דברים בישיבת הוועדה
הפוליטית של מפא"י תל-אביב, 31.8.1936
הדברים הולכים
ונחתכים, ואנו הננו כאילו כמות מבוטלת בהכרעה הזאת; אין מודיעים לנו ואין נמלכים
בנו ואין מביאים אותנו בחשבון בכל המשא-ומתן המתנהל עכשיו בין הממשלה לבין הערבים
באמצעות נורי פחה; והעניין שעליו נלחמנו כל הזמן – העלייה – אותה מפקירים. השאלה
היא לא רק במתן ביטוי לתסביך נחיתות עצום ביישוב, המרגיש עצמו כאסקופה הנדרסת, אלא
של גיוס כוחנו לתגובה ממשית.
ישנה הצעה: אם
העלייה תופסק, יתארגן היישוב לחרם כלכלי מוחלט על הערבים. זאת אומרת: הוצאה גמורה
של העבודה הערבית מהמושבות, הפסקת כל קניות מהערבים ועידוד מקסימלי לתוצרתנו-אנו,
ואם זו אינה מספיקה – להביא תוצרת מהארצות השכנות, ואם אלו לא תרצינה למכור לנו,
כי אז להביא מארצות רחוקות יותר, וחרם גמור על נמל יפו. לשם כך צריך יהיה לארגן את
הגורמים הכלכליים ביישוב, ובעיקר ליצור ביישוב אווירה של לחץ ציבורי, שלא יוכלו
להיות פורצי גדר, בודדים וקולקטיביים. אולי גם החרמה ידועה של השירותים הממשלתיים
שאין בהם עבודה עברית מספקת, למשל: אי-שימוש ברכבת במידה שאפשר להשתמש באוטובוסים,
או הוצאת היהודים מדירות ערביות. בירושלים ובחיפה זהו סעיף חשוב אצל בעלי-הנכסים
הערביים. עם זה מתעוררת, כמובן, שאלה אם יש לנו דירות אחרות.
פרטי ההצעה אינם
מחוורים לי. ליצחק בן-צבי, התומך בהצעה זאת, אולי ברור הדבר יותר. הוא היה מוכן
לכנס את הגורמים הכלכליים ביישוב כדי להתייעץ על ההצעה הזאת. עיכבתי אותו מלעשות
זאת כדי שנוכל קודם להתייעץ בינינו, וגם לברר עם המומחים שלנו באיזו מידה נוכל
להחזיק מעמד בדרך הזאת, באלו מענפי המשק שלנו עלול החרם הזה לפגוע, ואם נוכל לספק
כוחות עבודה למשק שלנו במצב של הפסקת העלייה. למשל: ארגון הקטיף במצב של חוסר עלייה
– האם אפשרי הוא או בלתי-אפשרי? ייתכן שבשביל זה צריך יהיה לסגור את בתי-הספר
לזמן-מה ולהשתמש בתלמידים לעבודת הקטיף. כל זה טעון בירור שאין לעשותו באסיפת הוועד
הלאומי, אלא עם גורמים כלכליים כמו התאחדות האיכרים, חברת "פרדס" וכדומה,
כדי שאם נקבל את ההצעה הזאת יהיה לה אפקט ממשי ושהממשלה והערבים ירגישו את כוחו של
היישוב המתארגן לתגובה.
על שיחתי הטלפונית
עם בן-גוריון אתמול (ממצרים) אין לי מה למסור. השיחה הייתה מוצלחת מבחינה טכנית.
היא נמשכה 12 דקות והדברים נשמעו היטב. אולם היה עלי למסור דברים רבים לבן-גוריון,
והוא לא הספיק לומר הרבה. הוא אמר רק שנעשית פעולה בעיתונות הבריטית. חשבתי שנוכל
להתקשר שנית, אבל הדבר לא עלה בידי. היום יהיה לוייצמן ובן-גוריון ראיון עם
אורמסבי-גור. את תוצאות השיחה הזאת נדע בוודאי מחר בבוקר. ישיבת הקבינט הבריטי,
שצריכה להכריע בשאלת ארץ-ישראל, נקבעה ליום ד' ויכול להיות שהשיחה עם אורמסבי-גור
היום תשמש גורם משפיע על שיקולי הקבינט ועל החלטתו.
[---]
ברור, שכל זמן שלא
הוכרז על הפסקת העלייה – יש להמשיך את המלחמה. [---] אף-על-פי-כן, יש לראות את
הגזירה הזאת כמעט כגזורה. עד כמה שהדבר נוגע לרצונו של הנציב, הרי מנוי עמו שהפסקת
העלייה היא הכרחית. הוא מבין שיכולה לבוא גזירה מלמעלה שתבטל את רצונו, שמשרד המושבות
יגיד לא להפסיק. במקרה זה הוא מבין שנחוץ יהיה משטר צבאי, אבל בעיניו זה אסון לארץ
והוא טוען: "כל זמן שאני חי ולא איבדתי את שיקול דעתי, לא אגרור את הארץ אל
פי התהום".
כל דרך שאינה אבדון
לדעתו, יש בה אלמנט של הפסקת העלייה. אבל הצרה היא שהוא איננו מסתפק בהבעת דעתו,
אלא – מלבד הודעה פורמלית לערבים על הפסקת העלייה, דבר שאינו יכול לעשותו בלי
אישור הממשלה בלונדון – הוא עשה כל מה שבידו כדי להשכין ביטחון בלב הערבים שהפסקת
העלייה תבוא. למעשה התחייב בעניין זה – אם על-ידי רמזים ואם על-ידי הודעות מסוג
זה, למשל: שבמקרה של הפסקת העלייה, תהיה הפסקה של כ ל סוגי העלייה, ופירוש הדבר ברור. וכן התחייב על
כך באופן אחר: למשל, אם הוא שומע מפי נורי שכל ערבי קיבל את הודעת אורמסבי-גור
בפרלמנט כהודעה על הפסקת העלייה, ואינו מתקן את הדבר, אלא הוא מודיע ללונדון שהכל
קיבלו את ההודעה כהתחייבות על הפסקת העלייה, כלומר שאי-אפשר לכם לחזור מזה, הרי
ברור שהוא הרחיק לכת והתחייב על ההפסקה.
[---]
על אורמסבי-גור היה
מקובל כל הזמן, שהפסקת העלייה צריכה לבוא רק אחרי ככלות הכל, אחרי חיסול המהומות,
עם בוא "הוועדה המלכותית"; שההפסקה תתקבל על-ידי הערבים כפיוס ותשכין
קואופרציה בין הערבים והממשלה. הדעה הזאת הייתה מקובלת גם על הנציב. אבל בזמן
האחרון זז הנציב מעמדה זו והוא מזיז גם את אורמסבי-גור.
מתוך בריחה משימוש
תקיף בכוח לשם חיסול המהומות, בא הנציב לידי מסקנה שאי-אפשר לומר שכל זמן שישנו
טרור אין להפסיק את העלייה. מתוך זה הוא הגיע לדעה, שאם תבוא הכרזה מצד הערבים על
הפסקת האלימות, ותבוא הקלה למעשה בטרור, אזי תודיע ממשלת ארץ-ישראל על הפסקת העלייה,
או גם תפסיק אותה בפועל. השאלה הזאת עומדת להכרעה בישיבת הקבינט ביום ד'. אילו היה
מצב הדברים כמו ב-22 ביולי, בשעת ההודעה שנמסרה על-ידי אורמסבי-גור בפרלמנט – לא
היה כל צורך לקבינט לדון בדבר, כי האלימות לא נפסקה, ולא יכולה לבוא הפסקת העלייה.
מדוע, בכל זאת, עומד העניין לדיון ביום ד'? כי יכולה לבוא הכרזה מצד הערבים על
הפסקת הטרור, ואז דרושה החלטה על הפסקת העלייה. וידוע שמוכנה אצל הממשלה הודעה
שהעלייה תיפסק מ-1 באוקטובר, ושההפסקה הזאת לא תפגע בקרובים התלויים בבני הארץ אשר
כבר קיבלו רישיונות עלייה.
מהם היסודות שאנו
יכולים להיאחז בהם ולהישען עליהם כדי להציל משהו במצב זה?
א. אנחנו יכולים להישען על העובדה, שישנה דעה
מוסמכת של הצבא על האפשרות ועל הצורך לחסל את המהומות בכוח. הדעה הזאת נמסרה
לקבינט והודגש כי מן ההכרח לדכא את המהומות בכוח, שהדבר דרוש למעמדה של בריטניה.
הנציב מסר דעה זו לאורמסבי-גור;
ב. אם רוצים לדכא בכוח, ייתכן שהאנשים יאמרו
שאי-אפשר להודיע על הפסקת העלייה בטרם נפסקה האלימות.
כאמור, נכנסנו
בינתיים לפרשת תיווכו של נורי פחה. פה הייתה התפתחות מעניינת מאוד. היוזמה לגבי
אינטרבנציה זו באה לארץ-ישראל מלונדון. מוצאה – ממכה. היא באה ללונדון בצינורות של
מיניסטריון החוץ ומשם הגיעה לנציב. כאשר הנציב שמע על כך בפעם הראשונה (התערבות
מצד אבן סעוד), הוא התחלחל. זה היה בשעה שהנציב חשב לחסל את המהומות בלי ויתורים
מצד הממשלה. הוא התנגד לשליח מטעם אבן סעוד לארץ ישראל, וטען שבמקום להשפיע על
הערבים ישפיעו הם עליו לתמוך במלחמתם כנגד הממשלה. אבל אין זו הפעם הראשונה
בחודשים אלה שתפקידי לונדון וירושלים נתחלפו. גם בעניין זה בא היפוך גמור בעמדות.
ועתה נאחז הנציב בעניין נורי כבעוגן הצלה והוא מכריח את לונדון לקבל את הדין,
בהדגישו שאם לא יקבלו את הצעות נורי ולא יגמרו את העניין בשלום, עלול המזרח כולו
להתקומם נגד בריטניה.
מהי מהותו הפורמלית
של עניין נורי? הוא מופיע כשליח רשמי של ממשלת עיראק. באופן רשמי אין הוא מבטיח
לערבים שום ויתורים מצד הממשלה הבריטית כתוצאה מהפסקת השביתה או האלימות. אבל
בשיחות איתם הוא אומר ברור, שהוא בטוח לגמרי שאם תיפסקנה השביתה והאלימות – תפסיק
הממשלה את העלייה, תיתן חנינה לנאשמי המהומות וכו'. אבל מה שהוא מבטיח באופן רשמי
הוא שממשלת עיראק מתחייבת לתת את כל תמיכתה לערביי ארץ-ישראל כדי להשיג את מלוא
שאיפותיהם, ותמיכה זו תתבטא:
א. בצעדים שממשלת עיראק תעשה כלפי ממשלת בריטניה
לאחר שתיפסקנה השביתה והאלימות, כדי שממשלת בריטניה תספק את דרישות הערבים;
ב. בא-כוח ממשלת עיראק יופיע לפני "הוועדה
המלכותית" ויסביר את שאלת ערביי ארץ-ישראל;
ג. אחרי ש"הוועדה המלכותית" תסיק את
מסקנותיה תשמור ממשלת עיראק על כך, שהממשלה הבריטית תגשים אותן הצעות
"הוועדה" שהן לטובת הערבים;
ד. אחרי קבלת הצעות "הוועדה" תשתמש
ממשלת עיראק בעמדתה כדי לעמוד לימין ערביי ארץ-ישראל.
ביום ג' הייתי אצל
הנציב ושאלתי אותו מה פירוש עניין נורי, שהרי גם אנו צד בארץ-ישראל.
הנציב אמר: אינני
יודע. נורי אמר לי שהוא מקווה שיעלה בידו להשפיע על הערבים להפסיק את האלימות,
ועניתי לו – אדרבה.
אמרתי לנציב, כי
הערבים בטוחים שתבוא הפסקת העלייה. ענה הנציב: על זה לא אמרתי שום דבר.
החלטתי שהסוכנות
צריכה לכתוב תזכיר רשמי לממשלת ארץ-ישראל ולקרוע את המסווה מעניין נורי. הראיתי את
המכתב הזה לברל ולבן-צבי, והוא נשלח לממשלה בתוספת דרישה להעביר אותו טלגרפית
ללונדון. עכשיו קיבלתי תשובה, שמפני אריכות המכתב ומפני הצורך למסור את תוכנו "ביושר",
אי-אפשר להעביר אותו בטלגרמה ויעבירו אותו בדואר אוויר (כלומר הוא כבר לא יספיק
להגיע לישיבה ביום ד').
ג'וזף מציע שאנחנו
נחבר סיכום טלגרפי "ביושר" וניתן אותו לממשלה כדי ש[המזכיר הראשי] הול
יטלגרף אותו מחר בבוקר ללונדון. במכתב הנ"ל אנחנו מוחים על זה שלא נמסרה
לסוכנות כל ידיעה על תוכן המשא-ומתן (מכללא נשמע מזה, שאינני מאמין למה שאמר לי
הנציב), שאנחנו רואים בזה הפרת המנדט מבחינת הסטטוס של הסוכנות, ושזאת התערבות
מדינה זרה בענייני ארץ-ישראל.
המכתב מסיים בלשון
התראה ואומר, שהתיווך הזה מתנגד למנדט אשר לא הכיר בשום קשר בין העם הערבי שמחוץ
לארץ-ישראל לבין ערביי ארץ-ישראל; אדרבה, הוא הכיר בקשר של היהודים בעולם עם
ארץ-ישראל; שתיווך זה מכוּון לתת אופי ערבי לארץ-ישראל ולמעט את דמותה היהודית;
שברור כי עיראק מנצלת את העניין הזה כדי ליצור לעצמה סטטוס של מתווך בענייני ארץ-ישראל
(וכאן אני מביא ציטטות מהעיתונות הערבית, התופסת את השאלה כך); שעל-ידי כך מקבלים
הערבים עידוד וחיזוק למעשי אלימות וללחץ על הממשלה, כדי להכריח אותה לעשות ליקבידציה
להתחייבויותיה לגבי הבית הלאומי, ואנחנו דורשים לחסל את התיווך הזה ולמסור את
עצומותינו ללונדון.
לאחר שהודעתי
לוייצמן ובן-גוריון על מצב הדברים (לציריך [שם התכנס הוועד הפועל הציוני]),
שההכרזה על הפסקת העלייה יכולה לבוא לאלתר, התקשר וייצמן עם אורמסבי-גור והלז אמר
לו שעד יום ג' לא תהיה שום הודעה ושום החלטה, ונקבע ראיון ליום ב'. בן-גוריון טילגרף
לי אלו דרישות הוא חושב להציג בראיון הזה:
א. אם אי-אפשר לפטר את הנציב מייד, אזי יש להעביר
מייד את השלטון לידי הצבא;
ב. לדכא את המהומות בכוח בלי ויתורים פוליטיים;
ג. להפסיק את תיווכו של נורי ואת ההתערבות הזרה.
מה שמסרתי אתמול
לבן-גוריון בשיחתי הטלפונית איתו היו רק דברים לחיזוק המגמות הללו. אינני חושב
שמצד וייצמן תהיה התנגדות לקו כזה.
מה עלינו לעשות
כאן? הפסקת היחסים עם הממשלה לא תיתכן למעשה. אם יש תוכן למילים אלה, אזי פירוש
ההודעה על הפסקת היחסים הוא, שאינני יכול אחר-כך לבקש ראיון עם הנציב או עם המזכיר
הראשי או עם מושל מחוזי. והוא הדין לגבי הוועד הלאומי, אם הוא מכריז על הפסקת
יחסים עם הממשלה. טבנקין אומר: משא-ומתן – כן! אבל משא-ומתן אי-אפשר לנהל רק
על-ידי מחאות. למשל, אם אנחנו מחשיבים את עניין גיוס 3,000 האנשים וציודם ברובים
צבאיים, אין אנחנו יכולים לחכות עד שתבוא הממשלה יום אחד ותבטל את הדבר ואנחנו
נסתפק אחר-כך במחאה, אלא עלינו לשבת ולעבד תוכנית כיצד להשאיר בידינו את הנכס הזה,
כיצד להילחם עליו, ואם לא נצליח בעניין זה אצל ספייסר, אז יש לטפל בזה אצל הול,
ואם לא נצליח אצל הול נפנה לנציב. [---] הפסקת היחסים מצד העירייה, למשל, היא דבר
מגוחך, מפני שפירושה פירוק העירייה. [---]
נדבר על אופוזיציה
כלפי הממשלה, אך אל נזרוק סיסמאות כאלה שפירושן הוא "סומבור" [רוסית:
תוהו-ובוהו]. כנגד עניין האופוזיציה אני טוען, שכל הזמן אנחנו נמצאים באופוזיציה
לממשלה, כל הזמן נלחמנו במגמותיה השליליות. אבל אם היא תעשה דבר טוב לא נימָנע
מלהגיד שבעניין זה אנו מרוצים. השאלה היא כיצד למצוא צורה של הכרזה, אשר תגדיר את
יחסינו עם הממשלה. ההכרזה על אי-קואופרציה תיתכן בהחלט. התפטרותו של וייצמן ב-1930
הייתה, בעצם, הכרזה על אי-קואופרציה עם הממשלה. אבל היחסים לא נפסקו. נדע אפוא את
ההבדל.
כמו-כן: ההכרזה על
אי-קואופרציה אינה יכולה לבוא בצורה של איום פומבי. היום בראיון עם אורמסבי-גור
יוכלו וייצמן ובן-גוריון להודיע, שאם תבוא הפסקת העלייה אזי תיגמר הקואופרציה
בינינו ובין הממשלה. אפשר, כמובן, להכריז על זה גם בפומבי, אבל ההשפעה תהיה הפוכה
מזו שאנו מתכוונים אליה. מכל-מקום, ההצעה הזאת איננה מעשית ביחס לישיבת הקבינט
ביום ד', היא לא תגיע עד אז, כי הכרזה בצורת איום פומבי צריכה לבוא קודם בעיתונות,
ואי-אפשר שזו תפורסם עד יום ד'.
אני תומך בהצעה על דבר
הודעה לממשלה על הפסקת הקואופרציה במקרה של גזירת העלייה, אך אינני גורס איום
פומבי. לאחר מעשה, לאחר הודעה לממשלה, יש כמובן מקום גם להודעה פומבית. כמו-כן אני
מקבל את ההצעה בדבר הכרזה על אי-אמון בממשלה מצד הסוכנות והוועד הלאומי אם תבוא
הפסקת העלייה (ההכרזה מצד העיריות אינה במקומה, כי הממשלה תאמר שהיא, מכל מקום,
איננה חיה מפי עיריות). [---]
את ההצעה בדבר
החרמת "הוועדה המלכותית" אני שולל. אחרי ששמעתי את דברי ברל כצנלסון
והתרשמתי מהם, באתי בכל זאת לידי מסקנה, שזהו צעד בלתי-אפשרי ומזיק. אני בעד כל
תגובה שיש בה ביטוי של כוח, אפילו אם זה כוח מוסרי בלבד, אבל אני מתנגד לכל תגובה
שפירושה חרון אין-אונים, חולשה ששום איש לא יקבל אותה כביטוי לכוח.
תכסיס של אי-הופעה
לפני "הוועדה המלכותית" יכול להרשות לעצמו גוף, אשר הופעתו או אי-הופעתו
אינה מעלה ואינה מורידה לגביו בין כך ובין כך [---]. אבל אנחנו איננו כאלה והעם
העברי כאן איננו כזה, ואם נעשה צעד זה הוא יתקבל כאילו אנחנו רואים את עצמנו ככמות
מבוטלת. כך יתקבל הדבר בעיני העולם החיצוני. כשם שיש יהודים שאינם יכולים לתאר
לעצמם כיצד נלך ל"ועדה המלכותית" אחרי הפסקת העלייה, כך אין אני יכול
לתאר לעצמי שתשב בארץ ועדה מלכותית אשר בסמכותה להכריע את גורלנו, ואנחנו נסתפק
בזה שניתן סיפוק לחרוננו, אבל נפקיר את האפשרות להציל מה שאפשר להציל, להשפיע על
"הוועדה", ועל-כל-פנים, ליצור בסיס למלחמתנו הפוליטית בעתיד.
אין אנו מכירים
בבסיסה המוסרי של "הוועדה", אבל החרמתה דומה בעיני להפסקת יחסים עם
הממשלה. "הוועדה המלכותית" היא חלק בלתי-נפרד של הממשלה הבריטית. היא
מכשיר של השלטון הבריטי בארץ-ישראל. וכשם שלא אוותר על כל אפשרות של נפתולים עם
הנציב בכל צורה שהיא, כך גם לא אסתלק מהופעה לפני "הוועדה המלכותית".
משונה הארגומנטציה הזאת, האומרת שמותר להגיש תזכיר וספר ל"ועדה", אבל אם
"הוועדה" תאמר שהיא רוצה לשמוע את האיש עצמו – דבר זה אסור. בשבילי
"הוועדה" היא חלק מהמערכה שאין להסתלק ממנה. ואם אני טועה בדבר זה, הרי
אני צריך להתפטר. אם דעתו של בן-גוריון היא כדעתי (אם כי יש לו הלך רוח אחר), הרי
גם הוא צריך להתפטר.
במשטר דמוקרטי בריא
היינו צריכים, בן-גוריון ואנוכי, להתפטר עכשיו, כי בשעת משבר כזה צריך להחליף
משמרות. אם המצב הוא כזה שהאינטרס הפוליטי שלנו מחייב אי-הופעה לפני
"הוועדה", ואילו אני בטוח ב-100% שהאינטרס הפוליטי מחייב את הופעתנו –
אין אני יכול להישאר ולנהל את הפעולה הפוליטית על בסיס של אי-הופעה לפני
"הוועדה". [---]
ואשר לחרם על הערבים. אינני גורס
את עמדתו של טבנקין, ואם לא הגעתי לחרם, הרי לא מפני נימוקיו של טבנקין. אם אני
אגיע לידי מסקנה שהחרם הזה הוא ביטוי לחרון-אין-אונים – אהיה נגדו, ואם יהיה גילוי
של כוח – אהיה בעדו גם אם הוא כרוך בקשיים ובהפסדים.
מה צריך החרם להשיג? אני משתמש
במילה "חרם"; אנחנו בוודאי נמצא ביטוי אחר, אבל הממשלה והערבים יקראו
לזה חרם, וגם למעשה יהיה זה חרם. החרם צריך להשיג שני דברים:
א. ליצור את הלחץ הציבורי המקסימלי לשם ביצור עמדותינו
הכלכליות ולשם כיבוש עמדות חדשות. דבר זה לא ייעשה בלי שתיווצר אווירה מחושמלת
בציבור; בלי אווירה כזאת לא נציל את המזח בתל-אביב, את העבודה העברית במושבות, את
הגברת תוצרתנו העצמית וכו'. אם נאסור מלחמה על עניין המזח כעל דבר נפרד – ניכשל,
אבל אם יהיה זה חלק מאווירה כללית, וכל יהודי אשר ילך לנמל יפו ידע שהוא עושה דבר
חמור נגד דעת הקהל שלנו – הוא לא יעשה זאת.
ב. פגיעה בערבים. אנחנו צריכים להביא לידי כך שהערבים
ידעו, שאי-אפשר להילחם נגד העלייה, להילחם כך כמו שהם נלחמים, ובאותה שעה עצמה גם
ליהנות מן העלייה. שכבות ערביות צריכות להרגיש באופן מוחשי מה פירושה של הפסקת
העלייה. יציאה המונית של דיירים יהודים מבתי הערבים תיצור הרגשה כזאת בשכבה ערבית
מסוימת, שתרגיש את ההפסד שבדבר – וזהו נשק של לחץ. אני יודע שזה לא ישפיע על
הלאומנים הערבים, להיפך, זה ישמש להם חומר נוסף להסתה ולתעמולה, אבל תהיינה גם
שכבות ערביות של פלחים, של פועלים שעבדו במשק היהודי, ואלה יהיו למרכזי המרירות
נגד ההנהגה הערבית. זהו גם אמצעי חינוכי כביר כלפי הממשלה.
ודאי, העניין מחייב שיקול דעת.
נדמה לי ששיקול הדעת בעד ונגד הצעה זאת די מאוזן, על-כן אני בעדה. אני מוכן לשמוע
חשבון אחר. אך לא מתוך נימוקים מוסריים גרידא, כי דרוש צעד המבליט כוח יהודי כלפי
הערבים בארץ וכלפי הממשלה.
מה שנוגע ליתר ההצעות אין אני יכול
עכשיו לעמוד עליהן בפרוטרוט, אבל אני מתנגד לשביתת היישוב לשם דמונסטרציה, ואני
תומך בהצעה של פנייה למדינות שחתמו על המנדט.
