ל',  יום ד',  3.7.1946

פואה אהובת לבי,

 

עלינו להסתגל למחשבה שנגזרה עלינו פרידה ממושכת, למרות כל תקוותיו הטובות של הנשיא טרומן,[1] שאינן אלא מישאלות לבו, ואף הן מן השפה ולחוץ בלבד. יש להתאזר בסבלנות וזו צריכה לתת אותותיה גם בחליפת המכתבים שבינינו. למעשה הרי את השכלת כבר לכתוב לי באריכות-מה, ואילו אני הסתפקתי עד עכשיו בפיתקאות קטועות. הפעם אנסה להרחיב.

 קודם כל לתיאור היינו. כבר כתבתי, כי אנו שוכנים בבית-החולים שבמחנה, שהוא פינה מובדלת בתוכו - קבוצת צריפים בפני עצמה, אשר גדר תיל עם שער בתוכה חוצצים בינה לבין המחנה העיקרי.[2] בצריף שלנו חמישה חדרים עם שני חדרי רחצה וב"כ [בתי-כיסא] בקצוות. אני ובַרני כל אחד בחדר לחוד, גרינבוים והרב בחדר, רמז[3] ודוד בחדר, והחדר החמישי הוא חדר עבודתו של רופא המחנה,[4] המשמש לו עכשיו גם חדר מִשכב, לאחר שוויתר מרצונו לטובתי על חדר המגורים שלו. עיקר חסרונו של הצריף הוא שהעמידוהו לא בהתאם לכיוון הרוח, למרבה המחנק בחדרים. הצריף כשלעצמו בנוי כהלכה, עם קירות קֶלֶט[5] פנימיים ותקרת קלט, דלתות וחלונות מרושתים ורצפת טבלות מלט. הריהוט - מיטות עם קפיצים, מִזרנים לא גרועים (הוחלפו במשך הזמן), סדינים וכרים משלנו, סמיכות לרוב שאין צורך בהן; שולחנות, כיסאות, בחדרי גם כורסה, יש גם שולחנות לילה ליד המיטות. בחדר הגדול מכולם - כפליים מחדרי - זכה ברני, אך הוא עומד להתחלף עם שני הקשישים. בחדר ההוא יש גם ארון וגם שידה. לאורך צידו האחד של הצריף מרפסת פתוחה, מקורה ומרוצפת. מרפסת זו נתעשרה אתמול בכיסאות-נוח ובמְקֵרה [מקרר].

אנו קמים ב-7 (אין כל כפייה בזה, אלא כך נוהגים). בחור אחד מאנשי בית הערבה,[6] שמונה ע"י השלטון הפנימי[7] לשרתנו, מכניס לחדרים ספלי תה וקפה. התה לרוב ממִשְרַת אמש והחלב בן קופסאות. החמימות מתונה. מתלבשים ומתגלחים ללא חיפזון. המהדרין מתקלחים. המקלחת שבקצה המוצל קרירה וזו שבקצה הפונה אל השמש חמה, והברירה נתונה, אלא יש והיא מוכרעת לא בבחירה חופשית אלא לפי שזו תפוסה וזו פנויה. בערך ב-8,30 ארוחת בוקר: תה או קפה, לחם לבן או כהה, מרגרינה ולפעמים חמאה, גבינה לבנה וצהובה, ביצה, ריבה. מחציתו הראשונה של הבוקר עוברת לרוב בכתיבה.

לעת עתה יש תנועה וחיים מסביב. מופיעים אנשים חדשים - המועברים הנה חבורות חבורות מעבר לכביש.[8] כשם שבאים חדשים כך מסתלקים קודמים, אף הם חבורות חבורות, המועברות לרַפַה.[9] כך ליווינו תמול את בן-אשר,[10] משה ב',[11] ואיתם רבים מאנשי נען וגבעת-ברנר, וכך קיבלנו היום את פני בן-אהרון[12] ועימו רבים מאנשי מעברות ומשמר-השרון ואחדים מגבעת-חיים ונוער נהדר מהמסתופפים,[13] וכך אנו עתידים בוודאי ללוות גם את אלה מחר מחרתיים.

 אחזור לסדר יומנו. ב-1 ארוחת צהריים: מרק עם עוד מנה, לפעמים בשר עם ת"א ולפעמים חביתה או משהו צמחוני אחר עם לחם בחמאה, גבינה וריבה, אף עוגות וב-7 א"ע: לרוב בשר, לפעמים גם תרנגולת ולקינוח אבטיח אדום או צהוב וכיו"ב.

בהלכות הבישול הנקוטות כאן ניכרים סימני אמנות חופשית, שכן הטבח הראשי קיבל הכשרתו כמסגר בביהח"ר "אוקאבה"[14], והעוזרים על ידו מלאים רצון טוב והעזה לכל "ניסוי". אעפ"כ המאכלות בדרך כלל כשורה באיכותם, ואם גם אין כמותם סדירה הרי בממוצע, ובסיכום לזמן ארוך, היא מספקת בהחלט.

השעות הקשות ביותר הן אלו שבין ארוחת הצהריים למנחת התה. ראשך כבד ועיניך נעצמות ואעפ"כ אין תנומה לעפעפיך, כי החום גדול והלאות מתשת כוחך אך אינה משרה תרדמה של ממש. לקראת שתיית התה מקיימים לרוב מצוות מקלחת. יש השומרים אותה מצווה לשעה זו בלבד, ויש מתקלחים בבוקר וחוזרים ומתקלחים אחה"צ. לאחר שתיית התה פג חומו של יום ואפשר להתהלך קצת. אנו מבקרים לפעמים בשעה זו במחנה הגדול[15] - תמול קיימתי מצווה זו - וכובדתי באחד מצריפי אנ"ש[16] בפירות משובחים, הן טריים והן משומרים, מתוצרת גבעת-ברנר.

לאחר ארוחת הערב, ב-8,15, אנו שומעים את קול ירושלים[17] והמהדרין כורכים בזה לפני כן את לונדון. ביום אין הרדיו פועל כי אין חשמל, ורק לעת ערב, בהיפתח לנו זרם החשמל, פוצח גם הרדיו את פיו. לאחר הרדיו יש שאנו פורשים איש לחדרו, לקריאה או לכתיבה, ויש שאנו מתכנסים לשיחה או התייעצות.

מסמר היום הוא בוא המשלוח - חבילות, עיתונים וכו'. אין שעתו קבועה, יש שמגיע בבוקר ויש אחה"צ, לעת עתה מתחדש קשר זה עם החוץ יום יום ואני תפילה שלא יתעייפו השוקדים על כך. עפ"י דין מכבים האורות ב-10, בבית-החולים מקלים עד 11, אך למעשה, מרוב עניינים ומתוך הרגל, איני מגיע להניח ראשי על הכר לפני חצות ועד אז דולק החשמל בחדרי באין מכלים דבר. הרָשות המקומית נוהגת אדיבות יוצאת מכל גדר רגיל. השוטרים הערבים מתנהגים בדרך-ארץ קפדנית, אף בחיבה ובידידות למי שעונה להם בשפתם ויודע פרק בהלכות ברכות.[18] הם מנצחים על ניקוי החדרים, טאטוא הרצפות ושטיפתן, הנעשית בוקר בוקר בידי אסירים ערביים פליליים.

פעמים אחדות בשעות היום ופעמיים בלילה נערכת בקרה של העצירים ע"י שוטרים העוברים על-פני החדרים ומונים את הנפשות אחת אחת. ביום אין אתה משגיח בכך, אך בלילה יש שאתה מקיץ כחתף בהינעץ בך חודה של קרן אור המזנקת מפנס חשמלי שמופנה אליך מהחלון או מהדלת הפתוחה. אופן טיפולם של הבחורים הצעירים בנו, מאנ"ש ומשאינם אנ"ש, מחמם את הלב. לאט לאט מתגוללת יריעת חיי המקום, בעיותיהם וכל המסתעף מהם, אך לא על אלה הפעם.

בימים אלה נתמלא ונגדש הלב, על כל גדותיו, אהבה והערצה ומסירות נפש לתפארת האדם שלנו - לכוח, לכבוד, לחוסן, לתרבות, לחברות העמוקה של אנשי המשקים, לפיקחות, לתוקף האופי, לחמדת העלומים, לאש התמיד של הצברים, נערים מבני י"ז - איזה גזע פאר גידלנו!

עד כאן דברים השווים לכל נפש, מכאן ואילך רכילות שביני לבינך.

מכל השוכנים איתי הקל והנוח לי ביותר הוא, כמובן, דוד אחינו. הוא משעשע לא מעט, אם כי יש לו רגעי דכדוך, בייחוד כשמתחילה לכרסם את לבו הדאגה לעתיד "סולל בונה" בכלל ועתידו-הוא כמנהל משק ואיש מסתר בפרט. הוא "מָלֵא" את ברכה, המרבה ומאריכה לכתוב לו, ובכל יום הוא מבקש צידוק למעשהו: מה היה עליו, מה היה על הבית והילדים, ומה לוּ לעת כזאת היה נמצא גלמוד.[19]

על ב' יש לצייר הרבה קַרְטִינְקַם [רוסית: בתמונות קטנות, בציורי הווי] - באיזה מאמצים נפשיים עלה לו הוויתור על המעיל והעניבה - עד היום הוא עונד אותה לעיתים מזומנות לשם חינוך עצמו וזולתו - ובאיזה חן ונועם יצא ללמד נימוסין את הטבח והמגישים, ואיך הוא מביא איתו אל השולחן מפית משלו ומקנח בה את פיו ומחזירה לחדרו, ואיך הרעיש עולמות באוזני השלטונות על המזרנים הגרועים, ואיך בכל שיחה עם אנשי חוץ ועם חברים הבאים להתייעצויות הוא קופץ בראש ומקדימני בדיבור - היהפוך כושי עורו?[20]

עם ג-ם יש ויכוחים בלי סוף, יותר נכון לו יש ויכוחים בלי סוף איתנו, ואת הרב פ' האומלל, שכנו לחדר, הוא מטביע בנחשול של דיבור ובכל התייעצות הוא מחדד ניגודים ומנפח עניינים פעוטים ועד לאיום בהתפטרות (מכאן!) הגיע. דוב דובין אך לתהילתו יֵאָמֵר, שהוא נושא את המאסר ותלאותיו לפי מיטב המסורת של מהפכני דורו.[21]

הרב אומלל בתכלית, גם לאחר שנסתיים הסיוט של צומו. הוא מגוחך עד לכאב בחיצוניותו על הרקע הקישֵח של חיינו כאן - כיוון שבגדיו כבדים ושחורים, וחולצה לא ילבש זקן כמוהו, הריהו מבלה רובו של יום ערום למחצה, כשארבע כנפות תכלת לבן מכסה טפח ומגלה טפחיים מעריית חזהו וזרועותיו, אשר בין ורדרודיתם החולנית לבין השוֹזֶף השחום של גופות בחורינו, המתהלכים אף הם ערומים עד טבורם, משתרעים לא עשרות שנים של מרחק גיל אלא דורות שלמים בהשתלשלות חיי האומה. הוא מתפרנס כמעט אך ורק מנוזלים, גם מאלה אינו טועם בקביעות, מרבה להיאנח ולגנוח והלב מתחמץ על עלבונו וצערו. כשבא לבקרו הרב זסלנסקי[22] לא עצר כוח ופרץ בבכי, כזקן תשוש וחדל אונים (אגב, כשראיתי מרחוק את הרב ז' צועד לקראת צריפנו, בטוח הייתי שאסרוהו תחת ראובן, אך עד מהרה נתברר כי בא כאורח).

ועוד עימנו, דרים בצריף שָכן וסועדים על שולחן אחד איתנו, חבר מחיפה, דוד שינְקֶרֶבְסקי שמו,[23] אחד מנושאי כליו של א"ח,[24] בר-נש מרובה שיחה ומְעוּט תושייה, ומיודענו חיים אלפרין,[25] שמאז ישב לפני כתלמיד בחמישית לא הוסיף בינה, ולפלא בעיני במה שבה את לב ז'ניה אורבך,[26] שכמדומני ירשה הרבה ברק וחן מאמה החמודה (רק כאן נודע לי שבית-החלוצות בירושלים, בניין שגיזרתו נאה להפליא, נבנה לפי תוכניתה, ושבהתחרות ארבעים אדריכלים על תוכנית בית-הספר המקצועי הגדול בת"א, לשש מאות תלמיד, זכתה היא בפרס ראשון).

הרי כתבתי לך, כמדומה, על הכל ורק דבר אחד כיחדתי והעלמתי - אשר רוגש ורותח בלב וקורע את נפשך לקרעים ואתה כובשו ומדבירו ומחניקו מתוך מאמץ עליון.[27]

ועתה עוד רשימה קצרה של מישאלות פעוטות:

1) כלי צחצוח נעליים; 2) אימומים לזוג נעליים - כיוון שאני מתהלך בסנדלים, ששמחתי עליהם כמוצא שלל רב, חוששני שעורן של הנעליים הצהובות יצפוד מהחום; 3) מין קערית להעמידה על השולחן, מעשה נחושת או עץ, משהו קצת נאה, לתת בה קליפות ושיירים; 4) מאפרה לאורחים שדרכם בעישון; 5) 3-2 קופסות סיגריות  מ מ י ן  מ ש ו ב ח  שי לשוטרים ערבים; 6) כלי לפתוק בו בקבוקי סודה ומיץ, הבה ונקרא לו מַפְתֵק[28] (ילדים, תימכו בי!); 7) ספל עם תחתית (אולי מהצהובים?) 8) כתונת אחת עם שרוולים ארוכים.

תודה רבה לזלדה[29] על הספרים. לע"ע אני שקוע ב"תמול שלשום" של עגנון - ספר נפלא! עוד איתי כרך א' לכל כתבי שופמן, "בר-כוכבא" של שמואל ייבין[30] וספר אנגלי שהביאה לי וֶרה.[31] יש באן גם ספרו של זרחי מחיי הבילויי"ם שבדעתי לקרוא.[32] שמא ייגש אחד הילדים אל יצחק שנברג[33] ויבקש בשבילי את "ימים ידברו" שהבטיח לתת לי.

אשר לביקורך אצלי, צריך לומר להַרִי  ל א  לה פ צ י ר.  יש להסתפק בהגשת הבקשה ולהפסיק הטיפול. כשיתנו רשות – יתנו. לא יתנו - ילכו לכל הרוחות. בשום פנים ואופן לא לבקש טובות. בזה עכ"פ נוכל לעמוד.

אפסיק הערב. השעה מאוחרת ועלי עוד לכתוב לא"ד[34] ולז"ש. אולי אוסיף משהו מחר בבוקר.

ליל מנוחה לך ונשיקות במצחי הילדים הישנים.

 

מ.

 

בארץ נמצא הזוג גולדברג[35] ממי

 [4.7]

 

לא פיללתי ולא שיערתי מה אהיה מוסיף למחרת בבוקר. התחולל מאורע מזעזע ומפליץ. ברגע שכתבתי את ה"יוד" במילה שנפסקה באמצע, הרגשתי משהו זוחל על מחסוף בִּרכי השמאלית. מבלי הבט שלחתי את ידי השמאלית לגרש את הרמס הטרדן. ברגע שנגעה ידי בברך חשתי דקירה ומייד פרץ כאב איום ומחריד, כאילו הייתה האצבע ואני כולי למאכולת אש. מייד הבינותי כי עקרב עקצני, ברגע פרוץ הכאב התמלטה צעקה מפי שלא יכולתי לעצור בעדה. גרינבוים ופישמן, שישנו בחדר הסמוך, קפצו מייד ממיטותיהם. העקיצה הייתה בקצה הקמיצה השמאלית והאצבע האדימה והכחילה. לחצתי בכל כוחי מתחת למקום העקוץ מתוך כוונת-שווא למנוע בעד התפשטות הארס. העירותי את דוד והוא הבהיל את הבחורים החובשים. תחילה ניסו לפטור את העניין בשטיפת כוהל - הם מלומדי ניסיון ולגבי עקיצות קלות תרופה זו מספקת - אך משנוכחו כי הכאב מתגבר והולך ויורה חיצים מהאצבע לכל כף היד, ממנו למרפק, ממנה לאציל, ממנו לחזה כשאני אוזר את כל מאמצי כוחי לשלוט בעצמי ולהחניק את הזעקות, הביאו את כלי המשחית ועשו לי זריקה. בינתיים מצא אחד מהם את העקרב - בן שחץ אדיר בגודלו ואיום במראהו - שהסתתר בין קיפולי הילקוט הכחול מפליטת הטיסה לאמריקה.[36] האצבע קפאה מהזריקה ובערה באש צורבת של העקיצה בעת ובעונה אחת. אין מילים והגדרות לתאר את עוצמת הכאב ומחצו. הדבר קרה בחצות. עד קרוב לאחת התהלכתי כשהכל מתגודדים מסביב. סוף סוף הודעתי כי הכאב הולך וקל - לסבר את האוזן - והכל פרשו לישון ואף אני שכבתי. עוד למעלה משעה התהפכתי במכאובים עד שבאמת שכך במקצת הכאב וגברה השינה. עכשיו האצבע נפוחה הכאב פחת בהרבה אך עודנו נמשך. כל הבחורים מסביב נעקצו פעם, מי בעבודה ומי כאן במחנה. אחד זכה בניסיון הממאיר ביום השישי לבואו לארץ ואילו אני - בשנה הארבעים ואחת.

עכשיו נחזור לענייננו: ובכן, בארץ נמצא הזוג ג' ממינאפוליס. כדאי שתבקרי אותם או תזמינים לתה.