מזהה |
2520 |
שם הספר |
ימי לונדון ב' |
שם הפרק |
169. אל: רבקה, וינה - לונדון, 13/6/1922 |
כותרת משנה |
שני |
169
אל: רבקה, וינה
לונדון, שני, 13/6/1922
שימעי נא, בתי, מדוע אינך כותבת? וואס פאר א
פנים האט דאס? [יידיש: איזה פרצוף יש לזה?] את ברוגז? על מה? או אין לך מצב רוח? אך
הן יש גבול. והפעם עברת מאוד את הגבול. או אינך רוצה להתווכח איתי באותו עניין?[1] וכי מי זה דורש ממך. הן יכולתי גם אני לכתוב, תוך כדי
הוויכוח, על רחמנינוב. והאומנם את אינך יכולה?[2]
את יודעת, שאין אני דואג לעולם מפני חוסר מכתבים.
ואילו היו עוברים שבועות אלה בזמן אחר - לא היה אכפת לי כלל. הייתי רק מתפלא. אך הפעם
הן את יודעת כי אני מחכה למכתב מבוקר לבוקר. ובכן, איך זה יש לך העוז ומניין לך הזכות
המוסרית לא לכתוב?[3]
האומנם נוח לך לשַלֵח הנה את דוד בלי מכתב ובלי
מסירת איזה דבר מסוים? והאומנם נוח לך לכתוב לדוד בהיותו פה ולבקש אותו למסור לי, כי
כך וכך. ולא לקיים.[4] והאומנם נאה לך, כי את מכתבו האומלל של יהודה,[5] אשר גרוני ניחר לבקשו ממך חזרה, אקבל בזכותו של דוד,
כשחזר לווינה. ואיך זה נתנך לבך למסור לדוד
את המכתב ע״מ שישלחנו אלי. האם לא הרגשת, כי חובתך לשלוח את המכתב בעצמך, ולהוסיף
מה פשר כל הדברים האלה?[6] האומנם ״סתם״?
אני רוצה רק לומר לך, שאילו היה כל זה בזמן
אחר, אילולא הצטרפה שתיקתך המוזרה והאכזרית לעוד דברים, ואילולא חל הדבר דווקא להכעיס
בזמן היותר קשה והיותר ארור שרק היה לי בלונדון, ואילולא הייתי מרגיש ורואה בעליל,
כי כל בוקר העובר מבלי שיתקבל מכתב ממך מביא לי ממש פחי נפש, ושולל ממני את המנוחה,
ואינו נותן לי ללמוד כראוי ומפריע לי להירדם בלילה - אילולא כל זה, אינני יודע אם הייתי
כותב לך. אך אני בפירוש אנוכיי, ומכתביך דרושים לי, ולטובת עצמי, ורק לטובת עצמי אני
כותב לך.[7]
ביום השישי, תחת רושם הרצאה אחת על גורדון פשה [8](את זוכרת?) ומייד אחריה כתבתי לך מכתב די ארוך.
המכתב יצא היסטרי מאוד, ובכ״ז החלטתי לשלחו. אח״כ נמלכתי - שמא יבוא ממך מכתב בשבת
בבוקר, ולמה אצערך לשווא. אך מכתב ממך לא היה, ותחתיו באה הפתקה של דוד עם המכתב של
יהודה, בלי מילה ממך! והדבר הזה הכביד את לבי יותר משאילו לא היה מכתב מווינה כלל,
ואמרתי לא, לא אשלח לה את המכתב, ואת כל רוגזי שפכתי על ראש דוד המסכן, ובאופן טיפשי.
די לי.
משה
|
|
|