11

מכתב אל חיים וייצמן, לונדון

 18/1/1942

אנגלית

מכתב זה נחתם בידי מזכיר הממ״ד ד"ר ליאו כהן

הצלת ציוני רומניה

 

ד"ר וייצמן יקר,

 

זה עתה קיבלנו ממשרדך את התכתובת המאלפת, שהתנהלה בין סר קוֹסמוֹ פרקינסון[1] ופרופ׳ ניימיר[2] בעניין ההצעה להתיר כניסה לארץ למספר מוגבל של ציונים מרומניה, שאשרות עלייה הוקצו להם בשעתם על-ידי ממשלת ארץ-ישראל, אלא שהם לא הספיקו לקבלן בטרם עזבה הנציגות הבריטית את בוקרסט.[3] אני מניח כי ידוע לך שממשלת ארץ-ישראל דיווחה, לאחר היוועצות בשלטונות הצבא, כי אין ביכולתם

״להמליץ על מיתון המדיניות העקיבה של ממשלת הוד מלכותו שלא להתיר הגירה לארץ-ישראל משטח אויב, או משטח כבוש בידי אויב, נוכח הסכנה החמורה של חדירת סוכני אויב למזרח הקרוב והתיכון״.

אפילו גם כאשר פרופ׳ ניימיר הציע, שכל מי שבידיהם אשרות כאלה יובאו למחנה מעצר בארץ-ישראל ואיש מהם לא ישוחרר אלא אם כן תאושר זהותו למלוא שביעות הרצון של השלטונות, התקבלה מירושלים תשובה כי השלטונות ממשיכים לעמוד בתוקף רב על דעתם, כי בשל שיקולי ביטחון נבצר מהם לשנות את האיסור שהטילו.[4]

קשה מאוד להביע לפניך את הרגשות שחוללו קביעות אלה בקרב מי שמקבלים בלי הרף דוחות על התרת שובם של טרוריסטים ידועים לשמצה, ושותפים קרובים של המופתי, מסוריה ומעיראק לארץ-ישראל. בשדר קודם שנשלח אליך הובאו פרטים על שובם של אנשים אלה. עתה נודע, כי למעשה כל הפלסטינים שנמנו עם פמליית המופתי, ושיתפו עמו פעולה אמיצה בארגון מרד רשיד עלי אל-כילאני, ואחר-כך נמלטו עמו לאיראן, הוצאו ממחנה מעצרם והותר להם לשוב לארץ-ישראל. עתה הם נעים פה בחופש גמור, מקבלים פני מבקרים שעמם הם דנים בנושאים מדיניים ומבצרים בהדרגה את מעמדם לקראת פעילותם בעתיד.

הדבר שאני מבקש להדגיש בהקשר הנוכחי הוא אי-הדמיון המשווע שבהתייחסות ממשלת ארץ-ישראל כלפי שתי הקבוצות: מזה ציונים רומנים, שאין כמוהם נאמנים למטרות בעלות-הברית, ואשר נמסר להם מכבר על-ידי ממשלת בריטניה כי יותר להם לבוא לארץ-ישראל, אך נבצר מהם לקבל את האשרות עצמן בטרם נאלצה הנציגות הבריטית לצאת את בוקרסט, ומזה חבורה של חתרנים, שאיבתם לממשלת הוד מלכותו, ושותפותם ההדוקה עם האויב - בעבר בארץ-ישראל[5] וזה לא מכבר בעיראק - הוכחה. התרת שובם של ג׳נטלמנים אלה אינה כרוכה, ככל הנראה, מבחינת ממשלת ארץ-ישראל, בסכנה כלשהי של ״חדירת סוכני אויב למזרח הקרוב והתיכון״. סכנה זו חלה אך ורק על הקורבנות האומללים של מעשי הטבח המחרידים של הנאצים ושל הרומנים, שהתחוללו בבוקרסט ובערי השדה של רומניה.[6] לדעתה של ממשלת ארץ-ישראל קיימת אפשרות של נוכחות סוכניו של היטלר דווקא בקרב אנשים אלה. חייב אדם לעלעל בכתבי מולייר ודיקנס, כדי להיתקל שם בטיפוסי ימים-עברו, המתאפיינים בהלוך-רוח כזה של פקידים מסוימים של ממשלת ארץ-ישראל, ככל שמדובר בפרשה זו. אין פה ולא כלום עם מדיניות, עם ציונות, עם ״הספר הלבן״ וכיוצא באלה. מדובר באכזריות בוטה, פשוטו כמשמעו.

אני יכול להצביע לפניך על ״מקבילות״ מדהימות נוספות. זה כמה חודשים, שכל צ'כוסלובקי, יוגוסלבי, פולני או יווני, שעולה בידו להימלט מציפורני הנאצים, אינו מתקשה בהשגת היתר להמשיך דרכו לארץ-ישראל ולשהות פה בינתיים. אולם ברור בלי ספק, כי אין מקום לחשוד בלא-יהודי, המגיע משטח אויב, פחות מאשר ביהודי שנמלט משם. אלא שכפי הנראה אין מקום להתייחסות נוקשה אלא רק לגבי יהודים, כלשונה רבת החומרה של ממשלת ארץ-ישראל בדבר

״המדיניות העקיבה של ממשלת הוד מלכותו שלא להתיר הגירה לארץ-ישראל משטח אויב, או משטח כבוש בידי אויב, נוכח הסכנה החמורה של חדירת סוכני אויב למזרח הקרוב והתיכון״.

בימים האחרונים טעמנו שוב משהו מטעם היחס הזה. זה עתה היה עלינו להקדיש מאמצים נמרצים כדי למנוע בעד השרידים האומללים של האונייה ״סלוודור״, העצורים זה למעלה מעשרה חודשים בעתלית, מלהכריז שביתת רעב. היה זה באמצע החורף האחרון שאונייה זו, עמוסת פליטים יהודים מארצות הבלקן, עלתה על שרטון בים מרמרה וטבעה. למעלה ממאתיים נוסעים נספו. יתרם ניצלו בידי אונייה טורקית. כמה מהם אולצו לחזור לגיהינום של אירופה הנאצית, ואילו שישים מצאו ״מקום״ על סיפון האונייה ״דריין 2״, אף היא אוניית פליטים, שהפליגה דרך הדרדנלים לחיפה. ב-19 במרס נתפסה אונייה זו ביד אוניית סיור בריטית והובאה לחיפה. נוסעיה נעצרו במחנה עתלית, שם הם כלואים עד היום.

רצוני לשאול מה היה מתחולל אילו קרה הדבר לא בים מרמרה, אלא בים הצפוני, ואילו היו הנוסעים לא פליטים יהודים הנמלטים מהגיהינום הנאצי, אלא פטריוטים נורבגים שביקשו להימלט לבריטניה? נניח, שאונייה שכזאת הייתה עולה על שרטון בסמוך לאיים ההֶברידים, ושישים מנוסעיה היו מוצלים מכלל המאות שהיו על סיפונה - גל חרדה ואהדה היה מציף את האיים הבריטיים. מזון, לבוש ושאר מיני סיוע היו נשלחים חיש מהר לזירת האסון, ראש עיריית אדינבורו היה מכריז על מגבית וכספים ומתנות היו זורמים מכל עבר.

ההיה בנמצא אדם, זולת מי שנטרפה דעתו, שהיה טוען כי את אנשי הספינה הטרופה הללו, אשר נמלטו על נפשם מידי האויב המשותף, יש לכלוא ולהשהות חודשים תמימים במחנה מעצר? אבל זה מה שאירע במקרה של הפליטים היהודים האומללים, אשר זה עתה אחזו בנשק הנורא של שביתת רעב, כדי להסב שימת לב אל סבלותיהם לאחר ששניים מהם יצאו מדעתם. מר שרתוק ביקר בעתלית ושוחח עמם, ואך בקושי עלה בידו לשכנעם להימנע מלעלות על מסלול התאבדות. אולם נבצר ממנו להביא להם בשורת תקווה כלשהי להשתחררותם, שכן הממשלה, בהתירה לו לבקר במחנה המעצר, הדגישה באוזניו כי לא יוכל להבטיח להם הבטחה כלשהי בדבר שינוי קרוב של המדיניות הנקוטה לגביהם.

[7]Sapienti Sat!

 

הערות: