מתוך יומן העבודה                                                                                חיפה, 13.7.1936

 

 

בבוקר בירושלים - גמרתי עריכת המכתב לנציב בעניין הפסקת העלייה. סיימתי בבקשה להעבירו למיניסטר המושבות.

קיבלתי טלפונית תשובת המזכיר הפרטי [של הנציב העליון] על שאלתי מאמש. ביקשתי להודיע לה. מ. כי אהיה בחיפה וייתכן שאראה את סטיד.[1] רצוני לדעת אם מותר לי לדבר איתו בעניין ההצעה על נמל יפו במקרה שתתגלגל השיחה על כך, או שעלי להתנהג כאילו אין הדבר ידוע לי. התשובה הייתה כי לה. מ. אין כל התנגדות שאדבר עם סטיד על העניין אם רצוני בכך. משמע שסטיד בתוך תוכו של העניין והדבר נותן חיזוק לחשש של בר-כוכבא, כי הוא-הוא בעל ההצעה מעיקרא ועל-כן יש לפסול אותה משום שכל כוונתו להרע.

יצאתי לחיפה לכינוס באי-כוח היישוב במחוז הצפון, שסודר על-ידי הוועד הלאומי.

עד רמלה במכונית יחד עם יהושע גורדון ואליהו אפשטיין. ביררתי בדרך עם א. אפשטיין את השאלות שעליו לטפל בהן בביקורו בסוריה: הדי המשא-ומתן בפריס המגיעים ללבנון ולסוריה, רושם מאורעות ארץ-ישראל בשני החבלים (אם מבינים את הנזק שהדבר יגרום לקייטנות לבנון וליצוא של סוריה), עמדת המנהיגים הסורים לאפשרות של משא-ומתן יהודי–ערבי בארץ-ישראל, אפשרויות השפעה על העיתונות הסורית.

באווירודרום [שדה תעופה] ברמלה פגשני א. גולומב לקבלת ידיעות.

באווירון לחיפה יחד עם י. גורדון. ישנתי כל הדרך.

באווירודרום בחיפה פגשני דוד הכהן.

בטכניון חיכה לי הופיין שעמד לחזור לתל-אביב. מסרתי לו בקצרה את עניין הצעת הנציב להשתמש בפועלים עברים לשם שבירת השביתה בנמל יפו ואת הנימוקים בעד ונגד שנשמעו עד עכשיו. נימוקו השלילי של דיזנגוף הוא כי אסור לנו להתקשר עם הנציב לפעולה כה מסוכנת, באשר אין לסמוך עליו שלא יירתע באמצע תחת השפעת סובביו ויכשיל אותנו בנסיגתו. תגובתו הראשונה של הופיין הייתה שלילית. הצעתי לו לסדר התייעצות מצומצמת בתל-אביב עם רוקח ורמז [ונציגים] מתוך ועד הנמל והתחבורה ולהודיעני מסקנתם.

כינוס באי-כוח היישוב במחוז הצפון התחיל ב-11.30 ונמשך עד קרוב ל-4. נכחו למעלה ממאה מגוש נתניה, עמק חפר, השומרון, חיפה, העמק, טבריה והגליל. בן-צבי פתח בסקירה על המצב. הרציתי כשעה וחצי על מהות המאורעות, עמדת הממשלה ויחסנו אליה, פעולתנו בירושלים ובלונדון, סכנת הפסקת העלייה בכל גלגוליה עד השלב שבו היא עומדת כיום ועד בכלל, שאלת המשא-ומתן עם הערבים, המלחמה הפוליטית הגדולה שבפניה אנו עומדים עם בוא "הוועדה המלכותית" ולאחריה, אפשרויות ההתבצרות הנתונות לנו כיום, דווקא בעקב הפורענות: גיוס השוטרים המיוחדים שעלינו לעשותו קבע, המזח בתל-אביב, כבישים וכו'.

הייתה שורה ארוכה של שאלות וקצת השגות. יהודי אחד טען מדוע נסע בן-גוריון לוורשה. חובתו בימים אלה לא לזוז מלונדון. ברץ[2] האשים את פיק"א בהזנחת קרקעותיה שהוסגרו בידי חוכרים ערבים. ציזלינג[3] תבע הגדלת הגיוס הלגלי ומתן רשות להשתמש ברובים צבאיים מחוץ לתחומי המשק עצמו, ארקין מנתניה סיפר נפלאות על ה"חוריה" [ערבית: חירות] השוררת בשרון הצפוני ובעמק חפר – חבל שלטונו של נציב המחוז צ'יזיק. צעיר כורדי מאלרואי, שדיבר עברית משובחת, תבע תקציב לביסוס מושב זה של יהודים כורדים.

ד. הכהן טען, שעלינו לשאוף להארכת השביתה הערבית ככל האפשר באשר היא הורסת אותם ועתידה לבצר אותנו. עניתי במפורט על כל השאלות. מצד אנשי חיפה הובעה המשאלה. שלפחות פעם בחודש אבוא לחיפה לשם אינפורמציה וקשר.

ביקרתי את רוטנברג בתחנת-החשמל החדשה. אמרתי כי החדר הענקי שלו עם החלון כפתחו של אולם הנשקף אל הים מעידים על תחייתו הממלכתית של העם היהודי. מסרתי לו ידיעות על המצב ועל נפתולי הימים האחרונים. השגתי הסכמתו להשתתף בפעולה שהציע מ. סמילנסקי ביפו. לא הספקתי לשמוע מה שהיה לו להגיד לי על המצב, כי הגיעה שעת ישיבה אחרת והבטחתי לבוא שנית.

השתתפתי בהתייעצות עם חברים מהעמק והגליל בשאלות המצב: נחמני[4] העלה שלוש שאלות: עלונים בערבית לסביבה, הוצאות לטיפוח יחסי שכנים, בראש וראשונה בשאלת הביטחון, הסתייעות במנהיגים סורים לשם שלום בארץ-ישראל. היה בירור סביב שאלות אלו, שנשמעה בו תביעה נמרצת לעיתון ערבי. סיכמתי: שאלת העיתון תוחלט במוסדות המרכזיים, והעירותי שהתובעים עיתון ערבי מתכוונים יותר לסיפוק הצורך הקיים ביישוב לדעת שיש לו עיתון ערבי משלו ואינם רואים את קשיי ההגשמה ואת הסיכויים הדלים שיהא לעיתון זה להשפיע על הערבים. קיבלתי את רעיון העלונים המקומיים בשביל הסביבה הערבית הקרובה, שתוכנם יהיה מותאם לענייני המקום והבטחתי עזרת המחלקה להוצאת הדבר לפועל. ביקשתי לברר ולהמציא למחלקה תוכנית מסוימת של פעולה בקרב השכנים עם פירוט ההוצאות. הודעתי שאנו שולחים איש לסוריה לבירור העניינים שם.

צבי יהודה[5] עורר שאלות מסוג אחר: עניין הפקידים הערבים שחתמו על התזכיר,[6]בתוכם קציני מחוז המטפלים ביישוב היהודי הכפרי. אין המשקים רוצים לבוא איתם בדברים, כיצד להתנהג? הצעתי שיכתבו תזכירים למושל בנצרת וידרשו החלפת הקצינים האלה ביהודים או לפחות בערבים שלא חתמו על התזכיר. למעשה יימנעו מפנות אליהם ויבואו בדברים מעל לראשם רק עם המושל האנגלי. אנשי גוש חרוד ששייכים לבית-שאן אמרו, שלרגל האופי המיוחד של המשא-ומתן עם השלטונות בימים אלה הם נמנעים בין כה וכה מלבוא בדברים עם קצין-המחוז הערבי שלהם אף-על-פי שהוא לא חתם על התזכיר. אמרתי שזה לא ייתכן. אין למדוד מידה אחת לצדיק ולרשע, כי אזי מה הרוויח זה שמנע חתימתו? הודעתי שהסוכנות מצדה תפנה לממשלה ותדרוש סילוק חותמי התזכיר מטיפול ישיר בענייני היישוב היהודי. עוד עורר צבי יהודה שאלת השארת השוטרים המוספים להבא. הוסכם ששאול [מאירוב-אביגור][7] יגיש בעניין זה הצעות. לבסוף התאונן צ. י. על העיתונות שהיא מפרטת יותר מדי במסירת כל ניסיון למעשה אלימות או חבלה עד לקלים שבקלים ומגזימה בתיאור המעשים הראויים לפרסום. לביקורת זו הצטרפו רבים. אטקין[8] מגבע עורר שאלת הנפה היהודית. אנשי גוש עפולה רוצים ביצירת נפה יהודית שתקיף את כל העמק על אגפיו המזרחי והמערבי ומרכזה בעפולה. דעת גוש חרוד היא כי היות וכיוון התפשטותו כלפי בית-שאן, אסור לו להיגמל עכשיו מבית-שאן ולהיעגן בעפולה. הסכמתי עם עמדה זו וציינתי סכנה שתביעות האוטונומיה הטריטוריאליות שלנו עלולות להסתלף בידי הממשלה ולסייע לה בהגשמת תוכניות קנטוניזציה.

ב-9 עליתי אל הכרמל למלון 'טלטש' החדש. עלו אתי ד. הכהן וא. חושי[9] וישבתי איתם עד 11 להתייעצות בשאלת נמל יפו. דעת שניהם שלילית, כפי שאפשר היה לראות מראש. נימוקים נוספים: לא נוכל לגייס מספר מספיק של ספנים וסוורים בשביל יפו, באשר אחוזם של שני סוגים אלה לגבי הסבלים צריך להיות שם הרבה יותר גבוה מאשר בנמל חיפה, אשר בו האוניות יכולות לגשת לרציף. שנית, נמל חיפה נבנה עכשיו משיתוקה של יפו. פתיחת יפו תהיה מרה לערבים בחיפה ואם אנחנו נסייע לדבר במו ידינו נקומם נגדנו את פועלי נמל חיפה, שיחסיהם איתנו טובים.

במשך הערב הודיעוני טלפונית מירושלים כי המזכיר הפרטי צלצל לשאול אם אהיה מחר בעיר, כיוון שה. מ. מחכה ממני לידיעות בשאלה ידועה (נמל יפו). ביקשתי לשאול אם הדבר דחוף למחר, כי אז אבוא, או אם אפשר לחכות ליום ד' (רציתי להישאר יום על הכרמל). באה תשובה, כי ה. מ. מוכרח לקבל את חוות-דעתי מחר.

 

הערות