מתוך יומן העבודה                                                                            ירושלים, 14.7.1936

 

 

בבוקר בחיפה ביקרתי את רוברט גוטליב מפיק"א בביתו, לפי בקשתו. הוא אבֵל על מות אביו ואינו יוצא את הבית בימי ה"שבעה". בעוד ימים אחדים ישוב לפריס ובקשתו לקבל הסבר על המצב כדי למסור למנהליו. סיפרתי לו בקצרה על מצב העניינים ועל התפקידים הקרובים. גוטליב והרי וולפסון התאוננו מרה על הביקורת בעיתונות ובציבור נגד פיק"א בגלל הזנחת הקרקעות. הם מוכנים להראות לי את כל החומר ולהוכיח כי הם נפתלים עם כל הקשיים, אולם אינם מצליחים להתגבר עליהם בגלל סיבוכים משפטיים. הבטחתי לבקר פעם במשרד פיק"א לבירור העניין.

ביקרתי את סטיד במשרדו. שאלתי מדוע אינו עוזר ליהודים בתל אביב. סטיד טען כי אינו עוזר לשום צד, אלא עושה את הדבר הישר ונענה לצרכים המוצדקים. אמרתי שיותר מזה איני דורש, אולם עליו להודות שהעזרה למזח תל אביב היא עניין ישר וצורך חיוני. מסרתי לו את הדרישות שהצגתי לנציב:

1. קביעות תחנת המכס, שלא יהא קיום כל העניין תלוי בפתיחת נמל יפו מחר או מחרתיים;

2. מחסן-מכס קבוע במגרש היריד;

3. רישום הסירות המובאות לתל אביב במקום עבודתן ולא בחיפה, כפי שנהוג עכשיו;

4. מתן רשות כניסה לאוניות ישר לתל אביב במקום להסב אותן דרך יפו;

5. רשות לפריקת עץ לבתי-החרושת בתל אביב בשביל תיבות תפוחי-זהב;

6. היתר לעבודה ביום א'.

תשובותיו של סטיד: על סעיף 1 רצונו לדבר איתי ארוכות. אפילו שעתיים-שלוש, אולם מוטב שניפגש יחד עם אנשי המסחר והמעשה, כי מתיירא הוא את אנשי הפוליטיקה וקשה לו לעמוד בכפיפתם ביחידות. ביחס ל-2, אף פעם לא דובר איתו על העניין – אדרבה. אשר ל-3, נסתתמו טענותיו כשטפחתי על פניו את האבסורד שבסידור הנוכחי (הוא לא יכול היה להודות על כוונתו למנוע עד כמה שאפשר תביעות נוספות בחוף תל אביב). רשם את הדבר לעיון. 4 – אינו ברשותו כלל אלא ברשות שלטונות הנמלים (בבואי לירושלים נודע לי כי העניין סודר). 5 – בצורה כזו לא הוצע לפניו הדבר, בהחלט מוכן לעיין. 6 – אגוז קשה מאוד, תקדים מסוכן בשביל כל סדרי העבודה במחלקת המכס, אשר לפי החוק אינה פועלת ביום א'. אמרתי שאין זה בשבילי חודו של טריז, שכוונתי להכניס כדי להבקיע את חומת יום א' שלו, אלא עניין השייך אך ורק לתל אביב שהיא כולה עיר עברית, שפועליה לא יעבדו בשבת, ושאין בשום פנים לחייבם למשטר של שני ימי מנוחה בשבוע. סטיד טוען שאין הוא חושב לרצוי שתחנת המכס בחוף תל-אביב תהיה מורכבת אך ורק מיהודים. אמרתי, שרעה זו עדיין לא כלתה אל הפקידים הנוצרים, וגם אם יהיו מקרים שפקידים נוצרים יצטרכו להפר מנוחת שבתם, יהיה מספרם כאין וכאפס לעומת הפקידים והפועלים היהודים המרובים, העושים שבתם חול בעבודת הממשלה.

לבסוף שאלני סטיד אם באמת כוונתנו להחרים את נמל יפו. אמרתי כי יפו הוכיחה שהיא גיא מוות ליהודים. אמר שנמל יפו לא כן. שם לא אונה כל רע ליהודים. אמרתי שנמל יפו הוא קנה רצוץ ולא נשוב להישען עליו. אמר שסוחרים יהודים הם אומנם "לאומיים" טובים מאוד, מוכנים לתרום לקרנות בעין יפה, אולם במסחרם לא ירצו לסבול הפסדים מיותרים. אמרתי שאם יוסיף לזלזל בהערכת הגורם הציוני שבמפעל היהודי הכלכלי, הריהו עתיד להיווכח בטעותו.

שאלתיו אם הוא רואה סיכויים לפתיחת נמל יפו בקרוב. נתתי לו בזה אפשרות לעורר את שאלת פתיחת נמל יפו על-ידי יהודים אם רצונו בכך. הוא לא נאחז בהזדמנות זו וענה סתומות, כי אין לו כל מושג כמה תימשך עוד השביתה. לאחר שנתבדו כל-כך הרבה נבואות הוא לא יעז לנחש. השיחה ארכה כרבע שעה והייתה חטופה ומקוטעת.

נפגשתי עם סליצן[1] על-פי בקשתו. מסר לי על פעולת אינפורמציה שמנהל ארגון ב'[2] בירושלים. הוא אמר להם שעליהם להעמיד את החומר לרשותנו. אמרתי לו שהאנשים כבר פנו אלינו וקבעתי להם פגישה.

חזרתי באווירון לרמלה ומשם לירושלים. לפני יציאתי טלפנתי לבינה[3] שימסור ברכת שלומי לקיתרוטש,[4] שחזר לעבודתו מחופשת מחלה, והתנצלותי שמפני היקראי לשוב לירושלים לא יכולתי לבקרו.

בשובי לירושלים הודעתי למזכיר הפרטי כי הנני לרשותו של ה. מ. בכל שעה שירצה לראותני בשאלת שימוש בפועלים יהודים לפתיחת נמל יפו. הלה ענה שנפלה אי-הבנה: אין כוונת ה. מ. דווקא שאבוא לראותו – בעצם כל עתותיו תפוסות ולא יוכל גם להיפנות לכך – די אם אמציא לו את דעתי בכתב, אבל עלי לעשות זאת הערב, כי מחר בבוקר ייסע ה. מ. ליפו ורצונו לקבל תשובה לפני צאתו. בינתיים הגיעוני ידיעות, כי בעל ההצעה הוא מנהל נמל חיפה. סטיד העביר הצעה זו מירושלים בהמלצה מצדו. ייתכן מאוד, שסטיד הוא היוזם האמיתי ומנהל הנמל הציע על-פי פקודתו. אם כך, הרי לידתו של הרעיון בטומאה ובזה טעם נוסף להתנגדותנו.

במשרד מצאתי ידיעה טלפונית מהופיין. הייתה לו התייעצות עם דיזנגוף, רוקח ורמז באותו עניין. פה אחד באו לידי מסקנה שלילית.

דובקין נכנס לשאול לדעתי בעניין העלייה מגרמניה. המחלקה קיבלה את 200 הסרטיפיקטים הנותרים מה"שדיול". רצונו להחיש בוא העולים ככל האפשר. ביחס לגרמניה יש קושי, כי הכסף של הרברט סמואל וחבריו טרם נתקבל והמחלקה הגרמנית מתקשה בהבאת העולים על-מנת להחזיקם במחנות ארעיים בלי יכולת להכניסם למשקים. אמרתי שצריך לטלגרף ללונדון בעניין זה. השאלה איננה רק מה יהא על העולים בתקופת המעבר, אלא מה נענה לממשלה אם יתברר לה שעולים אלה, אשר רישיונות למענם ניתנו בתנאי מפורש [של יכולת קליטתם], הוכנסו לארץ בלי שתנאי זה התקיים.

אחרי התייעצות נוספת עם קפלן וב. כ. מאירוביץ הכתבתי תשובה לנציב על הצעתו בשאלת נמל יפו. התשובה שלילית ונימוקיה שניים:

א. לא נוכל לשלוח יהודים ליפו בלי להבטיח להם עמדה של קבע וזו לא תיתכן, כי היהודים לא יחזיקו מעמד לאחר שייכנסו כאויבים לספנים הערבים;

ב. אין לנו ספנים וסבלים לתת לנמל יפו בלי להוריד אנשים מחיפה וממזח תל אביב. הסברתי את מצב העניינים בפרוטרוט והמכתב השתרע על ארבעה עמודים.

ההכתבה נפסקה שלוש פעמים על-ידי שיחתו הטלפונית של המזכיר הראשי. הנידון – כביש הצפון. אכן, הנציב קיים הבטחתו לטפל בעניין הכבישים עם יועציו ביום ג'. הייתה להם התייעצות והוברר שלא יספיקו לגשר עד ימות הגשמים את נחל איסכנדרון [אלכסנדר] החוצה את עמק חפר. גם את קטע הכביש העובר על-פני הביצה שמשני עברי הנחל לא יספיקו לסלול, כי שם יש צורך לעשות את הכביש בטון ואין למחלקת העבודות הציבוריות המכונות הדרושות לכך. הם מציעים אפוא לסלול את הכביש מחדרה דרומה ומכביש נתניה-טול-כרם צפונה, כדי לתת לצפון עמק חפר חיבור עם חדרה ולדרומו עם תל אביב, ולהניח פירצה באמצע עד לאחר ימות הגשמים. הול רצה לדעת מה צריך להיות אורכם של שני קטעי הכביש, הצפוני והדרומי, כדי לתת סיפוק מקסימלי לצורכי עמק חפר.

במשך אחת ההפסקות דיבר בר-כוכבא עם המשרד הקבלני בתל אביב ועל יסוד תשובתם הודעתי להול כי יש בידנו להעמיד לרשות הממשלה מכונה משוכללת לסלילת כבישי בטון. הצעתי שאחד מפקידי מחלקת העבודות הציבוריות ייגש לתל אביב לראותה בעבודתה. הבטחתי, על-כל-פנים, לברר שאלת האורך ההכרחי ולהמציא את הידיעות מחר בבוקר. תוך כדי שיחה העיר הול על ההוצאה הגדולה הכרוכה בסלילת הכביש, העולה בהרבה על מה שהוקצב לכתחילה לשנה זו (100,000 לא"י במקום 60,000). "צריך היית לראות את הקדרות שירדה על פניו של ג'ונסון כששמע מה אנו עושים".

אמרתי, שזהו חיסכון לאורך ימים והרי, על-כל-פנים, היו מוציאים את הכסף בשנים הבאות. נכון, אמר, אולם הרי אין אדם נוהג לתפור לעצמו שש חליפות מראש, אלא מקובל לתפור חליפה אחת לשנה. אמרתי: אין דבר, תראה שלא תתחרט על העניין, יברכוך בעדו. ענה: הנני מכיר היטב את הארץ הזאת ואין לי כל תקווה לקבל ברכות ממנה. אמרתי: אף על-פי-כן! אמר: אפשר יקללוני פחות, אבל לא יותר מזה.

המכתב לנציב נשלח ב-10 בערב לארמון.

 

הערות