[1] להלן קטעי מכתב שכתבה עדה ביום זה למ״ש וצפורה, מברלין:

אחרי נסיעת אליהו לא״י נשארתי בפנסיון דיקמן בלי כל תוכנית לעתיד. צריכה הייתי להחליט, קודם כל, אם עלי להישאר בברלין. על אחריותי נשארו שלוש הספריות הענקיות של אליהו, ברל וב״ג. את כל הספרים, קרוב ל-2,000, היה עלי לסדר בארגזים ולשלוח לארץ, אך הוצאת הדבר אל הפועל הייתה קשורה בהרבה קושי ואי נוחות ועתה לא תכעסו על אשר לא כתבתי עד עתה, כי תבינו שלא הייתה לי כל אפשרות, לא פנימית ולא טכנית.

[2] המכתב לא אותר.

[3] נראה שמ״ש מרמז על נתק שנוצר בינו ובין אחותו עקב מכתבי התוכחה שלו בעניין סירובה להעמיד חופה.

[4] המכתב לא אותר.

[5] ב-26/11/1922 כתבה צפורה לעדה בברלין:

עוד מעט וימלאו חודשיים לשהותי פה אני מרגישה זאת היטב. אני מתרגלת ללונדון והיא מתחילה למצוא חן בעיני. חינה הוא מיוחד במינו, ואני נהנית ממנו ולו גם לעתים רחוקות. ובייחוד אוהבת אני את התנועה הרבה החזקה שברחובות הראשיים, ואת מציאות המוני בני אדם בכל מקום, את החופש האישי, את הדמוקרטיזם האנגלי. משני מומנטים נרשמתי חזק. האחד - ליל הבחירות לפרלמנט. כל לונדון הייתה ברחוב (היי שקטה, אי אלו אנשים נשארו גם בבתים). העיר הקיאה את תושביה החוצה ומילאה בהם את כל המרכזים החשובים. אין לך מושג, עדה, איזה המונים היו אלה. את הלילה הזה הפכו לליל שמחה, רקדו ברחובות, לבשו מסכות. ע״י אותיות ופנסים אלקטריים או ע״י אקרן סינמטוגרפי הראו לקהל את שמות האנשים שנבחרו. ההמון צהל וגידף - לפי שם האיש שכתבו לפניהם.

אנו עברנו בשלושה מרכזים כאלה, ובכולם היה ״שמח״. ועוד מומנט אחד חייתי. הייתי ב״מיטינג״ אחד שסודר ע״י מפלגת העבודה לאחר הבחירות. את הנאומים לא הבינותי, אך כוח רב הרגשתי בכל האסיפה הזאת. הרגשתי בדבר-מה בריא חזק, ההולך ומתפתח בלי כל ״מלאכותיות״, ההולך ומתפתח בהרגשה כי יש קרקע תחת הרגליים.

לונדון הוציאה אותי לגמרי משיווי משקלי. נדמה לי שאיבדתי את ״השקט״ שלי (לפחות עכשיו). לונדון מעוררת בי דברים אשר מזמן חשבתים לכבויים. כאשר משווה אני לרגע את השנה שעברה ואת החורף הזה - קשה לי לעצמי להאמין שזאת אני שהייתי אז - ושהנני עתה. דומני כי אני נעשית יותר עקשנית. יש לי הרגשה כאילו מלחמה לפני. צריך לאסוף כוחות במידה האפשרית.