דברים בישיבת מרכז מפא"י - תל-אביב, 11-12.9.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  דברים בישיבת מרכז מפא"י - תל-אביב, 11-12.9.1936

 

 


דברים בישיבת מרכז מפא"י                                               תל-אביב, 11-12.9.1936

 

אין ספק בדבר, שבהחלטת הקבינט האנגלי ב-2 בספטמבר[1] הייתה משום הכרעה. לפני ההחלטה הזאת עמדנו במצב כדלקמן:

ראשית, היה ניסיון מצד הממשלה לגמור את המאורעות על-ידי הפסקת העלייה.

שנית, היה ניסיון ליצור עובדה חדשה של התערבות ממשלות ערביות בענייני הארץ תוך התעלמות גמורה מהיהודים בארץ, שהייתה יכולה לתת להן זכות לחוות דעת קבועה ורבת משקל בענייני הארץ. [---]

כפי ששמעתי מהאנשים שהיו בציריך בישיבת הוועד הפועל הציוני [ב-25.8.1936], הרי עם התקבל הידיעות האלו מן הארץ התבלט ביתר שאת האבסורד שבכינוס הוועד הפועל הציוני שם – מחוץ לשני מרכזי-הפעולה: ירושלים ולונדון. כשצף עניין נורי, ונתברר שאנחנו עומדים לפני הכרעות חמורות מאוד, נשתררה חרדה בקרב חוגים שונים בארץ על אשר במצב כזה נשאר רק איש אחד בהנהלת הסוכנות כאן, וגם נשלחה טלגרמה על-ידי עסקני ציוני ב' וה"מזרחי" לבן-גוריון שיחזור מייד לארץ. לחרדה הזאת לא היה יסוד, משום שמקום ההכרעה היה הפעם בלונדון ולא בירושלים. אבל העובדה שבשעה כה חמורה נמצאו כל האחראים בציריך ולא בלונדון או בירושלים – היה בה חוסר אחריות רב. ואומנם, עם התקבל הידיעות הנ"ל רצו לפזר את הוועד הפועל הציוני.

שישה מיני פעולה נעשו לשם מניעת סכנות אלה:

א. פעולה בעיתונות, אשר חלקה המכריע המבטא את דעת הקהל האנגלית התייצב לצדנו במערכה זו.

ב. הפעולה הציבורית, בעיקר באמריקה.

ג. הפעולה להנעת מפלגת העבודה, שנענתה מייד לאחר שקיבלה את הטלגרמה המפורטת, שנשלחה בשם המפלגה וההסתדרות, והביאה אותה למיניסטר-המושבות. הטלגרמה נשלחה לראשי הסיעה הפרלמנטרית של מפלגת-העבודה, למזכירות מפלגת העבודה ולמזכירות קונגרס הטריידיוניונים, וכן נשלחה טלגרמה אישית למוריסון. ועל יסוד זה הלך אטלי[2] למיניסטר המושבות, וייתכן שהדבר הזה השפיע גם על עמדתו של "דיילי הרלד" [עיתון מפלגת העבודה הבריטית].

ד. התזכיר שמסרנו לממשלה, שתמציתו הועברה טלגרפית ללונדון יום לפני ישיבת הקבינט.

ה. פרסום פרטי המשא-ומתן עם נורי פחה ב"פלסטיין פוסט", אשר עליו מסתמך המכתב שקיבל וייצמן מאורמסבי גור. בדרך כלל, דאגנו שעניין התערבותו של נורי פחה והסיבוכים הנשקפים ממנה לפוליטיקה הבריטית בארץ-ישראל ובמזרח יגיעו לעיתונות האנגלית. גייסנו את כל כתבי לונדון הנמצאים בארץ-ישראל, במידה שיכולנו להשפיע עליהם, וגם שלחנו טלגרפית חומר ללונדון באופן בלתי-אמצעי כדי להדריך את העיתונות הראשית. כשנודע לנו כיצד הערבים תופסים את תיווכו של נורי ומהם התנאים שהוא מוכן להציע להם, דאגנו שהדבר יתפרסם ויועבר ללונדון וששם ידרשו מהממשלה שתקבע עמדה בעניין זה: או שתאשר את הידיעות או שתכחיש אותן, וייצמן השיג הכחשה שעשתה רושם עצום בכל המזרח.

ו. השיחה עם אורמסבי גור, לפני ישיבת הקבינט, שהשתתפו בה וייצמן ובן-גוריון. זו הייתה אחת ההתקפות החזקות של וייצמן, אם כי נעשו מצדו גם הפעם כמה שגיאות טקטיות. השיחה הזאת עשתה רושם חזק על אורמסבי גור ועל-ידי כך גם על הקבינט. אבל זו לא הייתה שיחה יחידה. הייתה לו גם שיחה עם לויד ג'ורג', וכן נתקיימה פגישה בין הגב' דגדייל ובין הלורד קרנבורן (סגן מיניסטר החוץ)[3] שהייתה לה בלי ספק השפעה על החלטת הקבינט. ידוע לנו שמיניסטריון החוץ התרשם מתגובת דעת הקהל בעולם.

אם לסכם מה השפיע על החלטת הקבינט, יש לציין,

קודם כל, את הפעולה הנזכרת לעיל;

שנית – השפיעה הדאגה לפרסטיז'ה של הצבא. בתחילת המהומות, כאשר בארץ היו רק שני בטליונים, לא היה אכפת לצבא שיגמרו את העניין על-ידי ויתורים לערבים. בניגוד לידיעות שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות, שבריטניה מעוניינת ליצור בארץ-ישראל בסיס צבאי, ידוע לנו כי היה בבריטניה אי-רצון לשלוח צבא לארץ. הבריטים מתכוננים באמת למלחמה ויש להם תוכנית גיוס, וכל היחידות הצבאיות שיש להם דרושות לביצוע תוכנית זו. על-ידי משלוח צבא לארץ נוצרת אצלם הרגשה שתוכניותיהם אלה מתעכבות ומתקלקלות. אולם הנציב הזמין עוד גדוד ועוד גדוד, והמהומות הלכו והתרחבו. הפרסטיז'ה של הצבא הבריטי הועמדה בסכנה, ואותם אנשי-צבא, שבראשית המאורעות נהגו לומר כי יש לגמור את המהומות בארץ-ישראל על-ידי הפסקת העלייה, באו לבסוף לידי מסקנה, שנמסרה ללונדון, כי מסוכן לגמור את המהומות על-ידי ויתורים פוליטיים לערבים, אלא יש להביא צבא נוסף ולדכא את המהומות בכוח.

השפיע גם עניין נורי. האיניציאטיבה בעניין זה יצאה לכתחילה מלונדון והיא קבעה לה מסגרת מצומצמת. אולם כשהדברים הגיעו לארץ ישראל, נתרחבה המסגרת וניתנה פקודה מלונדון לחזור מעניין זה. הנציב נאחז בהתערבותו של נורי כבעוגן הצלה, והיה מוכן לתת הבטחות וללחוץ על לונדון שתסכים לחסל את העניין בדרך זו. נכון מה שאומר הנציב, כי לא ניתנה כל התחייבות לנורי – לא הוגד לו מהם הוויתורים שהממשלה מוכנה לוותר לערבים – אך כפי הנראה ניתנה הבטחה לנורי שתהיה אפשרות לעיראק להשפיע על ממשלת ארץ-ישראל לפייס את הערבים וגם להופיע בפני "הוועדה המלכותית" ולקבוע על-ידי כך את הקשר בין ערביי העולם לבין ארץ-ישראל, כאילו לשם שיווי משקל לקשר שבין יהודי העולם עם ארץ-ישראל.

השגיאה שעשו הערבים בנידון זה היא הפרסום הרב שנתנו לעניין נורי בעיתוניהם. פרסום רב זה הם נתנו בגלל הפירוד ביניהם. מכיוון שהמופתי לא מיהר להסכים להצעות נורי, וראע'ב נשאשיבי אץ להסכים, הזדרז זה האחרון לתת לעניין פרסום גדול, כדי להראות לציבור הערבי איזו שאנסה מאבדים כששומעים בקולו של המופתי. המופתי עמד כל הזמן על הפסקת העלייה בראש מורם, ועמידתו נתקבלה כהתגרות גלויה בפרסטיז'ה הממשלתית. [---] הערבים לא פיללו, שהכרוז של "הוועד הערבי העליון" יכשיל אותם כל כך. עכשיו הם מתחרטים על כך שהוכנסה לתוך הכרוז הפִּסקה, שהמופתי עמד עליה, בדבר המשכת השביתה, שבהתפתחות הדברים נאחזה בה הממשלה ופירשה את הכרוז כולו כדחיית הצעות נורי.

ואחרון אחרון – השפעת הגורם היהודי. ברור שהקבינט חשש שכל העולם היהודי יראה בהפסקת העלייה בגידה והכשלת עניין ארץ-ישראל, והחליט לא להביא לידי כך.

לאחר ההכרעה נכנסנו כאן למצב ביניים. עובר זמן מההחלטות לשלוח דיביזיה לארץ עד שהיא באה ויכולה לפעול. הפעולה בלונדון נעשתה מייד, הביאו את הדיביזיה ממקום התמרונים שלה באוטובוסים, דבר הנחשב באנגליה לתנועה הצבאית הגדולה ביותר מזמן המלחמה, ובכלל כמעשה שאיננו שכיח במדינה זו שאין בה חובת צבא. עבר כבר למעלה משבוע מאז קיבל הקבינט את החלטתו והמפקד החדש עדיין לא הגיע לארץ. הוא צריך לבוא היום או מחר. לפי שעה יצאו רק הפלוגות הראשונות, ויעברו בוודאי שבועיים עד שהצבא יגיע לעמדותיו ותהיה לו אפשרות השפעה ממשית. ההיגיון נותן, שהכנופיות תשתמשנה בזמן זה כדי להגביר את פעולתן. חששות אלה מתאמתים במקצת. היו פעולות מצד הכנופיות בימים האחרונים, אך לא במידה שאפשר היה לחשוש, ואין לדעת אם ההימנעות מפעולות גדולות באה בעקב ציפייה לראות איך ייפול דבר, או לשם התכוננות, אימון וזיון מחדש.

אך שעת-ביניים ניכרת גם בהתנהגות הממשלה. ברור שמצד הנציב נעשו ועוד נעשים מאמצים נמרצים לגמור את העניין בשלום. מה שהוא דרש מהערבים בפגישתו האחרונה אינה בעצם אלא כניעה בלי תנאים. הוא הודיע להם: זאת היא החלטת הממשלה, כלה ונחרצה, ויתורים לא יהיו כל זמן שיש אלימות, ואם אינכם קוראים להנחת הנשק, הרי אתם ממיטים אסון על הארץ. זאת אמר הנציב בפגישה עם המופתי, והוא טס אחר-כך לאמיר, והאמיר העביר את דבריו אלה לערבים בכל חומרתם.

בימים שבין החלטת הקבינט לבין פרסומה התפרנס הקהל הערבי מהעיתונות והתנחם בזה שהדבר איננו נכון ושהיהודים הגזימו, ועוד יש לחכות מה תהיה תשובת עיראק. הם המטירו טלגרמות על נורי. נורי היה מעוניין להביא את עניין ארץ-ישראל לידי גמר. אך הוא הרחיק לכת בהישענו על כך שהיוזמה להתערבותו יצאה ממיניסטריון החוץ בלונדון. הוא ראה בזה שאנסה לביצור הקריירה שלו במחנה הערבי וגם בבריטניה. [---]

אולם כשם שמיניסטריון החוץ נרתע מהתערבות זו, שהרחיקה לכת, כך נרתעה גם בגדאד, כי לא היה ברור לה אם בריטניה באמת רוצה שתוכנית התיווך של נורי תתגשם, שאם איננה רוצה, עלולים יחסי בריטניה ועיראק להסתבך בעניינים שהם הרבה יותר חשובים לעיראק מעניין ארץ-ישראל. מסיבה זו וגם מטעם אישי – כדי שנורי לא יתפרסם כל כך – נקט ראש הממשלה בעיראק דרך של זהירות, וחיסול התיווך לא נתקבל על-ידי עיראק כמו שהערבים כאן היו רוצים שיתקבל, דהיינו: סכסוך בין עיראק לבריטניה.

כשבאה ההודעה של הממשלה על חיסול ההתערבות, הסביר האמיר לערבים את כל חומר האחריות שהם לוקחים על עצמם עכשיו אם אינם מפסיקים את השביתה והאלימות. הוא כתב למופתי שהאומץ דורש עכשיו להיכנע ולתפוס את הרע במיעוטו; שאם ייכנעו – יש להם תקווה למשא ומתן עם הממשלה אחר כך. לעומת זה, אם אנגליה תשלח כוחות צבא לרמוס ולדכא אותם – הרי עם הנרמס אין באים במשא-ומתן. לפיכך, עכשיו הוא הרגע המתאים לגמור את העניין, כדי להציל מקסימום של מילוי הדרישות הלאומיות.

לאמיר יש עניין לגמור את הדבר בצורה זו, כי הוא פועל ככלי שרת של הנציב, והנציב חושב שאם הערבים ייכנעו באופן פורמלי, תיפסק השביתה, ועל-כל-פנים בערים יחזרו החיים למסלולם, ואז תישאר רק שאלת הכנופיות. ייתכן שהפסקת השביתה תשפיע גם עליהן, ובמקרה שלא תשפיע, יטפל בזה הגנרל החדש. ייתכן שלא יהיה צורך להכריז מצב צבאי, ייתכן שיכריזו רק באזורי הכנופיות. במקרה זה נשאר הנציב נציב וסידור העניינים ייזקף לזכותו, מחוץ למחוזות הנגועים שאותם תפקידו של הגנרל לדכא. אבל אם הערבים אינם נכנעים, והשביתה נמשכת, אזי בוודאי יחליט הגנרל על מצב מלחמה. במקרה זה ייעשה מצבו של הנציב קשה ביותר ואולי בלתי-אפשרי. אין זו שאלה אישית בלבד, אלא שאלה של קו, כי בעיני הנציב דיכוי המהומות בכוח הוא אסון, באשר על-ידי כך זורעים רעל ביחסים שבין הממשלה והערבים לתקופה ארוכה ונוטלים את האפשרות לקיים שלטון מתוקן למשך שנים רבות.

לפנינו עתה שאלה כללית בדבר גורל המאמץ ללא תקדים, שעשתה בריטניה עכשיו לגבי ארץ-ישראל, דבר שלא היה דוגמתו מימי הכיבוש ואולי בתולדות הפוליטיקה הקולוניאלית הבריטית בכלל. השאלה היא אם להסתפק בזה שהכנופיות תדוכאנה באמצעות הצבא וישתרר שקט חיצוני, או שאנחנו מעוניינים להשתמש במאמץ זה כדי להביא את בריטניה לידי כך שתשתמש בו לשם הנחת יסוד למשטר אחר ולפוליטיקה אחרת בארץ בעתיד. אין ספק שצריך ללכת בדרך השנייה, וצריך שנבהיר לבריטניה שאיננו מסתפקים בהשכנת שקט למראית-עין בארץ. דעתנו היא שמאמץ זה, שאנו מעריכים אותו מאוד, כדאי לה וגם לנו רק אם ישמש מטרות קבועות ולא מטרות ארעיות, אם יביא בחשבון זמן ארוך ולא רגע בלבד – עם כל ערכו של חשבון הרגע.

קודם כל, עלינו לדרוש שהמאמץ לא ייעשה פלסתר ושהצבא ימלא את תפקידו. אבל אי-אפשר לנו להסתפק בזה ועלינו ליצור מכאן בסיס להתקפה חדשה. מפני שאם לא תבוא מייד התקפה כזאת מצדנו, אזי לא נוכל להימנע מריאקציה בקרב הבריטים. לאחר שהם יעשו מאמץ כזה בשבילנו וידכאו את הערבים בכוח, הם יראו צורך לפייס את הערבים באופן ממשי, ולפייס אותם הם יכולים רק על חשבוננו. זה מצד אחד. מצד שני יש נטיות בקרב האדמיניסטרציה הארץ-ישראלית להראות ליהודים, שבריטניה יכולה לעשות דברים גם נגדם, לבל יגבה לבם ולבל יתפתח אצל היישוב תסביך יהירות. ואפילו רק כדי למנוע בעד הדבר הזה – אבל גם כדי לכבוש עמדות חדשות – עלינו לעבור מייד להתקפה פוליטית.

אומנם, עצם משלוח הצבא מעיד, בין היתר, שהמעשה הזה נעשה מתוך רצון להציל את הפרסטיז'ה של בריטניה שנפגעה מאוד אחרי מפלת חבש, אבל פעל כאן גם רצון כן להפגין את הנאמנות אלינו. אולם איש לא חשב על המסקנות שיש להסיק מזה לגבי העתיד, ועלינו להסביר לבריטים שאם הם עושים דבר כזה, אם שולחים 20 אלף חיילים לארץ ושוברים את כוח הערבים, הרי זה נותן להם שאנסה להעלות את העניין על פסים חדשים כדי לתת כיוון אחר לעניינים בארץ-ישראל.

עלינו להציג לממשלה הבריטית שתי דרישות ממשיות, שכבר העמדנו לממשלה בארץ:

א. פירוק הנשק מהערבים. השאלה אינה קלה. כשהנציב אומר שהוא ידרוש מהערבים להניח את הנשק – מה פירושה של הנחת-נשק זו? לא להשתמש בו או למסור אותו לממשלה? השאלה הזאת נשאלה ולא ניתנה עליה תשובה. היה מישהו באדמיניסטרציה בארץ אשר אמר, כי אחרי שידכאו את הערבים בכוח אי-אפשר יהיה לדרוש שימסרו את הנשק, כי אז יצטרכו לדרוש את הנשק גם מהיהודים. זאת היא שאלה קשה בשבילנו. [---] בכל אופן, עלינו לדרוש את הוצאת הנשק מידי הערבים.

ב. דפוליטיזצייה של משרות ידועות בארץ, בראש וראשונה – משרת המופתי. [---]

חוץ מזה יש להציג דרישות פוזיטיביות.

קודם כל, דרישה על-דבר זיוננו והשארת הכוח הזה שגויס עכשיו, כוח ה"גפירים".

שנית, יצירת יחידה צבאית יהודית. אתמול שוחחתי בטלפון עם וייצמן, והוא אמר לי שהוא עומד להציע לממשלה שתיצור שני בטליונים יהודיים: אחד בארץ-ישראל ואחד באנגליה. בנוגע לארץ-ישראל הוצגה הדרישה לפני זמן-מה, בשעה שהחלטנו לפנות לממשלה בתביעה להקים יחידה צבאית של יהודים למלחמה בכנופיות. הדרישה הזאת נדחתה על-ידי הממשלה כאן.

הדרישה העיקרית שעלינו להציג היא  ל ע נ י י ן  ה ע ל י י ה.  עד עכשיו, לכאורה, ניצחנו בעניין הפסקת העלייה, מנענו את ההפסקה. אבל אנחנו מתקרבים לנקודה קריטית מאוד בעניין זה. קל היה למנוע את ההפסקה, כשפירוש הדבר מניעת הודעה רשמית האוסרת את בואם של האנשים שיש בידיהם רישיונות עלייה. אבל הרבה יותר קשה למנוע הפסקה שפירושו בעצם להכריח את הממשלה לתת רישיונות עלייה חדשים. והמצב הוא כזה, שאם לא נקבל עכשיו את ה"שדיול" במועדו, אזי תיפסק העלייה למעשה, מפני שייבש מקורה – בלי אקט של הפסקה.

הכוונה היא לעלייה על פי רישיונות ה"שדיול". כל זמן שאין הפסקת עלייה, הרי יתר סוגי העולים ממשיכים לבוא לארץ: בעלי הון, תלמידים וקרובים. אבל אם ננתח את הקטגוריות האלה נראה, שביחס לתלמידים ניתנו אישורים לשנת הלימודים השוטפת, ועכשיו אין נותנים עוד. ביחס לקרובים, כפי הנראה נתגבשה בממשלה הכרה שגם אם תבוא הפסקת העלייה לא יפסיקו את עליית הקרובים, אבל לא יתנו הרבה רישיונות כאלה. נשארים אפוא בעלי הון, אבל אלה אינם באים במספרים גדולים.

מבחינתנו הפוליטית היה ה"שדיול" תמיד עיקר העלייה, ואם לא יינתן ה"שדיול", הרי מן הצד הפוליטי זוהי הפסקת העלייה, אם כי לא על-ידי הכרזה אלא על-ידי הימנעות ממעשה. קבלת ה"שדיול" תהיה עכשיו קשה יותר מאשר בראשית המאורעות, לכן נצטרך להשקיע את כל כוחנו בעניין זה. אין לדעת מהם הסיכויים, אבל ברור שיש לנו עתה עמדה חזקה – גם פוליטית וגם כלכלית – ונוכל לדרוש את מתן ה"שדיול". אנחנו יכולים עכשיו להציג דרישה זו כך שהממשלה תתקשה מאוד להגן על הסירוב. [---] אם הממשלה מודיעה שלא תוותר תחת לחץ של אלימות, ובאותו זמן אינה נותנת את ה"שדיול", הרי היא מועלת בדיבורה.

עשויות להיות גם בעיות כלכליות. אנו עלולים לעמוד בפני חוסר פועלים חמור בארץ, על-כל-פנים למטרות מסוימות. כבר באסיפת הנבחרים דובר על התהוות משק מלחמה אצלנו, והמשק הזה הולך ומתפתח מהר מאוד. אנחנו עומדים עכשיו בפני פרדוקס, כי לאחר שדרשנו כבישים מהממשלה ולאחר שהיא הסכימה לסלול אותם, לוחצת עכשיו הממשלה עלינו שנסלול את הכבישים האלה מהר. "סולל-בונה" טוען שהוא מוציא את העבודה לפועל בדיוק לפי החוזה, אבל הממשלה אומרת: בזמן מלחמה אין טענת חוזה. יש הכרח לגייס עכשיו בכל הארץ סוללים וחוצבים, והדבר הזה נעשה במידה מסוימת. קיבלנו את העבודה של הקמת מחנה הצבא בנתניה והעבודה הזאת מוכרחה להיעשות במשך חודשיים, אולם הצבא רק התחיל לבוא לארץ ושאלת השיכון שלו עומדת רק בראשיתה. עוד יהיה צורך להקים מחנות חדשים.

במשק מלחמה קשורות עבודות רבות שצריך לנצל אותן לטובת היישוב. יחד עם זה, אנו מתקרבים לעונת הקטיף ואנו מקווים שבפרדסים היהודיים יקטפו את הפרי ויובילו אותו, ואנחנו רוצים שתהיה שם עבודה עברית. במידה רבה העבודה ממילא תהיה עברית ותצריך אנשים רבים. זה מעמיד את ההסתדרות בפני פרובלמות קשות של העברת אנשים ממקצוע למקצוע, אולי גם יהיה צורך לסגור את בתי-הספר לזמן מסוים כדי להשתמש בתלמידים ככוח עבודה. קיצורו של דבר: אנחנו צריכים להיות מוכנים לאמצעים יוצאים מן הכלל. וכל זה מצטרף לצד הכלכלי של דרישת ה"שדיול".

עניין ה"שדיול" יהיה תלוי לא במעט בנציב, מפני שלונדון יכולה לומר שבעניין זה יחליט הנציב לפי ראות עיניו. אולם לאמיתו של דבר ה"שדיול" הוא הפעם עניין לפוליטיקה בלונדון, וזאת פרשה לא קלה גם מבחינה פנימית. וייצמן, שבוודאי יודע מה היא העלייה בשביל מפעלנו, לא העריך עד עכשיו הערכה נכונה את המלחמה על העלייה שלב שלב, על כל "שדיול" ועל כל עולה. אנחנו נעזרנו בוייצמן במערכות שלנו – אך פחות מכל נעזרנו בו במלחמה על ה"שדיולים". ולא זו בלבד, אלא הוא אמר פעמיים ושלוש לממשלה ולאחרים, שכדי להקל על הממשלה מוכן הוא לוותר על דרישת ה"שדיול" באוקטובר. לא קל יהיה לנו להחזיר אותו מעמדה זאת ולא קל יהיה לו לחזור ממנה, אך דומה שעכשיו נוצר מצב המאפשר לו לחזור מעמדתו. [---]

 

הערות

 

 


[1]  ב-7.9.1936 פרסם משרד המושבות את החלטת הקבינט מיום 2.9.1936, וזה עיקרה: אחרי מהומות שפרצו ביפו ומקומות אחרים ודוכאו, התפרסמה הצהרה על-ידי ועד של נכבדים ערבים הקוראת לשביתה כללית בעלת אופי פוליטי, שאינה עולה בקנה אחד עם המנדט. היו התפרצויות אלימות ורצח של בריטים, יהודים וערבים. היו התקפות על דרכי התחבורה והתקשורת, והושבת נמל יפו. ננקטו אמצעים להשיב את הסדר על כנו. ב-18.5.1936 הציע שר המושבות היוצא "ועדה מלכותית", שתבדוק את המצב במקום ההתרחשות. תפקידה, הוצע, יהיה לבדוק את המצב ואת ביצוע המנדט, אך לא ניתנו לה סמכויות להגיש הצעות לשינויו של המנדט. המצב לא הוטב לאחר הצעה זו. גם לא הועילה התערבות נורי סעיד והאמיר עבדאללה. ממשלת הוד מלכותו חזקה בדעתה להמשיך ולבצע את המנדט כרוחו, תוך אובייקטיביות ומידת צדק לגבי ערבים ויהודים כאחד.

[2]  קלמנט אטלי (Attlee) (1883–1967) – חבר פרלמנט מטעם הלייבור מ-1922. סגן-שר ושר בממשלת הלייבור 1924; 1930–1931. לאחר התפטרות לנסבורי ב-1935 נבחר למנהיג מפלגת הלייבור. סגן ראש הממשלה בממשלת צ'רצ'יל ב-1940. בבחירות הראשונות אחרי המלחמה הביס את צ'רצ'יל והיה ראש הממשלה בין 1945–1951.

[3]  לורד רוברט קרנבורן (Cranborne) –  נולד ב-1893. חבר הפרלמנט 1929–1941. סגן שר החוץ 1935–1938. שר בממשלת צ'רצ'יל 1940–1945 (1942 שר המושבות). שוב שר בממשלות צ'רצ'יל, אידן ומקמילן 1951–1957. מאז 1947 מרקיז אוף סולסבורי.

 

העתקת קישור