216

אל: גאולה שרתוק, תל-אביב

לונדון, 5 במאי [1923]

 

גאולה,

 

המכתב הזה רק לך. אבל לא עלי ולא עליך, אלא על נערה אחת הנוסעת השבוע מכאן לארץ. כמדומני שכבר כתבתי, כי שתיים ממכרותינו ותלמידותינו כאן עתידות לעלות - זוהי אחת מהן. חבילתן התפרדה בשל איחור התעודה של השנייה. שֵם העולה עכשיו - שרה רוזנגרדן. יש לה כבר שתי אחיות בא״י. האחת שאני מכיר, נערה-מרגלית, עומדת כנראה להינשא לשמחוני (הקיטע) בעין-חרוד.[1] זו הנוסעת עכשיו היא אחותה הקטנה. היא פקחית מאוד, תקיפה באופיה, קצת-קצת שְטוּצְ׳קַה [רוסית: מפולפלת], אבל בכ״ז נערה טובה מאוד, עליזת-חיים ומלאה כוחות.

מה תעשה בארץ - מי זה יוכל לומר עתה. היא תחפש משרה, יש לה גם משיכה - אולי שטחית - לעבודה. אינני חושב שאת תוכלי לעזור לה. אך אנחנו פה היינו בידידות ובזמן האחרון הייתה מבקרת אותנו לעתים קרובות, וצפורה הייתה עוזרת לה בעברית (מורָהּ - דוד הכהן), ולכן כשתבוא לתל אביב ישנה במקצת חובה על אחותי להתעניין בה.

בא״י יש שאט-נפש ידוע לשפה האנגלית, ועולה הבאה מאנגליה עלולה אולי לסבול מזה. אני רוצה שתדעי שיש פה, בלונדון, גולה יהודית כגולה שיש בוורשה או בווילנה. ויש פה בנות-ישראל כשרות וטובות כבכל עיר ואם בישראל, וזוהי אחת מהן. ואם היא תיבדל באנגלית שלה ובקצת ״נימוסיה״ מחלוצה ממזרח אירופה - אין בזה שום רע מוחלט, ואם יש - פחות מכל בה האשם.

נשיקות רבות לך, יקרה שלי.

 

משה

 

המגילה של יהודה נתקבלה ונבלעה.[2]  לאימא נשיקות.

 

הערות