דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                                ירושלים, 27.9.1936

 

מחר ימלאו שלושה שבועות מאז פרסום הודעת הממשלה על הפוליטיקה שלה בארץ-ישראל, הודעה שבישרה שינוי גמור בתכסיסי הממשלה בארץ: הפסקת המשא-ומתן עם מנהיגי הערבים, משלוח צבא, משלוח מפקד חדש ודיכוי המהומות בכל האמצעים שיעמדו לרשות המפקד. אך למעשה לא חל שינוי יסודי במצב. לא הוכרז "מצב צבאי", ונראה שמצבנו הפוליטי משתנה לרעה.

אפשר היה אומנם לשער מלכתחילה, שהשינוי בתכסיסי הממשלה לא יבוא מייד, אלא שיחכו לבוא הצבא החדש, וההחלטה על הכרזת "מצב צבאי" והאמצעים לדיכוי המהומות יתקבלו לאחר בוא מפקד הצבא בהתייעצות עם הנציב העליון. הצבא שהיה בארץ מקודם יכול היה בעצמו לדכא את המהומות לו השתמשו בו באופן מרוכז ובעוד מועד. אולם מאחר שצבא זה הובא לשיעורים, ועכשיו הוא מפוזר בכל הארץ, אין הוא מספיק להתקפות נמרצות על הכנופיות, אין לו חופש-תנועה, והיו נאלצים לבקש כוחות צבא נוספים. כל ההסברות האלו הגיוניות, אולם הערבים מתרשמים מהדברים האלה אחרת. הם רואים שאחרי דיבורים תקיפים באות פעולות חלשות, ושהכרזת "מצב צבאי" הולכת ונדחית, כנראה כדי שיהיה זמן להמשיך במשא-ומתן עם המנהיגים הערבים.

גם לאחר פגישת הנציב עם "הוועד הערבי העליון" ב-13 בספטמבר הודיעו לי בשמו טלפונית, שהוא לא הציע להם בפגישה כל הצעות ולא נתן להם שום הבטחות. כל הדברים האלה אמת, אולם לא כל האמת. ממקורות אחרים נודע לי, שבשיחת הנציב עם המופתי וגם בפגישה עם "הוועד הערבי העליון", השמיעו הערבים הצעות שונות שחלק מהן דחה הנציב וחלק מהן נטה לקבל. הצעות אלו היו מכוונות למצוא דרך לגמר העניין מתוך הצלת כבודם של המנהיגים. הם הציעו שהממשלה הבריטית תבקש מאת מלכי ערב לפנות בקול-קורא לערביי ארץ-ישראל שיפסיקו את המהומות. פירוש פנייה כזאת יהיה שאומנם ערביי ארץ-ישראל מוכנים להמשיך במלחמתם, אולם עליהם לבטל את רצונם מפני רצון המלכים ולהישמע להם, והמנהיגים לא יהיו חייבים בעוון בגידה.

יתר על כן, אם המלכים יפנו לערביי ארץ-ישראל בקריאה כזו, והערבים יישמעו לה, הרי בזה יקבלו על עצמם המלכים אחריות; שכן דרישתם מערביי ארץ-ישראל לוותר מחייבת אותם לדאוג שהוויתור לא ייהפך למפלה. יהיה בזה כמובן משום הפגנה כלפי העולם, שלמלכי ערב יש מה להגיד בענייני ארץ-ישראל. נוסף על כך, קול-הקורא של המלכים יתקבל על שם המופתי, בתור ראש הוועד הערבי, ועל-ידי כך תתחזק עמדתו.

הנציב ענה בשלילה על ההצעה שהממשלה תפנה למלכים, ואז באה הצעה שהערבים יפנו בעצמם ועל הנציב רק לדאוג לכך שהממשלה לא תתנגד לקול-קורא כזה מצד מלכי ערב. להצעה זו היה יחס חיובי מצד הנציב והוא כנראה הודיע על יחסו זה גם ללונדון. דבר אחד ברור, על-כל-פנים: הפגישה שצריכה הייתה לשמש אזהרה סופית לערבים נהפכה להתחלת משא-ומתן חדש.

[---] אין לשכוח, שהמשא-ומתן הנוכחי שונה בהחלט מהמשא-ומתן הקודם עם נורי פחה. אז היה משא-ומתן על יסוד התחייבויות ותנאים מסוימים: הפסקת העלייה, חנינה לעבריינים, ואפשרות הופעה של נורי לפני "הוועדה המלכותית". כרגע אין דורשים כלל מהממשלה הבטחה על הפסקת העלייה וחנינה, וכל המאמצים מתרכזים בנקודה אחת: שבעתיד תהיה למלכי ערב הזכות להביע דעה בענייני ארץ-ישראל. בשאלה זו מתקרבים העניינים לידי גמר. קשה לנבא מה יהיה ההסכם, אבל יש משא-ומתן תכוף בין בגדאד ולונדון, בגדאד ומכה, לונדון ומכה, ואולי גם לונדון וקהיר.

[---] שמועה אומרת, שיש חילוקי-דעות בין האימאם יחיא והמלך גאזי מצד אחד ובין אבן סעוד והאמיר עבדאללה מצד שני. הראשונים יותר קיצוניים והם דורשים הבטחה על הפסקת העלייה. אבן סעוד ועבדאללה מתונים יותר, ויש סברה שהפנייה תהיה רק מצדם.

האמיר עבדאללה הציע ראשון את תיווכו ופנה פעמים אחדות ל"ועד הערבי העליון" בדרישה להפסיק את השביתה. המופתי לא קיבל את פנייתו, כי על-ידי קבלת הוראה מאת האמיר הוא מאשר אותו כראש ערביי ארץ-ישראל, מה שאין כן בנוגע לאבן סעוד, שאינו נזקק כלל לערביי ארץ-ישראל. ציות לעבדאללה מוריד את המופתי, בעוד שציות לאבן סעוד מעלה אותו. מאחר ש"הוועד הערבי העליון" לא קיבל את הצעות האמיר, ראה האמיר עלבון בזה שפנו למלכים גאזי, אבן סעוד והאימאם. האמיר שפך את זעמו על הנציב, שנתן אפשרות לערביי ארץ-ישראל לפנות למלכים. האמיר שאל אם אנו מוכנים לסתור את הקומבינציה של התערבות המלכים, והציע את עזרתו בכך. מצאנו שתהיה זאת אי-זהירות מצדנו לכרות ברית עם האמיר על-מנת לסכל יחד את עצת יתר המושלים הערבים, שהוא נשאר תלוי בהם יותר מאשר בנו. הודענו לו, שאין אנו רואים את ההתערבות הזאת ברצון, אולם הנחנו לו לפעול כראות עיניו. לפי ידיעות אחרונות משתדל האמיר להציל את כבודו ומציע שהפנייה לערביי ארץ-ישראל תהיה רק בשמו, אולם בקול-הקורא יהיה כתוב שהוא נמלך בדעתם וקיבל את הסכמתם של מלכי ערב.

במחנה הערבי יש שינוי לטובה במצב הרוחות. הלחץ על "הוועד העליון" מצד אנשי הכלכלה מתגבר, ודורשים ממנו להפסיק את השביתה בגלל התקרב קטיף ההדרים, אבל הכנופיות תובעות שלא להפסיק בלי ויתורים מצד הממשלה. [---]

דעתי היא שאם יופיעו קול-קורא מצד המלכים וכרוז מצד "הוועד הערבי העליון" להפסיק את השביתה ומעשי-הטרור, תיפסק השביתה ותבוא הפסקה ניכרת והדרגתית גם במעשי האלימות. הטרוריסטים בארץ-ישראל אינם יכולים להחזיק מעמד בלי תמיכת הכפר הערבי. הכפריים עוזרים להם גם עתה בלי רצון, אולם אם המצב ישתנה, והעיר תשוב לעבודתה, ברור שהכפר הערבי ירים ראש ותתחיל התפוררות.

מצד שני, הולך ומתרכז צבא בארץ ומעבדים תוכנית לפעולותיו. השאלה של "משטר צבאי" היא רק פורמלית, כי נעשות כל ההכנות לתת סמכות רחבה למפקדי הצבא. כמו כן, מכינים את גירוש המנהיגים הערבים מן הארץ. פעולות אלו תיעשינה אולי במקרה שלא יבוא כרוז מצד המלכים ולא תיפסק השביתה.

המחלקה המדינית דאגה לכך שיינתן פרסום למשא-ומתן של "הוועד העליון" עם המלכים הערבים. עוררנו את חברינו בלונדון לעשות הכל כדי לסכל את עצת האדמיניסטרציה כאן בשאלה זו. אך המערכה הפעם תהיה הרבה יותר קשה מאשר בעניין נורי פחה. טענת הממשלה תהיה שזו רק פנייה של המלכים לערבים להפסיק את מעשי-האלימות בלי שהממשלה תתחייב בדבר-מה כלפיהם. על טענתנו שעל-ידי פניית מלכי ערב ייווצר הרושם שארץ-ישראל היא ארץ ערבית, תבוא ודאי התשובה שאין להתעלם מהעובדה שבארץ הזאת יש יישוב ערבי שהוא למעשה רוב התושבים, ואין לאסור על ציבור זה לבוא בקשרים עם הערבים בארצות אחרות. ייתכן שכל העניין ייכשל בגלל ניגודים פנימיים בין הערבים עצמם, אולם הרגשתי היא שקשה יהיה לנו מאוד להתגבר על הצרה הזאת.

ידיעה טלגרפית מלונדון אומרת, שפגישת הרברט סמואל ווינטרטון עם נורי פחה נגמרה בלא-כלום. נורי פחה דחה את הצעתם של סמואל ווינטרטון על "פריטי" בשלטון. על ההצעה לקבוע מידות לעלייה ענה נורי ש"הוועדה המלכותית" תגביל בין כה וכה את העלייה, ואין בכך משום ויתור לערבים. הרברט סמואל הגיע למסקנה, שהפגישה לא נתנה שום תוצאות ויש לראות את המשא-ומתן עם נורי פחה כמחוסל, אבל אין ספק שהרברט סמואל דיבר גם עם הממשלה והציע לפניה תוכנית של הסכם יהודי–ערבי על יסוד ויתורים רציניים מצדנו, ולהצעות האלה יהיה תוקף רב בעיני הממשלה. [---]

[---]

הד"ר ג'וזף נפגש במצרים עם מנהיגים סורים חשובים. שהה בקהיר גם יעקב גוסיין, חבר "הוועד העליון" מארץ-ישראל, שבא לשם כדי לטלגרף לאבן סעוד וגאזי בקשר עם קול-הקורא. אולם הוא נקרא באופן דחוף חזרה לארץ. ד"ר ג'וזף שוחח עם הסורים בשלוש השאלות העיקריות:

1. עלייה;

2. קרקע;

3. שיתוף בשלטון.

נראה שבשתי השאלות האחרונות אפשר היה להגיע לידי הסכם, מה שאין כן בשאלת העלייה. הם מציעים הסכם, שלפיו תימשך העלייה עד לשוויון במספר האוכלוסים היהודים והערבים בארץ, בו-בזמן שאנו עומדים על יכולת הקליטה.

הרושם של ד"ר ג'וזף הוא שאחד הסורים, והחשוב ביותר,[1] מאמין בהסכם יהודי–ערבי וגם רוצה בו. הם הבטיחו לסדר פגישה שנייה, שבה ישתתפו גם באי-כוח הערבים בארץ-ישראל. שאלו אם אנו מסכימים שמקום הפגישה יהיה בארץ. תשובתנו הייתה כי אנו מבכרים לעת עתה את מצרים כמקום הפגישה המשותפת.

לפני חודשיים בערך נשלח אליהו אפשטיין לדמשק וביירות. בדמשק נפגש עם באי-כוח הגוש הלאומי. השיחה איתם לא נתנה תוצאות מעשיות, אולם הקימה קשר איתם. בביירות היו לאפשטיין פגישות עם נשיא הרפובליקה ועם הפטריארך. ביוזמת ד"ר וייצמן הוא נשלח לפני ימים אחדים שוב לביירות ובא בדברים עם נשיא הרפובליקה, שהודיע על נכונותו להסכם כלכלי ותרבותי של לבנון עם היהודים, אולם בתנאי שהנציב העליון הצרפתי בלבנון יודיע לו על הסכמת הממשלה הצרפתית לכך. בלעדי זה לא יוכל לעשות דבר. לדבריו מעוניינים אנשי לבנון בהתיישבות היהודים שם. הודענו את תוצאות השיחה לד"ר וייצמן.

[---]

 

הערות