מכתב 87 - פואה, נשמתי - 24.8.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 87 - פואה, נשמתי - 24.8.1946
כותרת משנה  א-ן, מוצ"ש

 

                                                                                                         א-ן,  מוצ"ש,  24.8.46

פואה, נשמתי -

 

אני כותב הפעם בעצם יום השבת, או בעיצומו של יום השבת, כמו שנוהגים לומר עכשיו. הבוקר מלאו שמונה שבועות - כל שבוע נוסף נוטל משהו מטעמו של המניין ומטשטש את השבוע כיחידה של זמן. הידיעות שהגיעונו מפי פזית אינן מבשרות טובות לא לכלל כולו ולא לפרטים כמותנו.

מסביב הושלך הס, כאילו שקט של שבת. בחלל נישאים עוד הדי הריב שפרץ לפני כשעה, בין שניים ששמם אחד,[1] בעניין החורגים מתחת לתיל:[2] זה ש"מצד אחד" מלא חֵמה על המעשה: הן מובטח להם שיישארו בארץ ולמה יסתכנו? את מתארת לעצמך את שִצְפּוֹ של איש ריבו - אהובנו ורֵעֵנו. "מצד אחד" עובר באמת כל גבול.

אני מניה, כי במעטירה[3] ממתינים עכשיו עד שיחלים המנותח[4] ואז יתחילו לעגוב עליו ולסַבבו בכחש, ומי יודע לאיזה סבכים ומשברים נגיע. השם ישמרנו!

עם שוב לפידות[5] תתלקח בוודאי בפנים השלהבת. סכנה לבית כולו שיעלה באש.[6]

אני לָמֵד מכל הסימנים כי אבירן[7] אינו רואה דרך מעֵבֶר לסירובם לתנאינו - במקרה שיסרבו, וזהו הֶכְרֵעַ הוודאיות בעיני - והוא מבקש לו מראש מיפלטים: יציאה למרחקים, שיבה לארץ על מנת להצטרף[8] וכיו"ב.

הדרך היעילה היחידה להחשת השיחרור - להוכיח לאנגלים, כי אם רצונם במו"מ הרי אני הכרחי (כשם שאילמלא אני לא היינו הולכים לוועדה[9]) - חסומה בפנינו, כי פירושה להבליט לא רק את החיוב שבי אלא את השלילה שבעמי.[10] דתן ניסה אומנם ללכת בדרך זו, אך אני מקווה שלא הרחיק מדי.

קפיצה: אם לא איכפת לך, שילחי-נא תמונה לישראליק ולשושנה. כוונתי תמיד לתמונה הצוחקת. הרצינית אינה לפי טעמי. האם עלי להיווָאש מ"לָרוּס"?

נשיקות לכולכם,

 

מ.[11]

 

גם העוגה השנייה מצוינת, אם כי נפוּלה בצורתה החיצונית, אבל השפע רב מדי. טרם כיליתי את הראשונה - והנה השנייה, לקיים ישן מפני חדש. בראשונה נהגתי "מושב": לא יצאה מחדרי, אכלתי בעצמי וכיבדתי מי שחביב עלי. ואילו בשנייה אנהג "קבוצה" ואגישנה לשולחן התה.[12]



[1] דוד רמז ודוד הכהן. נראה שהביטוי "מצד אחד" היה חביב על הראשון.

[2] לא נמצאה עדות כלשהי על בריחת אנשי ה"הגנה", בתקופה הנידונה, ממחנה המעצר בלטרון ואף לא ממחנה המעצר ברפיח. ב"דבר" ב-22.8.1946, דווח תחת הכותרת "נמלט מרפיח ונתפס":

הודעה רשמית: אור ליום ג' ב-02.05, ירתה המשטרה אל אחד שנראה חשוד, ושביקש לברוח בשעה שנצטווה לעצור, ליד גשר מסילת הברזל בקילומטר ה-163 מדרום לדיר-אלבלח. באחת היריות נפגע האיש בגבו ונלקח לבית-החולים הממשלתי בעזה. נתברר ששמו יעקב נאיהוזר. הודה כי באותו לילה נמלט מרפיח.

למחרת דיווח "דבר" תחת הכותרת "5 ברחו מרפיח":

לפי [היומון הערבי] "א-דיפע" ברחו ממחנה עצורים ברפיח 5 עצורים ורק אחד מהם נתפס כשהוא פצוע (ר' "דבר" מאתמול).

ב-24.8.1946 כתב מ"ש גם לאריה אשל במח' המדינית:

שמענו כאן ממקור "פנימי" שהמס[ת]לקים מהמיכלאה הם לא 25 אלא 75. מה האמת? דרוש מכ"ך [כתריאל כץ] דו"ח.

ייתכן שהידיעות שהתפרסמו ב"דבר" ב-22 וב-23 באוג' הן מקור השמועה.

[3] לונדון הבירה.

[4] חיים וייצמן, שעבר בלונדון ניתוח בעיניו.

[5] אליעזר קפלן, שם רעייתו דבורה; הכינוי לפי "דבורה אשת לפידות". חזר ארצה ב-29.8.1946.

[6] "בית" - מפא"י. לקראת הוועידה ה-6 של המפלגה, שעמדה להיפתח בתהילת ספט' 1946, גבר המתח בין ה"אקטיביסטים" במפלגה, שבראשם עמדו אישים כב"ג וש' אביגור, ובין ה"מתונים" שבראשם עמד א' קפלן. ראשי המתונים פירסמו באותם ימים חוברת ובה דברי ישראל גורי (גורפינקל), קדיש לוז (לוזינסקי), פרץ נפתלי, אליעזר קפלן, יוסף שפרינצק, פנחס לבון (לוביאניקר), יוסף ברץ, יעקב אורי ושמואל גביש. ההקדמה לחוברת פותחת כלהלן:

קבוצת חברים במפלגה, החולקת על הקו הנוהג במלחמתנו המדינית, מנסה להביא בדפים אלה מקצת מדעותיה ונימוקיה לציבור [...] אנו קוראים תגר על דרך שהיא משובשת, לדעתנו, והיא מצעידה לפי מיטב הכרתנו את מפעל התקומה העברית ואת משא-הנפש לחירות לאומית ולעצמאות מדינית אל עברי פי-פחת (לבחינת הדרך, הוצאת קבוצת חברים של מפא"י, ת"א תש"ז).

[7] ב"ג. הכינוי נגזר משם בתו רננה.

[8] אל המנהיגים העצורים.

[9] לקראת בוא וא"א לא"י, בראשית מרס 1946, נתגלעה מחלוקת בין יו"ר הנה"ס דוד בן-גוריון ובין מ"ש סביב שיתוף הפעולה עם הוועדה. ב"ג התנגד להופעה לפני הוועדה ואילו מ"ש צידד בה. בכל המוסדות שבהן נפרש הוויכוח העקרוני, והתקבלו החלטות בהצבעה - הנהלת הסוכנות, הוועהפ"צ המצומצם ומסגרות מפא"י - הייתה יד מ"ש על העליונה והרוב תמך בו (ר' יומ"א, ו', עמ' 1596). ב"ג קיבל את הדין והופיע לפני הוועדה. ר' מכתב 108 (לדיון מפורט בסוגיה זו ר' הלר - וא"א).

[10] מכינויי ב"ג. "השלילה" - היעדר נכונותו של ב"ג לנסח החלטה שתניח פתח למו"מ עם הבריטים.

[11] ביום זה כתב מ"ש גם לבת יעל. המכתב מובא בעמ' 623.

[12] חברי מושב אוכלים בנפרד, איש בביתו; חברי קיבוץ - בחדר אכילה משותף.

 

העתקת קישור