מכתב 64 - משה יקירי ואהובי - 9.8.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 64 - משה יקירי ואהובי - 9.8.1946
כותרת משנה  יום ו', בוקר

 

                                                                                                      [יום ו']  9.8.1946,  בוקר

משה יקירי ואהובי,

 

אמש ביקרתי את נחמה![1] כה נתרתחתי מביקור זה, שמוכרחה אני לספר לך עליו בטרם אענה על מכתבך או אגע בעניינים אחרים.

נחמה ובנה מתארחים אצל הורוביץ. לבושת שחורים ועם "הבעה על פניה", דיברה היא על שחייה שבורים עתה, על בריאותה שהתרופפה, על השיגעון שהגיעו אליו היהודים בשינאתם את האנגלים ובאמצעים שהם משתמשים במלחמתם הפוליטית - הן אמצעים אלה יתנקמו ביהודים עצמם - על המרירות שהצטברה אצל היהודים ושהם אינם יכולים להבליג עליה ולכבוש אותה, כי המרירות הזאת מעוררת באנגלים אך בוז ואפילו לא רחמים, ושלא לומדים מהאנגלים את המידות של שיווי המשקל ועצירות. ומה טוב ומה נעים לה לחיות בין האנגלים, וכמה פעמים ביקשה מבעלה שיעבור לעבוד באנגליה, כי תמיד חששה לביטחון החיים כאן בארץ, ואיך הוא היה תמיד מסרב לה באומרו שלבו כאן ושלא יהיה מאושר בשום מקום אתר חוץ מא"י. ילידת עג'מי שביפו וחניכת רחובות אינה טיפשה, חס וחלילה, והן היא חושבת שדרכה נכונה - לקרוע נער בן 22 מקרקע צמיחתו ולשלחו להתחנך באנגליה, והכל על מנת לעשותו לאדם טוב יותר, כי החינוך בארץ לקוי. הביטחון הזה שהחינוך באנגליה לא יגרע מיהדותו של הנער, ולהפך, עוד יעשה אותו ליהודי נאמן יותר ומועיל יותר לעמו ולמולדתו - לאיזה סילוף אפשר להגיע!

אחר הכל הנער נער טוב, בן עשרים ושתיים - חבר לשעבר לרפי בלומנפלד[2] ושמואל קצנלסון[3] - שעומד להשתחרר [מהצבא הבריטי] בעוד חצי שנה ואז ילך לאוקספורד על מנת ללמוד - מה? שפות עתיקות! על זה אמר הורוביץ: days these it's a luxury; יוצא שבאנגליה הכל טוב ונחמד, התנאים אומנם קשים אך אפשר להסתגל. תוך כדי שיחה היה הנער מעיר על האנטישמיות שבעיתונות ועוד, אך נחמה הייתה מוצאת הצדקה ומבטלת את הערותיו. דיברנו עברית ופלא כמה חיה השפה בפי הנער אם כי אינו רואה ספר עברי, ואינו קשור לחבריו לשעבר והבת גם היא בלונדון ולומדת - ריקודים בלטיים! כישרון! ארור הכסף שבידי הסנובים היהודים! יוליוס הנחמד והתמים והציוני הטוב האמין באופן עיוור בהרגשות הלאומיות של נחמה! הוא היה בטוח, שטובת העם והמולדת דוחפת את נחמה לשלוח את הבן לאנגליה! אומללים![4]

שאו ביקר אותה בלונדון ונשבע לה, ששום אזהרה הוא לא קיבל. סקוט[5] בא לראותה כאן.

ואחרי הכל, טוב תעשה אם תכתוב לה מכתב קצר בדואר. היא תעריך זאת מאוד. היא דיברה על זה כמה יוליוס אהב אותך והאמין בך.

                                                           ____________________

 

כשחזרתי הביתה מצאתי את שלושת הילדים - דודיק, חיים ולילי עוסקים במטבח בניקוי הפיח. החשמל כבה הערב והשארתי להם מנורת נפט דולקת - הם הלכו לקולנוע ואני לנחמה, ובינתיים גדלה האש והמנורה עישנה. גערתי בהם על איחורם לשכב, בעצם כעסתי על נחמה ושפכתי את חמתי על הילדים.

בו בערב לאחר החתונה - ערב ראשון לאחר העוצר - אכלתי ב"עדן" עם בטי, פייגל עם בעלה, קמחי ולואי פישר.[6] הזמנתו של קמחי. תוך שיחה ביקש פישר למסור לך שלום רב ועוד - שלפי ידיעות נאמנות שבידו רוצים גם האנגלים וגם האמריקאים בשיחות[7] על מנת להביא את ענייני א"י לסיום מסוים. קמחי עומד לרדת מצרימה ביום א', יש לו ראיון עם המופתי![8]

אני נפרדת מהמכתב בצער כי לא סיימתי. נחמה הפריעה.

בנשיקות הרבה,

 

צ.


[1] נחמה - אלמנת יוליוס ג'יקובס.

[2] רפי בלומנפלד - לימים ארכיטקט נודע. בנו של קורט בלומנפלד, מנהיג ציוני גרמניה ובארץ ממנהיגי "הציונים הכלליים א'". המשפחה התגוררה בשכונת רחביה.

[3] שמואל ניסן, בנם של סימה ואברהם קצנלסון. לימים מנתח נודע.

[4] הבן אלכסנדר (סֶנְדִי) ג'יקובס, יליד 1924, למד באנגליה מגיל 12 עד 18. ב-1943 התגייס בארץ לחיל-האוויר הבריטי, נשלח לאימונים ברודזיה והוצב באנגליה. השתחרר ב-1946 ולמד באוקספורד. ב-1948 התגייס לחה"א הישראלי, נשלח לאימונים בצ'כוסלובקיה והוצב בבסיס רמת-דוד. בסוף 1949 השתחרר ויצא להשלמת לימודי משפטים באוקספורד. סיים בהצטיינות וחזר ארצה. ב-1956 נקרא לשירות לקראת המלחמה ונהרג בתאונת אימונים

[5] סקוט - ממלא מקום ג'ון שאו, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, ששהה אז בלונדון.

[6] לואי פישר - סופר ועיתונאי יהודי אמריקאי. ממתנדבי הגדודים העברים במלחה"ע הראשונה. סובייטולוג ומחבר ספר על ברית-המועצות. תיאר את תהליך התפכחותו מן הקומוניזם בקובץ "האל שהכזיב" (יחד עם עוד מספר אנשי רוח כהוורד פסט וארתור קסטלר). כתב ביוגרפיה על המנהיג ההודי גנדי.

[7] "ועידת שולחן עגול" בלונדון.

[8] חג' אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי א"י. התמנה לכהונת "מופתי" ב-1921 ע"י הנציב העליון הרברט סמואל. ב-1937 נמלט ללבנון. עם פרוץ מל"ע-2 נמלט לבגדאד ומשם לאיטליה ולגרמניה הנאצית. לאחר המלחמה הגיע למצרים. כיהן כנשיא "המועצה המוסלמית העליונה" ונשיא "הוועד הערבי העליון" של ערביי א"י. השלטונות הבריטים אסרו שיבתו לארץ.

 

העתקת קישור