17. ישיבת הנהלת הסוכנות, ירושלים - עלייה, ״סטרומה״, לח״י - 25/1/1942
שם הספר  מאבק מדיני א'
שם הפרק  17. ישיבת הנהלת הסוכנות, ירושלים - עלייה, ״סטרומה״, לח״י - 25/1/1942
כותרת משנה  שאלות מדיניות

17

ישיבת הנהלת הסוכנות, ירושלים[1]

 25/1/1942

עלייה, ״סטרומה״, לח״י

 

שאלות מדיניות

 

משה שרתוק:[2] בשבוע שעבר הייתה לי שיחה עם המזכיר הראשי בעניין מעפילי "דריין" ובענייני עלייה בכלל. שיחה זו מעוררת דאגה. הממשלה אינה רואה את שאלת מעפילי ״דריין״ כעומדת על הפרק. כבר טלגרפתי לחברים בלונדון והסברתי להם כי עניין המעפילים תלוי בהחלטת הממשלה שם, וביקשתי מהם לעמוד על המשמר. טרם קיבלתי תשובה.

בשיחה זו עוררתי את שאלת העולים מרומניה, שאושרו בזמנו לעלייה, אולם טרם הספיקו לסדר את הוויזות והנה הוכרזה רומניה כארץ אויב. הוספתי, כי ממכתב פרקינסון[3] איש משרד המושבות, אפשר להבין כי אין איסור כללי על עלייה מארץ אויב, אלא הכל תלוי בשיקול הדעת במקום.[4] המזכיר הראשי שב והדגיש את הסכנה שיש באישור עלייה מארץ אויב. הסברתי לו, שלא הוכח עד כה כי מרגל נאצי הצליח להגיע לארץ בתור עולה. המזכיר הראשי טען כי בכלל יהיה קושי רב בזיהוי האנשים. הצעתי, כאמצעי זהירות, שיחזיקו את האנשים במחנה ואנו נזהה אותם אחד אחד. גם על זה העיר המזכיר הראשי שהדבר מסובך מאוד וגם הסוכנות היהודית אינה יכולה להכיר כל עולה ועולה. הוא הבטיח לעיין בשאלה זו מחדש.

כידוע, נמצאת בקושטא האונייה ״סטרומה״ עם פליטים מרומניה. האונייה הגיעה לשם מזמן וחל קלקול במכונות, והיא נשארה עומדת בנמל. קיבלנו עתה ידיעה מה״ג׳וינט״ כי הוא מוכן להקציב כספים להוצאות הנסיעה של האנשים לארץ, וכמו-כן סכום מתאים לקליטתם פה. כן מוכן ה״ג׳וינט״ למסור את בחירת העולים לידינו. פניתי בשאלה זו למזכיר הראשי וביקשתי ממנו לאפשר לנו לציין מקרב פליטים אלה מועמדים לעלייה. לשאלתו השבתי כי הכוונה למאות אחדות. לא ניתנה תשובה שלילית במקום, אלא הבטיח לברר את הדבר ולהודיע לנו. בינתיים נודע לנו כי על-ידי השתדלות פרטית נשלחה לאיש אחד הנמצא על סיפון ״סטרומה״ ויזה כתייר. אשתמש בתקדים זה בשיחה הבאה עם מר מקפרסון.

דיברתי איתו גם על העלייה מרוסיה והקשיים בהשגת הוויזות שם, שכן כל עולה צריך לנסוע לקוויבישב בשביל לקבל את הוויזה, וזה דבר כמעט בלתי-אפשרי. היות ובטשקנט[5] יש נציגות פולנית, יכולה הממשלה [הבריטית] להיעזר בנציגות זו; היא תזהה את האנשים ותעביר את הפספורטים לקוויבישב. הוא הבטיח לברר את העניין ולהודיענו.

כן עוררתי את השאלה של שליחת בא-כוח הסוכנות היהודית לרוסיה, ומסרתי לו על הקשיים שאנו נתקלים בהם. הצעתי:

א) שאיש מהסוכנות היהודית ייסע גם כשליח הממשלה;

ב) אם זה בלתי-אפשרי, שיישלח לרוסיה פקיד הממשלה, כמובן יהודי.

המזכיר הראשי רשם לפניו את הדבר והבטיח את תשובתו.

בסוף השיחה אמר המזכיר הראשי, שהנציב העליון ביקש ממנו לקרוא בפני את מכתב אחד הגנרלים במצרים לנציב העליון ואת תשובתו-הוא.

במכתב עומד הגנרל על כך שבקרב החיילים הבריטים [בא״י] הולכת ומתפשטת שנאת ישראל. דבר זה בולט מן המכתבים הנשלחים הביתה. הסיבה לכך - רווחים מופרזים. החיילים מרגישים שפושטים מעליהם את העור, ועיקר התלונה היא על היהודים. במכתב יש רמז שהסוכנות היהודית הייתה יכולה לעזור בעניין זה, שהרי הסוכנות היהודית מבינה כי החיילים האלה הם חלק מקרב הבוחרים [בבריטניה] והם עלולים להשפיע על הממשלה כשתעמוד שאלת ארץ-ישראל על הפרק.

בתשובתו העיר הנציב העליון, כי לא נכון יהיה לתלות את הקולר דווקא ביהודים. השאלה היא כללית. נכון, אומנם, שליהודים יש מה למכור, אבל הערבי עושה בדיוק אותו דבר, אלא שהוא מצליח ״לפרק את הנשק״ על-ידי בת-צחוק. הטענה על יוקר החיים אינה רק כנגד הציבור, אלא גם כלפי הממשלה, המתלבטת בשאלות אלו ואינה מוצאת את הדרך לתיקון המצב. אין ספק שהציבור היהודי בכללו מצטער על המצב, וזה לא רק מתוך נימוקים יהודיים. שהרי העלאת המחירים פוגעת קשה גם בציבור המקומי. הנציב חושב, שגם אם כל המוסדות, הרוחניים והגשמיים, יתאחדו וישבו על המדוכה, לא יוכלו למצוא תרופה רדיקלית.

ביקשתי מהמזכיר הראשי למסור לנציב העליון את הערכתנו לתשובה היפה שנתן. אנו, כמובן, נעשה את הכל לעזור בעניין זה.

באותו יום נפגשתי עם סר מונקטון בירושלים. היחס היה אדיב, אבל בזה בלבד אין להתנחם. רציתי לחזור אל השיחה ביחס למעפילי ״דריין״, העלייה מרוסיה ושֵם יהודי לפלוגות [ה״באפס״], אבל סר מונקטון השיב כי טוב יהיה אם נפנה ללונדון, שהרי שם יש לנו ידידים. הערתי לסר מונקטון, כי הציבור היהודי מרגיש את עצמו נעלב, מפני שסר מונקטון לא מצא לנכון להזכירם בשידורו האחרון.[6] תשובתו הייתה כי גם הערבים טוענים כלפיו על שלא הזכירם, אבל הבטיח כי באחת השיחות הקרובות ישתדל לתקן את הדבר.

אתמול ביקר אצלי אורח אמריקני. החברים זוכרים את ביקור הקולונל דונוויל,[7] שקיבל עתה את תיק התעמולה בממשלת ארה״ב. למעשה הוא משמש צינור שדרכו עוברת האינפורמציה למשרד הנשיא וגם ממלא כמה תפקידים מיוחדים. האורח, מורין שמו, הוא שליחו של דונוויל, רוצה לדעת על הנעשה כאן. הערתי לו כי יש בממשלת ארצות-הברית מחלקה מיוחדת לענייני המזרח התיכון. ועל זה השיב כי למחלקה זו יש קו מסוים,[8] והוא רוצה לקבל ידיעות ממקור ראשון. הרציתי לפניו כשעה על שאלתנו, ומתוך תגובתו הבינותי כי כבר קיבל הסברה ממר בוליט, שעמו נפגשתי לפני כן.

לבסוף עלי להזכיר לחברי ההנהלה, כי אנו חייבים תשובה למר בן-גוריון בנוגע לפתיחת משרד בוושינגטון.[9]

 

חבר ההנהלה ד"ר שמורק שאל את מ״ש אם יש לממ״ד ידיעות על רצח הקצינים בתל אביב, ומהו הקשר בין הרצח וחוגים ידועים בארץ. ד"ר שמרק הביע דעתו כי על הנה״ס לפרסם גילוי דעת לגינוי מעשה הרצח, בנוסף לפרסום מכתבו של מ״ש למפקד המשטרה סונדרס.[10]

מ״ש "מסר ידיעות בנוגע לקבוצה שממנה יצאו רוצחי הקצינים" והוסיף:

 

מר שרתוק: איני משוכנע שגילוי דעת נוסף יביא תועלת. מצאתי לנכון לפרסם את מכתבי למפקד המשטרה וגם התייעצתי על כך עם מר גרינבוים. משלחת יישובית מתכוננת להיפגש עם המזכיר הראשי בעניינים אלה.[11] אין כל טעם לפרסם גילוי-דעת ולדרוש פעולה נמרצת מצד הממשלה, אם בעצמנו לא נפנה לציבור היהודי בדרישה לעזור למשטרה בביעור הרע.

 

מר שרתוק: אני מתוודה כי אין ביכולתי להיכנס בוויכוח שהחל כאן. אין לתלות את הקולר במישהו אחר אלא באותם הגורמים שגידלו את הנחשים. אומנם גורמים אלה גילו עכשיו חרטה,[12] ואני מקווה שהיא תהיה לאורך-ימים.

ביקרה אצלי משלחת ממשטרת תל-אביב, שהתאוננה על יחס הציבור למשטרה בכלל, וכן דיברה על הדאגה למשפחות השוטרים. הבטחתי להם את כל העזרה של הציבור והעיתונות. המשטרה היהודית הפכה אצלנו כאילו לדבר של חולין, אבל אנו שוכחים שהישג זה נרכש במאמצים ובסבל רב מאוד. נשקפת סכנה לנכס לאומי זה, ומחובתנו להרים את קרנו ביישוב. המשלחת טענה לְפַני על קיום ועדים למען החייל היהודי ועל אי-קיום ועדים למען השוטר היהודי.

ההשערה שהממשלה אינה מעוניינת בחיסול הקבוצה הטרוריסטית מחוסרת כל שחר. הנציב העליון, באופן אישי, בוודאי רוצה להצליח בתפקידו, ובשבילו זה כתם גדול אם בימים קשים אלה זורקים פצצות ורוצחים אנשים בארץ. אבל נכון יהיה לומר, שהמנגנון המשטרתי משותק במידה מסוימת מבפנים. בשום מקום בעולם לא תצליח המשטרה בלי עזרה חשובה מהציבור. במקום שהציבור עוזר, ממילא למשטרה אין השאלה כה חשובה. אבל לא כן המצב אצלנו: יש יהודים רביזיוניסטים במשטרה, ויש בין האנגלים נאמנים לאצ״ל. אם יהודי מוסר עדות כלשהי, מייד נמסר הדבר לאצ״ל והעד חדל לדבר. בענף הבריטי של המשטרה יש שיתוק מתוך פחד וגם מתוך פוליטיקניות המבוססת על שנאה לסוכנות היהודית וכו'. הדרך לפנות למזכיר הראשי ולדבר איתו גלויות יש בה משום סיכון ידוע, כי הוא עלול לדבר גלויות גם מצדו הוא.

 

מצביעים על הצעת ד"ר שמורק לפרסם גילוי דעת

בעד - 2 (שמורק, שרתוק).

נגד - 3 (גרינבוים, סנטור, פישמן).

 

הערות:


[1] סדר היום: 1. שאלות מדיניות; 2. שאלות כספיות; 3. מצב כספי; 4. קבלת חופשה.

[2] בפתח דבריו קרא מ״ש את מכתבי ב״ג מלונדון, מאוקטובר-נובמבר 1941, שבהם דיווח על שיחתו עם ג׳ון ווינאנט, שגריר ארה״ב בבריטניה. מגעי ח״ו וב״ג עם ווינאנט נועדו לרכוש את אהדתו לרעיון הקמת הצבא היהודי ולגייס את השפעתו בלונדון ובוושינגטון בנושא זה.

[3] ר׳ מסמך 11 הע׳ 2.

[4] על בעיית העלייה מארצות אויב ר׳ יומ״מ ה', עמ׳ 58, 162-161, 173, 265.

[5] בירת הרפובליקה הסובייטית אוזבקיסטן. רוב פליטי פולין בבריה״מ שולחו לרפובליקה זו ולרפובליקות הסובייטיות האחרות שבמרכז אסיה.

[6] ב-18/1/1942, במהלך ביקורו בא״י, שוחח מונקטון ברדיו ירושלים על סיוריו בארצות שונות, על בדותות התעמולה הגרמנית ועל כניסת ארה״ב למלחמה, שמשמעותה תבוסת גרמניה (״הארץ״ 18/1/1942).

[7] הכוונה לקולונל וויליאם דונובן (1959-1883). מנהל משרד התיאום והמידע של ארה״ב מיולי 1941. בסוף 1941 נשלח כשליח מיוחד לארצות הבלקן והים התיכון. מיוני 1942 ראש המשרד לשירותים אסטרטגיים של ארה״ב (.0.S.S).

[8] ראשי מחלקת המזה״ת במשרד החוץ בוושינגטון הסתייגו מתביעות ההסתדרות הציונית ועמדותיהם היו שונות מעמדות יועצי הנשיא.

[9] ר' מסמך 3 הע' 64.

[10] ר' מסמך 12.

[11] חברי המשלחת: יו״ר הוה״ל, ראש עיריית תל אביב ויו״ר חבר המועצות המקומיות, הביעו בפגישה חרדה מפני הטרור ונכונות לסייע במלחמה נגדו (הלר/לח"י א', עמ' 146-145; 266).

[12] ״המשקיף״, עיתון המפלגה הרביזיוניסטית, גינה במאמר ראשי ב-21/1/1942 את רצח שלמה שיף ונחום גולדמן כ״אסון ליישוב כולו״ ו״פשע מחריד״ שעה שהעם היהודי עושה ״מאמצים לעמוד כשותף במלחמת החיים והמוות לקיומו של העולם ועתידו עצמו״. ארגון אצ״ל גינה בכרוז גינוי לרצח הקצינים בידי אנשי לח״י.

 

העתקת קישור