[1] במקור נכתב בטעות 3/6 וצ״ל 3/7/1946. המכתבים ששלחו אליו עובדי הממ״ד לא אותרו.

[2] ר' מס' 6 הע' 2.

[3] מס' 1; 4.

[4] הפרסומים בעיתונות בארץ על ההרס והנזקים שנגרמו לקיבוץ יגור בעת החיפושים ב״השבת השחורה״ (ר' למשל, ״דבר״ 1/7/1946: ״משק יגור נחרב והולך״; 2/7/1946: ״החיפוש וההרס ביגור נמשכים״; ״הארץ״ 3/7/1946: ״מה ראו עיתונאים ביגור הנצורה - עמל שנים נחרב בשלושה ימים״) התבררו כמוגזמים. ״על פי דוחות מהארץ משק יגור נהרס לגמרי. כל הילדים מעל גיל 10 הושמו במחנה ריכוז. גם מיישובים רבים אחרים הועברו רוב הזכרים מעל גיל 10 למחנה ריכוז. הבריטים עינו אסירים במחנה ריכוז בעתלית. פגעו באברי מין וכו'. רבים יישארו נכים לכל חייהם. הרב [פישמן-]מימון מסרב לאכול ולשתות לאחר שהוכה ונלקח בכוח למשאית״ (ב״ג אל משרד הסוה״י בוושינגטון, 2/7/1946, אביזוהר/לקראת, עמ' 64). באסיפת מחאה בפריס ב-4/7/1946 השווה ב״ג את פעולות הבריטים ביגור למעשי הרצח וההרס שערך הצבא הגרמני בעיירה לידיצה שבצ'כוסלובקיה במל״ע-2 (ר׳ בן-גוריון ה' עמ' 88; ר' גם הודעת משרד המושבות מ-3/7/1946, ״הארץ״ 4/7/1946; דיווח על ״משק יגור אחרי פינוי מן הצבא בליל שבת״, ״הארץ״ 7/7/1946; שרת/מאסר, עמ' 58).

הבריטים טענו, שהיהודים מנהלים נגדם תעמולת זוועה שקרית, הפוגעת בשמו הטוב של הצבא הבריטי. המלצת מ״ש למתן את ההתקפות עליהם מצאה הד בעיתונות העברית. למשל: ״בימים הראשונים של הפעולה הגיעו ידיעות על הרס רב שנגרם לבניינים ביגור. לאושרנו, לא נתאמתו הידיעות הללו. בימים כמו אלה חייב היישוב, וחייב כל פרט ביישוב, להימנע מכל גילוי של בהלה, ולשמור את עצמו לבל ייתפס לבדותות ולהגזמות. זה תובע מאיתנו טוהר במאבקנו, וזאת תובעת מאיתנו גם תכונת מאבקנו. בידיעה אחת שלא נתאמתה ינסו אחרים לחפות על עשרות ידיעות שהתאמתו [---] ולמען מנוע אי-הבנה: אין הדברים מכוונים לכל החיילים והקצינים הבריטים שהשתתפו בפעולה. האמת היא כי רבים מהם התנהגו בהגינות רבה. אך מי שנפגע אינו יכול להתנחם בכך, והפגיעות אינן מתבטלות על ידי כך״ (דבר היום, ״דבר״ 7/7/1946).

[5] תגובה על אירועי ״השבת השחורה״, שניסח מ״ש לפרסום כגילוי דעת מטעם הנה״ס והוהפ״צ (ר' מס' 8).

[6] בגילוי הדעת, שפורסם ב-9 ביולי, אכן הושמטו המילים ״הפכו לעיי מפלה״, אך המשפט המוצע ע״י מ״ש לא

נכלל בהודעה (ר' הע' 13 להלן).

[7] יוסף שמחון ומיכאל אשבל, אנשי אצ״ל, נפצעו ונתפסו בעת התקפה על מחנה הצבא הבריטי בסרפנד (צריפין) ב-6/3/1946 ונידונו למוות ב-13/6/1946. כדי להצילם מן הגרדום חטף אצ״ל חמישה קצינים בריטים בת״א וקצין אחד בירושלים ב-18/6/1946. הקצין שנחטף בירושלים נמלט כעבור יומיים ושניים מהחטופים שיחרר אצ״ל לאחר שישה ימים. ב-3/7/1946 הודיע הנציב העליון אלן קנינגהם כי המיר את גזר דין המוות במאסר עולם, ולמחרת שחרר אצ״ל את שלושת הנותרים (על הפרשה ר׳ ניב ד׳ עמ' 250-239).

[8] אפשר שהכוונה לארבעה תיקים של מ״ש, שנלקחו ממנו בעת מעצרו בפנסיון ברנדשטטר בת״א (ר׳ שרת/מאסר עמי 30), או למסמכים שהבריטים לקחו מחדרו בבניין הסוה״י.

[9] כנראה חומר בענייני משלחת ה״הגנה״ בארה״ב. הלל - ישראל גלילי, חבר המפקדה הארצית של ה״הגנה״.

[10] ככל הנראה מדובר בפרוטוקול מושב הוהפ״צ המצומצם ב-23/6/1946 (אצ״מ S 25/1804), שם הסביר מ״ש - על רקע פעולות תמ״ע ב״ליל הגשרים״ - את טעמי קו המאבק המזוין בבריטים, שאימצה ההנהגה הציונית. לדברי גלילי, הסטנוגרמה של הרצאת מ״ש בישיבת הוהפ״צ, בה שיבח את פיצוץ הגשרים, נמצאה במכונת כתיבה במשרדי הסוה״י ב״השבת השחורה״ (ר׳ בגין, עמי 297).

[11] בתשובתו לדברי ביקורת על מדיניות ההנהלה הציונית, שהשמיע שלמה קפלנסקי במושב הוהפ״צ המצומצם, התייחס מ״ש לעניין הקמת ״ועדת x״ [על הוועדה ר׳ מסי 14 הע' 16; 169 הע' 9].

[12] הכוונה לגילוי הדעת של כינוס המחאה היישובי שנערך בירושלים ב-1/7/1946, שבו השתתפו חברי הוהפ״צ המצומצם, חברי מליאת הוועד הלאומי (להלן: וה״ל), ראשי העיריות והרשויות המקומיות היהודיות, ראשי הקהילות וראשי ״אגודת ישראל״. בגילוי הדעת הובאו גם החלטות הכינוס על אי-שיתוף פעולה (להלן: אי״ש) עם ממשלת המנדט ואי-קיום קשרים תקינים עם השלטונות, העורכים התקפה על היישוב, כל עוד ״התקפה זו לא תיפסק והאסירים לא ישוחררו״. גילוי הדעת לא פורסם ברבים, אלא נשלח בחוזר משוכפל לרשויות המקומיות היהודיות וכן לממשלת המנדט. אי-פרסום גילוי הדעת הוסבר בחשש שנוסחו האולטימטיבי יקשה על הממשלה להיענות לתביעה לשחרור העצורים (ר׳ אטיאש, עמי 388-387; ״דבר״ 5/7/1946; גם בדוח שיחת דוד הורוביץ עם רודריק מסגרייב ב-16/7/1946, מסי 38 הע' 12; על מסגרייב ר' מס' 38 הע' 3, 7).

[13] נוסח גילוי-הדעת שחיבר מ״ש (מסי 8). רובו שובץ כלשונו והתפרסם בעיתונות תחת הכותרת ״הודעת הנשיא, הנה״ס והועפ״צ המצומצם שהתכנס בירושלים ב-9/7/1946״.

[14] ב-3/7/1946 זימן הנציב אלן קנינגהם את נציגי הוה״ל (יצחק בן-צבי, הרב משה המאירי (אוסטרובסקי), מאיר ארגוב (גרבובסקי) ואליהו ברלין לשיחה על אירועי ״השבת השחורה״. בדבריו עמד הנציב על ההצגה המעוותת של פעולות הממשלה וכוונותיה ובין היתר אמר: ״קראתם בעיתונות [---] מה שהיה ביגור ושמעתם על כמות הנשק שנתגלה שם. בכמות זו אפשר לצייד צבא קטן [---] האם כלי נשק אלה הינם למטרות הגנה, ואם כן נגד מי? אינני חושב שהם נועדו לשימוש נגד הערבים״ (ר' פרוטוקול הפגישה עם הנציב העליון מיום 3/7/1946 [אצ״מ S 25/7697]; גם:

1946 Notes on an interview called on the High Commissioner’s request, 3rd July,

שם, וכן תעודות א׳, עמ' 462-459). אחר-כך נועדו חברי המשלחת, יחד עם דובקין ושמורק, לשיחה עם ח״ו בביתו ברחובות (ר' ״דבר״ 4/7/46).

[15] הרב יעקב גולדמן, הממונה מטעם המוסדות הלאומיים על הקשר עם בתי הסוהר ומחנות המעצר בא״י (היה רב בצבא האמריקני, ומזכירו של הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג), והרב הספרדי הראשי לא״י, הראשון לציון הרב מאיר חי עוזיאל, ביקרו במחנה המעצר בלטרון ב-1/7/1946.

[16] אבי-יריב - יצחק בן-אהרון (ע״ש בנו יריב). חבר קיבוץ גבעת-חיים ומראשי הקיבוץ המאוחד. בן-אהרון השתחרר לא מכבר מהשבי לאחר שנפל בשבי הגרמני עם יחידת החפרים שלו ביוון ב-1941, ועדיין לא הצטרף ל״תנועה לאחדות העבודה״, שבמאי 1944 קמה לאחר שאופוזיציה המורכבת מאנשי מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא״י) במועצת פועלי ת״א, שכונתה ״סיעה ב'״, פרשה ממפא״י תוך שהנהגת הקיבוץ המאוחד בראשות יצחק טבנקין וישראל גלילי הצטרפה אליה. באפריל 1946 התאחדו ״התנועה לאחדות העבודה״ ומפלגת ״פועלי ציון שמאל״ והקימו את ״המפלגה לאחדות העבודה-פועלי ציון״, אולם הכינוי ״התנועה לאחדות העבודה״ נתקבע ואילו אנשי מפא״י המשיכו לכנות גוף זה ״סיעה ב'״ כבימי קיומו בתוך מפא״י לפני הפרישה. בימי לטרון תלה מ״ש תקוות בהצטרפות בן-אהרון למאמץ איחוי הקרע בין שתי המפלגות, צעד שגם יאפשר את צירופו לסגל הנהגת מפא״י והיישוב. תקוות מ״ש נכזבו והדבר גרם לו מורת רוח רבה.

[17] מחנה לטרון ב׳ - מצפון לכביש לטרון-ירושלים - לשם הובאו חלק מעצורי היישובים שבהם נערכו חיפושים ב״השבת השחורה״, היה באחריות שלטונות הצבא הבריטי. מחנה לטרון א׳ - מדרום לכביש - שם נכלאו מ״ש והמנהיגים שנעצרו באותו יום, היה באחריות המשטרה ושירות בתי הסוהר של ממשלת המנדט.

[18] מחנה המעצר ברפיח שעל גבול מצרים.

[19] ברל רפטור, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות וחבר המפקדה הארצית של ה״הגנה״, שנעצר ב״השבת השחורה״ ונכלא במחנה רפיח, סיפר לימים כי יום אחד ״בא אוטו מהוועד הפועל והנהג הביא מכתב חתום ע״י יגאל אלון ובו תוכנית מפורטת לחבלה במחנה - שריפת צריפים, פריצת גדרות והברחת אנשים״ (ר׳ את״ה, תיקי ברל רפטור 61.6; גם רפטור ב' עמ׳ 329).