28.8.1946

משה יקירי,

בבית שקט ואני יושבת לשולחן הכתיבה שלך ולבי בל עמי. לפני רגעים מספר הקשבתי לרדיו ומי יודע מה מוכן לי ברדיו זה לעת ערב.

כשהייתי אצל חיים - כתבתי לך על ביקור זה - הוא אמר בין השאר: אימא, הן בעצם אבא יושב בגללי.[1] סיפרתי לו שהחזרת מכתבו בגלל הכתב, אך לא הראיתי אותו לו - לא רציתי לשבור את לבו ולב יש לו יקר יקר.

אתמול דיבר ראובן טלפונית עם בטי. הוא בא ללונדון לימים אחדים ועומד לחזור פריסה. בטי אמרה לו בשמי עד כמה אתה מצטער על שתיקתו. לפי בטי הוא מתפלא מאוד ששתיקתו כך פוגעת בך, וכי על כל פנים הוא כתב וכותב. בטי עצמה לא קיבלה מכתבים זה כמה שבועות. הוא עסוק מאוד, נקרע לגזרים - בטי אומרת: איני יודעת בדיוק במה - ומבקש אותך לא לחשוב עליו רעות.

זאב הערום מעיר, שלא בכתיבת מכתב כוחו של ראובן, וכי היו לו הרבה הזדמנויות של נוסעים לשלוח משהו. נדמה לי שיש פתגם: קצר קומה - גְדול עורמה. זה מוסב על זאב יותר משעל מישהו אחר. זריזותו ועינו הפקוחה מפליאות אותי לפעמים.

אני מסיימת. נשיקות וגעגועים. הלקוות שנתראה בקרוב?

צ.

שלום לדוד.