה נהגת.

ואחרון-אחרון - נהגות לקצינים, דבר שעורר אצלנו ויכוח רב.[6] מכיוון שנוכחנו לדעת כי שאלה זו שנויה במחלוקת ופועלים בעניין זה רגשות די חזקים, הודענו לצבא, שאיננו רוצים בזה הואיל ובציבור שלנו יכול הדבר לעורר כל מיני תגובות ותלונות, ומוטב למחוק סעיף זה מן הרשימה. שלטונות הצבא עוד לא נענו לנו בזה. והיות ואיננו עומדים עדיין בפני גיוס, אלא רק לפני הרשמה - רק במרס יתחילו האימונים ורק אז תתחיל החלוקה למקצועות - לא העמדנו את השאלה על חודה, אבל הודענו שאנחנו מציעים למחוק סעיף זה מן הרשימה, וגם נעמוד על הנקודה הזאת, אם דעתנו לא תשתנה.

ועתה רצוני להביע את דעתי-אני. קודם כל, אינני גורס בכלל את עניין הסכנה המוסרית, שהרי אם אגרוס את הסכנה המוסרית, אזי אצטרך בכלל להסיק את המסקנה שמקומה של האישה לא יכירנה בצבא. אם כזהו המצב, שהאישה היא יצור שמחייב הגנה מיוחדת, שאין לסמוך עליה ושהיא עלולה להחליק ולנפול על כל מדרך כף-רגל, ואם כזהו ציבור הנשים שלנו - אז בבקשה, אל נתבע גיוס לצבא!

אני כופר בזה שהנערה היהודייה לא תדע לעמוד על כבודה. אנחנו יודעים: יש כל מיני נשים כשם שיש כל מיני גברים. יש בציבורנו קלקלות. הן יכולות להשתקף בצבא בין הנשים וכן גם בין הגברים. האם בגלל זה לא נלך לצבא? אנחנו יודעים מה העלייה מביאה לארץ-ישראל: טוב ורע. האם בגלל זה לא נעשה עלייה? האם בגלל זה נהיה נגד עלייה המונית?

ובכן, יכולות להיות קלקלות. אינני יודע מדוע אנחנו צריכים להיבהל כל-כך מקלקלות כאלו כדי לפסול בגללן את עצם העניין. בעיני דינן של קלקלות אלו ככל הקלקלות שבחיינו, והדרך היחידה שלא תהיינה היא לא לעשות דבר! לא נעלה אנשים לארץ-ישראל - ולא תהיה קלקלה בעלייה. גם כשאני בעד עלייה המונית, לא אגיד שאני נגד כל ברירה. עד כמה שאפשר עלינו לדאוג לכך שיהיה בעלייה חומר מעולה, מנופה. הוא הדין לגבי גיוס נשים, הוא הדין לגבי גיוס גברים. אנחנו יודעים איזו פסולת חדרה לתוך פלוגות הצבא שלנו ואיך הפסולת הזאת - דווקא הפסולת, מפני שהיא קלה יותר - צפה על-פני המים ונתגלתה. ודאי, אנחנו מצווים לדאוג ודאגנו - אולי לא די - לגיוס אנשים מובחרים, נאמנים, מעולים. דאגנו שהחומר המעולה הזה יחולק עד כמה שאפשר בכל הפלוגות, שבכל פלוגה יהיה מן העידית הזאת בקרב הזיבורית. הוא הדין בגיוס הנשים. אם אני יודע שהאיש פושע מטבעו, עלי למנוע את כניסתו לצבא גם כשהוא גבר. הוא הדין בנוגע לאישה. אבל אם בגלל הפחד הזה אפסול בכלל את גיוס הנשים - תהא זו תעודת עניות לאישה שלנו, שאינני מוכן לחתום עליה. אני מוכן, אם זה שיקול דעת ציבורי, להיות שליח לדעה זו, אבל את דעתי אינני יכול לשנות: אני מתנגד ניגוד גמור למחיקת הסעיף של נהגות לקצינים.

שמעתי שתי טענות:

הראשונה היא שאין זה שירות, אלא משרתוּת: הבחורה נוהגת את [מכונית] הקצין והיא כאילו משרתת שלו. נהגוּת זהו תפקיד צבאי. אין הבדל בין נהיגת מכונית שמובילה משא ונהיגת מכונית שמובילה אדם. גם זה וגם זה דרושים למלחמה. המשא דרוש למלחמה והעברת האדם הזה ממקום למקום דרושה למלחמה. אינני חושב שנהג שמוביל אותי משרת אותי. זאת היא עבודה חשובה. ויש חלוקת עבודה: תפקידו לנהוג ותפקידי אני להיות נהוּג. ואני על-ידי כך ממלא תפקיד אחר. אינני רואה בזה משרתוּת.

הטענה השנייה היא שעקב תפקיד זה יכול להיווצר רקע של יחסים אישיים כאלה, שמוכרחים להביא לידי כישלונות ולידי מצב של ביזיון לאומי. אני כופר גם בזה. זה תלוי בבחורה. אבל לא רק בבחורה, אלא גם בתנאי החיים, בתנאי השירות. הצבא האנגלי הוא די שמרני ודי קפדני בעניינים כאלה. התנאי הוא, ואת זה שיננו לנו עשרות פעמים, שלא יהיה בשום פנים ואופן יוצא מן הכלל, וזאת אמרו לנו לא בתור דברי הרגעה גרידא היות ואנחנו הבענו חששות, כי אם הם מצדם הזהירו אותנו - תהיה לינה משותפת של חיילות! בשום פנים ואופן לא ירשו שחיילת שהיא, בתפקיד כלשהו, תלון לחוד.

אני מדבר בגילוי גמור בעניינים האלה ומנסה לראות את הדברים בעיניים פקוחות לגמרי, ועלי לומר: תהיינה פגישות בין בחורות יהודיות ובין אנגלים. אין להימנע מזה. אם אנחנו רוצים להימנע אפילו מאחוז קטן של חשש זה - אל נעשה את הגיוס. אני רוצה להוסיף: פגישות ישנן גם בלי גיוס ואינני יודע מי ימצא עצה למנוע אותן. השאלה היא אם גיוס הנשים מחמיר את הבעיה הזאת? אני כופר בזה שהוא מוכרח להחמיר. הוא יכול גם להיטיב. אני מכיר את האנשים שלנו וגם את הבחורות שלנו. אני יודע שיש בחורות שונות. אבל אני יודע גם סוג ידוע שיידע איך להתנהג. אם אבוא לידי מסקנה שהבחורה שלנו אינה יודעת איך להתנהג - תהיה זו מסקנה קשה מאוד לגבי האישה שלנו. אני מסרב לבוא לידי מסקנה כזאת!

השאלה היא עתה באיזו מידה גיוס הנשים אצלנו ילבש צורה של חטיבות לאומיות. שאלה זו חשובה גם מבחינה עקרונית-מדינית וגם מבחינת הצד המעשי החיוני מאוד שבדבר. קודם כל, צריך להבין, שמבחינה צבאית טכנית גרידא, הרקע של השאלה הזאת לגבי הנשים אחר הוא מאשר לגבי הגברים. כל אופי גיוס הנשים אחר הוא. יש לציין שבאנגליה גיוס זה אינו נקרא גיוס צבאי והאישה אינה נקראת חיילת. הגיוס נקרא שם ״שירות עזר טריטוריאלי״ [.Auxiliary Territorial Service - A.T.S]. כאשר ניסחנו את הכרוזים שלנו,[7] היה לנו דין-ודברים רב בשאלה הזאת, כי אם נגיד בעברית ״שירות עזר טריטוריאלי״ זה לא יובן כהלכה, והרשו לנו להגיד ״צבא״ מחוסר מונח עברי מתאים יותר. אבל באנגליה מקפידים מאוד על כך: לא גיוס נשים לצבא אלא גיוס נשים לשירותי עזר טריטוריאליים. אין בזה לפי דעתי שום חשיבות - זוהי רק שאלה של טרמינולוגיה, אבל צריך שנדע זאת.

הרקע לגבי יחידות נשים בצבא בכלל שונה מאשר לגבי חיילים. התפקידים של החיילים, הגברים, הרבה יותר קצובים מאשר של הנשים. באינפנטריה [חיל הרגלים], למשל, אין הצבא ממלא תפקידים ביחידות קטנות, כי אם ביחידות של גודל מינימלי ידוע: קוֹמְפֶּני [פלוגה] מונה מ-200 עד 300 איש. לא יכולה להיות פלוגה של 50 איש. ויש פלוגות בחיל הרגלים שמונות 500 איש. הארטילריה גם כן פועלת ביחידות מסוימות וחטיבת היסוד שלה היא, נניח, בטרייה [סוללה] וכו' וכו'. והחיילים המצטרפים לפלוגות הם פחות או יותר שווים בתפקידיהם.

אצל הנשים עצם העובדה של תפקידי-עזר קובעת את הגיוון ואת הפיזור. אם אומרים לי, למשל, שיייתכן כי יצורף ״פְּלַטוּן״ [מחלקה] בשביל המפקדה בירושלים, פירושו של דבר שהחיילות תהיינה עסוקות ככתבניות, טלפוניסטיות, עובדות ניקיון, שליחות, מבשלות, מגישות במסעדה של קצינים, נהגות של קצינים באותה מפקדה, או בהובלת משאות לצורכי המפקדה הזאת. כל אלו יחד תהווינה ״פלטון״. זאת אומרת ש״פלטון״ של נשים איננו יכול להיות קבוע בגודלו, כי הוא הותאם למפקדה הזאת במצבה הנוכחי. כאן העניין הרבה יותר מגוון וגמיש מאשר לגבי גברים, לא רק מבחינת הארגון ומבחינת התפקידים, אלא גם מבחינת מקום הימצאה של הפלוגה. בדרך כלל הייתה פלוגה תמיד יחד, אם כי גם בצבא של גברים מנתקים לפעמים מחלקה מן הפלוגה ומחזיקים אותה, אם בקביעות או באופן ארעי, במקום אחר. אבל אצל הנשים הפיזור יהיה גדול יותר, אלא אם כן יגדלו הממדים. אם נניח כי הסביבה שלנו תיהפך אחת מזירות המלחמה הגדולות, ויהיה צורך בבתי-חולים גדולים ובמחסנים גדולים מאוד, ויהיה צורך בהרבה נשים ואנחנו נוכל לתת את הנשים המרובות האלו - יייתכן שחטיבות הנשים תגדלנה ויוכלו להיות ״פלטונים״ בני 250-300-400 אישה. אבל הדברים האלה מוכרחים, מטבע ברייתם, להישאר גמישים ולהיות מותאמים לצרכים הצבאיים הממשיים.

זה בנוגע ליחידות בכלל, אבל ישנה שאלה שהיא קיימת במידה שווה לגבי צבא הגברים כמו לגבי צבא הנשים - השאלה של יחידות יהודיות. מלכתחילה עמדנו, כמובן, על כך שתהיינה יחידות יהודיות.[8] בשלבים הראשונים של המשא-ומתן דובר על גיוס נשים יהודיות בלבד, והוגד לנו שאין מעוניינים באחרות. אני ידעתי מראש, וגם אמרתי בכמה הזדמנויות, שכדבר הזה לא יקום ולא יהיה, וכי כאשר נגיע לשלב שבו יצטרכו לפרסם באופן רשמי בארץ-ישראל את דבר גיוס הנשים, לא יוכלו לומר: ״אנחנו קוראים רק נשים יהודיות״, אלא ״אנחנו קוראים נשים לגיוס״. ואומנם בנידון זה השאלה קלה הרבה יותר מאשר לגבי גיוס גברים. אבל, בכל זאת, נרשמו כבר גם נשים לא-יהודיות. אומנם מעט מאוד: מוסלמית אחת, כמדומני גם שלוש אנגליות וכמה עשרות ערביות נוצריות, או יווניות וארמניות וכו'.

נתקיים אפוא מה שניבאתי: כאשר הגיע העניין לשלב רשמי, פתחו את הדלתות לפני כלל הנשים, בהנחה שרוב מניין - ורוב מניין עצום! - של המתגייסות תהיינה יהודיות, ובידיעה ברורה שאלמלא קיומו של ציבור נשים יהודיות המעוניין להתגייס, כלל לא היו ניגשים לגיוס הזה. כי לא רוצים בכישלון מחפיר של פעולה כזאת, ובלי סיכויים להצלחתה אין ניגשים אליה.

לא הסתפקנו גם בשלב הראשון של המשא-ומתן ברצון הטוב הזה לגייס רק יהודיות. במידה שחששנו שאין הדבר מבוצר שהמתגייסות תהיינה רק יהודיות, כי זה נגד כל היגיון של האדמיניסטרציה בארץ-ישראל, נכתב מכתב שבו נאמר כי אנחנו דורשים שהנשים שלנו תתגייסנה ליחידות יהודיות. ועל המכתב הזה נתקבלה תשובה שמסכימים לכל מה שנאמר בו.

לדעתי, זה מובטח, אבל מובטח כמו שמובטחים עניינים בחיים - שיש כלל ויכול להיות יוצא מן הכלל. אנחנו, שעמדנו בכל תוקף על יחידות יהודיות בגיוס הגברים, כאשר אמרו לנו: תנו אנשים ליחידות אנגליות - נתנו; נתנו ל״רויאל אינג׳ינירס״ [חיל ההנדסה המלכותי], נתנו לתותחנים. אומנם, כעבור זמן-מה היינו מתחילים תמיד במשא-ומתן על ״ייהוד״ הפלוגות, והצלחנו בכך. אבל לכתחילה לא עשינו מזה תנאי. גם כאשר הייתה לנו פלוגת מהנדסים מלכותיים, שהיו בה קרוב ל-300 יהודים ו-30-20 ערבים - לא עשינו מזה מלכתחילה בעיה. אבל מקץ זמן-מה ראינו שזאת בעיה. טיפלנו בדבר והוא נסתדר. ישנה עוד פלוגה מעורבת ואנחנו מטפלים בה.

ויש כאן עוד שאלה שלישית - מהי היחידה: ״פְּלַטוּן״ [מחלקה] או ״קוֹמְפֶּני״ [פלוגה]: לאור ההסבר שלי, לאור ראייתי את התפתחות העניינים למעשה, אין זו, לדעתי שאלה חיונית. כי לנו חשוב לא כל כך השם, אלא החטיבה כפי שהיא, ההופעה של האישה היהודייה בתוך חטיבת השירות. ואם חטיבת שירות היא למעשה ״פלטון״, ואם מובטח הדבר שה״פלטון״ יהיה יהודי - בשבילי זה מובטח.

מהי כיום עמדת השלטונות, שאנחנו חייבים תשובה עליה? עוד לא אמרנו שום דבר המונע בעדנו מלתת את התשובה הרצויה לנו. הרצון והכיוון הם ליחידות עבריות. מגויסות יהודיות תהווינה בדרך כלל ״פלטונים״ יהודיים למעשה. ״פלטונים״ יהודיים יצטרפו בדרך כלל לקומפני׳ס יהודיות. אי-אפשר לתת הבטחה מוחלטת שהדברים האלה יישמרו בכל מקרה ומקרה, באשר יכולים להיות כל מיני צרכים צבאיים, שיכולים להפר את הסדר הזה במקרים ידועים. מה פירושם של ״צרכים צבאיים״ בנידון זה? הדברים ברורים: תהיינה גם מתגייסות לא-יהודיות. אם תתגייסנה כדי ״פלטון״ - הן תהווינה ״פלטון״. אבל אם תהיינה פחות מ״פלטון״ - אזי יייתכן שלא יימנע הדבר ש״פלטון״ אחד יהיה מעורב כדי לאכסן את הלא-יהודיות האלו.

אך נניח שיש לא-יהודיות כדי ״פלטון״, ויש צורך מבחינה צבאית לצרף ״פלטון״ לקומפני - אז תהיה קומפני מעורבת. בנקודה הזאת דרוש הבירור. אבל במוסדות הצבא רואים את המקרים האלה כמקרים יוצאים מהכלל. בתור כלל הם קובעים בכתב ובעל-פה את עניין היחידות היהודיות.

וישנה שאלה של היקף הגיוס. התיאבון גדול למדי. מדברים על 5,000 נשים ואני מתייחס בספקנות להיקף זה. בכרוז של הצבא רצו לומר:

״אנחנו ניגשים לגיוס והחל ממרס נגייס 500 בכל חודש״. לפי עצתנו תיקנו את הנוסח וכתבו: ״במרס רוצים לגייס 500, ומספרים נוספים בחודשים הבאים״.

עכשיו בוחרים כ-60 בחורות שתיכנסנה לקורס של מפקדות - לאו דווקא קצינות. בין 60 הבחורות האלו - החלק החמישי או השישי תהיינה אולי קצינות, והרוב תהיינה סמלות. כאשר חֶבר הבחורות הזה יגמור את חוק לימודיו, רק אז יתחיל הגיוס. הבחורות הללו תהיינה המאמנות את הקבוצה הראשונה של טירוניות. מניחים, שבמרס יתקבלו 500 בחורות, ואז יפתחו מחנה אימונים. יהיה, בלי ספק, אימון צבאי כללי: להצדיע ולעמוד כהלכה וכו', אבל בעיקר יהיה אימון מקצועי: טבחוּת, נהגוּת, לבלרוּת וכו'. המתגייסות תוכלנה לבחור בתפקיד הרצוי להן. לא ברור באיזו מידה, אבל בדרך כלל יהיה חופש בחירת תפקיד מצד הבחורות, אלא אם יהיה עודף בחירה בתפקיד אחד, ואז תעמוד הבחורה בפני ברירה: או להשתחרר או לבחור במקצוע אחר.

ואשר לרעיון שצץ אצל כמה חברים או חברות בזמן האחרון, שבעצם גיוס נשים יהודיות צריך להיות קשור קשר בלתי-נפרד בגיוס גברים יהודים, ושיש לחייב את גיוס הנשים רק במידה שפלוגות הנשים הללו תצטרפנה לפלוגות הגברים שלנו לכל מיני תפקידי עזר, עלי לומר את הדברים הבאים: לו היה צבא יהודי, לא היה עולה על דעתי להניח שיייתכן דבר אחר כלשהו - אבל אין לנו צבא יהודי, אין לנו דיביזיות יהודיות. יש לנו פלוגות, והפלוגות האלו פזורות על פני שבעה שטחים של פעולה צבאית. והן גם לא גדולות. ותפקידי העזר שהנשים יכולות למלא בכל פלוגה ופלוגה הם מעט מזעיר ואינם מגיעים כדי יחידה. וכאשר אומרים לנו: יש צורך ב״פלטון של 80 בחורה, שה״פלטון״ הזה ירים על כתפיו בית-חולים שלם, או תפקיד הובלה בשטח כלשהו, או מערכת משרדים וכו', ואנחנו נאמר שנעשה את הדברים האלה רק בקשר עם פלוגה יהודית - פירושו של דבר שלא נעשה את הגיוס.

גם אינני יודע אם נשים צריכות להסכים לכך. אני אראה בזה פגיעה באמנסיפציה, אם נדרוש גיוס נשים רק כעזר לפלוגות היהודיות, שכן זאת אומרת שאיננו מסכימים שתהיה פלוגה עצמאית של נשים יהודיות לתפקיד צבאי משלה. זה שהאישה בכלל עוסקת בתפקידי-עזר בצבא - זוהי גזירה ביולוגית. אבל מהם תפקידי-עזר בצבא ומה אינם תפקידי-עזר? אין זה אלא עניין של מינוח. מבחינה עקרונית אני פוסל גישה זאת. מבחינה מעשית - היא בכלל לא באה בחשבון.

לגיוס הנשים נודעת חשיבות מדינית-ציונית. לא אומר שענייניה המדיניים של הציונות כשלעצמם מחייבים את גיוס האישה. אך חושב אני שענייניו החברתיים של היישוב מחייבים את גיוס האישה. מקומה של האישה בחברתנו, המקום שהיא צריכה לתפוס בשורותינו, חינוך האישה להכרת אזרחותה המלאה וחינוך הגברים להכרת אזרחותה המלאה - מחייבים זאת. האישה באנגליה כבשה לה את זכות הבחירה הכללית לאחר מלחמת-העולם הקודמת בתוקף התפקידים שמילאה במלחמה, לא בצבא, לא במדים, אלא במשק, באדמיניסטרציה, בכל מיני שירותים בעורף. היא נשאה בעול המלחמה. והדבר הזה שבר את שרידי ההתנגדות. מה שלא כבשה התנועה הסופרז׳יסטית[9] על-ידי תביעתה מעל במות, כבשה האישה-מן-השורה על-ידי עצם עבודתה בימי המלחמה הקודמת. ובתוקף זכות הבחירה שכבשה לה האישה, היא כבר כבשה במלחמה הזאת את מקומה בצבא.

הדבר הזה נחוץ לאישה, נחוץ לחברה כולה. זהו צורך פנימי של כל עם וגם של היישוב בארץ. כשאני בא לקהיר ורואה במשרדים, במסעדות ועל כל צעד ושעל ברחובות, נשים במדי צבא, אצל האחת כתוב ״אוסטרליה״, אצל השנייה ״דרום-אפריקה״ ויש גם אנגליות - הרי זה עושה רושם! פעם אחת נפעמתי: ראיתי בחורה במדים וכתוב: ״Palestine״. ניגשתי אליה ונתברר לי שהיא שוטרת. הרגשתי אז עד כמה חסר הדבר הזה, שתהיה אישה במדי צבא ושיהיה כתוב ״Palestine״ על מדֶיהָ. לעת-עתה לא יהיה כתוב יותר מ-״Palestine״. אנחנו דורשים את השם ״יהודי״ ואיננו מסתפקים ב״פלסטיין״, כי אנחנו אומרים ש-״Palestine״ מטשטש. אבל יש גם תהליך הפוך: עצם השם ״Palestine״ מבליט את יהדותה של ארץ-ישראל; [מבליט] שכל מה שחשוב בארץ-ישראל, וכל מה שהוא בעל-משקל בארץ-ישראל, מה שפעיל בארץ-ישראל - זה יהודי!

כשם שאנו מופיעים בוועידות פועלים, ובשורה שלמה של ועידות מדעיות בינלאומיות, כבאי-כוח של ארץ-ישראל - של ארץ - וקובעים את העובדה הזאת וחורתים אותה עמוק-עמוק בהתרשמותו של העולם החיצוני: שארץ-ישראל מבחינה זאת פירושה יהודים - כך הדין גם מבחינה צבאית. אני אחשוב להישג גדול, אם כי לא להישג גדול מאוד, אם נשיג את ההסכמה לשם ״יהודי״ לפלוגות הצבא שלנו, אבל גם זהו הישג, כאשר ידוע הדבר כי במידה שישנן פלוגות ארצישראליות - אלה הם יהודים. על-ידי כך נוצר המושג של ארץ-ישראל כארץ יהודית. זוהי החשיבות המדינית שאני רואה בדבר.

מכיוון שהאישה מופיעה במלחמה, מכיוון שהאישה מופיעה במדים, מכיוון שהאישה מופיעה כאן, במזרח - היעדרה של האישה היהודייה [בצבא] פגם הוא, והופעתה - תיקון הפגם.

 

לאחר דיון השיב מ״ש למתדיינים וסיכם:

 

מ. שרתוק: בתשובה לשאלות אליהו[10] אומר עוד פעם: יש מה שקוראים ״פוֹליסי״ - שיטה כללית. השיטה הכללית היא: יחידות יהודיות. אבל יכולים להיות מקרים, שבגלל מסיבות מעשיות הדבר יהיה מן הנמנע. מהם המקרים הללו? ציינתי אותם בהרצאתי: מה, למשל, לעשות ב[חיילות] לא-יהודיות? צריך יהיה לאכסן אותן באיזה מקום, ואותו ״פלטון״ (או ״קומפני״) שבו יאכסנו אותן לא יהיה יהודי טהור. על כל המקרים האלה דובר באופן תיאורטי. שלטונות הצבא מניחים - כך הם אומרים - כי למעשה מקרים כאלה אולי לא יקרו. אבל הואיל והם נותנים התחייבות בכתב, הם מוכרחים להביא בחשבון כל מיני אפשרויות. ייתכן גם מקרה כזה: נניח שמוסרים את בית החולים בבאר-יעקב לידי ״פלטון״ של נשים, לכל מיני שירותים. נניח, כי ברשימת השירותים יש משרה של רוקחת מדרגה מסוימת, ונניח שבין יהודיות אין רוקחת כזאת ויש כזאת דווקא לא-יהודייה - אז הם יקחו לשם את הלא-יהודייה. אלה הם שני המקרים האפשריים. כאשר השלטונות מתחייבים בכתב, הם מוכרחים להיות מבוטחים כנגר כל מיני אוונטואליות. אולם ה״פוליסי״ היא: יחידות יהודיות.

ואשר לשאלת הצימוד אל פלוגות חיילים יהודיות: בבירורים ובמשא-ומתן שהתנהלו השאלה הזאת לא נתעוררה כלל וכלל. צריך להבין כי לא אנו קובעים לצבא איך להשתמש בחיילים; אין אנו יכולים לומר לצבא: סדרו אינפנטריה, הקימו ארטילריה, סדרו פורמציות של טנקים. את זה קובע הצבא. והוא הדין לגבי גיוס נשים. מה זה .a.t.s? למה הם משמשים בכלל? לא אנו קובעים זאת. נניח שהיו אומרים לנו: ״אנו רוצים לגייס נשים כדי לצרף אותן בקבוצות קטנות לכל מיני פלוגות״ - כלום רק פלוגות יהודיות ישנן במזרח התיכון? יש .r.a.s.c (חיל השירותים, לרבות הובלה), יש .r.e (חיל ההנדסה) - נצרף את פלוגות הנשים לפלוגות האלה. בכל ״קומפני״ יש מסעדת קצינים, כאשר אתה נכנס למסעדת קצינים אתה מוצא שם איזה בחור בעל מניירה נימוסית, היודע להגיש אוכל ולעמוד בנימוס בפני הקצין. למה יעשו זאת בחורים? תעשינה זאת בחורות. ויכולות לעבוד כאן שלוש בחורות. בכל פלוגה יש מטבח ועובד בו רב-הטבחים, המנצח על מלאכת הבישול ולעזרתו חיילים אחדים הבוחשים בתבשילים - ושוב, למה יעשו זאת בחורים? יכולות לעשות זאת בחורות.

ויש עוד מקום לבחורות: יש נהג המביא דואר, למה יעשה זאת בחור? תעשה זאת בחורה. נניח, שיש מקום לעשר בחורות בכל קומפני. אילו היו אומרים לנו, שזוהי המטרה של .a.t.s, מובן שהיינו עונים: טוב, אבל קודם כל תעבודנה ליד פלוגות יהודיות לפני שמצרפים פלוגות בְּנוֹת עשר בחורות לפלוגות אחרות. אבל אמרו לנו כך: הנה, יש בית-חולים במקום פלוני ובו מערכת שלמה של תפקידים ושירותים, ואנו רוצים למסור את כל התפקידים האלה ב״קבלנות״ לנשים. פה יש מקום ל״פלטון״. ראיתי שטחים של בתי-חולים באזור התעלה. 6-5 בתי חולים סמוכים זה לזה - באזור זה יכולה לעבוד ״קומפני״ שלמה של נשים.

דוגמה אחרת: במפקדה הראשית יש כל מיני תפקידים: לבלרות, טלפון, שירות, שליחות, נהגות, ניקיון, הגשה - נעמיד שם ״פלטון״ של נשים שימלא את כל התפקידים האלה - למה יעשו עבודות אלו בחורים? למה בחור ירשום את שמי כאשר אני נכנס למפקדה הראשית ובחור אחר ילווה אותי - את העבודה הזאת יכולות לעשות בחורות. כן יש מחסנים ומפעלי ״אורדֶנַנְס״ [חיל תחזוקה וחימוש] ובהם גם עבודת לבלרות, גם קבלת חומרים ומשלוחם, מיון וסידור מחסנים, ליווי המשלוחים ומסירתם - שם יכול להיות ״פלטון״ או ״קומפני״ שלמה. בשביל כל התפקידים האלה נחוצים .a.t.s. כלום יכולים אנו לבוא ולהמציא שיטה אחרת לגמרי?

כפי שאמרתי, עד עכשיו לא נתעוררה השאלה של צימוד לפלוגות חיילים יהודיות, אבל אני מוכן לבדוק אותה ולהעמיד אותה על סדר-היום, אם הדבר מתקבל על הדעת לפי שיטת הצבא האנגלי. כפי שידוע לי, זה עומד בניגוד לשיטה שלהם. הם גורסים כיחידה ״פלטון״, ולא ייתכן ״פלטון״ בקשר עם יחידות יהודיות דווקא, הם לא יעשו לגבי יחידות יהודיות דבר שאינם עושים אותו לגבי יחידות בכלל. הם בונים את היחידות היהודיות במתכונת היחידות הקיימות בצבא הבריטי עם כל התקן שלהן. הֶרכבה של יחידה בריטית הוא גם ההרכב של יחידה יהודית. אם ליד כל פלוגה בריטית תהיה קבוצה של נשים, אז ליד כל קבוצה יהודית תהיה קבוצה של נשים ונוכל לדרוש שליד יחידות יהודיות תהיינה קבוצות נשים יהודיות, אז לא יהיו ״פלטונים״ כי אם פיצול לקבוצות קבוצות. אולם אפשר לומר, שהפסד הפיצול יצא בשכר של שירות בצוותא עם יחידות יהודיות. על כן אמרתי, שאפשר להעמיד את השאלה על סדר-היום. עוד יש זמן רב לטפל בשאלה זו, מפני שהקבוצה הראשונה תצא לשירות רק בחודש מאי, רק במרס יתחיל הגיוס. אינני יודע אם האימונים יתחילו במרס; ייתכן שהאימונים יתחילו באפריל, באופן שהקבוצה הראשונה תצא לשירות בחודש מאי. עכשיו מתקיים קורס של קצינות וסגנות, שתצטרכנה להדריך אחר-כך את הפלוגה הראשונה של המגויסות - (בבה אידלסון: למה דורשים בדיקה רפואית עכשיו?) - רשומות עתה כאלף נשים וביניהן בוודאי מאתיים שאינן מתאימות מבחינה רפואית. השלטונות דורשים בדיקה רפואית, כדי לדעת מה המספר הריאלי של המתגייסות. אבל יש עוד זמן רב למשא-ומתן על הדברים האלה.

לדברי בת-שבע:[11] מן החלק השני של דבריך למדתי הרבה שיקולים חשובים. אבל בחלק הראשון של דבריך, נדמה לי, דיברת נגד ״סדרי עולם״ ולא נגד הגיוס. שנית, מדבריך יכול להיווצר הרושם, שכל מיני בעיות שעמדת עליהן הן רק פרי הגיוס, הן אינן פרי הגיוס - הן קיימות גם בלי הגיוס. את דיברת, למשל, על בחורה יהודייה בין אנגלים במזרח. דבר זה קיים גם עכשיו בממשלת ארץ-ישראל, שבמשרדיה עובדות בחורות יהודיות בין אנגלים. מה שהגיוס משנה בנידון זה הוא מדים ומשמעת - (א. ציזלינג: ותחום יישוב) - אני יודע, שלקחו בחורות מומחות להנהלת חשבונות מארץ-ישראל לקהיר, והן עובדות במשרדי הצבא. מדי בואי לקהיר אני נפגש איתן ביום שישי בערב. מהן הרוצות להתגייס וללבוש מדים, מהן שאינן רוצות להתגייס - כשם שיש נשים אנגליות המוסיפות לעבוד כציוויליות ויש אנגליות העובדות כחיילות. אבל הן עובדות בין אנגלים, בין אם הן במדים ובין אם הן אינן במדים. ככל שירבה מספר הבחורות האלו יקל מצבן; הן תהיינה פחות בודדות, זה יהיה חיזיון יותר נפרץ, הן תרגשנה את עצמן יותר טוב אם ירבה מספרן.

בת-שבע אמרה: חתירה לשירותים גבוהים יותר. בפרוגרמה יש כבר שירות גבוה יותר: נהגות, ובנקודת זו אנו אומרים: הובלת משא - כן; הובלת אנשים - לא. אין אנו מסייעים על-ידי כך לעלייה לשירותים גבוהים. כל נהגות היא נהגות. ואנו אומרים: לנהוג אוטו משא - כן; להוביל בני-אדם באוטו - לא. האם רק נשק נחוץ למטרה צבאית? ואם למטרה צבאית נחוץ שאדם ייסע ממקום למקום וצריך להסיע אותו - לכך אנו מסרבים לתת נשים? בשבילי זהו משפט קדום ותו לא. ואני מוכרח להילחם בנקודה זו. אבל יש עוד זמן לשיקול דעת נוסף עד שנגיע לפעולה.

ואשר לריכוז, שעליו דיבר ציזלינג:[12] בעצם יש ריכוז, וזהו: .p.a.t.s (Palestine Auxiliary Territorial Service). בראש השירות הזה תעמוד בוודאי קצינה אנגלית. אינני יודע, אם האישה המארגנת עכשיו את הפעולה [א. ט. צ׳יטי] תישאר בארץ; היא אישיות בהיקף אימפריאלי ויש להניח, כי לאחר שתניע את הגלגלים היא תמסור את הפיקוד בידי מישהו אחר. אבל הריכוז [של החיילות] בוודאי לא יהיה רק יהודי - הוא יהיה פלשתינאי, הוא בוודאי יכלול מחוץ ליחידות יהודיות גם יחידות לא-יהודיות, במידה שתהיינה; או אם לא תהיינה יחידות לא-יהודיות שלמות, הרי תהיינה יחידות מעורבות, או יחידה מעורבת, והיא לא תישאר מחוץ לתחום הריכוז.

בנוגע לבחירת החומר האנושי, דרשנו שימסרו לנו את רשימות הנשים הנרשמות במשרדי הגיוס הצבאיים הכלליים למען נוכל לבדוק אותן. הדבר הזה לא הובטח וגם לא ניתן לנו. אלא שהובטח לנו, כי במקרים ידועים, כאשר יתעורר אצלם ספק, יתייעצו איתנו וישאלו לחוות דעתנו. אני מכיר מקרה אחד ששאלו על איזו בחורה וראיתי על-פי השאלה שידעו מתי יש לשאול ולא שאלו סתם. יחד עם זה, אינני מן המאמינים באפשרות של מניעת גיוס. אני מאמין באפשרות של הכנסת חומר חשוב. אבל אפשרות של מניעת גיוס, אפשרות של הוצאת העשבים הרעים - בזה אינני מאמין כל כך. הן תלכנה ללשכה הכללית[13] ידועות לנו כל מיני עובדות בשטח זה.

אספר לכם מקרה אחד: נדרשנו פעם לתת בחורים אחדים למשרד המרכזי של ה״באפס״[14] בקהיר, שם נמצאים כל הרשימות, התעודות והפנקסים של פלוגות ה״באפס״ במזרח. נאמר לנו, שבשביל תפקיד זה רוצים רק ביהודים ואינם רוצים בערבים; החומר הוא סודי ויש צורך גם באינטליגנציה מסוימת בעבודה זו. בחרנו ארבעה בחורים טובים ושלחנו אותם לקהיר. והנה נודע לנו, שאחד מהם התנצר בקהיר. הוא היה בחור ככל הבחורים ב״ארגון״ [ה״הגנה״]. דיבר עברית, מילא פקודות, בחור ישר וטוב. מוצאו מגרמניה או מהונגריה. ידע אנגלית. ושלחנו אותו. אחר-כך הוא התנצר. התברר שזה היה בחור מחוסר כל שורשים ביהדות, בחור תלוש לגמרי. אני יודע שורה שלמה של הפתעות בלתי-נעימות ונעימות: אנשים שבחרנו בהם והצענו אותם לקצינים, ונכשלנו בהם; וכנגד זה אנשים שלא בחרנו, אנשים שבאו בהיסח הדעת מן הצד, ומלכתחילה אפילו היה יחס שלילי אליהם - אלה דווקא הצטיינו והתגלו ככוחות חיוניים מאוד. קשה מאוד אפוא לקבוע מסמרות. מה שאנו צריכים לעשות הוא - לדאוג להכנסת חומר טוב.

ואני רוצה להעיר לדיין,[15] אשר אמר כי אני התווכחתי עם עצמי: חשבתי שאני מקמץ זמן לישיבה זו. למה אומר - חשבתי - הלכות פסוקות ואחר-כך חברים יתחילו להקשות? אענה למפרע על כל מיני קושיות אפשריות. היה כינוס גדול של מתנדבים, ולפי גישתך להרצאתי יכולת לומר שגם בכינוס ההוא התווכחתי עם עצמי - הבעתי שם המון פקפוקים ואחר-כך סתרתי אותם אחד אחרי השני. העמדת את הדברים, דיין, על חודו של נשק.[16] הדברים אינם עומדים על חוד זה בלבד. יש כמה וכמה נימוקים לגיוס. לא אמנה אותם בסדר חשיבותם דווקא - אחד הנימוקים הוא נשק. אבל יש גם עניין של מלחמה בהיטלר, של רצון הפרט להילחם בהיטלר, ויש גם עניין של האינטרס הלאומי שלנו, שלא ייפקד מקומנו במלחמה זו. יש גם עניין השכר המדיני שאנו מקווים לו, גם עניין חינוך היישוב שימלא את חובתו באופן קולקטיבי כיישוב, כעם. ועוד: עניין הנשק אינו חסר בגיוס הנשים בלבד; הוא חסר גם בגיוס הגברים. יש פלוגות שאינן עובדות בנשק; הן עובדות בכלים אחרים. אם אנו נותנים בחורים לפלוגת מאותתים [חיל הקשר], הרי זו דוגמה אחת של פלוגות שאינן עובדות בנשק.

אני מקבל את ההערה בדבר גיוס בחורות בגיל רך. אבל התמונה שתיארת, דיין, תמונה של בחורה משוטטת בין חולות מדבר וערבים חוטפים אותה - מאיזה דמיון לקחת אותה? לא יקום כדבר הזה ולא יהיה. אין כל כוונה כזו. אם אתה מדבר נגד חמשת אלפים [מגויסות], אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אם אתה מעורר את בהלת המשק, אשיב לך: אינני מכיר את כל הבחורות שנרשמו, אני מכיר שש בחורות שנרשמו; אחת מהן - מורה בבית ספר, אחת נותנת שיעורים פרטיים, שתיים מהן פקידות - אחת במוסד לאומי ואחת במוסד הסתדרותי; אחת צלמת ואחת עוזרת בבית פרטי. אינני רואה כאן התערערות המשק כתוצאה מהגיוס הזה.

ברור, שאנו מחייבים את הגיוס הזה. ברור, שאנו צריכים לעמוד על כך שהמתגייסות תישארנה בארץ במידה מקסימלית, אבל בשום אופן לא כתנאי להסכמתנו לגיוס. תנאי זה לא היה גם לגבי גברים. בשום מוסד הסתדרותי או מפלגתי לא הוחלט לדרוש תנאי זה לגבי ה״באפס״. תוך השתלשלות העניינים נוצר מצב מסוים, וראיתי הזדמנות לקשור את הצבא בעניין זה. חשבתי שאני עושה טוב בקשרי אותו בעניין זה. אחר-כך הובא הדבר לידיעת המוסדות, הסוכנות ומוסדות ההסתדרות. אולם אף פעם לא קיבלתי הוראה להציג זאת כתנאי. וסוף כל סוף, זה קיים רק לגבי ״באפס״ ולגבי פלוגת אחת של ארטילריה. זה אינו קיים לגבי כל יתר הפלוגות, גם לא לגבי הנשים. צריכה להיות דאגת רבה להשארת המתגייסות בארץ-ישראל ככל האפשר, ונפעל בכיוון זה. אך לא נעשה מזה תנאי לגיוס. גם נפעל בכיוון של צירוף קבוצות קטנות לפלוגות היהודיות, וכן נטפל בעניין העלייה לתפקידים אחראיים יותר. נעמיד לבירור מחדש את שאלת האחיות.

צריך לזכור שאנו עומדים לפני התחלה, וברור שיש לעמוד על המשמר וללוות את הגיוס בטיפול ובדאגה ובעין פקוחה וללמוד מהניסיון. המון שאלות נתעוררו בקשר לגיוס זה ורק הניסיון יוכל לתת תשובה עליהן. כאשר תתהווינה הפלוגות הראשונות והן תצאנה לפעולה, אז רק נדע אם באמת יש שנאה ובוז, אם יש כישלון או אין כישלון, מדוע יש ומדוע אין, מתי יש הצלחה וכו׳. מזה נוכל ללמוד. בשביל זה צריך לפעול. אי-אפשר לבטח את כל הדברים האלה למפרע.

 

פנחס לוביאניקר[17] הציע שהמרכז יחייב את גיוס הנשים וקרא לפעולה נוספת בסעיפים שמ״ש מנה אותם: הישארות בארץ במידה מקסימלית, צירוף לפלוגות יהודיות, עלייה בתפקידים. הצעתו נתקבלה.

 

בת-שבע חייקין הציעה, שבגיוס הנשים תטפלנה האינסטנציות הקיימות העוסקות בגיוס בכלל. מועצת הפועלות תציע את שמות החברות שיש לצרפן לאינסטנציות האלה. הצעתה נתקבלה.

 

הערות: