א-ן,  יום ה',  15.8.1946

פואה שלום לך,

קודם כל, לבל אשכח: אם רק תוכלי - תעשי דבר גדול אם תוכלי לגשת במחצית הראשונה של השבוע הבא ל פ ת ח  ת ק ו ו ה, לבקר את אברהם שפירא,[1] שמתה עליו אשתו. הוא נאמן מאוד לי ויש בינינו ידידות אמיתית. גם את אליהו [גולומב] העריץ מאוד. בכל אסון שקרה לנו היה מן הראשונים לביקור. הוא ראוי לתשומת לב מיוחדת ויעריך מאוד מאוד את בואך,  ב ש מ י  ועפ"י בקשתי. אני אכתוב לו, אך מכתבי בדואר יגיע אליו בוודאי אחרי השבעה. תמסרי את השתתפותי לו, לבן (ראיתי אותו בדרום ים-המלח ונסענו עם אשתו "באונייה") ולבנות - שתיהן היו באט"ס והכרתי בייחוד את שושנה, הקצינה.

אולי תיסעי ישר מפה, ביום ב', לת"א, תגשי מוקדם אחה"צ לפ"ת ומשם תחזרי לירושלים לפני העוצר.

הילדים יוכלו להישאר בחוץ בפ"ת, או לאכול גלידה באיזה מקום.

קיבלתי את העוגיות - תודה! - הן לא בדיוק מה שחשבתי, אך עלו מאוד לרצון. חשבתי על רקיקים יותר קשים, פחות מתוקים, ויותר פריכים. אני מבלבל לך היטב היטב את הראש, לא כן?

אקווה שתראו גם את דוד.

אל-נא תשחי תחת נטל הפורענויות. כל אלו הן חבלי יציאה מן המיצר - אומנם לא למרחב, אבל אפשרות כלשהי של התקדמות וביצור, עכ"פ לא לנסיגה. אני מאמין בזה בלב שלם. אינני סבור שעשינו שגיאות מדיניות רציניות. רק לא נזהרנו די ובמידה שלקינו על כך - לקינו במיותר, ועל זאת עלינו לתת את הדין.[2]

שדרי לגולי קפריסין: יהי המחנה שם בעיניכם תחנה נוספת בנתיב הייסורים אל שערי הגאולה - התחנה האחרונה!

אם תראי את רד"ק תאמרי לו, כי התפעלתי מאוד מפרשת חיפה שלו - מלאכת מחשבת (art of work a).[3]

שלום לילדים. אנו נתראה אומנם ביום ב' בבוקר ב-10 (אל-נא תאחרו!) אבל ודאי עוד אכתוב במוצ"ש וביום א'.

שבת שלום!

מ.