יום ה',  5.9.1946,  בוקר

משה יקירי,

סלח לי בעד הקיצור. לא הספקתי לכתוב אתמול וגם הבוקר הלך הלך לו.

יש שאני קמה בבוקר ואיזה אי שקט מחלחל בי - נדמה לי אז שאתה מתעצב ומתעצבן ביותר (נכון?) ואיני מוצאת לי מנוח - והנה בוקר כזה היום.

הלשלוח עוגה לשבת? עוגיות?

הערב פתיחת הוועידה. גם יהודה נוסע. גם לי היה רצון להציץ, אך לא אוכל להשאיר עתה את ללה וחיים, בייחוד אותו. מיסכן, הוא מתענה עם מידרסיו, אך נושא את סיבלו בגבורה.

אולי הרגזתיך במכתבי מאתמול[1] - ואני מצטערת על כך.

הערב אכתוב מכתב ארוך יותר.

הרבה נשיקות בעיניך העצובות.

חזק, העיקר חזק!

צ.