מכתב 97 - פואה יקרה - 29.8.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 97 - פואה יקרה - 29.8.1946
כותרת משנה  יום ה'

 

                                                                                                                יום ה',  29.8.1946

פואה יקרה,

 

דומני שבפעם הראשונה במשך החודשיים - פרט לשבתות - לא קיבלת ממני מכתב היום; אך לא מפני שלא כתבתי אלא עקב העוצר והחיפוש[1] שהיה כאן. החיפוש לא פגע בנו כל עיקר, אבל האחראי שלנו החליט, שמוטב להתאפק ביום כזה משיגור דואר.

נמצא שכתבתי לך הבוקר - או אמש? אינני זוכר כבר - ואני כותב שוב הערב ושני הפתקים יגיעוך יחד. ובכן, מחר תגיעי לגיל המכובד. אלי, אלי - איך חלפו-עברו עשרות השנים! אני חש בכל כובד האחריות, כמעט באשמה, שכאילו אני הוא שהבאתיך עד הלום לאחר שלראשונה זימן לי אותך הגורל כה צעירה ורעננה, כציץ-פרח רְוֵה-טל, אשר טרם פיתָח. הצטדקותי היחידה היא שזוהי גם מנת חלקי - יחד עשינו כל השנים האלו והגענו לאשר הגענו. את מצטערת? אני בטוח שתסכימי have might you that worse done, אלא מה - הכשלתי אותך דווקא לקראת סופה של תקופה זו וליום הולדתך החמישים אני שולח לך את ברכתי מן המעצר? מה לעשות, בערבית יש פתגם: "מי שלא ירכּב סכנות לא יגיע למחוז חפצו" - ומי שרוכב, כושל לפעמים, אבל כל עוד מחוז-החפץ קיים ועומד - "שבע נפול וקמים, שבע נחלש וגוברים", כמאמר המשורר.[2]

מחשבותי הערב אינם לגמרי עם עצמי משום היותי במעצר, אלא עם כל אחינו ואחיותנו שהיו יקרים לנו כחיינו אנו ואשר הלכו ואינם. מי פילל לנו כי שְכול כזה יבואנו וכי באמצע החיים ניוותר כה בודדים וגלמודים.[3]

פואה, הן את יודעת שאני חושב אותך למזל הגדול ביותר שמצאני בחיי. אחריך באו מזלות הילדים הנהדרים, אבל אלו הן כבר תולדות. נפלא לחשוב ולחוש כי אחת היא מה יקרה ומה לא יקרה - אשאר במעצר או אצא לחופשי, אשוב לתפקידי או אסתלק, אמצא מחדש דרכי או אטעה בתוהו - יש דבר-מה איתן ובל-ימוט וזו בריתנו, עד מוות,

אינני בודד הערב ואינני מתגעגע כלל. את בי ואני בך. בשוכבי הערב אחיה את זיכרונות האושר של חודשי התאהבותנו, אנשום את ריחות הניחוח של נעוריך ואפרוק מעלי את משא השנים שעברו.

 

מ.

 

תוצרת המתנות היחידה כאן - חגורות! it leave it or  [4].take

דוד שולח לך נשיקה חמה ליום הולדתך ה-47 - ולא 50! הוא דורש ממך בכל תוקף לכחד שנים אחדות.



[1] על העוצר והחיפושים במחנה דיווח "דבר" ב-30.8.1946:

מחנה העצורים האזרחיים בלטרון הוקף אתמול בבוקר כוחות צבא רגלי וממונע. כ-600 חיילים ערכו חיפושים מ-4.30 עד 11 לפה"צ. קבוצות קבוצות עברו מצריף לצריף, מלוּוֹת קציני בולשת, וחיפשו מיסמכים ונשק. עד כמה שידוע לא נערכו חיפושים בצריפים שבהם יושבים המנהיגים היהודים. הדרך המוליכה למחנה נחסמה ע"י הצבא ובמשך כל זמן החיפושים טסו מעל המקום אווירונים. באותו זמן הוצאו מהמחנה 7 מהעצורים (הנאשמים בהשתייכות לאצ"ל), כדי להישלח לאריתריאה. השלטונות עמדו לשלח עוד 2, אולם גירושם עוכב מחמת מחלתם. החיילים חיפשו במכשירים מגנטיים ברצפות וגם בקירות של הצריפים, לאחר שהורידו את קירות הדיקט.

[2] שם המשורר והשיר לא נתחוורו.

[3] מ"ש מבכה את מות יקיריו: אחותו הצעירה גאולה מתה בלדתה ב-1959. אחותו הבכירה רבקה ובעלה דב הוז ניספו בתאונת דרכים ב-1940 יחד עם בתם הבכירה תרצה וצביה רעיית אחיו יהודה. גיסו אליהו גולומב, בעל אחותו עדה, מת בהתקף לב ב-1945.

[4] "ומה עושים האנשים יום תמים? יש עיסוקים שונים. ראשית, תעשיית החגורות. יושבים אנשים ושוזרים חגורות או רצועות-שעונים מחוטים חזקים. העבודה מייגעת מאוד, אבל התוצאות מפליאות לפעמים. נעשית מלאכה רצופה עדינות, דייקנות וטעם, בשני צבעים או בצבע אחד, בשילוב דגמים שונים. מפותחת תעשיית עבודות עץ, על-פי-רוב - זית, הנקנה בקנטיניה כשהוא כבר מנוסר ללוחיות דקות. כלים ממש "אסורים" כאן, אולם "איכשהו" הגיעו קשתית ומיפסלת יפה. בדרך כלל נעזרים האנשים בסכיני גילוח, חרטים, סכיני שולחן שנעשו מהם מסורים, נייר לטש/ מכשירי רופא השיניים שיצאו מכלל שימוש ולוטשו לאיזמלים עדינים. יושב לו אדם בדבקות, רכון שעות על שעות על פיסת עץ, משייף, מפסל מגלף, ממרק. מייצרים קופסות לסיגריות בצורת מקלטי רדיו, צעצועים, קישוטי צוואר ששרשרותיהם נקנות כאן. חיבת יתירה נודעת לאלבומים שכריכתם עשויה עץ זית (במאוחר העבידו אותי בפרך בציור גדרות תיל ומגדלי שמירה בדיו-שירטוט על כריכות האלבומים). הרבה דברים יפים נעשים כאן" (עוגן, עמ' 249).

 

העתקת קישור