הקדמה – מאסר עם נייר ועיפרון

 

מאת ד"ר פנחס עופר

 

על סף מלחמת העולם השנייה התנערה בריטניה מן ההתחייבויות לעם היהודי, שנטלה על עצמה בהצהרת בלפור ובכתב המנדט לארץ-ישראל כעשרים שנה לפני כן, בתום מלחמת העולם הראשונה. ב-17 במאי 1939 פירסמה ממשלת בריטניה "ספר לבן" על מדיניותה העתידית בארץ-ישראל,[1] שתתבטא בהנהגת הגבלות קיצוניות על עליית יהודים ועל רכישת קרקעות בידי יהודים, ותוליך למסירת השלטון על הארץ לידי הרוב הערבי. ביישוב, בתנועה הציונית ובעולם היהודי עורר ה"ספר לבן" סערה והתנגדות נחרצת. הנהלת הסוכנות היהודית הכריזה כי העם היהודי והיישוב לא רק לא ישלימו עם מדיניות "הספר הלבן", אלא יפעלו נגדה ישירות ו"יגלו מעכשיו כוחם גם בהגנה על העלייה, המולדת והקוממיות היהודית".[2]

 את הצעד הבריטי האנטי-ציוני במאי 1939 יש לראות בהקשר למלחמת העולם השנייה, שקירבתה התבררה והלכה. המאבק האלים של ערביי ארץ-ישראל נגד הבריטים והיהודים בשנים 1939-1936 - "המרד הערבי" - בא אל קיצו בקיץ 1939 לאחר שכוחות מתוגברים של הצבא הבריטי, שגם הסתייעו ב"הגנה", פתחו בנובמבר 1938 במסע נמרץ נגד המורדים הערביים, השתלטו על חבלי ארץ שבהם החזיקו והכריעום. מסע צבאי תוקפני זה נועד להשקיט את הארץ לקראת המלחמה המתקרבת באירופה וסבירות התפשטותה אל המזרח התיכון; ממשלת בריטניה ביקשה להבטיח, כי במקרה שכזה יהיו חייליה באזור פטורים ממעורבות בהתקוממות ערבית מחודשת. על רקע זה מתפענח הפרדוקס של ניצחונם הפוליטי של ערביי ארץ-ישראל חרף תבוסתם הצבאית: המהלך הבריטי, שהתגלם ב"ספר הלבן" של 1939, היה מעוגן בשיקול מעשי - למנוע מרי ערבי אנטי-בריטי בתקופת המלחמה. זאת ביקשו הבריטים להשיג לא בכוח הזרוע, אלא בהיענות לתביעות הפוליטיות של הערבים.

 התגובה היהודית ל"ספר הלבן" לא הייתה אלימה אלא במידה מוגבלת. למעט מחאות והצהרות מתלהמות, ופה-ושם הפגנות והתכתשויות עם כוחות משטרה בריטיים, נמנעה ההנהגה הציונית והיישובית מהתנגשות החזיתית עם השלטונות. היישוב היהודי בארץ-ישראל, שמנה ב-1939 כ-500 אלף נפש, היווה רק כשליש מאוכלוסיית הארץ אך היה לגורם התיישבותי, כלכלי וביטחוני ניכר עד שאם גם לא היה בכוחו לכפות פיתרון פרו-ציוני לשאלת ארץ ישראל, היה חזק דיו לשבש ניסיונות לכפות עליו פיתרון אנטי-ציוני. במילותיו של משה שרת: "יישוב שכבר ישנו בארץ, עובדה ממשית שאין לדכאה ולהכניעה, יישוב שאין להטיל עליו משטר העומד בסתירה יסודית לזכויותיו ולעתידו".[3] אולם נוכח ענני המלחמה שהעיבו על אירופה, ואיימו ישירות על בני העם היהודי שם, נמנעה ההנהגה הנבחרת של היישוב והתנועה הציונית מנקוט צעדים אלימים נגד השלטון הבריטי ומדיניותו העוינת. משפרצה המלחמה התייצבו העם היהודי והתנועה הציונית לימין בריטניה ובעלות-בריתה במלחמתן בגרמניה הנאצית, שהרי לא היה ספק כי לעם היהודי ולציונות תהיה תקומה רק אם יד יריבי גרמניה תהיה על העליונה. דוד בן-גוריון טבע באותם ימים את הסיסמה: "עלינו לעזור לצבא [הבריטי] כאילו לא היה 'ספר לבן' ועלינו לעמוד מול 'הספר הלבן' כאילו לא הייתה מלחמה".[4]

 למעשה, נרתמו היישוב וההנהגה הציונית למימוש חלקה הראשון של סיסמה זו, בהעמידם את עצמם לרשות מאמץ המלחמה הבריטי; אשר למימוש חלקה השני, נהגו כל שנות המלחמה בדרך שניסח משה שרת: "בחשבון הגדול של עולמנו ובחשבונו של העולם הרינו לימין אנגליה. אנו מוכנים להיות נאמנים לה - לא כנתינים אלא כבני-ברית. אבל הילחם נילחם מלחמה פוליטית בדרכה זו של הממשלה האנגלית".[5] גולת הכותרת של מדיניות זאת הייתה התגייסות כ-30 אלף מבני ובנות היישוב לצבא הבריטי. מפעל התנדבותי זה, שמשה שרת עמד בראשו וניצח עליו, הוליך להקמת החטיבה היהודית הלוחמת (Group Brigade Jewish - ה"חי"ל" או "הבריגדה").[6] כמו כן נקשר שיתוף-פעולה בין הסוכנות היהודית וה"הגנה", שסרה למרותה, לבין שירותי מודיעין ותפקידים מיוחדים בריטיים בארץ-ישראל ובמזרח התיכון. המשק היהודי בארץ-ישראל נרתם גם הוא לסייע לצבא הבריטי בהספקת מזון ובמפעלי בנייה וסלילה באזור.

 מיתון המאבק הציוני נגד "הספר הלבן" נסמך גם על הנחה רווחת, שממשלת בריטניה, אפילו לא תמשוך את "הספר הלבן" חזרה, לא תנהג על פיו במהלך המלחמה, ולאחריה תשנה בעליל את יחסה השלילי למפעל הציוני. ואכן, וינסטון צ'רצ'יל, מנהיג בריטניה, חזר והצהיר כי לאחר המלחמה תפעל ממשלת בריטניה לפיתרון שאלת ארץ-ישראל בדרך שתשביע את רצונה של התנועה הציונית.[7]

 גם "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל), שפרש מן ה"הגנה" והסיר מעליו כל מרות של מוסדות היישוב המאורגן, ואשר בעקבות פרסום "הספר הלבן", החל לפַגע במיתקנים בריטיים בארץ-ישראל,[8] הודיע באמצע ספטמבר 1939 על הפסקת פעולותיו האלימות "העלולות לפגוע בממשלה האנגלית".[9] אברהם שטרן ("יאיר") וחסידיו, שהתנגדו להפסקת מלחמת האצ"ל בבריטים, שכן לטענתם "הכובש הבריטי" הוא האויב הראשון במעלה של העם היהודי ושאיפותיו הלאומיות,[10] פרשו ביוני 1940 מן האצ"ל והקימו את אירגון "לוחמי חרות ישראל" (לח"י). אצ"ל, אשר במרבית שנות המלחמה היה נתון בשפל, חידש את פעילותו האלימה בשלבה האחרון של המלחמה, כאשר ניצחון בריטניה ובעלות-בריתה כבר היה ברור. בסוף ינואר 1944 הכריז מפקדו החדש, מנחם בגין, על "המרד".[11] מאז ועד סוף המלחמה ביצע אצ"ל רק פיגועים מעטים, ואילו לח"י, שהתמיד לפגוע בבריטים, ובתוך כך רצחו אנשיו בנובמבר 1944, בקאהיר, את לורד מוין, השר התושב הבריטי במזרח התיכון - מעשה שהיו ממנו תוצאות קשות לציונות[12] - גם הוא, בשל חוסר יכולת, לא הירבה בפעולות; באלה כאלה לא היה כדי להכביד על מאמץ המלחמה הבריטי.

 ב-8 במאי 1945, עם כניעת גרמניה, הסתיימה מלחמת העולם השנייה בזירתה האירופית. רק אז ניגלה מלוא חורבנה של יהדות אירופה, מאות אלפי יהודים ששרדו, עקורים ופליטים, התקבצו במחנות בגרמניה ובאוסטריה וייחלו לשיקום חייהם הממוטטים, מצבם החמור הצריך בדחיפות מיקלט של קבע.

 ארץ-ישראל יכלה לשמש מקלט שכזה. היישוב היהודי היה נכון לעמוס על שכמו את קליטת הניצולים, אך שערי הארץ, הנתונה בשלטון המנדט הבריטי, נשארו נעולים. הציפיות כי לאחר ניצחון בריטניה יבוטל משטר "הספר הלבן" ושערי הארץ ייפתחו לרווחה, ציפיות אשר גברו עם ניצחון מפלגת העבודה הבריטית ("הלייבור") בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה ביולי 1945, נכזבו. ההבטחות המפליגות שהשמיעו ראשי "הלייבור" ערב הבחירות הללו באוזני ראשי התנועה הציונית, לרבות ההבטחה לתמוך בהפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית, כתביעת "תוכנית בילטמור" שאימצה ההסתדרות הציונית במאי 1942, לא כובדו על-ידי ממשלת "הלייבור", אשר התייצבה מאחורי מדיניות "הספר הלבן" של קודמתה.

 עתה לא הסתפקה התנועה הציונית במחאות. במהלך הכינוס הציוני העולמי, שהתקיים בלונדון באוגוסט 1945 וקרא לפתיחת שערי ארץ-ישראל לאלתר לפני שרידי יהדות אירופה, התקבלה בחשאי ובחוג מצומצם של שלושה אישים החלטה להחריף את המאבק למען ביטול מדיניות "הספר הלבן" על-ידי שיוציאוהו מהתחום הפוליטי והדיפלומטי ויעבירוהו גם למישור האלים-המזוין, וכך יגבירו את הלחץ על בריטניה. המחליטים היו יושב-ראש ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית דוד בן-גוריון, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית משה שרת (שרתוק), וראש המיפקדה הארצית (רמ"א) של ה"הגנה" משה סנה (קליינבוים).[13] באותם ימים גם הוסכם בין בן-גוריון וסנה, כי ה"הגנה" תפעל לשיתוף-פעולה ולתיאום פעולות מזוינות נגד הבריטים עם אירגוני המחתרת הפורשים אצ"ל ולח"י, כדי להפגין את נחישות היישוב היהודי  כ ו ל ו  במאבקו נגד המדיניות הבריטית האנטי-ציונית.

 תיאום הפעולות של ה"הגנה", אצ"ל ולח"י בוצע במסגרת של אירגון-גג, שנקרא "תנועת המרי העברי". במיפקדת "תנועת המרי" ישבו נציגי שלושת האירגונים ובראשה עמד נציג ה"הגנה". כל אירגון השתתף בפעולות "תנועת המרי" במיסגרתו העצמאית וחלקו בהן תאם את גודלו היחסי. אירגון ה"הגנה" פתח את המאבק המזוין בבריטים ב-9 באוקטובר 1945 בפריצת יחידת פלמ"ח למחנה המעצר בעתלית. כמאתיים מעפילים שהיו עצורים שם חולצו והועברו ליישובים בסביבה, ואילו המיבצע הראשון של "תנועת המרי" היה ב"ליל הרכבות"[14] ב-1 בנובמבר 1945. אחריו גברו והלכו ההיקף והעוצמה של הפעולות, שלשיאן הגיעו בלילה אחד אור ל-17 ביוני 1946; אז פיגעו יחידות פלמ"ח - הזרוע הלוחמת של ה"הגנה" - באחד-עשר גשרים, שחיברו את ארץ-ישראל עם הארצות השכנות, ופוצצו עשרה מהם ("ליל הגשרים"[15]).

 תגובתם הקשה של הבריטים באה במהירות במיבצע "אַגַתַה" (לפי תוכנית "ברוֹדְסַייד"), שתכליתו הייתה לעַקֵר את הנהגת היישוב המאורגן על-ידי מעצר ראשיה ולקעקע את הארגון הצבאי הסר למרותה - ה"הגנה". בשבת, 29 ביוני 1946 (בלשון העם נתקבע כינויה "השבת השחורה"), השכם בבוקר, פשטו כוחות צבא ומשטרה גדולים על בנייני המוסדות הלאומיים בירושלים ועל 27 יישובים יהודים, רובם ככולם קיבוצים, שבהם התמקמו יחידות פלמ"ח, עצרו אלפים ובהם חברי פלמ"ח וערכו חיפושים מקיפים לגילוי מיסמכים ונשק. הבריטים עצרו ארבעה מחברי הנהלת הסוכנות היהודית ובראשם ראש המחלקה המדינית משה שרת - האחרים היו הרב י"ל מימון-פישמן, יצחק גרינבוים ודב יוסף - וכן את יו"ר הוועד הלאומי דוד רמז. מנהיגים אלה נכלאו באגף מיוחד במחנה המעצר לטרון א'.[16]

 משה שרת וחבריו להנהגה הוחזקו במעצר עד 5 בנובמבר 1946 - למעלה מארבעה חודשים. בתקופה זו נדרשה ההנהגה הציונית, שפעילותה העיקרית התרכזה בפריס, שם שהה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון ולשם הגיע משה סנה, שהצליח לחמוק מידי הבריטים,[17] להכרעות בעלות חשיבות עליונה לעתיד הציונות והיישוב היהודי בארץ-ישראל. להוותו היה משה שרת מרוחק ממוקדי השיקולים וההכרעות - פריס, לונדון, ניו-יורק - ונבצר ממנו להיות שותף מלא בהם. אומנם הוא נקט עמדות ברורות ומנומקות בשאלות שעל הפרק, והעלה אותן במכתביו החשאיים שהוברחו ברציפות מלטרון לאנשי המחלקה המדינית בירושלים, אלא שלא אחת הגיעו הללו לתעודתם לאחר שההחלטות כבר התקבלו. כלוא במחנה מעצר, נגזר עליו לחוש כמי שנותן עצות שעה שאין להן עוד דורש, ולענות את עצמו על שנמנע ממנו לסייע באופן פעיל ושקול לעיצוב המדיניות הציונית ולקידומה. את אין-האונים והתסכול שחש במצב זה ביטא במכתביו לרעייתו צפורה: 

אילמלא חזרתי אז מאנגליה - ובעצם חזרתי רק לרגל הבר-מצווה [של הבן חיים] - הייתי עכשיו בתוך תוכי המרקחה והמערכה, עכשיו אני משותק. האומנם לאורך ימים?[18]

אף על פי שלכאורה נתקבלו מסקנות פריס ברוב גדול - כמעט פה אחד - אני מרהיב עוז להביע ביטחון, כי אילו הייתי שם הייתה ההכרעה נופלת אחרת, או לפחות מתנסחת אחרת. אומר בפשטות: תבונת הניסיון שלי נעדרה משיקולי פריס.[19] 

שאלה דוחקת שעמדה באותם ימים על הפרק הייתה האם להמשיך במאבק המזוין בבריטים נוכח מהלומת "השבת השחורה". אף שמשה שרת היה שותף להחלטה לנקוט מהלך אלים כאמצעי הכרחי להגברת הלחץ לשינוי המדיניות הבריטית האנטי-ציונית, תמך עתה - אחרי "השבת השחורה" - בהשעיית הפעולות המזוינות ובכך התייצב נגד ה"אקטיביסטים" של אותם ימים, בתנועה הציונית ובמפלגתו מפא"י, שהתנגדו להפסקתן ודגלו בסיסמת "מאבק רצוף".

עמדה זו נקט משה שרת לא מחמת מצוקת המעצר - היפוכו של דבר, הוא עמד על כך ששיחרורו ושיחרור חבריו "לא ייעשה לנושא הראשי" במערכת שיקוליה של ההנהגה הציונית[20] - אלא משום שחשש לגורל המיפעל הציוני ולעתיד היישוב היהודי בארץ, העלולים להיפגע אנושות על-ידי מהלומות נוספות שינחיתו הבריטים, עזות יותר משהנחיתו ב"שבת השחורה"; בייחוד חשש מפני צעדים בריטיים שיְעַקרו את כוח המגן של היישוב - ה"הגנה" - ויסכנו את יכולת היישוב לעמוד במיבחנים הצפויים לו בעתיד, שלקראתם היה חיוני לבנות ולחזק את העוצמה הצבאית היהודית.[21] את חרדתו מפני דבקות בלתי-מסוייגת במאבק המזוין ואזהרתו מפני תולדותיו תימצת בדברים שכתב לבנו יעקב:

בלי עמידה קשה לא ניוושע, אך בהתנגדות יתרה נוכל גם להיחרב. הקנאים שמרדו ברומא נחלו אומנם תהילת עולמים, אך הבית חרב, איני רוצה בחורבן שלישי גם אם ינחיל לנו תהילה.[22]

 תביעתו של משה שרת להימנע מהמשכת המאבק המזוין עלתה בקנה אחד עם החלטת ההנהלה המורחבת של הסוכנות היהודית, בכינוסה בפריס באוגוסט 1946, על הפוגה במאבק המזוין עד להחלטה שתתקבל בסוגיה זו בקונגרס הציוני הכ"ב, שנועד להתכנס בסוף אותה שנה.[23]

 בצד קריאתו לריסון המאבק המזוין ואף להפסקתו, תבע משה שרת ממקום מעצרו להמשיך ולהרחיב את פעולות ההעפלה וההתיישבות ולהגן עליהן בכוח בלי להירתע מפני התנגשויות אלימות עם השלטון; עתה דגל בקו פעולה שנתכנה באותם ימים "מאבק צמוד" - נקיטת פעולות מרי רק בתגובה לפעולות נגד מיבצעי העפלה, גירוש מעפילים מן הארץ והפרעה להקמת נקודות התיישבות - ונטל חלק בעיצובו.[24] עד מה הייתה מדיניות זו חיונית בעיניו ניתן ללמוד גם מאי-הנחת שהביע נוכח האדישות שאיפיינה, לדעתו, את תגובת היישוב בהיקראו להתגייסות המונית למניעת גירוש מעפילים בכוח מנמל חיפה למחנות מעצר בקפריסין.[25]

 ב-1 ביולי 1946, מייד לאחר "השבת השחורה", התכנסו בירושלים חברי הנהלת הסוכנות (שלא נעצרו או לא שהו בחו"ל), הוועד הפועל הציוני ומליאת הוועד הלאומי, ראשי עיריות ורשויות מקומיות וראשי "אגודת ישראל", לדון בתגובה להתקפה הבריטית על היישוב. כינוס זה פירסם גילוי-דעת, שבו נאמר, בין היתר: "היישוב לא יוכל לקיים קשרים תקינים עם השלטונות אם התקפה זו לא תיפסק והאסירים לא ישוחררו, מוסדות היישוב והתנועה [הציוניתן יקבעו את פירטי ההגשמה של ההחלטה הזאת [שנתכנתה "אי-שיתוף"] וכל היישוב כולו וכל אזרח ביישוב יקיימו את החלטות המוסדות הללו במלואן".[26]

 עיקריה של תוכנית ה"אי-שיתוף", שהכינו חברי הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים והנהלת הוועד הלאומי, היו: ניתוק הקשרים בין הרשויות המקומיות היהודיות לבין השלטונות (כלומר, לא להיזקק לפיקוחם ולא לבקש מהם אישורים לתקציביהן ולפעולותיהן), ופרישת החברים היהודים מן הוועדות הממשלתיות (להוציא הוועדה לטיפול בחיילים משוחררים והוועדה לפרי הדר). תוכנית זו של "אי-שיתוף" הייתה אמורה לצאת לפועל באמצע יולי 1946, אלא שבשל סיבות שונות, פנימיות וחיצוניות, נדחה ביצועה שוב ושוב והיקפה הצטמק והלך עד שהתמוססה והורדה מסדר היום היישובי (אחת מסיבות הדחייה הייתה פיצוץ משרדי הממשלה במלון "המלך דוד" בירושלים על-ידי אצ"ל ב-22.7.1946, שבו נהרגו 93 בני-אדם, אנגלים, יהודים וערבים, ועשרות נפצעו, והחשש מפני תגובות חריפות מצד השלטונות נגד היישוב היהודי).

 משה שרת, מכלאו בלטרון, פיקפק ביכולתו של היישוב לדבוק במדיניות "אי-שיתוף", אך משהוחלט עליה תמך בה ודחק למימושה - אומנם בזהירות ובשיקול דעת - שכן בעיניו הייתה הכרחית כגילוי של מחאה ציבורית ונכונות להקרבה של היישוב כולו. בכישלון תוכנית "אי-שיתוף" ראה מחדל צורב ועדות לרפיסות מבישה ולהיעדר מנהיגות ראויה.[27]

 היחסים בין התנועה הציונית לממשלת בריטניה השתבשו ביתר שאת אחרי "השבת השחורה". ככל שהתמידה הסוכנות היהודית בהוקעת ממשלת בריטניה ומדיניותה הארץ-ישראלית, כן התאמצה זו להשחיר את פני הסוכנות היהודית ולערער את מעמדה בזירה הבינלאומית. לתכלית זאת פירסמה הממשלה ב-24.7.1946 "ספר לבן", שציטט כלשונם מברקים מוצפנים, שהוחלפו בין ראשי הסוכנות היהודית בירושלים ובלונדון, ונמצאו, לדבריה, בחיפושים שנערכו ב"שבת השחורה" בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. ב"ספר לבן" זה נטען, כי מברקים אלה, וכן גם ראיות אחרות המצויות בידי השלטונות, מוכיחים כי כמה מאישי הסוכנות היו מעורבים בפעולות ארגון ה"הגנה", שבכמה מקרים היה תיאום בינו - הסר למרות הסוכנות היהודית - לבין אצ"ל ולח"י.[28]

 דובר הסוכנות היהודית כפר לחלוטין בהאשמות אלה ותבע מן השלטונות להוכיח "שהסוכנות היהודית היא האחראית לתוכנם, מקוריותם ומשלוחם"[29] של המברקים, אך לכל הבקיאים בסוגיה זו היה ברי כי ה"ספר הלבן" כולל ראיות של ממש, וכי אכן "במשרדי הסוכנות נתגלו מסמכים בעלי ערך מדיני".[30] משה שרת נחרד מהגילויים המפלילים הללו שחשפה הממשלה, אך באותה שעה גם ראה בגילויים הללו ככֶּשֶל של המערכת, שלא השכילה לאבטח את סודיות המברקים, והביע דעתו כי בבוא העת על האחראים לכך לתת את הדין.[31]

 המאבק המזוין האנטי-בריטי שפתחה בו "תנועת המרי העברי" לא בא במקומו של מאבק ציוני מדיני. אדרבה, המאבק המדיני העצים באותם ימים והתמקד בתביעה לפתור לאלתר את הבעיה הדוחקת של שרידי השואה, השוהים במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה, על-ידי מימוש זכותם לעלות לארץ-ישראל. במאי 1945 הגישה הסוכנות היהודית בירושלים לממשלת המנדט תביעה דחופה למאה אלף רישיונות עלייה בשביל שארית הפליטה. הרי טרומן, נשיא ארה"ב, תמך בתביעה זו ובסוף אוגוסט באותה שנה פנה אל ממשלת בריטניה בבקשה "לשנות את הגבלות 'הספר הלבן' משנת 1939 באופן שתוּתר עלייתם של מאה אלף עקורים". ממשלת ה"לייבור", שדבקה ב"ספר הלבן", סירבה להצעה זו אך חיפשה דרך להתחמק מן הלחץ האמריקני. כך, ב-13.9.1946, הציע שר החוץ ארנסט בווין כי תוקם ועדה אנגלית-אמריקנית, אשר תבחן בין היתר: "א. את התנאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים בא"י כפי שהם משפיעים על בעיית העלייה היהודית לארץ והתיישבותם בה ועל רוחם של העמים היושבים בה עכשיו; ב. את מצבם של היהודים באותן מדינות אירופה, שבהן היו לקורבנות רדיפותיהם של נאצים ופשיסטים, ואת האמצעים המעשיים שננקטו - או שחושבים לנקוט - באותן המדינות כדי לאפשר להם להיות ללא הפליה ודיכוי, ולאמוד את מספרם של אלה הרוצים - או שיוכרחו בתוקף תנאיהם - להגר לא"י או למדינות אחרות מחוץ לאירופה".[32]

 ממשלת ארה"ב נענתה להצעה הבריטית אך במחנה הציוני קמה מחלוקת: ההערכה ששר החוץ בווין מצפה, כי באמצעות הוועדה שיזם תקבל ממשלתו גושפנקה אמריקנית ל"ספר הלבן", הרתיעה אישים לא מעטים בהנהגה הציונית, ובראשם דוד בן-גוריון, והם פיקפקו אם ראוי לסוכנות היהודית לשתף פעולה עם הוועדה. בן-גוריון שלל הופעה לפניה, שכן בהקמתה ראה טכסיס השהיה ומזימת רמייה.

 משה שרת נקט גישה הפוכה. הוא חייב את ההופעה לפני הוועדה בשקלו כי "אין להחרים מוסד המבטא זו הפעם הראשונה רישמית את התעניינותה של ארה"ב בבעיית ארץ-ישראל, וכי מכל מקום יש לראות את הופעת הסוכנות לפני הוועדה כשלב במערכה - חוליה בשרשרת המאבקים לעתיד לבוא - אשר מתוך דאגה לשלבים הבאים אין ההנהגה הציונית חופשית לפסוח עליו ולהפקיר את תוצאותיו".[33] מקץ דיונים נוקבים הייתה יד המחייבים על העליונה,[34] ונציגי הסוכנות, ובהם דוד בן-גוריון, הופיעו לפני הוועדה ושיתפו עימה פעולה. כעבור זמן קבע משה שרת בסיפוק, כי "התוצאה הייתה חתירה עצומה תחת הסמכות המוסרית והמדינית של 'הספר הלבן' משנת 1939".[35]

 ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית החלה את עבודתה בינואר 1946, גבתה עדויות בארץ-ישראל ובאירופה ובסוף אפריל אותה שנה פירסמה את מסקנותיה. הללו לא מימשו את כל ציפיות ההנהגה הציונית - לא התקבלה תביעתה למדינה יהודית - אולם זו יכלה לרשום לפניה כמה הישגים השובים, שכן הוועדה המליצה על מתן מאה אלף רישיונות עלייה, ככל האפשר ב-1946, ועל ביטול תקנות העברות קרקע משנת 1940 והחלפתן בתקנות שיתירו "מכירה, ההכרה ושימוש של קרקע בלי הבדל גזע, עדה או אמונה".[36] עם פרסום דוח הוועדה הודיע נשיא ארה"ב על תמיכתו בהמלצותיה וקרא להחיש את עליית המאה האלף. לעומתו הצהיר ראש ממשלת בריטניה, כי כניסת המאה אלף לא תתאפשר אלא אם כן יפורקו ה"הגנה" וארגוני ה"פורשים" ונשקם יימסר לשלטונות. הצהרתו העידה, שלא היה בכוונת הבריטים למלא אחר ההמלצות.

 ההנהגה הציונית נאחזה בהמלצת הוועדה לעליית המאה אלף, ובידעה כי בתביעה זו היא נתמכת בידי ארה"ב, עשתה אותה למרכזית במאבקה המדיני והציבורי, שאחד מציריו העיקריים היה מפעל ההעפלה. ממשלת בריטניה, שביקשה להיחלץ מהניגוד שבין עמדותיה לבין עמדות ארה"ב, יזמה עתה הקמת ועדה נוספת. במגעים הבריטיים-אמריקניים הוסכם להקים ועדת מומחים משותפת, שתבחן את הדרכים ליישום המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית.

 ב-31.7.1946 הציג הרברט מוריסון, שר בכיר בממשלת קלמנט אסלי, לפני הפרלמנט בלונדון את התוכנית שגיבשה ועדת המומחים. התוכנית, שנקראה "תוכנית מוריסון-גריידי" ((Grady .H.F היה יו"ר קבוצת המומחים האמריקנים) או "התוכנית הפדרלית", נדרשה "לכל העניינים הנידונים בדוח הוועדה האנגלו-אמריקנית"[37] והתוותה הסדר כולל של שאלת ארץ-ישראל. לפי הסדר זה תחולק הארץ לארבע יחידות: אזור יהודי, אזור ערבי, מחוז ירושלים ומחוז הנגב. שני הראשונים יתנהלו על-ידי שלטון אוטונומי מקומי ושני האחרונים יהיו בשלטון בריטי ישיר. באזורים האוטונומיים יתקיים ניהול עצמי בתחומי חברה ותרבות, וחלקית גם בתחום הכלכלי, אך מכל בחינה אחרת הם יישלטו מירושלים על-ידי מנגנון בריטי שבראשו נציב עליון. את התיחום הטריטוריאלי של האזורים האוטונומיים ביססו המומחים על חלוקת הבעלות על הקרקעות כפי שהייתה רשומה בטאבו בסוף 1944, ומכוח זה נסגרו כ-85 אחוז של שטח הארץ בפני התיישבות יהודית. אשר לעלייה, קבעה "תוכנית מוריסון-גריידי" כי הסמכות לגביה תהיה נתונה בידי הנציב העליון הבריטי.[38]

 נראה שהסוכנות היהודית, שדבר התוכנית נודע לה קודם להצגתה בפרלמנט, היא שהדליפה אותה לעיתונות כמה ימים לפני כן במטרה לעורר נגדה את דעת-הקהל ובייחוד את זו האמריקנית, ולמנוע את אישורה על-ידי נשיא ארצות-הברית.[39] ההנהגה הציונית ראתה בה "תוכנית לחיסול הציונות" ודחתה אותה מכל וכל.[40]

 בהציגו את התוכנית הודיע הרברט מוריסון, כי ממשלת בריטניה הזמינה ל"וועידת שולחן עגול" בלונדון את הארצות הערביות לדון בה, וכי בשלב מאוחר יותר בכוונתה להזמין אליה גם נציגים יהודים (שם הסוכנות היהודית לא אוזכר) וערבים מארץ-ישראל. ואכן, ב-9.9.1946 התכנסה בלונדון ועידת "שולחן עגול" בהשתתפות נציגי ממשלת בריטניה וארצות ערב בלבד. דיוני הוועידה, שלא העלו דבר, הופסקו ב-2 באוקטובר והיו אמורים להתחדש באמצע דצמבר אותה שנה.

 בד-בבד עם ההודעה על דחייתה את "תוכנית מוריסון-גריידי", הודיעה ההנהלה המורחבת של הסוכנות היהודית, אז מכונסת בפריס, כי נציגיה לא ידונו בתוכנית זו ולא ישתתפו ב"וועידת שולחן עגול" בלונדון, שתוכנית זו תשמש בסיס לדיוניה, אלא אם כן תסכים בריטניה לארבעה תנאים, שנוסחו בידי דוד בן-גוריון:

(א) דחיית "תוכנית מוריסון-גריידי" כבסיס לדיונים;

(ב) הסכמת ממשלת בריטניה שהבסיס לדיונים יהיה כינון מדינה יהודית בת-קיימא בחלק של א"י;

(ג) שיחרור המנהיגים העצורים;

(ד) חופש לסוכנות היהודית בבחירת הנציגים היהודים לשיחות.[41]

 משה שרת, במכתביו מלטרון, שלל את "תוכנית מוריסון-גריידי" והיה נחרץ בהתנגדותו לה,[42] אולם לא ראה טעם לדחות על הסף את ההזמנה לשיחות "שולחן עגול" בלונדון מכוח הצגת תנאי, שהבסיס לדיונים יהיה כינון מדינה יהודית, שכן משמעות הדבר, לטענתו, סגירת הדלת מראש להשתתפות במו"מ עם ממשלת בריטניה. הוא לא סבר, כאחרים, כי "על ידי כניסה למערכה אנו נותנים מראש את הדין על תוצאותיה". אדרבה, "לא רק אין כניסתנו [למו"מ] מקפחת את סיכויי מאבקנו לעתיד לבוא, אלא להיפך, היא עשויה לסייע לו", ולפיכך טען כי "ראוי להבחין במפורש בין דחיית הבסיס שהוצע ['תוכנית מוריסון-גריידי'] לבין סירוב ללכת למו"מ. הייתי מסתפק בקביעת בסיסנו [מדינה יהודית] ונמנע מהציג תנאי בל-יעבור, שהוא ייהפך לבסיסו של הצד שכנגד".[43]

 טיעוניו של משה שרת לא התקבלו - אולי משום שנבצר ממנו ליטול חלק ישיר ופעיל בדיונים - והנהלת הסוכנות היהודית נמנעה מלשנות בפומבי את תנאיה.

 גם בממשלת בריטניה וגם בהנהגה הציונית שררה תחושה, כי היחסים ביניהן מתוחים מדי וראוי להפיגם. מזה חשה בריטניה כי מתיחות זו מכבידה על יחסיה עם ארה"ב, ומזה ביקשו המתונים בהנהגה הציונית למנוע נעילת דלת למשא-ומתן עם הבריטים. הואיל והחלטות הנהלת הסוכנות במושב פריס לא איפשרו לה הצטרפות ל"וועידת השולחן העגול", נפתח פתח, ביוזמה בריטית, לשיחות בין נציגי ממשלת בריטניה לבין נציגי הסוכנות היהודית על-ידי הצגתן כ"בלתי-רישמיות". שיחות אלה התנהלו בלונדון במהלך אוקטובר 1946 ותכליתן הייתה ליצור "תנאים הולמים" להצטרפות היהודים לשלב השני של שיחות לונדון הרישמיות ("ועידת שולחן עגול"), שנועדו לדצמבר 1946. האופן שבו הלכו לבסוף נציגי הסוכנות היהודית למו"מ עם ממשלת בריטניה במתכונת זו של "שיחות בלתי-רישמיות" מעיד, אולי, כי ניסיונו המדיני ותובנותיו של משה שרת אכן חסרו בשעת התלבטות ומבוכה.

 תוצאתן הראשונה של "השיחות הבלתי-רישמיות" בלונדון הייתה שיחרור עצורי "השבת השחורה", ובראשם חבורת מנהיגי היישוב, ב-5 בנובמבר 1946.[44]

 לאתר שיחרורו חזר משה שרת מייד לכהן בראשות המחלקה המדינית. בזירת המאבקים הבאים על גורל המפעל הציוני נועד לו תפקיד מרכזי.

 

---