יום ג',  27.8.1946

משה יקירי,

אני מעבירה אליך מכתבים משושנה ק', מיצחק ש' ומעליזה שהגיעו לפני כמה ימים. סלח על מצבם המקומט.[1]

מה שלומך? מאז ביקרתי אותך לפני קצת יותר משבוע ימים איני יכולה להשתחרר מהרשמים שספגתי במחנה. כשחזרתי ממך נזכרתי באותו שווייצרי מהצלב האדום (את שמו שכחתי), שסעד אצלנו פעם בערב לפני שנים אחדות והירצה לפנינו על הפסיכולוגיה המיוחדת של אנשים שבתוך גדר תיל. נדמה היה לי, שמשהו מזה הבחנתי על פניך ועל פני דוד. הבה נקווה שלא זמן רב נשאר לכם לבלות בתוך הגדרות האלה.

במידה שהשבועות חולפים, נוכחת אני יותר ויותר באבסורד שבמעצרך. אתה עם גמישותך במו"מ, עם כישרונך להבין את מצב יריבך, אתה צריך להיות עצור! היש מצב מגוחך מזה! אחת מן השתיים, אם השלטונות רוצים לסבך ולערפל את העניינים הרי השיגו את [פה נגזרו מספר מילים בידי הצנזור הבריטי] ברצינות ובאמת על פיתרון הבעיה הקשה והמסובכת, הרי שמוכרחים הם להביא את העניינים לאפשרות של מו"מ אם גם יעלה להם הדבר בקושי. גם מצידנו לא הייתה מזיקה גמישות יתרה.

היום מסר לי ד"ש ממך פרנק מהסוכנות הצרפתית לידיעות.

נסעתי אתמול לת"א לבקר את חיים אצל אמי. פניו מתוקים ונחמדים וכבר ניכרת בהם הטבה. אימא נוסעת איתו יום יום לים בתל-אביב, כי בבת-ים עלייה קשה.[2] הסבתא אינה חסה על כוחותיה הדלים למען נכדה, ובאמת אני מרגישה במוסר כליות, אך מה אעשה?

בינתיים שמענו ברדיו שברל ל'[וקר] נסע לפריס ובכיסו הזמנת הממשלה למו"מ. לְמה נתעורר מחר בבוקר?

שלום, יקירי. הזק ואמץ! ושמור על בריאותך.

בנשיקה,

צפורה