169. אל: רבקה, וינה - לונדון, 13/6/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  169. אל: רבקה, וינה - לונדון, 13/6/1922
כותרת משנה  שני

 

169

אל: רבקה, וינה

לונדון, שני, 13/6/1922

 

שימעי נא, בתי, מדוע אינך כותבת? וואס פאר א פנים האט דאס? [יידיש: איזה פרצוף יש לזה?] את ברוגז? על מה? או אין לך מצב רוח? אך הן יש גבול. והפעם עברת מאוד את הגבול. או אינך רוצה להתווכח איתי באותו עניין?[1] וכי מי זה דורש ממך. הן יכולתי גם אני לכתוב, תוך כדי הוויכוח, על רחמנינוב. והאומנם את אינך יכולה?[2]

את יודעת, שאין אני דואג לעולם מפני חוסר מכתבים. ואילו היו עוברים שבועות אלה בזמן אחר - לא היה אכפת לי כלל. הייתי רק מתפלא. אך הפעם הן את יודעת כי אני מחכה למכתב מבוקר לבוקר. ובכן, איך זה יש לך העוז ומניין לך הזכות המוסרית לא לכתוב?[3]

האומנם נוח לך לשַלֵח הנה את דוד בלי מכתב ובלי מסירת איזה דבר מסוים? והאומנם נוח לך לכתוב לדוד בהיותו פה ולבקש אותו למסור לי, כי כך וכך. ולא לקיים.[4] והאומנם נאה לך, כי את מכתבו האומלל של יהודה,[5] אשר גרוני ניחר לבקשו ממך חזרה, אקבל בזכותו של דוד, כשחזר לווינה. ואיך זה נתנך לבך למסור לדוד את המכתב ע״מ שישלחנו אלי. האם לא הרגשת, כי חובתך לשלוח את המכתב בעצמך, ולהוסיף מה פשר כל הדברים האלה?[6] האומנם ״סתם״?

אני רוצה רק לומר לך, שאילו היה כל זה בזמן אחר, אילולא הצטרפה שתיקתך המוזרה והאכזרית לעוד דברים, ואילולא חל הדבר דווקא להכעיס בזמן היותר קשה והיותר ארור שרק היה לי בלונדון, ואילולא הייתי מרגיש ורואה בעליל, כי כל בוקר העובר מבלי שיתקבל מכתב ממך מביא לי ממש פחי נפש, ושולל ממני את המנוחה, ואינו נותן לי ללמוד כראוי ומפריע לי להירדם בלילה - אילולא כל זה, אינני יודע אם הייתי כותב לך. אך אני בפירוש אנוכיי, ומכתביך דרושים לי, ולטובת עצמי, ורק לטובת עצמי אני כותב לך.[7]

ביום השישי, תחת רושם הרצאה אחת על גורדון פשה [8](את זוכרת?) ומייד אחריה כתבתי לך מכתב די ארוך. המכתב יצא היסטרי מאוד, ובכ״ז החלטתי לשלחו. אח״כ נמלכתי - שמא יבוא ממך מכתב בשבת בבוקר, ולמה אצערך לשווא. אך מכתב ממך לא היה, ותחתיו באה הפתקה של דוד עם המכתב של יהודה, בלי מילה ממך! והדבר הזה הכביד את לבי יותר משאילו לא היה מכתב מווינה כלל, ואמרתי לא, לא אשלח לה את המכתב, ואת כל רוגזי שפכתי על ראש דוד המסכן, ובאופן טיפשי.

די לי.

 

משה

 

הערות



[1] סירובם של עדה ואליהו להינשא בחופה וקידושין.

[2] בתשובה למכתב זה, כתבה רבקה למ״ש ב-19/6/1922: ״איך אקיף את ים הדברים אשר עלי להציף עליך? איך אשים מידה במילים לעומק הרגשות שעלי להביע לך?״

[3] על כך השיבה רבקה:

על משפטים שלך כגון: ׳האומנם נוח לך׳ ׳איך זה יש לך העוז׳ ׳מנין לך הזכות המוסרית׳, ׳האומנם לא הרגשת כי חובתך׳ - ועוד ועוד - לא אענה כלל. כי אילו ראית אותי עכשיו לא היית אומר לי מילים כאלה ועל כן אני מוחלת לך אותן כאילו לא נאמרו. והן אני בעצמי אשמה בזה שהבאתיך לכך. ועתה על עצם ׳האשמה׳. לי נדמה כי אני חשה בה יותר מכל איש אחר, יותר גם ממך. אך אני גם היודעת, מה גרם לזה שאסב לך צער וסבל רב כזה. אני יודעת מה עבר עלי בחודשים האחרונים, ועל כן אני בעצמי צריכה להיות לסנגור לי (שם).

[4] על כך השיבה רבקה:

לפני נסיעת דוד [מווינה] לא ראיתיו שני ימים וגם לא ידעתי אם הוא נוסע באותו יום. למסור על ידו בע״פ דברים לא הספקתי וגם לא השתדלתי כי הייתי בטוחה שאכתוב לך ארוכות על הכל ואדבר איתך ישר. כתבתי לדוד בהיותו בלונדון כי מוכרחה הייתי לבאר לו מדוע פתחתי מכתב השלוח אליו. ביקשתיו למסור לך שאכתוב לך בקרוב ולא קיימתי את הדבר כי לא התקיימו גם לי דברים מכריעים בשביל מנוחת נפשי, בהירות שכלי, קור רוחי, הדרושים לי עתה בשביל כל מעשה שאני עושה (שם).

[5] יהודה פנה אל אחיו ואחיותיו בבקשת עצה. הוא ואחותו הצעירה גאולה נותרו בבית עם אמם האלמנה, שהתקיימה ממשכורתו הצנועה של יהודה כעובד ספריית ההסתדרות. יהודה ביקש לצאת לעבודה חקלאית, אך התלבט בין רצונו זה והחובה לתמוך באמו. מ״ש השיב ליהודה במכתב 173 להלן. עדה כתבה לו במפורש שעליו לצאת את הבית ויהי מה (8/5/1922).

[6] ״המכתב [של יהודה] לא היה כלל אצלי במשך כל הזמן. ביום שקיבלתיו שלחתיו לעדה עם אזהרה שתמהר להחזירו. היא דחתה את הדבר עד שתכתוב לך, והכתיבה הלכה ונתעכבה״ (רבקה למשה, שם).

[7] על כך השיבה רבקה:

עם כל הצדק שיש לך להאשימני ולהרשיעני באי-כתיבה אליך כל הזמן הזה, היזהר לך מתת לרוגז ולכעס עלי להכות שורשים עמוקים בלבך. אשמתי אומנם רבה, אך גם טעמי להצטדקות נמרצים וחשובים למאוד. אני מבקשת אותך לתת לי את האפשרות להתחיל לדבר אליך - כי מכתב זה רק התחלה - כאילו אין אתה כועס כלל ולשמוע את שפך דברי לפניך בכל הרוך שאתה מסוגל אליו. לצערי ולעצבי רואה אני במכתביך במשך זה זמן רב, לא רק האחרון, אותות לעצבנות יתרה, אשר לא נאה היא לאיש מאיתנו ובוודאי לא לך מתאימה (שם).

[8] צ'רלס ג'ורג׳ גורדון, מושל סודאן 1885-1877. נהרג במצור המורדים הסודאנים על חרטום.

 

העתקת קישור