26.9.1946,  יום א' לראש השנה,  בלילה

משה יקירי,

זכרתי היום איך היינו מבלים את החג הזה מחוץ לירושלים במשך שנים רבות: ים-המלח - צפון - דרום; רחובות.[1] איני זוכרת איך עבר חג זה בשנה שעברה, אתה היית בלונדון ואני בבית, אולם שום מזכרת לא נשארה לי. והשנה - את החג הפעם נזכור היטב. מסיבות מיוחדות ולהן משמעות מיוחדת במינה.

עם פרסום החלטת הוועד הפועל הוקלה המתיחות הנפשית, כאילו יצאנו בשלום מאיזו סכנה מוסרית. ייתכן, שלמעשה לא נשתנה דבר, אך ההרגשה שעמדנו על כבודנו יש בה איזה ניצחון כלפי פנים. אולי טועה אני, אך נדמה לי שעצם הדבר שניתן לברל לבקר אצלכם ולשוחח אתכם בעניינים מדיניים - יש בזה משהו מוויתור מצד הממשלה. אוי לניצחונות האלה, אך בתנאים שאנו חיים גם ויתורים כאלה נרשמים בחשבון.

קיבלנו ברכות הרבה. עלי לבדוק את כולן ולרובן גם לענות.

מווייצמן על שמך:

In hope of better days to come I send you my heartiest greetings and good wishes for the New Yeay. Haim Weizmann.[2]

מטדי וראובן על שמי:

"שנה טובה לך ולילדים. שנה טובה לאהובנו. איתו אנחנו, ויחד נמשיך ונגיע למחוז חפצנו. באהבה, טדי וראובן".

ומדוריס מֵי על שמי.

את הערב סיימתי אצל דובקין וחזרתי הביתה קרוב לחצות בכאב ראש. המסמרים אצל דובקין היו ברל וחיים גרינברג וסביבם קהל משעמם, או שהוא נראה לי כך משום השעה המאוחרת ומשום שגולדי ורחל ינאית קטעו את ברל תכופות וכל אחת באופן שלה.

תאר בנפשך, עוד לא הספקתי לקרוא את עיתוני ראש השנה! ועיתון חדש נוסף לי לקריאה הפעם - עיתונו של וילנסקי[3] בצרפתית - עיתון נבזה, משמיץ את הסוכנות - הרוצה אתה לקרוא בו?

בנשיקות וגעגועים,

צ.