א-ן,  יום ב',  12.8.1946,  בבוקר

פואה אהובה,

אמש כתבתי וכתבתי עד אחר חצות - מגילה ארוכה לז"ש[1] והבוקר השכמתי לקום לכתוב לך.

מכתבך אתמול היה כאשר אהבתי - לאורך ולרוחב.

גם הפתק הקצר של קובי היה נחמד, אבל אין בו תשובה לשאלתי בדבר עתיד ההכשרה.

אם תצא לפועל התוכנית שזממתי ואם תאיר ההצלחה פנים - הרי היום אראה את שני הנערים!

את מכתבה של ללה טרם קיבלתי ואני קצר-רוח לקראתו.

כיצד השיג שלמה את הוויזה - לא סיפרת. ומדוע הופעת מ"מ בלוטציה היא מכה אישית לשלמה - לא בנתי.

רצוני לדעת על מרי ב"ג, כי אני סידרתי לה את רישיון הכניסה לארץ ואני מעוניין תמיד בגמר מלאכה. אני מרגיש גם קצת דאגה לעמוס.

אשר לגולדי הרי זאת הפֵכה וכו'![2] איזה טיפול יש בשיחרורי שאין הוא כלול בו? ובכלל איזה "טיפול" יש בשיחרורנו? שום טיפול וכנראה לא ייתכן טיפול. זוהי שאלה מדינית. אם הצירופים הכרוכים בשולחן העגול יביאו לידי שיחרורנו, אזי יש סיכוי לפני גמר ביצוע  ה מ ד י נ י ו ת  החדשה.

נכון שברני לעיתים קרובות במצב-רוח ואני רואה אותו brooding [שקוע בהרהורים קודרים]. אני גם מרחם וגם לא מרחם. יש שאני מתיר לעצמי רישעות קטנה ואומר: מי ביקש מידך רְמוֹס חֲצֵרָי?[3] (לא בקול, כמובן).

לי אל דאגה. הלוואי והייתי בטוח בכל עתידנו כשם שאני בטוח שאחזיק מעמד עד הסוף, "גם אם ירחק זה היום".[4] איש אינו תופס אותי יושב ובוהה, שקוע בעצבות. וגם את אל נא תִכָנסי לקוצר רוח ואל תִתָפסי לאמונה קלה בשיחרור מהיר, שבסופה אכזבה מרה. כמה שיארך - לא איכפת! כיתבי נא  א ת  מכתב לראובן ואימרי לו מבלי לפרש בשמי, כי אחד הדברים הגורמים לי עוגמת נפש זהו חוסר ידיעות ממנו ומלוטציה בכלל. כוונתי  ל מ כ ת ב  בידי מישהו נאמן.

שלום ונשיקה ארוכה-ארוכה לך.

מ.