דברים בישיבת הנהלת הסוכנות ירושלים, 18.12.1936
נפגשתי עם מר סימסון, מהמפקדה הצבאית בארץ.
מסקנותי מהביקור הן:
א. הצבא מניח שאם יפרצו שוב מהומות יוכרו בארץ מצב צבאי מייד בתחילתן;
ב. במצב כזה לא יעורר הצבא שום שאלות פוליטיות. הם יראו את היהודים כאלמנט
לויאלי ויבקשו מהם לגייס אנשים לשמירת הרכבות והגשרים (דרכים);
ג. הצבא ידרוש מהממשלה להנהיג שיטה של תעודות זהות (עם תמונות) לכל תושבי
ארץ-ישראל. זה יקל עליהם להתחקות אחרי עוברי החוק.
הבעתי את שביעות-רצוני מכיוון זה ושאלתי אם זהו
הקו שהוחלט עליו. תשובת מר סימסון הייתה, שבהגיע המפקדה למסקנות ברורות תודיע לנו
על כך. בנוגע לתעודות הזהות הערתי כי הגשמת סידור זה תימשך זמן רב ויש גם להביא
בחשבון שהתעודות תוצאנה על-ידי מוכתרים ופקידים ערבים, והם יוכלו לעשות בהן
כרצונם. מר סימסון ענה, שגם אם יהיו זיופים יהיה בתקנה זו משום הקלה רבה על פעולת
הצבא.
מר סימסון מתח ביקורת חריפה על הממשלה, שהפקירה
את גבולות הארץ ועתה הוטל תפקיד זה על הצבא, אם כי כרגיל אינו נכלל בתחום פעולתו.
מסרתי לו שאנו דורשים הקמת חיל-ספר מיוחד לארץ-ישראל, שיהיה מורכב חציו אנגלים,
רבע יהודים ורבע ערבים. מר סימסון הסכים שהדרישה הזאת צודקת. הוא גם התאונן שקשה
מאוד להשיג בארץ אינפורמציה מדויקת.
אתמול הוזמנתי לנציב העליון בקשר עם הסכסוך
בעיריית ירושלים. בסוף 1934 נבחרו למועצת עיריית ירושלים 6 חברים יהודים, המהווים
מחצית ממספר חברי המועצה. הנציב העליון עזר הרבה להגדלת מספר החברים היהודים
בעירייה, מתוך הנחה שהיהודים לא ידרשו בינתיים את ראשות העירייה. לאחר שהיהודים
היוו 50% ממועצת העירייה החל הקהל היהודי דורש ראש עירייה יהודי. אומנם דעתנו הייתה
אז שעוד לא הגיע הזמן לדרישה הזאת, אולם תחת לחץ הקהל הוצגה הדרישה ונדחתה.
ניהלנו משא-ומתן על סמכות הסגן היהודי לראש
העירייה. קודם-כל דרשנו למנות סגן יהודי בלבד, ולא סגן נוצרי. לאחר משא-ומתן רב
הגענו לידי הסכם שימנו גם סגן נוצרי, אולם למעשה ישתתף רק הסגן היהודי בכל עבודות
העירייה. המשא-ומתן עם הנציב העליון נסתיים בפרוטוקול שנכתב בעצם ידו של הנציב, בו
רשום:
א. לפני מינוי ראש עירייה יזמינו הנציב אליו ויודיע לו, כי עליו לעבוד
בקואופרציה עם הסגן היהודי בכל העבודות הרגילות של העירייה, ובייחוד עליו להתחשב
בעצתו בעניינים יהודיים;
ב. ראש עירייה ימונה רק אם יסכים לתנאים אלה;
ג. אם יתברר שראש העירייה אינו ממלא אחרי ההסכם הזה הוא יקבל אזהרה, ואם גם
לאחר האזהרה לא ימלא את ההסכם – יפוטר ממשרתו.
בשולי התעודה רשום גם שהנציב העליון קרא את
התעודה לפני מר ח'אלדי והאחרון הסכים לתנאים. התעודה נוסחה על-ידי הנציב בנוכחות
מושל המחוז קמפבל ובנוכחותי.
בחודשים הראשונים לעבודת העירייה התנהלו העניינים
מתוך הבנה בין ראש העירייה וסגנו מר אוסטר. לפני המאורעות, לאחר שוב מר אוסטר
מחופשתו בחוץ-לארץ, התחדדו היחסים בינו ובין ח'אלדי, כנראה כתוצאה מאינטרוויו שמסר
אוסטר לעיתונות באירופה על הקואופרציה וההבנה ההדדית בין הערבים והיהודים בעיריית
ירושלים. העיתונות הערבית תקפה את ח'אלדי על כך.
מר אוסטר קיווה שהעניינים יסתדרו והדבר יישכח.
בינתיים פרצו המהומות. לאחר המהומות ראה מר אוסטר שזכויותיו כסגן ראש העירייה
מתקפחות יותר ויותר, ובבירור שהיה לו עם מר ח'אלדי הודיע האחרון, שאין הוא מכיר
בזכויות כלשהן לסגן היהודי בעירייה. הוא, ח'אלדי, הינו ראש העירייה והוא מחליט
בעניינים בלי להתייעץ עם איש. מר אוסטר פנה למושל המחוז מר קמפבל. לאחר שיחה של מר
קמפבל עם מר אוסטר וד"ר ח'אלדי יחד, הודיע קמפבל שאין הוא יודע כלל על קיום
הסכם ג'נטלמני כנ"ל. הוא גם הכחיש בפני מר אוסטר שהיה נוכח בזמן עריכת
התעודה, ושח'אלדי יודע על קיום תעודה כזאת. הוא הודה רק שהיו הוראות סתמיות
מהמזכירות הראשית ביחס לקואופרציה עם היהודים בעירייה.
מר אוסטר פנה אלי. שיחתי עם הנציב העליון אתמול
הייתה השלישית בעניין זה, והפעם הייתה לפני הנציב גם התעודה המקורית. בפגישות
הקודמות ניסה הנציב לפרש את התעודה במגמה של צמצום זכותו של הסגן היהודי. עמדתי
בתוקף על פירוש נכון של התעודה ושל המושג קואופרציה, והנציב הודיע כי ישוחח עוד
פעם עם מר קמפבל בעניין זה. ואומנם, לאחר השיחה הזאת קרא מר קמפבל את התעודה לפני
מר אוסטר וד"ר ח'אלדי, וגם הזהיר את ד"ר ח'אלדי על פיטוריו. מר קמפבל
קרא בפניהם גם את הפסקה שנכתבה בידי הנציב האומרת, שד"ר ח'אלדי הוזמן אליו
(לנציב), התעודה נקראה לפניו והוא הסכים לתנאים.
בשיחה זו הייתה הרגשה שח'אלדי עומד להתפשר,
התחילו לפרש את המושג קואופרציה שבתעודה, והייתה תקווה שאפשר יהיה להגיע לידי
הסכם. אך בשיחה האחרונה שנתקיימה בין הנ"ל הודיע ד"ר ח'אלדי, כי לאחר
שהתייעץ עם המוסדות הערביים העליונים עליו להודיע, שלדעתו אין לסגן היהודי כל
סטטוס בעירייה. מר קמפבל רצה להמשיך בבירור על הסעיפים, אולם מר אוסטר העיר שהודעת
ד"ר ח'אלדי היא כפירה בעיקר, ואין כל היגיון לדבר על פרטים. בהמשך השיחה
הודיע ד"ר ח'אלדי, שהערבים הם בעד יצירת שתי עיריות, יהודית וערבית, כדוגמת
יפו ותל-אביב. מר קמפבל הודיע שהממשלה אינה מסכימה לחלק את העיר.
גם הנציב העליון אמר לי, שיש בין הערבים דעה
שצריך לחלק את העיר לשניים, וכי גם בציבור היהודי יש הנוטים לחלוקה, אולם הממשלה
אינה מסכימה לכך. הערתי לו שגם הסוכנות היהודית מתנגדת להפרדה כל זמן שיש תקווה
שנגיע לידי קואופרציה בעיריית ירושלים. בשיחה השלישית הודיע לי הנציב, כי עדיין
איננו מוכן לשוחח בשאלה, מאחר שעליו לקבל עוד חוות דעת מאת התובע הכללי.
תוך כדי שיחה רצה הנציב לצמצם את כל הפרוטוקול
שנכתב בזמנו לסעיף אחד, והוא שבזמן היעדרו של ד"ר ח'אלדי ימלא מר אוסטר את
מקומו. אם, למשל, ירצה מר אוסטר לקבל ניירות הוא יוכל לקבלם באישור ראש העירייה
(לפני זמן היה נהוג שהפקידים היו מוסרים ניירות לאוסטר לפי דרישתו, אולם ד"ר
ח'אלדי ביטל הסדר זה). התנגדתי לפירוש זה של ההסכם. הנציב העליון העיר שלא היה
רוצה שיתחדדו היחסים בשלושת החודשים הקרובים. בינתיים הוא מקווה שהממשלה תתגבר,
ואז היא תנהג ביתר תוקף גם בשאלה הזאת. עמדתי בכל תוקף על קיום ההסכם ודרשתי
להכריח את ח'אלדי להתפשר עם העובדה שיש סטטוס מיוחד לסגן היהודי כפי שנקבע בהסכם.
אחרת אין מקום לקואופרציה בעירייה.
הוספתי ואמרתי, כי אם תעמוד שאלת ההפרדה, הרי
צריך להיות ברור שפירוש ההפרדה הוא שלושה חלקים ולא שניים: העיר העתיקה, כמקום
קדוש לכל הדתות, צריכה להישאר בשלטון בריטי; הערבים יקבלו רק רצועה צרה בעיר
החדשה; וכל יתר חלקי העיר יהיו בידי העירייה היהודית. ייתכן שאם הערבים ישמעו על
חלוקה כזאת יחדלו מדבר על הפרדה.
אני מקווה, אמרתי, שבבחירות הבאות יהיה לנו
רוב, ואז יהיה לנו ראש עירייה יהודי. בשמוע הנציב את הדברים גילה עצבנות יתרה
וניסה להתחמק מהמשך הבירור. ביקשתי רשות להזכיר לו, שכשדרשו היהודים מינוי ראש
עירייה יהודי הודיע להם הנציב בתשובתו, שכאשר יהוו היהודים רוב בעירייה, טבעי הוא
שיקבלו את ראשות העירייה. הנציב לא הבליג והודיע שהוא לא הבטיח שום דבר.
חזרתי ואמרתי שאינני טוען להבטחה מצדו אלא
להבעת דעה.
העיר הנציב, שאינו רוצה להכחיש את דברי, אולם
אינו מתאר לעצמו שאמר דבר כזה, ובכלל אין הוא נוהג לדבר על העתיד.
[---]
כשנגמרה השיחה בעניין זה עוררתי את שאלת
הביטחון וביקשתי מהנציב לתת הוראות שיפסיקו את פיטורי השוטרים המוספים ויעכבו את
הקצינים הבריטים במקומותיהם. הנציב הביע את דעתו שזו הצעה מתונה, אבל עליו לשאול
את דעת יועציו. לדעת הנציב צריך להתכונן למהומות אחר פרסום הדוח של "הוועדה
המלכותית", כי אין ספק שהערבים לא יהיו מרוצים.
שאלתי: היהיו היהודים מרוצים?
הנציב השיב: ייתכן שהיהודים לא יהיו מרוצים,
אבל הערבים עלולים לעורר מרד.
גם בשיחה שהייתה לד"ר וייצמן איתו רצה
הנציב להצדיק את השיטה שבה נהג בימי המאורעות. לדעתו הייתה שיטה אחרת עלולה לעורר
התנגדות מצד דעת הקהל הבריטית. אולם אם לאחר הדוח של "הוועדה המלכותית"
יתקוממו הערבים מחדש, ידכאו את המהומות בכל הכוח העומד לרשות הממשלה.
הנציב מסר לי בסוד, ורק לידיעתי, שעלינו להיות
מוכנים במקרה הצורך לגייס 3,000 איש נוספים על אלה שגויסו בזמן המאורעות. דיברתי
עם הנציב על הברחת נשק וההסתה בעיתונות ובמסגדים. מסרתי לו, שלפי הידיעות שלנו
הברחת הנשק על-ידי הערבים היא נרחבת, ומתנהלות מגביות כספים גדולות בארץ. יש
התארגנות בסתר ומגיעות ידיעות על התכוננות למהומות בהיקף רחב.
אגב, פנה אלי ערבי, באמצעות יהודי, וביקש פגישה
איתי, כנראה בשאלות ביטחון. בעלי-הון ערבים הם במובן זה בעלי-בריתנו, כי הם חוששים
מהמהומות כמונו.
