יום ה',  29.8.1946

פואה יקרה,

דומני שבפעם הראשונה במשך החודשיים - פרט לשבתות - לא קיבלת ממני מכתב היום; אך לא מפני שלא כתבתי אלא עקב העוצר והחיפוש[1] שהיה כאן. החיפוש לא פגע בנו כל עיקר, אבל האחראי שלנו החליט, שמוטב להתאפק ביום כזה משיגור דואר.

נמצא שכתבתי לך הבוקר - או אמש? אינני זוכר כבר - ואני כותב שוב הערב ושני הפתקים יגיעוך יחד. ובכן, מחר תגיעי לגיל המכובד. אלי, אלי - איך חלפו-עברו עשרות השנים! אני חש בכל כובד האחריות, כמעט באשמה, שכאילו אני הוא שהבאתיך עד הלום לאחר שלראשונה זימן לי אותך הגורל כה צעירה ורעננה, כציץ-פרח רְוֵה-טל, אשר טרם פיתָח. הצטדקותי היחידה היא שזוהי גם מנת חלקי - יחד עשינו כל השנים האלו והגענו לאשר הגענו. את מצטערת? אני בטוח שתסכימי have might you that worse done, אלא מה - הכשלתי אותך דווקא לקראת סופה של תקופה זו וליום הולדתך החמישים אני שולח לך את ברכתי מן המעצר? מה לעשות, בערבית יש פתגם: "מי שלא ירכּב סכנות לא יגיע למחוז חפצו" - ומי שרוכב, כושל לפעמים, אבל כל עוד מחוז-החפץ קיים ועומד - "שבע נפול וקמים, שבע נחלש וגוברים", כמאמר המשורר.[2]

מחשבותי הערב אינם לגמרי עם עצמי משום היותי במעצר, אלא עם כל אחינו ואחיותנו שהיו יקרים לנו כחיינו אנו ואשר הלכו ואינם. מי פילל לנו כי שְכול כזה יבואנו וכי באמצע החיים ניוותר כה בודדים וגלמודים.[3]

פואה, הן את יודעת שאני חושב אותך למזל הגדול ביותר שמצאני בחיי. אחריך באו מזלות הילדים הנהדרים, אבל אלו הן כבר תולדות. נפלא לחשוב ולחוש כי אחת היא מה יקרה ומה לא יקרה - אשאר במעצר או אצא לחופשי, אשוב לתפקידי או אסתלק, אמצא מחדש דרכי או אטעה בתוהו - יש דבר-מה איתן ובל-ימוט וזו בריתנו, עד מוות,

אינני בודד הערב ואינני מתגעגע כלל. את בי ואני בך. בשוכבי הערב אחיה את זיכרונות האושר של חודשי התאהבותנו, אנשום את ריחות הניחוח של נעוריך ואפרוק מעלי את משא השנים שעברו.

מ.

תוצרת המתנות היחידה כאן - חגורות! it leave it or  [4].take

דוד שולח לך נשיקה חמה ליום הולדתך ה-47 - ולא 50! הוא דורש ממך בכל תוקף לכחד שנים אחדות.