מתוך יומן העבודה ירושלים, 19.10.1936
באתי אל המזכיר הראשי לפי הזמנתו ומצאתי שהזמין
גם את המפקח הכללי של המשטרה ואת סגן המזכיר הראשי מר מודי.
מר הול פתח והזכיר את השיחה האחרונה שהייתה
לבן-גוריון ולי עם הנציב העליון בדבר הגנה ופירוק נשק. הצעת הממשלה היא לעשות
סידורים מיוחדים להגנה עצמית של יישובי היהודים על-ידי גיוס משטרת עזר, שתבוא
במקום ה"הגנה" החשאית.
העדפתי להתעלם לפי שעה מסופו של הפסוק וניסיתי,
על-ידי הפנית שאלות אל מר ספייסר, לעמוד על משמעו המדויק של הצד החיובי שבהצעה.
מר ספייסר נענה ברצון למתן ידיעות. כוונתו היא
לגייס בכל היישובים והשכונות היהודיים קבוצות אנשים מתאימים שישרתו כשוטרי עזר.
מספרם הכולל יהיה 3,000. אנשים אלה יוכלו להמשיך בעיסוקיהם הרגילים, אך יהיו
חייבים להקדיש מספר ימים מסוים בשנה לתרגילי אימון ולשיעורי קליעה. הדגשה מיוחדת
תינתן לעניין הנזכר אחרון. רוביהם ומדיהם יהיו שמורים בתוך היישובים. הם ייקראו
לשירות בכל שעת חירום, אבל הבכיר שבכל קבוצה מקומית יהיה מוסמך לפתוח את ארגז הנשק
ולחלק את הרובים לאנשיו בכל מקרה של התקפת פתע. הוא יהיה כמובן אחראי לאחר מכן על
מעשהו זה בפני קצין המשטרה, שאותה יחידה מקומית נתונה לפיקוחו.
מר הול הפסיק כאן בהערה, שהנציב העליון היה
סבור שיש למסור את חלוקת הנשק לשיקול דעתו של קצין המשטרה שבמקום, אלא שמר ספייסר
טען שחשוב הוא להניח ליישוב עצמו את חופש הפעולה בנוגע להגנתו העצמית.
מר ספייסר מקווה, שרוב השוטרים המוספים, שהם
חברי היישובים, יהיו מגויסים כשוטרי עזר קבועים. הוא רוצה מאוד להחזיק באנשים אלה,
שהמשטרה כבר השקיעה באימונם מאמצים רבים ושהוכיחו את רוב ערכם. אשר לשכונות
העירוניות, הוא חושב שגם בהן חשוב מאוד לארגן ככל האפשר ששוטרי העזר יהיו מבין
התושבים הקבועים של השכונה, שאליה ייקראו לשירות בשעת חירום. הוא היה רוצה שתקופת
השירות שעליה יתחייבו תהיה שלוש שנים, עם חובת הודעה על ביטול הקשר שלושה חודשים
מראש. בימים כתיקונם לא יקבלו שוטרים אלה כל תשלום, אך כשיגויסו לשירות פעיל תשלם
הממשלה שכרם. הוא מתכוון להציע לממשלה, ומקווה שהיא תסכים, שאחת לשנה יינתן מענק
מיוחד לכל יחידה שתגיע למקסימום של נקודות בעד נוכחות במסקרים, קליעה, משמעת וכו',
ושהסוכנות היהודית או הקהילות היהודיות אף הן יקבעו פרסים שיינתנו כל שנה ליחידה המצטיינת.
שאלתי אם המספר 3,000 נתברר כמספיק. האם אין
הוא פרי "תהליך היסטורי" – הגידול ההדרגתי שחל למעשה בחיל השוטרים
המוספים – יותר מאשר מסקנה של חישוב על יסוד מדעי? אני מניח, שאילו היו המאורעות
מגיעים לקצם כמה ירחים קודם, היה המספר קטן יותר, ואילו נמשכו עוד כמה ירחים היה
גדול יותר.
מר ספייסר חלק. הוא מבטיחני, בכל לשון של
הדגשה, שאל המספר 2,800 לערך הגיעו לאחר סקר מפורט, שהקצינים שלו ביחד עם מפקדי
צבא ערכו באזורים שונים. הם ביקרו בכל יישוב ורשמו את צורכי ההגנה שלו. המספר
שנקבע לכל מקום הוא המספר המדויק הנמצא דרוש כדי להחזיק מעמד עד שתגיע תגבורת
משטרתית או צבאית. הנחתו הייתה, שכל עוד קיים המנדט הבריטי בארץ יהיה צבא בריטי,
וכל מה שדרוש לפי התוכנית הנדונה הוא להבטיח הגנת שעה עד שתגיע עזרה צבאית.
שאלתי אם המפקח הכללי הביא בחשבון, כי נוכח
הניסיון של החודשים האחרונים היה מן הראוי להביא את היישובים שלנו, ובמיוחד את
המרוחקים שבהם, למצב שיוכלו לעמוד בהצלחה בפני התקפת פתע של כנופיה ערבית גדולה
ומזוינת היטב, הפועלת לפי כל כללי הטקטיקה הצבאית.
מר ספייסר אמר שאכן זהו בדיוק מה שהובא בחשבון.
הוספתי לחקור אם אין מר ספייסר חושב לצייד את
משטרת העזר במכונות ירייה, לפחות אחת לכל יחידה.
תגובתו הייתה שלילית. מכונת ירייה היא נשק עדין
מאוד המצריך אימון רב, ואם עושים בו שימוש פזיז הוא עלול להביא לקורבנות שווא
בשיעור גדול. הוא חושב שגם הצבא, שהוא מאומן היטב, נוטה לשימוש יתר במכונת-הירייה,
והזכיר אגב כך כמה מקרים ממין זה שקרו בזמן האחרון.
העליתי שאלת רזרבה קבועה, שממנה אפשר יהיה למלא
מקומות שנתפנו לרגל מחלה, חילופי מגורים או סיבות אחרות בלתי-צפויות מראש.
מר ספייסר, הסביר שהמספר 3,000 כבר מכיל רזרבה
של 200, ואין הוא סבור שיש לפי שעה צורך במספר גדול מזה.
שאלתי, לבסוף, אם אין זה מן הראוי ליתן מן הנשק
בידי חלק יחסי מסוים של שוטרי העזר על-מנת להשתמש בו לצורכי שמירה במקום, והצעתי
שהשומרים הסדירים המועסקים כיום ביישוב היהודי יגויסו כשוטרי עזר, בידיעה מראש שהם
יהוו את הגרעין הפעיל הקבוע של הכוח הזה.
מר ספייסר הסכים, שאכן ראוי היה לגייס את
השומרים כשוטרי עזר, אך אז אי-אפשר יהיה להפעיל אותם כשוטרי עזר אלא בשעת קריאה
לשירות פעיל. אין הוא רואה דרך ליתן בידם רובים, או להלבישם מדים, בימים כתיקונם.
לאחר שגמרנו בשאלות הטכניות עבר הנושא לפסים
מדיניים.
פתח בזה מר הול ואמר, שכל ההסדר הזה תלוי בתנאי
שהיהודים ימסרו את הנשק החשאי שבידם ובחיסול מה שנקרא בשם "הגנה". הוא
אמר שאנו דנים בשאלה זו הפעם באורח בלתי-פורמלי כל-עיקר ובתחומם של ארבעה כתלים
אלה בלבד, וכולנו אנשים ידידים. היש בידי הסוכנות היהודית לסייע לממשלה בעניין
הזה? הוא מניח שעל הארגון הלגיטימי יותר שבין הארגונים האי-לגיטימיים יש לסוכנות
השפעה. אך מה בדבר הארגונים האי-לגיטימיים ביותר – האם תוכל הסוכנות היהודית להטיל
את מרותה גם עליהם?
נראה היה, שמר הול משתדל לקצר לו את הדרך
בעניין הזה.
עניתי, שעדיין לא הגענו לשלב שבו עשויה להתעורר
השאלה שהעלה מר הול. יש לי עוד התנגדות קודמת. אני מדבר כאן בלי סמכות פורמלית
מטעם ההנהלה שעדיין לא דנה בשאלה, אבל לי אישית נראה הדבר תמוה מאוד, שהיהודים
נדרשים כיום הזה למסור נשק, שאם הוא מצוי בידם הרי שימש להגנה עצמית בלבד.
מר הול הפסיק בהערה, שלפי הידיעות שבידו הם לא
השתמשו בו אפילו להגנה עצמית, משום שהממשלה נתנה ליישובים הגנה מספקת.
ידיעותיו של מר ספייסר היו שונות
בעניין זה. הוא מודה, שבכמה מקרים השתמשו היהודים בנשק החשאי שלהם להגן על עצמם.
אמרתי, שמכל-מקום, ממה שידוע לי על
מצב רוחם של המתיישבים ושל הציבור היהודי בכללו, אני בטוח בהחלט שכל הצעה בדבר
מסירת נשק תידָחה בזעם. אף איני חושב שיש צידוק כלשהו לסוכנות היהודית לבוא אליהם
בהצעה כזאת. העובדה היא שהיהודים חשים עצמם לגמרי לא בטוחים. כל עוד אין להם אמון
שהסידורים שהממשלה עושה להגנתם מספיקים בהחלט, לשווא הוא וללא צידוק להניח שימסרו
נשק, במידה שנמצא בידם. גם מלבד שאלת הביטחון יראו היהודים את הדרישה למסור נשק,
אחרי כל מה שקרה בששת החדשים האלה, כדרישה בלתי-הוגנת.
מר הול ענה, שהממשלה עושה מה שצריך
להגנת היהודים על-ידי גיוס משטרת העזר. אין ספק שהממשלה תותקף קשה מאוד על-ידי
הערבים על שהיא מזיינת את היהודים, אבל היא מוכנה לעמוד בפניהם. המתיישבים היהודים
הם אנשים נבונים, והוא תקווה שהם יבינו שרובים הניתנים להם מאת הממשלה, על-מנת
שישתמשו בהם בהיתר, הם אמצעי הגנה מתאים וטוב יותר מן הנשק החבוי שלהם.
שאלתי: 3,000 רובים לאוכלוסייה של
400,000 יהודים?
מר ספייסר הסביר, שטעות היא לבקש
קביעת שיעור יחסי בין מספר הרובים לבין מספר האוכלוסייה. הוא כבר אמר, שמספר שוטרי
העזר הדרוש לכל יישוב נקבע לפי צורכי ההגנה על אותו יישוב; שמספר זה תלוי בשטחו של
היישוב, מערכו ומצבו האסטרטגי, ואין הכרח שיהא עשוי לפי מספר תושביו.
הערתי, כי המסקנה שאליה הגיעו
היהודים במשך המאורעות האחרונים היא, שכל יהודי חייב להיות מזוין, כי כל אחד מהם
רואה עצמו נתון בסכנה אם הוא רוצה לנוע חופשי ואיננו רוצה להיחבא בבית.
מר ספייסר ענה כי מתן נשק לכל אדם
לא יפתור את שאלת הביטחון כלל וכלל. כמעט כל הרציחות בימי מהומות אלה היו ביריות
ברחובות ובדרכים. כנגד פשעים ממין זה אין כמעט שום אפשרות של מתן הגנה. לעומת זאת
היה מספר הקורבנות שנפלו בהתקפות על יישובים, מקום ששוטרים מוספים עמדו על המשמר,
מועט מאוד. הוא הביא לדוגמה את המזכיר הראשי עצמו, שסירב לקבל שומר ראש אישי,
ואפילו אקדח, כי אמר, אם יקרה שיירו בו, שוב לא יוכל לפנות לצד המתנקש בו ולהשיב
לו ירייה.
מר מודי הצטרף ואמר, שאם זוהי
ההרגשה המוטעית השוררת בקרב היהודים, ודאי שמחובתה של הסוכנות היהודית להביא בלב
הציבור היהודי היגיון מתון יותר ולהעמיד אותו על הטעות שבעמדתו. אם יתעקשו להחזיק
את הנשק החשאי סופם לבוא, במוקדם או במאוחר, בסכסוך עם החוק, כפי שקרה לאחדים מהם
במשך ימי המאורעות.
כאן הזכיר מר ספייסר את המקרה
המצער בשני צעירים הגונים בהחלט, שנדונו האחד לחמש שנות מאסר והאחר לשבע שנים על
שעמדו על המשמר במחצבה בנשק אי-לגלי בלא שהיה צורך בעזרתם זו, כיוון שהמחצבה הייתה
שמורה על-ידי שוטרים מוספים.
מר ספייסר אמר, שכוונת הממשלה היא
לבצע את ההסדר החדש בד-בבד עם מסירת הנשק. כגון, לבוא למושב עטרות – אגב כך שיבח
לעילא ולעילא את גבורת רוחם של אנשי המקום – ולומר להם: "לצורכי ההגנה שלכם
נחוצים 12 רובים. הנה הם לפניכם. אך כדי לקבלם אתם צריכים למסור לנו 12 רובים
משלכם".
מר הול התנגד לאריתמטיקה זו. הוא
עומד על הדרישה למסור את כל הנשק האי-לגלי. אפשר שיש בעטרות שישה רובים ואפשר שיש
עשרים. עליהם למסור כל מה שיש להם.
אמרתי, שלפי מצב הדברים כיום
אי-אפשר להניע את עטרות למסור מאומה.
מר הול אמר שזאת היא האפשרות
היחידה. הממשלה לא תוכל לסבול מציאותו של נשק חבוי. עוד מעט – הוא הוסיף בהעיפו
עין על הלוח – יהיה עליה להתחיל בפירוק הנשק מעל הערבים, ואין היא יכולה לפסוח על
היהודים. הוא חזר והביע תקווה, שאנחנו נמצא את הדרך להביא את המתיישבים להבין
ולהעריך את חשיבותו של נשק רשמי.
חזרתי על מה שאמרתי לנציב העליון,
שהנשק הערבי הוא סכנה לשלום הציבור ואילו הנשק היהודי אינו כן. ואשר למתיישב, הרי
אחד הדברים שהוא ודאי יגיד יהיה, שהנשק שהממשלה נותנת לו היא יכולה ליטול ממנו עם
כל שינוי-פתאום שיחול במדיניותה, שאין ליהודים שליטה עליה. הזכרתי איך לקחו את
הנשק מידי היישובים היהודיים בשנת 1929, בדיוק ערב המאורעות, והקשיתי אם אומנם מר
מודי, הוותיק היחיד שבין שלושת הפקידים הנוכחים, יוכל לסתור את דברי בעניין זה.
מר מודי הפליט נהימה של הסכמה.
מר ספייסר חשב, שאין זה נכון מצדי
להשוות את התנאים כיום עם המצב שלפני 1929. הצעתה של הממשלה ראויה להיות מופת
מספיק עד מה ההגנה על יישובי היהודים היא עניין רציני בעיניה.
מר הול אמר, שאפשר להגיע לידי הסכם שהנשק
שיינתן ליישובי היהודים לא יינטל מהם אלא לאחר התייעצות עם הסוכנות היהודית, או עם
נציגי המתיישבים, או אף לאחר שתבוא הסכמתם לכך. הקושי הוא לגבי תושבי הערים.
בתל-אביב יש לנו רביזיוניסטים וכל מיני בני נוער. הסבור אני שאפשר היה להניע אותם
שימסרו את נשקם?
נמנעתי מהשיב לשאלה זו ורק אמרתי, שבערים יכול,
כמובן, שיימצא מספר בני נוער יהודים שיש להם אקדחים משלהם, ושאין כל אפשרות להשתלט
עליהם. ניסיונות-הנקם האוויליים המעטים שאירעו הם ודאי מעשי ידיהם של אנשים מסוג
זה.
מר ספייסר הזכיר מקרה שקרה בשכונת בית ישראל
שבירושלים, שלילה אחד עלו מתוכה מספר הגון של יריות מידי יהודים שהפעילו את
אקדחיהם ללא כל מטרה זולת רקיע השמים. הוא סבור שצעירים אלה לא היו מסוג
הבלתי-מאורגנים אלא חברי ארגון ה"הגנה".
היו עוד חילופי דברים לא משכנעים באותה רוח,
שסיימתי אותם בהודעה שאמסור דין-וחשבון בכל הנושא הזה לחברַי בהנהלה, גם אבדוק
בכמה יישובים את הרגשתם, אבל לפי ראייתי את המצב כיום הזה לא תוכל הסוכנות היהודית
לסייע למסירת הנשק אלא לאחר שייווצר אמון מלא ולאחר שהמתיישבים עצמם יבואו לידי
הכרה, שהם רחוקים משכר אבל קרובים להפסד, אם יוסיפו להחזיק את נשקם. אבל הכרה זו
יכולה לבוא רק אחרי שיקום הכוח המשטרתי החדש ולא לפני כן. אני מעריך מאוד מאוד את
הצעת הממשלה לגייס כוח כזה, ומצטער שעלי לנקוט עמדה שלילית לגבי התנאי המלווה הצעה
זו.
מר הול הביע תקווה לשמוע ממני בהקדם, כיוון
שהממשלה רוצה מאוד להתקדם בהסדר החדש.
[---]
