מכתב 108 - פואה אהובת לבי - 6-7.9.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 108 - פואה אהובת לבי - 6-7.9.1946
כותרת משנה  א-ן, יום ו', שבת

 

                                                                                                                       א-ן,  יום ו',  6.9.1946

פואה אהובת לבי,

 

מחר שבת ואין דואר, והמכתב הזה יישלח רק ביום א' בבוקר. אך דווקא הערב איני יכול לשכב - והפעם אעשה זאת בשעה יותר מוקדמת - מבלי לשוחח איתך. מצב-רוח? אפשר. המפניך אסתיר?

לפי שידור הערב, ניתק החוט בלונדון.[1] אין זה, כמובן, קץ הימים, אך גם לא דבר יום ביומו. מי יודע כמה זמן נהיה דחוקים במבוא הסמוי עד שנֵחָלץ. עם כל תנודותי ופקפוקַי, ועם כל האפתעות המערערות את ביטחוני העצמי, אני נזרק שוב ושוב חזרה אל המסלול היסודי שנקטתי לי.

יש לבעלך היהירות לחשוש, שלא רק הוא ואשתו וילדיו סובלים ממאסרו, אלא עניינים הרבה יותר גדולים ומכריעים נפגעים ומתחבלים מזה.[2] בכל התהפוכות שעברו עלינו קיבלתי, לרוב, את הקו של ב"ג ביסודו, אך תמיד התאמצתי למנוע אותו ואת התנועה מניסיונות מפוקפקים ומסוכנים, שרוחו הסוערת הלכה שולל אחריהם - וכמעט תמיד הצלחתי. השלב האחרון - ההופעה בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית.[3]

אעפ"י שלכאורה נתקבלו מסקנות פריס[4] ברוב גדול - כמעט פה אחד - אני מרהיב עוז להביע ביטחון, כי אילו הייתי שם הייתה ההכרעה נופלת אחרת, או לפחות מתנסחת אחרת. אומַר בפשטות: תבונת הניסיון שלי נעדרה משיקולי פריס.

עכשיו ניתנה לחברי הקשיש האפשרות לנסות את כיוונו עד גמירא. נתפלל ונעמול להצלחת הכיוון.

אך בינתיים, רוקח מראה לנציב את מפעל שיכון החיילים - מתנדבי המלחמה העולמית, אנשי החטיבות העבריות; הופיין[5] מקבל את הנציב בנמל ת"א - הכיבוש הגדול של 1936; ואילו אני כאן, והכל על מקומו בשלום![6]

ואפשר איני מבין כלום במדיניות - או הפעם לָקוּ מאורותי. הכל ייתכן.

                                               ___________________

 

אני ממשיך למחרת.                                                                                                      שבת,  7.9.1946

 

דוגמה אחת מנקרת במוחי: כשנעשה החיפוש בלשכת הגיוס [של הסוכנות] בת"א [ע"י השלטונות הבריטים ב-29.4.1943] וסמוך לו באו כל מיני פגיעות אחרות - הייתי גם אני בעד סגירת הלשכות ופירסום גילוי דעת נמרץ. אך מייד לאחר זה התחלתי חותר על ימין ועל שמאל לחפש מוצא של כבוד מן המְצר על מנת לקשור מחדש את החוט שניתק. הפכתי אז עולמות: נסעתי לקאהיר, גייסתי את קוויליאם שהיה לי אז מישען כביר כלפי גַ'מבו,[7] נאבקתי עם גנרל זה ועם גנרל זה עד שחזרתי עם אפשרות נפשית ומדינית להציע להנהלה את פתיחת הלשכות. ב"ג היה נגד ובכל החריפות - מדינית ואישית. קיבלתי רוב 2/3 בהנהלה, 3/4 במפלגה, 4/5 בווה"פ המצומצם.[8] בוויכוח הִקשה אז שקולניק:[9] מדוע אתה מתעקש כל כך להמשיך בגיוס - כלום יש לנו איזו

תקווה-שהיא להשיג במלחמה הזאת יותר משכבר השגנו? את התשובה הוא קיבל כעבור שנה ורבע - כאשר הוקמה החטיבה. ב"ג לא שלח לי אז מברק ברכה, אבל הוא נסע לחיפה להיפָרד מהגדוד השלישי ונאם נאום נהדר.[10] זה לחוד.

גם להופעה בפני הוועדה - הופעת הסוכנות - התנגד ב"ג. הוחלט שלא כדעתו[11] והוא עצמו הופיע ונשא נאום אדיר.[12] כשאני רואה את החוברת שהוציאה המפלגה, אני אומר לעצמי: מגיע לי אחוז הגון מ"ההכנסה"[13]. אך גם זה לחוד.

מהו מוסר-ההשכל שלי מאותה דוגמה? מדוע הייתה אז פתיחת הלשכות מחדש, במינימום של כבוד, הכרח חיים בעיני? פחות מבכל זמן אחר קיוויתי אז שנשיג את הריכוז, השם, הדגל, ההופעה בחזית, הכניסה ללב אירופה.[14] אותו ג'מבו התנגד לכל אלה; טרם עלה בידי לפעול אצל וייצמן שיפנה אל צ'רצ'יל וישיג את לחצו על .W.O [Office War, משרד המלחמה] מלמעלה; אשר לגֵ'ימס גְרִיג[15] - ראיתי שהוא נתון ללחץ קהיר מלמטה. אלא גרסתי שני עקרונות: הראשון - מעמד הסוכנות אינו מבוצר; מעולם לא היה משוריין לחלוטין ואילו מ-39 [19] ואילך נתערער ביסודו כוחה של הסוכנות בפעילות ובביצוע. אומנם יש שהכבוד והעניין המדיני מחייבים סירוב, הסתלקות, אי-שיתוף. אבל אם תתמיד עמדה זו, עלול להיווצר סביב הסוכנות חלל ריק, שיש בו סכנת חנק לה. והשני - כל פעולת הסוכנות, שאינה אלא פרט מהכלל הגדול של הגשמת הציונות, היא תהליך בלתי-פוסק של יצירת יש מאין. ויתור על הזדמנות של מאמץ חיובי, או השפעה חיובית, יש בו תמיד קורטוב של סם מוות לגוף כולו, שמידת פגיעותו תלויה בחוזק הסם ובחוסן הגוף באותה שעה.

לא אבוא לפרט באיזה מידה חלים שיקולים אלה על המצב שנתהווה עכשיו. כל ההשוואות מַטעות ולעולם אין לראות את הנולד. אך על יסוד הלך דעותי יובן מקור דאגתי וכיוונה.

הרי לך מכתב מדיני!

ועכשיו לענייני מעשה:

א) זה כמה שבועות שאני מתכונן לכתוב לך בעניין תוספת הנציגות שלי.[16] אני בטוח שיש במשרד מי ש"מיינט עפעס" [אידיש: חושב משהו] בנידון זה - אם לא לַזַר [אליעזר קפלן] עצמו, אזי נושא כלים. מוטב שאנו נבוא בהצעה בטרם יפנו אלינו. רצוני לדעת מה מצבך ואם יש עליך מועקת חובות. אם אין - נדמה לי כי עלינו לוותר על חלק מהתוספת. לוותר על חלק משום שאין ארוחות, אין מסיבות, אין ישיבות בבית, וגם משום שאנו חוסכים את הוצאותַי. לא לוותר על כל התוספת, משום שהדירה בעֵינה, ואנשים באים, ויש הוצאות אחרות בלתי-מתקמצות בהיעדרי, שאין להן כיסוי אלא מהתוספת.

ב) אני מציע שיבוקש מייד רישיון-ביקור בשבילך ויש לי יסוד לביטחון שיינתן מייד. [17]Curtis הוא האיש. אולי תספיקי לבקרני ביום ד' או ה' שבוע זה? הרישיון יהיה בוודאי לך ולחיים, אך מובטחני שגם לגדולים יוּתר להיכנס. כיוון שמתחילים הלימודים, תבואו אחה"צ, נאמר ב-3.

אני מצפה למכתב מחר, אולי עם רשמים מהוועידה. הקראת את מכתבי למפלגה? קיבלתי העתקו במכונה, מלא שגיאות. תיקנתי ואני מחזיר לאריה. בַקשי נוסח מתוקן.

בדרך עקיפין נודע לי, שגולדי הייתה אצל אשר בן-לוי[18] ובלבלה לו את הראש. מה היא מטפסת על קירות חלקים?

כיוון שאני עומד בפרשת טיפוס על קירות, נזכרתי בפאולינה [פולה ב"ג] העוסקת אף היא, לדבריך, בתרגילים אלה, בשל בנה. שמא יודעת את מה היא רוצה. זאב מודיעני, כי עומד להסתדר משהו. אגב, לפי גולדי ביקש ב"ג שיסדרוהו בסוכנות, אבל "שיתחיל מלמטה". האם נכון!

הרעיון שאת מביעה, כי אי-שיחרורי אות לאי-רצונם להסתדר איתנו - רעיון כביר ונוקב. לא מוּכח כי כך הדבר באמת, אך יש בזה טכסיס הסברה מצוין בשבילנו. אני כותב לבחורים לפַתֵח את העניין.

שלום נפשי,

 

מ.

מוצ"ש,  7.9.1946

 

זה עתה הודיע הרדיו כי ב"צ,[19] רוקח, שפרינ'[צק] ודוד ורנר[20] דחו ההזמנה;[21] כי פליכס[22] ידחה; כי האגודה [אגודת ישראל] לא תלך בלעדינו, ולעומת זה כי נ"ג יוסיף לשוחח. ברצוני להעיר, כי מה שכתבתי על מעמד הסוכנות במצב של סירוב ואי"ש לא התייחס לאפשרות של הליכת אחרים למו"מ. אף לרגע לא חששתי שילך מישהו מהארץ או אג"י; אני בטוח כי גם A.J.A.[23] לא תלך. היו לי בעניין זה ויכוחים חריפים עם גרינ'[בוים], שראה מהרהורי לבו והתנבא שילכו וילכו - הוא מַזוכיסט מובהק. אלא אני מנסה לחזות ההתפתחות מעבר לוועידה ולאורך ימים - מה יהא על היישוב הזה ועל היהדות הזאת באין סוכנות יהודית כממשות מדינית חיה, שאינה רק מכריזה על עמדות, אלא פועלת, מזיזה, נאבקת מתוך הגישה, מוציאה ומביאה וכו', רוקח לא ילך לוועידת לונדון, אך הוא יעשה מאה דברים אחרים. אשר לשיחות נ"ג, חרדתי במעלה.[24]

פואה, נדמה לי שמוטב לא להראות את המכתב הזה לאביגוּר.[25] הוא איננו איש  כ ל  כ ך  מורכב ואינני רוצה לגרום לו סבך מיותר ע"י יצירת - או הגברת - סכסוך פנימי בקירבו בין ב"ג לביני. ואולי מה שאני מתכוון לומר הוא שאינני רוצה לקוממו במו ידי נגדי ע"י חידוד הניגוד שביני לבין ב"ג. הבינות?

קפיצה לפרוזה: את יודעת מה נחוץ לי? תֶרמוס לא גדול! כי אז אוכל למלאו תה בארוחת הערב (7.30) ולשתות אח"כ בחדרי ת ה  ח ם  ב-11. זהו חלום! איך זה לא חשבתי על כך קודם? וכל הזמן אני רק חולם על התה המאוחר. איך פתרתי את הבעיה? ברגע זה נקלעתי לחדרם של הצח"ים[26] - בפעם הראשונה! והנה הם יושבים ורַסְפִּיבַיוּט צַ'אי [רוסית: שותים תה] מתוך תרמוס! אמצאה גאונית בפשטותה. אבל לא גדול, בינוני! וגם בהיחָבא, קצת סוכר חתיכות! עם התרמוס שילחי גם עוגת שקדים. לא תלך לאיבוד! ודינה הפעם יהיה דין מושב.[27] ועוד: ספל למים חמים בבוקר!

קרוב לחצות. אל תדאגי, אמש ישנתי "ברוטו" 9 שעות, "נטו" קצת פחות.

נשיקות לכם,

 

מ.

 

שכחתי לכתוב לך על העיקר - יום הולדתה של ללה - מלֹאת שש-עשרה לבתנו! הן זה כביר ורב משמעות. עַלְמָה! - ואיזו! חתמתי את מכתבי אליה, שיהא לה סיפוק שהיא גדולה, אבל עליה להראות לך, כי את שם בכל שורה. כן שכחתי להוסיף שם ברכה חמה ואהבה רבה מדוד. תמסרי לה. שלום, שלום,

 

מ.

 

תודה בעד "לַרוּס" ובעד הפרחים! אני שולח לבנים. בקרקעית המזוודה - חומר מרטיט ומפרפר שזיכַּתני בו מח' החינוך (תמסרי אותו לאריה א' לגניזה) ובתוך החוברת הזאת תמונה[28] חדשה של הרופא מיגור.



[1] בריטניה דחתה את תנאי הנה"ס להשתתפותה בווש"ע בלונדון והמשא-ומתן בעניין זה נפסק.

[2] גולדי יוסף, במכתב אל בעלה, העירה:

צפורה באה לראותני. לדבריה, אילו משה היה בחוץ - היה משכנע את הסוכנות לשלוח נציגים ללונדון, אל הממשלה המרכזית, כפי ששיכנע בשעתו את חבריה להופיע לפני הוועדה האנגלו-אמריקנית. מטרת הביקור שלה הייתה לבקש עזרה למגבית אישית שלה בשביל עשרה 'מקרים חשובים'. הכל היה מעורפל חוץ מהעובדה שיש צורך ב-15 לא"י. מרים גרנות באה - ידידת,אמת המבקרת אצלי לעתים קרובות - ומתחה ביקורת על צפורה בשל גישתה המיושנת לעבודה סוציאלית. שתיהן עזבו בצוותא, צפורה בכעס סמוי, כיוון שאינה סובלת ביקורת (גולדי  יוסף,  עמ'  209).

[3] ר' להלן במכתב זה, וכן מכתבים 87, הע' 9; 100, הע' 2.

[4] בישיבת הנה"ס המורחבת בפריס ב-5.8.46 הוחלט על העמדת התנאים הבאים להשתתפות בווש"ע: 1. דחייה מוחלטת של "תוכנית מוריסון-גריידי"; 2. כינון מדינה יהודית בת-קיימא בחלק מתאים של א"י כבסיס לדיונים; 3. שיחרור המנהיגים העצורים; 4. הסוה"י היא שתרכיב המשלחת היהודית לשיחות.

[5] אליעזר הופיין - מנהל בנק אנגלו-פלשתינה (אח"כ בנק לאומי).

[6] "הנציב העליון ביקר ביום שישי בת"א וביפו. לפני הצהריים ביקר בלוויית ראש עיריית ת"א מר י' רוקח בשיכון החיילים המשוחררים והפליטים על אדמת זַבְּלַאווי בת"א ["יד אליהו (גולומב)"]. מר רוקח הראה לאורח (שבא עם מ"מ המושל וקצין המחוז מר קיסילוב) את הבתים המוכנים לשיכון ואת הדירות, שכבר גרים בהן. הנציב התעניין לדעת איזו אדמות הן וכששמע שאלו אדמות ההפקעה משרונה העיר: 'הרי אני אישרתי לכם את ההפקעה הזאת'. [...] בשעה 3 אחר הצהריים בא הנציב העליון בלוויית מ"מ המושל לנמל ת"א ושם נתקבל ע"י יו"ר אוצר מפעלי ים [חברת האם של נמל ת"א] מר א"ז הופיין וע"י ראש העירייה. מר הופיין סיפר לאורח, כי הואיל ושניים מחברי הדירקטוריון של אוצר מפעלי ים (ה"ה ד' רמז וי' גרינבוים) נמצאים במעצר, לא מצאו יתר חברי הדירקטוריון לנכון להיות נוכחים בביקור" ("הארץ", 8.9.1946).

מ"ש הוא שניהל את המאבק המדיני להשגת 3 היעדים: אישור הממשלה להקמת נמל ת"א ב-1936 נוכח השבתת נמל יפו ע"י הסוורים הערביים עם פרוץ המרד הערבי; הקמת היחידות העבריות בצבא הבריטי בשנות מל"ע-2, ששיאן בחי"ל; הקצאת אדמות שרונה [המושבה הגרמנית-טמפלרית, שתושביה הוגלו לאוסטרליה בפרוץ המלחמה; היום הקרייה] לשיכון חיילים משוחררים.

[7] גנרל הנרי מייטלנד וילסון (Wilson Maitland Henry). במאי 1941 התמנה למפקד הכוחות הבריטיים

בא"י ועבה"י. כל שנות מל"ע-2 שירת בחזיתות הים התיכון והמזרח התיכון. כונה "גַ'מבו" על שום היותו בעל-גוף.

[8] על הוויכוח שניטש בסוגיה זו בין ב"ג ומ"ש ר' גלבר ב, עמ' 68 ואילך.

[9] לוי אשכול (שקולניק) (1969-1895). מראשי מפא"י, ה"הגנה" והסתדרות העובדים. מראשי המשק

ההסתדרותי ומנהל חב' "מקורות". לימים ראש מח' ההתיישבות בסוה"י, שר האוצר (1963-1952) וראש הממשלה (1967-1963).

[10] גדוד הרגלים השלישי של מתנדבי היישוב יצא את הארץ בדרכו להצטרף לחי"ל. "במעמד חגיגי ורציני כאחד ובמצב של התרוממות רוח נערכה במוצ"ש במועדון החיילים בקריית-מוצקין מסיבה ליחידה יהודית.[...] ד' בן-גוריון פתח את דבריו בהבעת צער על אשר אין עתה איתנו האיש, מ' שרתוק, אשר חלקו גדול מאוד בהישג זה [...] חיילים, אני יודע על סבלכם. מבשרי חזיתי זאת. זכיתי להיות בגדוד העברי בימי הצהרת בלפור וכמה סבלנו אנו, במיוחד על אשר לא רצו לשתף אותנו לפי יכולתנו ורצוננו [...] לא רק חטיבה יהודית, לא חיל יהודי בלבד, אלא מדינה יהודית דרושה לנו, והיא תקום" ("דבר", 25.9.1944).

[11] בהצבעה בהנה"ס על ההופעה לפני וא"א היו הכוחות שקולים, במרכז מפא"י - 16 בעד נגד 2, בווהפ"צ המצומצם - 16 נגד 11, באסיפת הנבחרים - 63 נגד 32 (לפי הלר-וא"א, עמ' 13, 16, 32).

[12] נאום ב"ג לפני וא"א, שנישא ב-11.3.1946, הופץ בחוברת מטעם מפא"י ולימים הובא בד' בן-גוריון, במערכה ה', מפא"י 1949, ע' 68-45, תחת הכותרת "דבר ישראל בארצו". על נאום זה הגיב חבר הוועדה ריצ'רד קרוסמן, איש ה"לייבור": "ב"ג הותיר רושם רע על הוועדה. ניכר בנאום זה שהיה נאום תעמולה באוזני עמו, ואילו הוועדה כבר שבעה נאומי תעמולה"  (קרוסמן,  עמ'  159-158).

[13] "מבין המחייבים [בווהפ"צ המצומצם] את ההופעה בפני הוועדה ללא סייג בלט ביותר מ' שרתוק, שדיבר נגד החרמה טוטלית (נוסח סנה) מזה ונגד החרמה חלקית (נוסח ב"ג) מזה" (הלר-וא"א, עמ' 13); [בישיבת אסיפת הנבחרים] שוב היה זה מ' שרתוק שנטל על עצמו את ההגנה על ההופעה" (שם, עמ' 30); הלר מסכם:

פרשת וא"א הינה פרק מאלף בתולדות המדיניות הציונית בדרך החתחתים המובילה להקמת מדינת ישראל. חשיבותה הייתה מכרעת לתהליך הוצאת הציונות מן המְצר שאליו נקלעה בעקבות המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת הלייבור. מכאן, שהיה ערך לא מבוטל לניצחונם של מחייבי מתן העדות בפני הוועדה במחנה הציוני. ללא הופעת הסוכנות קשה להניח שהוועדה הייתה מגיעה לאותן המלצות, שהיו בחלקן פרו-ציוניות. [...] פרשת וא"א הנה ניצחונו של הקו המתון בציונות, הווה אומר של השיטה הדיפלומטית במחנה הציוני. ניצחון זה איפשר לגבור על מכשולים קשים, שעוד עתידים היו לבוא לכל אורך הדרך" (שם, עמ' 81-80).

[14] מ"ש מונה פה על קצה המזלג את הישגי מפעל הגיוס לצבא הבריטי: ריכוז מרב היחידות של מתנדבי היישוב תחת קורת גג אחת בחי"ל; הכללת המונח "יהודי" בשם החטיבה: "חטיבה יהודית לוחמת" (Group Brigade Jewish); אישור הדגל הציוני כדגל החי"ל וכתג זרוע במדי החיילים; השתתפות החי"ל בלחימה בגרמנים בחזית איטליה; הצבת החי"ל על גבול איטליה-אוסטריה ובמערב-אירופה בתום המלחמה, שאיפשרה פעילות אנשיו במחנות העקורים ברחבי גרמניה ואוסטריה ותרומתם החיונית והגורלית לארגון שרידי השואה ולמיבצעי "הבריחה".

[15] ג'ימס גריג (Grigg James), שר המלחמה בממשלת צ'רצ'יל.

[16] תוספת למשכורת החודשית להוצאת ייצוג ואירוח.

[17] curtis .W, קצין משטרה בכיר במחלקה לענייני יהודים בבולשת הבריטית בא"י.

[18] עו"ד אשר לוויצקי, חבר בוועדה המשפטית המייעצת של הסוה"י בי-ם.

[19] יצחק בן-צבי.

[20] דוד ורנר סנטור.

[21] ההזמנה הבריטית להשתתפות בווש"ע.

[22] פנחס (פליכס) רוזן (רוזנבליט) (1978-1887). מייסד ומנהיג מפלגת "עלייה חדשה" (1941), זרוע פוליטית של התאחדות עולי גרמניה בא"י, לימים המפלגה הפרוגרסיבית. שר המשפטים הראשון במדינת ישראל.

[23] Association Jewish Anglo ("אגודת אחים"). איגוד ארצי של יהודי בריטניה. הוקם ב-1871 להגנת זכויות יהודים בארצות נחשלות. נשיא האגודה בתקופה הנדונה היה ליאונרד שטיין.

[24] על הטריז שביקשה ממשלת בריטניה לתקוע בין מתונים לקיצונים בהנהגה הציונית, בהכינה רשימה

של מנהיגים "מתונים" ואף של נציגי ארגונים יהודים לא-ציונים לשם הזמנתם לוועידת לונדון, תוך התעלמות מן הסוכנות היהודית, ר' מכתב 10 הע' 9. כל המוזמנים דחו את הפנייה הבריטית אליהם, ואילו נחום גולדמן המשיך לקיים מגעים עצמאיים עם נציגי ממשלת בריטניה בעניין ועידת לונדון - בניגוד לעמדת ההנהגה הציונית - ועורר עליו תרעומת רבה.

[25] שאול אביגור-מאירוב, הכינוי נגזר מכינוי בנו אברהם "גור".

[26] חברי התנועה הרוויזיוניסטית ("ההסתדרות הציונית החדשה") העצורים בלטרון וביניהם: זאב פון וייזל, יוסף שופמן.

[27] ראה מכתב 67 הע' 12.

[28] ציור נוף לטרון.

 

העתקת קישור